במאמר האחרון על שלבי הנישואין, שכותרתו “ביטוי הייחודיות” עקב השוני בין בני הזוג, ראינו שאם בני הזוג לא מאפשרים לכל אחד לבטא את ייחודיותו, מגיעים למאבקי כוחות. האחד רוצה להשליט את תפישתו ודרך חייו על השני. וכשמאפשרים לבטא את הייחודיות, שניהם מעוניינים להכיר זא”ז ויש מקום וערך לכל אחד מבני הזוג.
השלב הבא, הוא שלב שיש בו התכנסות אישית*. אם ביטוי הייחודיות התאפשר אחרי מאבקי כוח ושליטה, ושניהם מותשים ו”פצועים” מכך, הם פונים להתכנסות, מתוך ריחוק נפשי ורגשי, כי אין בהם יותר כוח למאבקים. כלפי חוץ, ייתכן שהכל נראה בסדר “כמו כולם”. כי בשלב הזה, מתפתחת בד”כ הקריירה המקצועית, או כל עבודה שמפרנסת את בעליה. כמו כן, נולדים ילדים שזקוקים לטיפול אינטנסיבי, עול הפרנסה וניהול משק הבית ולא נותר זמן כביכול, לשים לב לעצמם. יש בעומס הזה מעין פיצוי על העדר קשר זוגי ראוי. יש השוקעים בעומס, כדי לא להיכנס לעימותים מיותרים כביכול.
במצב של התעלמות מהיחס הזוגי, אין אהבה, אחווה ורעות. לכאורה, הכול נראה שקט ורגוע, כי אין מאבקים. אלא שבמצב כזה, גם אין זוגיות חיה ואוהבת, אלא קשר עסקי בלבד.
לעומתם, זוג שידעו בשלב הקודם לתת מקום לייחודיות של כל אחד, עם כל השוני, כיבדו זא”ז וניהלו תקשורת נכונה ומקרבת כדי להגיע להבנות והסכמות, גם הם פונים לקריירה ולבניית משפחה. אלא שהפעם, מתוך ההכרה ההדדית והיחס המכבד, הם מרגישים חיבור. לכן יחד עם עומס החיים, הם משתפים זא”ז ברגשותיהם על כל מה שעובר עליהם, לומדים זה מזה, תומכים ונהנים מבניית זוגיות אוהבת, תוך כדי העיסוק בכל מטלות החיים ובהתפתחות אישית.
מרים פנתה אלי, כי היא מרגישה שהחיים עמוסים ואפורים כלשונה. “בכמה מאמרים, כתבת שהנישואין אינם שיתוף עסקי, אלא נשמתי. אנחנו רוצים אחד את השני. אבל בפועל, אין לנו זמן להתייחס זל”ז. הדרישות בחיים מעמיסות. אני צריכה למלא את דרישות המנהל בעבודה, אח”כ מטלות הבית והטיפול בילדים וכו’… מגיע הערב ואנחנו מותשים ואין לי זמן וסבלנות להתייחס אליו כמו פעם. כל מה שמעניין אותי זה רק לישון, כי גם הילדים מעירים אותנו בלילה. גם בעלי מאד עמוס מחוץ לבית. אבל הוא בשונה ממני, מבקש שבערב נתייחס זל”ז ואני כבר לא מסוגלת. אני גם קצת כועסת עליו, כי נראה לי שהוא לא באמת מבין ומעריך את כל המאמצים שלי. אז איך אנחנו חוזרים לימים היפים של הקשר הזוגי, עם כל העומס הטכני הזה של החיים?”
בדקנו ביחד, האם נתנו מקום לייחודיות של כל אחד מהם, וכיצד להשלים את השלב הזה.
מכיוון שהם מאד עמוסים (כמו כולם), עבדנו על שינוי הגישה למציאות החיים:
הגישה הנכונה היא, לא כשנוכל לפנות זמן ממטלות החיים נבנה זוגיות. אלא: נפתח את הזוגיות, מתוך מטלות החיים.
כאשר המבט הפנימי מכוון תמיד אל הקשר הזוגי, יהיו כל משימות החיים אמצעים שדרכם נבנית ומתפתחת הזוגיות.
לדוגמא: הטיפול בילדים בשעות הערב: ארוחה, מקלחות והשכבתם לישון. יצרנו ביחד שיתוף פעולה זוגי, תוך כדי מחמאות, משפטי תשומת לב ואהבה הדדיים, התחשבות הדדית כשכל אחד מהם מעוניין להקל על זולתו ועוד…
התחושה של בני הזוג הייתה שהם ממש ביחד באהבה ובתשומת לב, תוך כדי הטיפול בילדים. הילדים חוו אווירת נעימה, גם כשההורים עייפים ושיתפו פעולה. בסיום הטיפול בילדים, הם הרגישו מחוברים ומוקירים תודה זל”ז, כך שתחושתם כשנכנסו לישון עייפים, הייתה סיפוק והנאה. הם קמים ליום חדש שבו הם בתחושת יחד, מה שנותן מוטיבציה, גם להתפתחות האישית.
זוגות שמתנהלים מתוך גישה כזאת, גם כשהבעל מגויס, יש לאשה יכולת התמודדות גבוהה יותר, כי היא מרגישה שהוא נוכח איתה, נפשית ורגשית, למרות העומס המוטל עליה.
========
*השלב הזה, מכונה אצל פרויד, שלב החביון שאז הילד (בגיל 6), מתכנס אל תוך עצמו ומפתח את עצמו ע”י לימודים . כהקבלה לזוגיות, זה שלב של התפתחות אישית, בקריירה ובכלל, כשהזוגיות “משענת” יציבה.
