ירון הגיע אלי לאחר שחזר מהמילואים בעזה.
"הגעתי אלייך, לא בגלל בעיות זוגיות או משפחתיות. ב"ה, חזרתי הביתה לאחר שהייתי שם מתחילת המלחמה. הבעיה שלי שאני לא מוצא משמעות בחיי השגרה בבית ובעבודה. יש את העול שלה, שלי, של הילדים, הכל שגרה מעייפת שחוזרת על עצמה. אני שמח בילדים שה' נתן לנו, לא מובן מאליו, אבל כל יום זאת התמודדות עם אותם דברים. קניות, אוכל, ניקיון, מקלחות, מריבות של הילדים, גבולות ועוד, את יודעת, אלה חיים רגילים. אני מודה לה' אבל חסר לי משהו שאני לא יודע להגדיר. אני רוצה לברר יחד איתך…."
הוא המשיך לדבר: "בעזה הרגשתי משמעותי. גם כשידעתי שחלילה אולי לא אחזור חי, הייתי מאושר שאני בצבא וזה רצון ה'. ידעתי שאני עושה את מה שצריך. הייתה לנו החיילים, אחדות מדהימה. כולם בשביל כולם…."
כשירון דיבר על המילואים, הרגשתי שהוא בהזדהות עמוקה עם המשימות, יחד עם הקשיים שהתלוו למשימות המורכבות.
ואז הוא הוריד את הראש ואמר בשקט: "כל כך שמחתי לחזור בריא וחי לאשתי ולילדים, אבל אני מתבייש לומר, הבית לא מעניין אותי. אני מסתכל על הכיור המלא, המרוץ של אשתי עם הילדים ואני לא מסוגל לעזור. אני מרגיש שאני לא בסדר כשאני לא משתתף בעזרה בבית. גם כשאני משתתף, זה בקושי. אני מתאר לעצמי שאשתי שעבדה כל כך קשה ודאגה לי, מצפה שאתן יד, שאהיה שם בשבילה…. לא מצליח ואני גם לא מסוגל לחשוב על חזרה לעבודה שלי….."
"התגובה שלך נורמאלית, מתוך מצב לא נורמאלי. קשה לחזור לשגרת חיים בבית, כאילו יצאת לנופש (שגם אז קשה לחזור). אתה וכל החיילים הייתם במצב חירום מתמשך.
אתם זקוקים לזמן החלמה, לזמן ביניים שבו לא חוזרים לשגרה, אלא מעכלים את מה שחוויתם. לבכות על האין, לשמוח ולצחוק על מה שיש, לבטא את רגשותיכם ולספר על חוויותיכם.
לדוגמא:
- צאו לטבע, לשדות, לפריחה, דברו וספרו מה שעבר עליכם. אפשר גם יחד בשתיקה.
- מצאו זמן לפעילות גופנית שמשחררת לחץ ומתח.
- תנו ביטוי לרגשותיכם, כפי שהם. גם אם כואב – זה מקרב.
- אל תדרשו מעצמכם לחזור לשגרה, כל עוד היא עול כבד ויחד עם זאת, שימו לב למטרה – לחזור לשגרה.
מהות השגרה היא יציבות והתקדמות בחיים. כאשר השגרה מתפרקת, האויב מנצח. החזרה לשגרה המבורכת נותנת כוחות מחודשים שזוכים לחיות בארץ ישראל, למרות הכל . ניהול החיים התקינים, מחזק אותנו כנגד האויב. שגרה ברוכה, היא כמו קרבן התמיד בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן!
