הוא הגיע אלי, אחרי 25 שנות נישואין. שפוף ועצוב. חיכיתי לשמוע מה בפיו. “אני לא יודע למה באתי בכלל, אני לא מאמין שיהיה שינוי כלשהו בחיים שלי”. בכל זאת הגעת. אם כך, מה המטרה שלך?
“לא יודע. אולי לשפוך את מה שמעיק לי בלב, אולי בכל זאת יהיה סיכוי לשינוי..”
“מה אתה מצפה שיקרה, בזכות הפגישה עכשיו?”
“אני זקוק שכאשת מקצוע, קודם כל תביני אותי. אני אכול אשמה וחרטה והחמצה של החיים שלי.”
שתקתי. חיכיתי. נראה היה לי שהוא מסדר את מחשבותיו , כדי לשתף בדברים שעוד נדון בהם.
“מתחילת הנישואין, כבר הרגשתי שזה לא זה. התחרטתי שהתחתנתי איתה. אבל אמרתי לעצמי שזה לא פייר להרגיש ככה כשעוד לא התחלנו את החיים ביחד באמת. אז שיחקתי שמח. הלב שלי לא היה שקט, למרות שניסיתי להשתיק אותו בכל מיני מחשבות שהיום אני מבין שאלו היו תירוצים, רק לא להתמודד עם הבושות שמתאים לי לנתק מיד, לפני שיהיה מאוחר. והמאוחר הגיע. היא נקלטה מהר מאד להריון. ומה אעשה עכשיו? מה גם שההריון היה קשה. עוד לא הספקנו ליהנות מקשר זוגי – אם זה היה קורה בכלל. לא התחשק לי אפילו להתקרב אליה. הרגשתי אשם ורע כלפיה. היא סובלת בגללי, בגלל ההריון ואני מסונדל. זהו. הרגשתי בכלא. אין לי חופש בחירה. 7 הריונות צפופים ועם כל הריון, אני מסונדל יותר ויותר. ניסיתי להציע טיפול זוגי, אך היא התנגדה כל השנים. הבנתי שאין ברירה וזה מה שה’ נתן לי ואני צריך לקבל עלי את הדין שלא לחיות באושר כפי שחלמתי. כנראה שזה התיקון שלי. היום אני יודע שהתנהגתי, כאילו קיבלתי עלי את הדין. כי היו לי הרבה התפרצויות שהחמירו את המצב הזוגי והמשפחתי. אני בורח למחשבות על חברה שהייתה לי בעבר ואני מדמיין שכנראה איתה היה לי טוב אם הייתי ממשיך ומתחתן איתה. אשתי כמובן לא יודעת מה אני עובר בתוכי, כי במשך השנים, שיכללתי את המשחק וניסיתי להאמין בסיפורים שסיפרתי לעצמי…”
“מה קרה עכשיו שהחלטת להגיע אלי?”
“הגוף שלי מתחיל “לדבר”. אני מרגיש חולשה גדולה, מתעצבן בקלות, מחסיר ימים בעבודה, כך שהפרנסה עוד יותר קשה ואני במעגל סגור שרק הולך ומעמיק. מסכנים הילדים שלי. אני מרגיש שאין לי אחריות כלפיהם, כי אני עסוק בעצמי, בהחמצת החיים, עם אשה שלא טוב לי איתה…”
“איך אשתך מגיבה למה שקורה איתך?” “היא עסוקה עם עצמה ועם הילדים וכועסת עלי שאני לא נותן לה יחס ראוי ואז היא נעשית יותר ויותר תלותית בי, כנראה כדי לקבל יחס ממני. האמת, זה מרחיק אותי יותר.”
“אני שומעת שאתה מאד סובל בכל שנות הנישואין”. הוא הנהן בראשו: “תודה שאת מבינה אותי.”
“אמרת שאתה מבין שההסברים שלך היו תירוצים. מה אתה חושב שיכולת לעשות אחרת?”
“הטעות שלי הייתה שבכל פעם שהרגשתי שאני צריך להתמודד ולבטא את הצורך שלי, סיפרתי לעצמי תירוצים שביניהם גם, לא לקלקל את האווירה בינינו, למרות שידעתי שהאווירה “הנעימה”, היא רגעית בלבד וגם לא רציתי לפגוע בה. דחיתי ודחיתי שאולי יהיה יותר טוב בהמשך, אבל זה לא קרה.”
“אני מבינה שלא רצית לפגוע בה ופגעת בעצמך. פעלת מתוך תחושת קורבן ובנית חלומות לא ריאליים. דחית את ההתמודדות והסברת לעצמך שזה התיקון שלך..”
“נכון, היום אני יודע שברחתי מהחיים עצמם ותחושת ההחמצה, מפילה אותי…”
הרגשתי שהוא עדיין לא בשל לקחת אחריות אישית. הוא לא יודע למה הגיע, הוא לא מאמין שיהיה שינוי. במצב כזה, אין יכולת ליצירת שינוי. הוא ביקש אוזן קשבת. שיקפתי לו שכל עוד הוא יהיה במקום הזה, הוא יקבל את אותן תוצאות, שבעתיד גם יחמירו. לפני שיצא, אמר: תודה שהבנת מה עובר עלי. הוא ביקש להגיע בשבוע הבא.
דחיית ההתמודדויות, בריחה לחלומות ולתירוצים, האמירה שזה התיקון, הרצון לשמור על אווירה נעימה (כביכול), אלה ועוד מכונים ‘מעכבי אחריות אישית’. אלו הן הסיבות שמשאירות את האדם ללא יצירת שינוי.
