רות שלחה לי מייל:
” קראתי את מה שכתבת על השלב המבוגר ושם נתת רק שני מצבים, או שסובלים או שנהנים.
אני רוצה לומר לך שאני ועוד חברות, נמצאות בשלב ביניים בזוגיות שלנו.
האמת שבשלבים הקודמים, ממש סבלנו. בעלי ואני לא עברנו את השלבים שציינת באופן חיובי.
סבלנו גם בלי הרבה מריבות. השקט בינינו, גרם למועקה נפשית אצלי. לכן בחרתי להתנתק ממנו ונראה לי שהוא הסכים, או שבעצם לא הייתה לו ברירה.
אנחנו ישנים בחדרים נפרדים, כך שאף אחד לא מפריע לשני.
שנינו לא רוצים להתגרש בגיל הזה. קודם כל בגלל הילדים. חשוב שהם יראו אותנו ביחד, לטובתם. אנחנו גם נוסעים אליהם ביחד לשבתות והכל בסדר גמור.
גם מבחינה כלכלית לא משתלם לנו להתגרש וגם לא נעים מהחברה ומחברי בית הכנסת שלנו.
בעלי אוהב להיות בבית כל הזמן. רק כשאין ברירה, כמו לילדים ולאירועים, אנחנו נוסעים ביחד.
אני אוהבת טיולים, אוהבת לבלות עם חברות ונהנית מהחיים. למה אני צריכה להיות בבית יחד איתו? אני לא בכלא. אני תמיד מכינה אוכל ומשאירה לו במקרר. הוא מחמם לעצמו ולא מתלונן והוא אומר תודה, על האוכל, הכביסה וכד’. זכותי לחיות את החיים שלי וזכותו לחיות איך שהוא רוצה.
את מבינה? ככה אנחנו בכלל לא רבים והכל נראה טוב . השלמנו עם זה שיש גם מצבים שלא מסתדרים וזה בסדר לנו.
אני מציעה לך לכתוב גם על מצב ביניים כזה.
תשובה *
את כותבת שהשלמת עם המצב ושאת אפילו נהנית בחיים באופן הזה. אני שמחה לקרוא שאת פעילה בגיל שלך ויודעת לתת מקום לרצונות שלך וזה נפלא. אני שמחה שאת לא סובלת. ייתכן שאם היית חווה מהו יחד זוגי אמיתי, היית מבינה שהמצב שאת מתארת, רחוק ממצב טוב.
ניתן להגדיר מצב ביניים בזוגיות, כאשר הזוג מכוון לאידיאל הזוגי ורואה את עצמו בדרך אליו, כשהם עושים הכל כדי להתקדם, עם כל המהמורות שבדרך.
יחד עם זאת, כתבת שאת שלבי החיים עברתם באופן לא חיובי, כך שבשלב הנוכחי את מתפשרת עם מה שיש ואפילו מקבלת את המצב הזוגי כבסדר. אני מבינה מדברייך, שזה מצב של בדיעבד ולא מצב רצוי באמת.
אני משערת שהיית מאד שמחה להיות בזוגיות טובה יותר, כמו שתיארתי במאמר על זוגיות בגיל המבוגר. מגיעות אלי בעיקר נשים (ומעט גברים) שנמצאות במצבים דומים לשלך שהן מיואשות משינוי אצל הגבר ומעדיפות לחיות את חייהן האישיים, אלא שחיים אלה מלווים במועקה גלויה או סמויה באופן קבוע. לכן, את שלב הביניים שאת מגדירה, כשהוא מלווה במועקה, המועקה מספרת שנמצאים במקום הלא נכון וכדאי וחשוב ליצור שינוי רצוי בחייכם.
כשאתם נוסעים לילדים ביחד, זה נראה טוב. אלא שהילדים מרגישים ויודעים מה מצבכם הרגשי, גם אם תנסו להסתיר.
ישנה תפיסה שגויה שאת הנעשה אין להשיב. שמה שלא עשינו כשהיינו צעירים, אבוד. מניסיוני אפשר לחזור במידה מסוימת לשלבים קודמים, בהדרכה צמודה.
בזוגיות המבוגרת, יש שני צדדים: הצד הממסדי והצד האישי חוויתי. את מתייחסת לצד הממסדי: העסק עובד. יש בית, כסף, ילדים, נסיעות משותפות וכו’ וכך החיים נראים “בסדר גמור”.
נישואין נועדו לחיבור נשמתי, לקשרי לבבות. לצד האישי החוויתי. להכיר ולהרגיש זא”ז ולהיבנות זמ”ז. זו המטרה. הצד הממסדי הוא אמצעי, הוא כלי שבו ניתן להתפתח, להתרגש, לאהוב ולחיות חיים מלאים. בזוגיות יש יכולת להשתנות ביחד ולחוד .העולם הזה, המעשי, הוא כלי/אמצעי לפיתוח והגשמת הייעוד הנשמתי ואיננו מטרה בפני עצמה.
זה טוב וחשוב שאת עסוקה ופעילה בחיים. זה לא במקום צרכים בסיסיים זוגיים של חום, קירבה ובטחון שהנפש זקוקה להם. אולי הקשיים ביניכם שהכאיבו לכם, נגעו במקומות נפשיים שעם הדרכה נכונה, יכולתם לרפא. כשמתנתקים, הפצעים הנפשיים נשארים וכל העשייה החיצונית, מכסה עליהם, כאילו לא קיימים וזו אשליה. הזוגיות, בנוסף לכל הטוב, היא הזדמנות לריפוי, גם דרך הכאב .
לנפש אין גיל. לכן בכל שלב בחיים, עם ההבנה של מטרת הנישואין והרצון לתקן, אפשר לחיות יחד באהבה ובביטחון זוגי.
פרשת תרומה מדברת על נדיבות הלב. כשמקשיבים ללבבות של בני הזוג ומתנהלים בנדיבות כל אחד כלפי השני, מובטח שהחיים הזוגיים, ייתנו מרפא ללבבות והזוגיות תהיה משכן להשראת שכינה.
*מה שנכתב לעיל, נכון לזוגות גם צעירים יותר שהתייאשו מלהתמודד וחיים בדומה למה שרות חווה. חבל לגרור כך את החיים. מקווה שהדברים שנכתבו, יעוררו את המוטיבציה לחיות חיים מלאים בשמחה ובאהבה.
