בפגישה עם נעמי (מהגיליון הקודם), התברר שמעבר לחוסר הכנה וידיעה שלה שיש צורך בנפרדות לשם אחדות, נעמי דמיינה את חיי הנישואין כירח דבש תמידי, כמו שתרבות המערב משדרת: בני הזוג מסכימים תמיד, מתרגשים וחיים בתחושת אחידות. אם משהו לא מסתדר, זאת בעיה כביכול וחלילה אולי טעינו בבחירת בן זוג וכד’.
החיים האמיתיים, הם תהליך של התקשרות לביטוי נשמתי שאט אט, מתוך השונות והניגודים, מגלים את האישיות המיוחדת של כל אחד וע”י כך מתחברים ואוהבים יותר ויותר. כשזאת ההנחה הבסיסית, בני הזוג מוכנים נפשית לקבל את הפערים וללמוד כיצד להבין זא“ז ולהגיע להסכמות משותפות שיש בהן אחדות.
חוסר הידע של נעמי, מצוי אצל זוגות רבים. ניגודים יתגלו בהכרח. מי שלא יודע כיצד לבטא את הייחודיות שלו כדי להגיע להשלמה, מבליט את הניגודים, ומחליף את הצורך לבטא את הייחודיות שלו בעליונות על פני השני. כך נוצר מאבק שמסלים יותר ויותר. לדוגמא:
“אני מקובל/ת ואהוב/ה אצל כולם. רק איתך זה לא הולך… הכל בגללך…”
“אצלנו במשפחה זה לא כמו אצלכם שאתם…. בחיים לא יתנהגו אצלנו ככה.”
“את ממש כמו אמא שלך, איך לא ראיתי את זה קודם…”
“ואתה לא יותר טוב מאבא שלך. מה שאתה מתלונן עליו, אתה בדיוק, או יותר גרוע ממנו…”
(משום כך, קלייר רובין בספרה “טובים השניים”, מכנה שלב זה, כשלב של מאבקי הכוחות שמגיע אחרי ההתפכחות מאשליית הסימביוזה הזוגית.)
יש שמושכים את השלב הזה לאורך כל חיי הנישואין וחייהם נתונים במאבקים תמידיים וחיים חיי צער ומכאוב .
אפשר אחרת. במקום להיאבק זה בזה להוכחת עליונות, אפשר לשתף זא”ז בצרכים הפיזיים והנפשיים, בפחדים, בחלומות, בהרגלים מהבית, בכישלונות, מתוך אמון שהפתיחות הרגשית הזאת תתקבל בהבנה ולא תשמש כנגד המשתף. ע”י תקשורת נכונה, מגיעים להכרה וקבלה הדדית של תכונות ורגשות שונים וייחודיים ומתוך כך אפשרויות נתינה ריאליות באהבה, לאורך זמן.
……………………………………………….
נעמי שיתפה אותי בהרגשתה: “נכון, אני יודעת שלא הגיוני שתמיד נסכים ותמיד יהיה נחמד לנו. גם לפני החתונה, ראינו את הפערים בינינו, אבל אמרנו שיהיה בסדר אחרי החתונה. יש אשליה כזאת שאם אני
רוצה משהו, מיכאל יתמלא מוטיבציה למלא את רצוני, גם אם הוא לא מסכים, כי הרי הוא אוהב אותי. רק לא חשבתי על זה שבאותה מידה שאני מחכה שיעניק לי גם הוא מצפה ממני לאותו דבר. האמת היא שאני גם בוחנת אותו כל הזמן, עד כמה אכפת לו ממני ועד כמה הוא מוכן לעשות בשבילי, כך שאני בכלל לא שמה לב אם יש לי נתינה כלפיו. אני מבינה שזו טעות. קשה לצאת מהחלום שכשמתחתנים הכל יהיה נפלא. זה אפילו מאכזב. אני מבינה שחשוב שאפנים את המציאות הריאלית…”
היא ישבה בשקט, ועצמה עיניים ואני חיכיתי.
“את יודעת, אני מרגישה שזה לא רק האשליה שלי, כמו שאת אומרת, שנוצרה מתרבות המערב. שאלתי את עצמי, למה אני תמיד בוחנת אותו ואין לי תשובה. הרי אנחנו אוהבים, אז למה??” עיניה התמלאו בדמעות. הבנתי שבזה הרגע, עולה משהו רגשי, מאד פנימי וזה הזמן להתבונן בו.
ע”י השאלות שלי, התברר מרכיב אישיותי שהוא, חוסר האמון שלה בעצמה והשלכת חוסר האמון העצמי כלפי מיכאל אם הוא אוהב אותה באמת.
במהלך הפגישות, חזרנו לחוויות שגרמו לה לחוסר אמון בדמויות המשמעותיות שאמורות היו להיות הדמויות התומכות והמעצימות, ויצרנו חוויות מתקנות. כך נוצר אמון עצמי מחודש, גם כלפי מיכאל (שהגיעו ביחד כדי ללמוד תקשורת זוגית מקרבת). נעמי הצליחה לשחרר את האשליה דרך הבעת אמון עצמי וזוגי.
נעמי נעשתה נינוחה יותר ומצאה פעילויות אישיות מהנות שאינן קשורות למיכאל. היא הרגישה סיפוק עצמי, כך שבאינטראקציה עם מיכאל, היא יכלה לתת את אישיותה במלואה.
(אוסיף ואומר שגם מיכאל עבר שינוי שנעשה בפגישות הזוגיות.)
