נעמי הגיעה אלי עצובה: “אני לא מבינה מה קרה לו, למיכאל בעלי. אנחנו נשואים חצי שנה שבה ממש נהנינו להיות ביחד. הוא התעניין בי כל הזמן וגם אני הענקתי כל מה שחלמתי וציפיתי שיקרה כשנהיה נשואים. לאחרונה הוא מסתגר יותר ולא פנוי אלי כמו קודם. שאלתי מה קרה ואם עשיתי משהו לא בסדר. הוא ענה לי מה פתאום, הכל בסדר והוא פשוט זקוק להיות גם עם עצמו. נפגעתי מאוד והוא בכלל לא הבין למה. אמרתי לו שאני מרגישה שאולי נמאס או קשה לו להיות איתי וזה ממש מעליב, כי מה בסה”כ אני רוצה? שנהיה ביחד כמו תמיד…” היא שתקה.
“ומה קורה ביניכם עכשיו?” שאלתי.
“כלום! נתק! בגלל זה באתי אליך”. “מה גרם לנתק הזה ביניכם?”
“לא נעים לי… אבל אני צריכה לשתף”. היא שתקה זמן מה ונראה לי שהיא בוררת את מילותיה. חיכיתי.
“לא האמנתי לו שהוא רק רוצה להיות עם עצמו כמה זמן ושזה בכלל לא קשור אלי. התחלתי ללחוץ עליו לומר את האמת. הוא הסתגר יותר ואני דמיינתי כבר שהוא הולך לעזוב אותי. אז מרוב פחד, לחצתי עליו יותר. כשהוא אמר לי שהוא יוצא לתפילת ערבית, הייתי בטוחה שהוא מחפש סיבות להתרחק ממני. האמת, ידעתי שהוא אומר אמת, אבל לא יכולתי להתמודד עם המציאות שיש בינינו נפרדות כלשהי. רציתי להישאר כל החיים, כמו ממש בתחילת הנישואין…אני מרגישה לא נוח עם עצמי לספר לך. כי אני מרגישה ילדה קטנה שרוצה רק חוויות נעימות ושמיכאל תמיד יהיה איתי בכל מצב… ככה, כמו שהיינו חתן וכלה… אוף! הלוואי שתוכלי לעזור לי. מה קורה לי…” , אמרה בתסכול ובבכי.
………………………………………………………………….
נעמי חוותה שלב מעבר שלא ידעה עליו ולא הייתה מוכנה לו נפשית. הביחד הזוגי האינטנסיבי, מיד לאחר הנישואין, הוא שלב נעים והכרחי שמחבר ביניהם. משניים נפרדים לפני החתונה, לחזרה לאחדות הנשמתית שלהם. נוצרת גם אשליה שככה ייראו החיים מעתה ועד עולם.
מיצוי השלב שיש בו כמיהה לאחידות ולהתכללות מלאה, מאפשר לעבור לשלב שלכל אחד מהם, יהיה זמן עצמי, עצמאי. כי כשיש סיפוק מתוך התבוננות ועשייה אישית, יש כוחות ומוטיבציה לחזור לאחדות (ולא אחידות), מתוך ידיעת ההבדלים והכרת הצורך, למילוי וסיפוק אישי.
מכיוון שנעמי לא הייתה מודעת לצורך הזה, כשמיכאל התרחק, היא נבהלה, נלחצה ו”רדפה” אחריו, כך שהוא הרגיש צורך להתרחק ו”לברוח” יותר ויותר. ייתכן שגם אם נעמי הייתה מודעת לצורך החיוני הזה, היא לא הייתה מצליחה לעמוד בכך. ככלל, גם כשמודעים לצורך הזה, עדיין קשה לשלב בין הרצון והצורך לזמן משותף, לבין הרצון והצורך, לזמן עצמי.
קושי נוסף הוא מרכיבים אישיותיים שקיימים אצל כל אחד, כמו: אמון בעצמי ובזולת, סרטים דמיוניים של תרבות המערב, קשיים בוויסות רגשי, פחד נטישה מילדות וכד’.
המרחב האישי חשוב, גם בזמן שלא תמיד מתאים לבן הזוג. ייתכן שדווקא כשאחד זקוק לזמן אישי, השני זקוק לקירבה. מציאות כזאת, עשויה לאפשר לשניהם התפתחות אישית: המתכנס עסוק בהבנה וגילוי עצמי, כך שאח”כ יעניק מאישיותו לשני. והזקוק לקרבה, לומד לקבל את צורכי האחר, גם כשלא נוח לו ובינתיים ממלא את הצורך שלו, מתוך עצמו.
בזמן הזה חשוב מאד לשתף בתחושות ובקבלה הדדית: מי שמתכנס, משתף שזה צורך עצמי ולא ריחוק וחשוב להרבות במילים של אהבה. מי ש”נשאר להמתין”, משתף בצורך בקירבה ויחד עם זאת, אומר שהוא מבין ומקבל את הצורך במרחב אישי, ושהוא יתמודד בזמן הזה עם הצורך העצמי שלו וייתכן שתוך כדי, גם הוא יגלה יכולות שלא היה מודע להן. כל זה יקרה כשיש ביניהם אמון הדדי ואהבה יציבה. מתוך כך, לאחר זמן, תהיה ביניהם קרבה הדדית, מתוך מקום עצמי ועוצמתי.
