לקראת יום הכיפורים הבעל”ט, ניגע בנושא הסליחה במערכת הזוגית.
בקשר הזוגי קשה הסליחה, מעצם הקִרבה הגדולה. ככל שהקשר הרגשי קרוב יותר, רמת הפגיעה עוצמתית יותר. בני זוג אוהבים, עם רגשות חזקים ואמון מלא, מרגישים כ”כ קרובים ואוהבים ומקווים שימשיכו כך לעד. אמנם, קיימת הידיעה השכלית שמצב כזה אינו ריאלי מעצם היותנו שונים, אך הרצון לחוש כך לתמיד מתגבר ומדחיק ידיעה זו.
הפגיעות בין בני זוג הכרחית וכמעט לא ניתן לחיות בלעדיה וכדאי להיות מוכנים לכך. בחיי היום יום הם מבצעים פעולות רבות, מדברים ומביעים עמדות אישיות וכד’. מכיוון שהם שונים, טבעי שייאמרו דברים ויתבצעו פעולות שנוגדות את דרך המחשבה והרצון של בן הזוג. גם אם למדנו מיומנויות לפתרון קונפליקטים, עדיין יקרו מצבים שלא ציפינו להם ושם נוצרת הפגיעה.
החשיפה הרגשית מתוך אמון, והציפיות, שנאמרו או שלא נאמרו, מקשה מאד לחזור לקרבה הקודמת במצבים לא צפויים. אחרי פגיעוּת, אם עוברים תהליך נכון של סליחה, מגיעים לקרבה רגשית הרבה יותר עמוקה. רמת הפגיעה תרד ורמת החיבור והקרבה תעלה.
הדרך אל הסליחה עוברת בתהליך של: אבל ,זעם, עצב, אובדן וכאב (ג’ק קורנפילד).
כאשר מכבדים את התהליך, הוא מבשיל בזמן הנכון, לכלל החופש – לסלוח באמת ולהגיע לקרבה עמוקה יותר.
האבל – על כך שהפנטזיה של רגשות אהבה עוצמתיים תמיד, אינה ריאלית.
הזעם/הכעס – הוא על הפוגע (גם כשאין לו כוונה לפגוע): “איך יכולת לעשות לי דבר כזה?”, “זה לא צודק…”, וכדומה.
העצב – מגיע לאחר הוצאת אנרגיית הכעס, והוא על עצם המציאות הקיימת ותחושת אובדן של המצב הקודם החיובי שהיה ביניהם.
הכאב – נחווה בכל השלבים (שאינם ליניארים): “המצב הזה כואב לי…”
בתהליך הסליחה, משך ההתפייסות שונה בין גבר לאשה. כשגבר מבין את המניעים, הוא בד”כ מתפייס מיד. לאשה, משך ההתפייסות ארוך יותר וצריך לתת לזה זמן. (גבר שהצד הנשי שבו דומיננטי יותר, גם הוא יתקשה להתפייס.)
סליחה אינה התעלמות מהפגיעה ואינה הצדקה של הפוגע. לסליחה יש כוח מרפא. הסולח עושה זאת לטובת עצמו. מנקה את עצמו מרגשות שליליים ומרוויח בריאות נפשית וגופנית.
מי שלא מוכן לסלוח ונשאר עם הרגשות הקשים כאילו אומר: “אני שותה רעל ומקווה שמישהו אחר יפגע מזה” (נלסון מנדלה)
הסליחה צריכה לכלול שלושה מרכיבים: חרטה, לקיחת אחריות והבטחה לתיקון.
החרטה כוללת הודאה של הפוגע בטעותו והכרה בנפגעות השני. ובסליחה לוקחים שני הצדדים אחריות. הפוגע, מודע לפגיעה, והנפגע, לומד להכיר את המניעים והחולשות של הפוגע, ומה אצלו עצמו איפשר את הפגיעה, כמו: הוא – התעלם מהבקשה שלה כי בעיניו זו דרישה. היא – מבקשת ממנו כמובן מאליו, מבלי להתחשב בו ובצורך שלו. יש מצבים שלנפגע אין חלק שגרם לפוגע לפגוע, כמו: התייחסות שנשמעת מזלזלת, תוקפנית וכד’.
הקבלה לעתיד מבטיחה תיקון, כיצד לפעול באופן שפגיעה כזאת לא תחזור. ההכרה באפשרות התיקון, מולידה חמלה שמקדמת את תהליך הסליחה.
חשוב להדגיש שפעמים רבות, גם לאחר הסליחה המלאה מתוך בחירה, זיכרון הפגיעה נשאר, אלא שהוא לא מנהל את בני הזוג, כי הגיעו למקום רגשי טוב יותר.
כששירה ויהודה הגיעו, הרגשתי את המתח באוויר ואת הכעס העצור בשניהם. הם התקשו לשאת את מצבם וביקשו עזרה, לחזור למה שהיה קודם. הזמנתי אותם לבטא את הכאב והכעס, באופן שיגיעו לבירור של ההתרחשות. הם גילו את הדינמיקה ואת מה שכל אחד מהם “תרם” לפגיעה שנוצרה. (לנפגע קשה בד”כ להודות על חלקו). למרות הקושי, שירה התנצלה וביקשה סליחה ויהודה התפייס, בעיקר מפני ששירה הבטיחה ליצור שינוי, כדי שלא לחזור על הפגיעה. הם המשיכו להגיע לפגישות אישיות, כשכל אחד עובר שינוי שהוא גם לטובת עצמו. לבסוף, שניהם יצרו שינוי והגיעו לקשר גבוה ועמוק יותר שלא חלמו שהוא אפשרי. וכן הגיעו למסקנה שעם כל הקושי שיקרה בפגיעה נוספת, הם יקדמו את עצמם ואת הקשר הזוגי לרמות חדשות.
