פנחס ואליהו – תורת חייים – לפרשת פנחס | הרב אהד קרקובר

פנחס וקבלת הכהונה

מספרים שבאמריקה היה יהודי אמיד ועשיר שניגש לרב הקהילה ואמר לו שברצונו להיות כהן. ענה לו הרב וכי אפשר? רק מי שנולד כהן יכול להיות כהן. ענה לו היהודי שהוא מוכן לשלם כסף רב. לרב היה לא נעים, מדובר באיש חשוב ומה עליו לעשות? שאל אותו הרב מדוע כה חשוב לו להיות כהן, ודאי שניתן למצוא לו תפקידים אחרים בקהילה. ענה לו היהודי שחשוב לו מאוד להיות כהן כי אבא שלו היה כהן וסבא שלו היה כהן, אז גם הוא רוצה להיות כהן.

הבדיחה הזו היא פתח לשאלה גדולה העולה בפרשתנו. פנחס קיבל ברית כהונת עולם בגלל קנאתו, אך יש לתמוה בדבר. הרי בין כה וכה הוא כהן, הוא בנו של אלעזר בן אהרון הכהן ומדוע צריך ברית כהונת עולם? מסביר רש”י שצאצאי אהרון ובניו הינם כהנים, אך רק מי שנולד לאחר שאהרון ובניו נמשחו לכהונה. מי שנולד טרם המשיחה לא נהיה כהן. לכן, רק בזכות מעשה הקנאות פנחס זכה לכהונה.

אולם נראה כי קיים קושי בתשובה זו, מכיוון שמצינו שתי מערכות: סגולה ובחירה. גם אם נהיה אנשים ממש צדיקים נשאר בבחינת ישראל, וכן צדקותו של גוי לא תכניס אותו לעם ישראל (בחינת הגרים שונה היא ואכמ”ל. לתחילת עיון בסוגיה עמוקה זו ראה תפארת ישראל סוף פרק א; מאמרי הראיה עמוד 200). כלומר, יש מושג של סגולה, שהיא יצירה א־להית והיא שייכת ליצירת הנשמות. אם כן, כיצד ניתן “לתת פרס” לאדם, שהוא אינו כהן, שיהיה כהן? כביכול יש כאן בלבול בין מערכת הסגולה ובין מערכת הבחירה.

נראה שניתן להסביר עניין זה באמצעות משל מעולם הביולוגיה. ישנם תאי גוף במח, בעצמות וברגליים. תא שנמצא במח לא יכול להיות ברגל, כל תא מתאים בדיוק למקום בו הוא נמצא והוא עושה את תפקידו. בתקופה האחרונה גילו חידוש מרעיש, יש תאים שיכולים להיות כל דבר – תאי גזע עובריים. תאים אלו, הנמצאים בתחילת יצירת העובר, עוד לפני ההתחלקות לתאים ספציפיים, ולכן ניתן להשתמש בהם, לשים אותם במקומות שונים והם מרפאים את האדם.

על דרך זה ניתן לומר כי לאחר שעם ישראל נכנס לארץ אי אפשר לעשות “מעברים”; מי שהוא כהן הוא כהן, מי שהוא לוי הוא לוי וכיוצא בזה. אך בעת דור המדבר עם ישראל נמצא בתקופת “העובריות”, סוד היצירה הישראלית שהיא עדיין בהתהוותה. לכן עוד לא נקבעו המעמדות לחלוטין, וישנו ציור של אדם שעוד לא זכה לכהונה, ומכח מעשיו הוא זכה להיות כהן.

ובכל זאת ודאי שמדובר בדבר מיוחד – יש כאן בחירה המגלה סגולה. דבר זה אנו לא מוצאים בדרך כלל, אלא כהן נולד כהן ודבר זה אינו משתנה מכח בחירתו. המשל אותו הבאנו ניתן על מנת ליישב את הדעת בעניינים העמוקים המצויים בסוגיה זו, שהינם קשורים למשבר הגדול של בנות מואב ובעל פעור, שקשור לסוגיה של הופעות חיים שונות הצומחות מלמטה כפי שיתבאר.

משבר בנות מואב ובעל פעור

פרשת בלק מסתיימת במשבר נורא ואיום. עם ישראל מגיע לגבול ארץ ישראל ולשם מגיעות בנות מואב. אז מתרחשת התפרקות כוללת, עם ישראל זונה אחר בנות מואב ומשתחווה לעבודה זרה שלהן. דבר זה קשה מאוד. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, כאשר עם ישראל נמצא עם משה רבינו והשראת השכינה במשכן, הייתכן שתתרחש כזו התפרקות נוראית? נראה כי ארבעים השנים הללו לא הועילו בדבר, עם ישראל חוטא בחטאים נוראיים – זנות ועבודה זרה בזויה, שהיו עושים צרכיהם מולה. אם כן מה הערך בארבעים שנות נדודים מדבר?

אולם, הקושי אינו רק מצד העם, אלא גם מצידו של משה רבינו. משה רבינו אומר לשופטי ישראל לדון את החוטאים ולהרוג את האנשים שעברו עבירות עליהן חייבים מיתה (במדבר כה ה). אז מגיע נשיא בית אב לשמעוני לעיני משה עם המדיינית. חוצפה נוראה, יש כאן ערעור סמכותו של משה במובן הקיצוני ביותר, ומשה בוכה מולו. התפרקות מוחלטת של סמכות משה רבינו.

“וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” (שם ו).

מפרש רש”י:

“והמה בוכים – נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר: ‘ויטחן עד אשר דק’ וגו’, וכאן רפו ידיו”?!

רש”י יענה מדוע רפו ידי משה, ומכל מקום גם בחטא העגל אנו מוצאים פסוקים דומים לפסוקים שבפרשת בנות מואב:

“וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַד’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ד’ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ” (שמות לב כו-כז).

וכן בפרשתנו:

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר” (במדבר כה ה).

מול שישים ריבוא המשתחווים לעגל משה עומד, וכאן הוא בוכה? תמוה הדבר, שהתרחש משבר כה גדול בקרב עם ישראל ובמנהיגותו של משה רבינו.

מסביר רש”י שמשבר זה התרחש: “אלא כדי שיבוא פנחס ויטול את הראוי לו” ויש להבין עומק העניין.

שורש חטא בנות מואב ובעל פעור

כדי לענות על שאלה זו צריך קודם כל להבין כי המשבר הגדול שייך דווקא למפגש עם ארץ ישראל. עם ישראל נמצא ארבעים שנה במדבר, והוא חי בהוויה ניסית מחוץ למקום יישוב, מחוץ לעמים, מחוץ לטבע. הוא אוכל מן, “שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה” (דברים ח ד). קיום פלאי של נס. כעת עם ישראל מריח את ריח ארץ ישראל, ארץ החיים בה חוזרים לטבע, הטבע הקדוש, טבע של ארץ ישראל.

כעת, בזמן בין השמשות, מתעורר רצון לחיים ולעם ישראל נמאס להיות משונים; נמאס להיות א־להיים וכעת רוצים להיות אנשים רגילים וטבעיים. דבר זה בא לידי ביטוי בשני מעגלים.

מעגל אחד הוא בנות מואב. מה רע במואביות? די כבר ל”עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן” (במדבר כג ט), הבדידות של ישראל המנותק מכל המרחב העולמי שסביבו. בדידות זו נהיית מעמסה ועם ישראל רוצה לחיות ולהשתלב במרחב האנושי של העמים, המתחתנים זה בזה. המעגל השני בא לידי ביטוי במחשבה מה רע בגוף? אנו בני אדם ואלה הצרכים שלנו. גם דבר זה שייך לרצון לחיות.

השורש של יצרא דעריות, המופיע בצורה מקולקלת דרך עבירה וטומאה, הוא הרצון לחיים. וכעת מתרחש משבר גדול, מכיוון שמשה רבינו הוא המנהיג של דור המדבר. משה רבינו מביא תורה מן השמים, את הצדק והאמת. פתאום, מגיע נשיא בית אב לשמעוני והוא מתריס כנגד משה רבינו: ‘די עם האמת והצדק, אנחנו רוצים לחיות, מבקשי חיים אנחנו’.

אמירה זו מערערת את מנהיגותו של משה רבינו, את האמירה על סגולת ישראל ושליחותו המיוחדת. כביכול תש כוחו של משה מול הופעת התרסה גלויה כנגד קדושת ישראל והבדלתו מהעמים, כפי שהיא מופיעה על ידי זמרי בן סלוא.

פנחס ותביעת החיים

חז”ל מתארים דרמה המתרחשת בשעה זו (סנהדרין פב א ומובא ברש”י במדבר כה ז). משה רבינו בוכה, ואז מגיע פנחס ואומר למשה: “מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו”. אין חיוב מיתה בבועל ארמית, אך אם מישהו מתנדב להורגו דבר זה מבורך, קנאים פוגעים בו. לא מורים כן, אך זו תורת הקנאים. הלכה זו נשכחה ממשה, “נתעלמה ממנו הלכה”. וכיוון שפנחס הזכיר לו אמר לו משה: “קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא”, מי שהביא את האגרת הוא יוציא אותה לפועל. אז לקח פנחס את הרומח והרג את זמרי וכזבי.

אנו רואים כי הפתרון לא הגיע ממשה רבינו, אלא הוא בוכה. הפתרון הוצרך להיות דווקא על ידי פנחס, אך מדוע באופן הזה דווקא של התעוררות מלמטה?

נראה לומר שרק פנחס יכול לרפא את השבר. הטענה של זמרי היא שאנחנו רוצים לחיות: ‘משה מדבר על חובות וצדק, אך לנו יש שפה אחרת של דור הנכנס לארץ, אנו מבקשים חיים’. כביכול יש כאן שפות שונות. מגיע פנחס, והמיוחד בו – הוא אינו בא מצד החובה והמצוה. ליבו של פנחס דוחפו, הוא מקנא ותובע את עלבון החיים ועלבון הקדושה. פנחס אינו מחויב בכך, הוא לא בא מתוך הספר. אלא קנאתו בוקעת מליבו החם.

המשמעות העמוקה של קנאותו, הבוקעת מלמטה, היא שהוא בא ואומר להם: ‘אתם טוענים שאתם רוצים לחיות, ולכן אתם נפתחים אל המואביות ואל העריות. אין אתם רוצים את החיים השמימיים העליונים. אך האם אלו חיים?! אלה חיים דלוחים ושטוחים, חיים טמאים’. פנחס תובע את עלבון החיים, מתוך החיים עצמם. הוא אינו בא מתוך ציווי.

לכן פנחס מבטא מקור אחר לתורה, תורה שהיא עומק חיינו ומדברת בשפת החיים. היא באה אל מול דמה-חיים, חיים עלובים המחקים את חיי אומות העולם. אין אלה חיינו. פנחס מעמיד חיים מול חיים, ורק עמדה זו יכולה לברר את הסוגיה העומדת כאן אל מול פתחו של משה.

אחת השאלות המסעירות את האנושות מראשיתה היא “מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה” (ירמיהו יב א). מדוע יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? החסידים אומרים שאין כאן שאלה בכלל, הצדיק טוב לו והרשע רע לו. לרשע יש כסף וכבוד, הצלחה חומרית רבה. אך האם זה אומר שטוב לו? ודאי מסכן הוא, רחמנות עליו, כי אין לו ערך לחיים; אין לו קרבת ד’ ואין לו תפילה. וכי זה נקרא שטוב לו? לצדיק יש את ד’ יתברך, יש לו טעם ומתיקות בחיים. גם אם חסר לו מעט כסף ויש לו מעט ייסורים, דבר זה מקרי הוא. לכן לצדיק טוב ולרשע רע. הרשע הוא בעל “מקרי החיים”, אך הוא חסר את עצם החיים. לצדיק פעמים חסרים “מקרי החיים”, אך הוא מאושר בדברים המהותיים והעצמיים של החיים.

אם כן, הרשעה מציירת את החיים כריבוי מקרים. כביכול הם אומרים לצדיקים שהם צודקים, אך מה עם החיים? אלא שיש לשאול מולם מה הם החיים? האם החיים הם הממד היצרי והשטוח? ודאי לא כך! אלא החיים הם מלאי עומק ומתרוממים לפסגות נישאות. לכן פנחס הוא הוא המקנא לחיים, ומתוך כך שהוא לא מחויב אלא פועל מתוך ליבו, הוא זה שמסיר את המגפה ומשיב את ישראל לאביהם שבשמים. לכן פנחס הוא הכהן שנכנס לארץ ומלווה את ישראל שנים רבות, מכיוון שהוא שייך למדרגת ארץ ישראל המתגלה.

לאור זה ניתן לחזור לשאלה איתה פתחנו. כביכול פנחס לא היה צריך להיות כהן, אך בגלל ההתעוררות שלו מלמטה הוא מגלה בגילוי פנימי את כהונתו. יש כהן שמגיע מהקב”ה, אך צריך כהן שמתגלה מתוך עומק ליבו. לכן פנחס מגלה מסלול חדש, מסלול של אור הצומח מלמטה ובוקע את אור עצם סגולת ישראל, מתוך ההתעוררות העמוקה של החיים שבתוך עם ישראל. לכן יש כאן דבר שלא מצינו בשום מקום – גילוי כהונה מתוך בחירה.

פנחס – השלמת הופעת הכהונה

הזוהר הקדוש (ג ריז א) מבאר סוד כהונת פנחס: נשמות נדב ואביהו התעברו בפנחס, ומכח זה הוא התעורר להרוג את זמרי וכזבי. לפי זה ניתן להסביר מה פעל פנחס. בתחילתה, הכהונה היתה בנויה מאהרון ומארבעת בניו: נדב, אביהו, אלעזר ואיתמר. כעת, פנחס משלים את יסוד הכהונה, על ידי קנאותו, שהיא נחסרה לאחר שנספו נדב ואביהו. כך מתבאר לפי דברי הזוהר הקדוש.

בשל”ה הקדוש מופיעים דברי רמז בעניין זה. כתוב “פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” (במדבר כה יא), אולם בדרך כלל כאשר התורה מזכירה שמו של אדם היא אומרת רק את שמו ואת שם אביו. מדוע התורה הזכירה את אהרון הכהן? מבאר השל”ה שפנחס הוא בן אלעזר, אך בשורש הוא בן אהרון, מכיוון שהוא תחת נדב ואביהו שהם בני אהרון. לכן פנחס הוא גם בנו של אלעזר והוא גם בן אהרון.

אמנם, אין מדובר רק בחשבון שפנחס ממלא את חסרונם של שני בני אהרון, אלא יש קשר מהותי בין פנחס ובין נדב ואביהו.

נדב ואביהו שייכים אל האש הבאה מלמטה, אש שלא ציווה ד’ אלא היא נבעה מעומק ליבם. אך כיוון שהם הורו הלכה בפני משה רבם אזי האש הופיעה בצורה של חטא והם ניספו. אך יש בהם את נקודת ה”נדב”, מלשון התנדבות – דבר הבא מתוכי. כן אביהו, מלשון איווי ורצון (“אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ”, תהלים קלב יג). ההתנדבות והאיווי הם אש, הם צומחים מתוך נקודת הרצון הפנימי והיא נחסרה. לאחר מותם נשארו אלעזר ואיתמר. “אלעזר” – מלשון ‘א־ל עזר’, אדם הצריך עזרה מלמעלה. הוא אינו מתעורר מתוך התנדבות פנימית אלא רק לפי מה שד’ עוזר לו. כן “איתמר” – בארמית אִתְּמַר מלשון נאמר, אומרים רק מה שנאמר מתוך הספר. נכון, חשוב מאוד לשמוע לספר ולהיות נסמך על ידי הקב”ה, אך אש הקודש, הבאה מתוך עומק הלב, נחסרה. אולם, אש הקודש לא רק נחסרה, אלא היא הופיעה בצורה מסובכת. היא חסרה את יסוד שמיעת האוזן המקשיבה אל הרב, הורו הלכה בפני רבם, דבר היכול ליצור קלקול גדול. אף על פי כן, לא ייתכן כי יסוד זה יחסר מעם ישראל, ולכן היה עיבור שני של אש הקודש שהתגלתה בפנחס באופן מתוקן.

האופן המתוקן של הופעת האש הפנימית של פנחס הופיעה דרך זה שנתעלמה הלכה ממשה. פנחס בא ומזכיר למשה את ההלכה, ולאחר שהוא מקבל את אישורו של משה הוא פועל מתוך עצמו. כלומר, מצד אחד פעולתו של פנחס באה מתוך הלב, כי הוא קנאי ופועל על ידי אתערותא דלתתא, אך היא חלק מהתורה.

כעת אנו מוצאים תיקון לחטא נדב ואביהו, וכך הושלמה הכהונה והיא הופיעה בשלמותה: יסודות של אלעזר ואיתמר, יחד עם נדב ואביהו. הכהונה הבאה מלמעלה וכן הכהונה באה מלמטה, אש הלב שהיא קדושה מאוד.

המלחמה בבנות מואב ובעל פעור

 

ביארנו כי חטאי בנות מואב ובעל פעור שייכים אל חטאים הנובעים מתוך בלבול בעת המפגש עם ארץ ישראל. חטאים אלו תופסים נפח משמעותי בחומש במדבר. הם מופיעים בסוף פרשת בלק ומוזכרים שנית בתחילת פרשת פנחס. כן בפרשת מטות היא מופיעה בעת הנקמה במדין. “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (במדבר לא ב), משה לא יכול לעזוב את העולם לפני מלחמת מדין. אולם, חטאים אלו אינם רק תופסים נפח משמעותי, אלא גם משה קבור בגיא מול בית פעור. כלומר, יש כאן מלחמה מהותית ויסודית.

נראה לומר שמלחמה זו היא רמז למלחמה של העתיד לבוא. בפרשיות התורה הקב”ה הכין לנו מזון לכל אלפי השנים עד ימות המשיח. התורה נצחית היא, ודור המדבר מקפל בתוכו את כל הסוגיות הרוחניות של כל הדורות כולם. התורה הקדושה היא נצח. אמנם, היא מתארת התרחשות בתקופה מסוימת, אך התרחשות זו נושאת בתוכה את השורשים לכל הבירורים של כל הדורות כולם.

כעת בסוף המסע אנו נפגשים עם בלבולים של סוף המסע, והם רומזים למשברים של סוף המסע שלנו. אנו כעת נמצאים בסוף המסע של עם ישראל במדבר העמים בגלות. אנו מתקרבים אל ארץ ישראל וכעת נוצרים בלבולים גדולים. ויש מקום לתמוה, מה פעלה הגלות? כל עניינה של הגלות היא לכפר עוון, וכעת כשחוזרים מהגלות יש חוצפה, פריקת עול, מתירנות ויצרים חזקים. כנראה דבר זה קשור לסוגיות של מפגש עם ארץ ישראל, שיסוד מפגש זה הוא הרצון לחזור לחיים.

בגלות התורה הייתה עליונה, נשגבה וטהורה, אך היינו מחוץ לחיים – מחוץ למשפחות העמים ומחוץ לחיים של עצמנו, לא חיינו חיים. לאחר גלות כה ארוכה לעם ישראל יש תאווה עצומה לחזור לחיים. תאווה זו מבלבלת היא, כי תחילה יש להבין מה זה חיים. באופן ראשוני העם מחקה חיים אותם הוא רואה אצל אומות העולם. כאשר העם רוצה לחזור אל החיים, הוא מחפש מה זה חיים והוא רואה מה קורה “אצל השכנים” והוא רוצה לחיות כמו באירופה וכמו באמריקה. כביכול אלה החיים. השורש לדבר זה הוא מופלא – הרצון לחיות ולחדש חיים, אך ציור החיים הוא ציור של אומות הועלם.

יש כאן דבר עמוק, וניתן לראות כיצד הוא מופיע בסוגיות בהן אנו עסוקים. רבות אנו עוסקים ביום בתופעת המתירנות המינית, כפי שהיא הופיעה גם כן אצל בנות מואב. המתירנות באה ואומרת: ‘מה רע? למה לא לתת לכל אחד לחיות לפי ראות עיניו; ללא מחויבות למשפחה ולמין בו האדם נולד. תנו לאנשים לחיות’. אנו מוצאים כפירה בכל הערכים שבאים כביכול מבחוץ. אף את המסורת התרבותית של הגוים לא מקבלים, פורקים עול מכל מסורת מוסרית. לכן אמת המידה היחידה של החיים היא חופש החיים לקבוע לעצמם מה הם רוצים להיות.

לכאורה, דבר זה קוסם מאוד. אך באמת, היצר הרע אינו חידוש של העת החדשה. היצר הרע הוא מלך זקן וכסיל, והתאוות אינן חידוש מודרני. כל הניאוף, הזנות, ההוללות והפריצות הם דבר עתיק, ולמרות זאת יש חידוש בעת החדשה. בימי הביניים באירופה היה ברור שהתאוות הם דבר מכוער ובזוי, אך עושים אותם כי האדם היה נכנע ליצריו. אף אחד לא טען שזהו דבר מוסרי. כעת, המהפכה היא סילוק המחאה המוסרית. ‘מי אמר שהתנהגות זו היא רעה? וכי הגוף הוא רע? הגוף זה אני, ולמה שלא נגלה את גופנו? חופש זה רע? אמות המידה החיצוניות שמנסים להפיל על בני אדם הם הרע’! דהיינו, החידוש של העולם המודרני הוא הסרת המוסר והפסול, מה רע בלחיות?

בא מול משה אדם מכובד, נשיא בית אב לשמעוני, ואומר לו מה רע בדבר אותו אני עושה? עצם זה שהוא מוכן לעמוד מול משה ומבקש לזנות הוא הרצון להסיר את האמירה המוסרית. כאשר אין ערכים מוחלטים ומוסר מוחלט, אלא נפגשים רק עם חיים הוללים המגדלים את הכל, אז עומדים במבוכה גדולה. ומה התרופה לדבר?

קנאת אליהו

נראה כי התשובה טמונה ביסוד המשיחי. הופעתה הראשונה הייתה אצל נדב ואביהו, אך היא הופיעה בצורה מקולקלת והיא הייתה צריכה להישרף מפאת הופעתה הלא טהורה, הורו הלכה בפני משה רבם. ההופעה השנייה של היסוד המשיחי הייתה בפנחס, המקנא לד’. ההופעה השלישית היא אליהו הנביא, כדברי המדרש והזוהר ‘פנחס הוא אליהו’.

אליהו בא לאחאב בעת ניחום האבלים אצל חיאל בית האלי (רש”י מלכים א יז א) ואומר לו: “חַי ד’ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי” (שם). אך לא כתוב כי ד’ שלח אותו, אלא הוא מקנא לד’, “קַנֹּא קִנֵּאתִי לַד’ אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת” (מלכים א יט י). ורמז הכתוב בפנחס “בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם” (במדבר כה יא) –  “שתי קנאות, האחת כאן ואחת שעתיד לקנא בימי אחאב” (רבינו בחיי בשם המדרש).

אליהו המקנא עולה בסערה השמימה, בסערת ליבו, אש הקודש שבקרבו. אליהו לא בא מכח הציווי, אלא מכח הלב החם המקנא לכבוד שמים. חז”ל מסבירים כי הקב”ה שולח עורבים לאליהו, ואחר כך הוא מייבש את הנחל והורג את בן האישה אצלה הוא חסה, כל זה כדי לרמוז לאליהו להחזיר את מפתחות הגשמים. אליהו לא פועל מכח הציווי, אלא מכח קנאת ליבו, ולכן הקב”ה צריך לחזר אחריו כדי שהוא יסכים להחזיר את המפתחות.

בסופו של דבר אליהו ננזף והיה צריך להסתלק ולהיגנז עד דורות אחרונים בהם אליהו מבשר שלום ומשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. הקדושה המושיעה אותנו אינה באה רק מהסמכות החיצונית, האומרת שיש לקיים את המצוות מכח החיוב, אלא היא מבשרת חיים. קדושה זו מופיעה את התורה והקדושה כחיים מופלאים. חיים של קרבת ד’, חיים אציליים, חיים שכל חיים אחרים דלוחים לעומתם.

התורה המשיחית

טענתנו אל מול העולם המתירני אינה רק שד’ אוסר התנהגות כזו (ובוודאי שגם זה נכון), אלא חיים מתירניים אינם חיים! אלו חיים דלוחים ושטוחים. החיים של ישראל ושל האנושות כולה הם חיים המגלים עומקים ופסגות של אהבה, יראה, עומק, מתיקות ודבקות ושירה קדושה. העולם המתירני חומס מהאנושות כל זאת.

עתידה האנושות להסתער על הכפירה בכעס ובזעם, שהיא עשקה ממנה את החיים. המלחמה כאן היא מלחמה על החיים, זוהי המלחמה המשיחית. “לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם” (אורות הקודש ג קלח). המשיח מגלה את סוד האחדות – דבר ד’ הוא עומק נשמתם של ישראל. התורה והופעת החיים חד הן.

דבר זה צריך להתגלות בנו, אנו צריכים להיות ראויים לגלות בחיים מדרגות גדולות אלו. היום העברת מידע הוא דבר קל, אך אם נגלה בתוכנו קדושה מופלאה כזו אזי כולם ירוצו מיד אחריה. אנו צריכים לגלות בחיינו חיים נעלים ומרוממים המגלים כיצד התורה היא אומר החיים, היא אינה מצוה חיצונית הבאה מן השמים.

זהו עומק העבודה של אליהו הנביא, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. האבות הם נושאי המסורת והבנים הצעירים הם חיים. כיום יש נתק בין המסורת, העסוקה בחובה, במצוה ובצדק ובין הבנים, המבקשים לחיות את החיים של הזמן והרגע. לכן יש סתירה ומתח ביניהם. התורה המשיחית, אותה מבשר אליהו, היא תורה שתגלה לבנים כי תורת האבות היא תורת חיים ומבשרת חיים. הקב”ה הוא מקור החיים.

כן אליהו ישיב את לב האבות ויברר להם ששורש המרץ של הבנים לא בא ממקום טמא, אלא מבקשה לקרבה. הוא בא מהקרבה לארץ ישראל ומהרצון לגלות את הקב”ה הנמצא בארץ ישראל. כאשר עם ישראל עובר את הירדן אומר להם יהושע: “וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵ־ל חַי בְּקִרְבְּכֶם” (יהושע ג י). מדרגת ארץ ישראל שייכת אל מדרגת הא־ל החי, דעת ד’ כעומק של חיים. כאשר בחינה זו תתגלה לא יהיה כלל מקום ליצר הרע.

כיום מתנהל כביכול דו-שיח בין היצר הטוב ובין היצר הרע. היצר הטוב בא ליצר הרע ואומר לו: ‘וכי כך מתאים להתנהג? התנהגותך היא נגד האמת והצדק. יש חובות לעשות’. עונה לו היצר הרע: ‘אתה צודק, אך מה עם החיים? אני רוצה לחיות. אני מעדיף להיות לא צודק כדי לחיות’. היצר הרע בא ממקום שהוא דוחף אל החיים כדי להיות במקום ללא עול. כאשר האדם יפנים שהקודש זה החיים, בקשת החיים תתאחד עם בקשת ד’ שהוא מקור החיים, אז לא יהיה כלל מקום ליצר והוא יישחט במהרה בימינו.

המדיינים ומלחמת החיים

בסוף פרשת בלק אנו מוצאים קושי מסוים:

“וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב” (במדבר כה א).

בעוד בפרשתנו כתוב:

“צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם” (שם יז).

נראה כי יש כאן טעות, הרי החטא קרה בגלל בנות מואב ולא מדין, אלא הייתה רק מדיינית אחת. נכון כי כזבי בת צור אינה מדיינית רגילה, אלא צור היה אחד ממלכי מדין (“וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר”, במדבר לא ח), אך מה היא עושה כאן הרי מדובר בבנות מואב?

אומרים חז”ל כי בנות מואב באו בגלל עצת בלעם הרשע, שאמר לבלק כי הדרך למוטט את עם ישראל היא על ידי החטא. באה כזבי והיא מלווה את הבנות, כי מדובר ביוזמה מדיינית. אם כך, שואל הרמב”ן (במדבר כה יח), הנקמה צריכה להיות גם במואב. אלא יש לומר כי הקב”ה אסר על עם ישראל לפגוע במואב, “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב” (דברים ב ט), מכיוון ש”שתי פרידות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית”.

עוד אומר הרמב”ן, שמואב פחדו מבני ישראל: “וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה” (במדבר כב ד), לכן יש טעם לרצונם לכלות את ישראל. אך מה הסיבה שמדין בא לפגוע בישראל? אומר הרמב”ן “אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם”, ובגלל שאין להם סיבה לכן רשעותם גדולה וצריך לצרור אותם. לא צוררים את בעלי המעשה, אלא את היוזמים שלא היו צריכים להתערב כלל.

יותר מכך נראה לומר כי בני מדין “צֹרְרִים הֵם לָכֶם” (במדבר כה יח) בלשון הווה, בעוד מואב זה סכסוך זמני ומקרי. המדיינים הם צוררים, כל העת הם צוררים.

בעת שאנו פוגשים טומאה בבנות מואב, היא מבלבלת אותנו ופוגעת בנו. ודאי צריך להילחם בטומאה זו ולהגביר את הקדושה על הטומאה. אך צריך לדעת: יש מי ששלח את הטומאה הזו. אין מדובר ביצרים רגילים, כיצר הרע של כל הדורות, אלא יש כאן מלחמה, כח רוחני מדייני, שהוא שלח את הפרוצות. הוא אינו עושה זאת מתוך תאוה פשוטה, אלא מתוך קרב הזהות על החיים, רצון לנתק את החיים מהקב”ה, מכל אמת ומכל ערך. התאוות הקטנות הן רק תירוץ, אלא יש כאן יסוד עמוק יותר הבא לנתק את החיים משורשם, מכל שורש, ולהעמיד אותם על הרגעי והזמני.

לכן צריך להילחם במואבים, אך צריך לדעת כי מאחוריהם עומד מדין, שהוא הכח הרוחני. לכן באה בת מדין יחד עם בנות מואב. דרך משל כאשר צה”ל מפגיז בלבנון אומרים שנהרג גם כן גנרל איראני. כיצד יש בלבנון גנרל איראני? אלא אתה חושב שאתה מתמודד עם חיזבאללה, אך בעומק יש את איראן. כך גם כאן. אתה חושב שיש כאן מואבים, אך המואבים הם תאווה רגעית – כפי שאנו יודעים מהיכן הם באו. ההתמודדות היא לא עם מואב, אלא עם כח רוחני עמוק המסתתר מאחורי תופעה זו.

אם כן, בנות מואב תפסו את השטח, בחינת החיילים הפשוטים. לאחר שמשה מבין מה מתרחש הוא אומר לשופטים להתחיל לשפוט את האנשים ולהרוג כל מי שנצמד לבעל פעור. האנשים נבהלו והתחילו לברוח ולזרוק את המואביות. אז הגיעה הגנרלית הראשית, כזבי בת צור, והיא מבינה שהיא צריכה להתערב. היא הלכה לנשיא בית אב והסיטה את זמרי להילחם במשה רבינו.

יש כאן דבר עמוק המסתתר כאן. בעיניים פשוטות אנו רואים את המואבים, אך בעומק זה עצת בלעם, עצה של נתק. לכן, אם הכתוב היה אומר ‘צרור את המואבים’ אז היה כאן פספוס של הנושא. המואבים הם לא הנושא, אלא הם שליחים הגורמים לתוצאה. בעומק יש כאן סוגיות רוחניות עמוקות, שהן צריכות בירור.

הטומאה הרוחנית, שהיא שורש המתירנות המודרנית, היא שונה מהמתירנות הרגילה. היא משתמשת ביצרים ורוצה לבצר אותם, אך היא חצופה ועומדת מול משה. היא עומדת מול האמת ובזה לה. לכן הטיפול בה הוא טיפול אחר, טיפול עמוק יותר. צריך מולה את אליהו הנביא ותלמידיו, המלמדים תורה משיחית גדולה – תורת חיים. מתוך הופעת מתיקות האור של קרבת ד’ והקדושה אז ממילא החיים הדלים יאבדו את החן המדומה שלהם.

“מי שענה לפנחס בקומו מתוך העדה הוא יעננו… מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יעננו” בגאולה שלמה, במהרה בימינו. שבת שלום ומבורך.

 

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון