חומש דברים: “הואיל משה באר”. לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר

חומש דברים – דברי משה

השבוע אנו פותחים את חומש דברים. כל חומשי התורה, מלבד חומש בראשית, מתחילים בוא”ו: “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת”, “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה”, “וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי”. באופן פשוט הסיבה לכך היא שכל חומש הוא המשך של החומש הקודם, באה הוא”ו להוסיף על הראשונות. אולם, חומש דברים אינו מתחיל בוא”ו: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה”. ונראה כי הסיבה לכך היא שחומש דברים אינו המשך של החומשים הקודמים. עד כאן החומשים היו דברי ד’ יתברך, מכאן והלאה חומש דברים הינו מדבריו של משה רבינו. לכן הפתיחה של חומש דברים הינו פתיחה חדשה כחלק מחמישה חומשי תורה, והוא אינו מצטרף לקודם.

“וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר” כתוב בכל התורה כולה תשעים ואחד פעמים, גימטריא של הוי”ה-אדנו”ת. החיבור בין הקב”ה ובין עם ישראל עובר דרך הוי”ה-אדנות. מתוך צ”א פעמים אלו אנו רואים שבחומש דברים כתוב רק פעם אחת, בעת הסתלקותו של משה רבינו: “וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה” (דברים לב מח-מט). ופשוט הדבר, שהרי בחומש דברים לא ד’ הוא המדבר, אלא משה רבינו הוא המדבר, “אלה הדברים אשר דבר משה”.

משה מפי עצמו אמרן

דבר זה מביא אותנו לקושיה גדולה של האברבנאל בפתיחתו לספר דברים. מצד אחד הספר הזה הוא דברי משה וכך עולה גם כן מדברי הגמרא במסכת מגילה (לא ב). הגמרא דנה האם מותר להפסיק את קריאת התורה באמצע הקללות. דעת אביי היא שבקללות שבספר ויקרא אסור להפסיק, אך בקללות שבספר דברים מותר להפסיק:

“אמר אביי ולא שנו (= במשנה, שאסור להפסיק בקריאה) אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו (=שבתורת כהנים) בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו (=שבספר דברים) בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן”. 

ואם נרצה לחדד את הדברים אזי נראה כי רש”י מפרש:

“משה מפי הגבורה אמרן – ונעשה שליח לומר כך אמר לי הקב”ה… אבל במשנה תורה כתיב ‘יַכְּכָה ד” ‘יַדְבֵּק ד’ בְּךָ’, משה אמרן מאליו”.

מדברים אלו עולה שהקללות שבספר דברים נאמרו מפי משה, כמו כל ספר דברים שהוא מדברי משה. וכך אכן מובנים פשטי הכתובים בחומש דברים.

אולם, בגמרא במסכת סנהדרין (צט א) כתוב:

“תניא אידך ‘כִּי דְבַר ד’ בָּזָה’ זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו ‘כי דבר ד’ בזה'”.

ויש לומר שהקושיה אינה רק בגלל סתירה בין דברי הגמרא עצמה, ואף שהשתמשה באותו הלשון (משה מפי עצמו), אלא קשה גם מסברא. כל עניינה של התורה הוא שהיא אינה הגות לב אדם, אלא היא דבר ד’ שהוא מעל זמן ומקום. מכח דבר ד’ התורה נצחית היא ומחייבת את הדורות כולם באופן שווה. אך כל אדם, באשר הוא אדם, הוא בעל גבול, ולכן התורה היא היא דברי ד’ יתברך ומשה הוא צינור. אך כאן מצאנו תורה שהיא דברי אדם צדיק וקדוש, גדול הנביאים, אך סוף סוף היא דברי אדם, וכיצד דברי העבד יצטרפו אל דברי האדון?

דברי אשר שמתי בפיך

האברבנאל מתרץ את דבריו על ידי שאלה נוספת. אם חומש דברים הוא דברי משה מדוע ישנם מקומות שכתובים בלשון נסתר: “אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן… וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה” (דברים ד מא-מה). לכאורה, אם חומש דברים נאמר מפי משה אזי היה צריך להיות כתוב בלשון נוכח: ‘וזאת התורה אשר שמתי לפני בני ישראל’.

אך כאן דייקא נמצאת התשובה. חומש דברים נאמר מפי משה, אך דברי משה ראויים להיכתב בתורה. אדם אינו יכול להחליט שהגות לב אדם הם חלק מהתורה, אך כאן הקב”ה ציווה את משה לכתוב את דברי עצמו. התורה הנצחית והמוחלטת שהיא דבר ד’, אספקלריא מאירה, היא המצווה על משה לכתוב דבריו בתורה. כלומר, המבט הא־להי המוחלט הוא המצווה על משה והוא המצרף את דברי משה לדבריו. רק מכח זה דברי משה הם חלק מהתורה.

על כן, חומש דברים אינו רק דברים שמשה מפי עצמו אמרן, אלא הוא כתב מפי ד’ את דברי עצמו. הקב”ה אומר למשה: ‘את הדברים שאמרת תוסיף אל הספר שלי’, ואז משה כתב רק כי ד’ ציווה על כך. זה חידוש מבהיל, שדברי אדם הפכו להיות חלק מהדיבור הא־להי.

כאן אנו נפגשים עם מציאת מבהילה, ד’ מצווה לכתוב את דברי האדם, מכיוון שמשה מפי עצמו אמר את דבר ד’, אף שהקב”ה אינו מצווה על כך. “רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ” (ישעיהו נט כא). יש דבר ד’ המופיע מבחוץ על ידי דיבור חיצוני, ‘וידבר ד’ אל משה לאמור’. בנוסף יש את ‘דברי אשר שמתי בפיך’, דבר ד’ המופיע מפי עצמו ובלשון הזוהר הקדוש (ג ז א): “מפי ההוא קול דאחיד ביה”. עצמו של משה מתגלה כחלק מהנצח, כי נשמתו של משה היא נשמה של הקב”ה (ובלשון הזוהר הקדוש: “דהא נשמתי ביה אחידא”). משה פוגש את ד’ בעצם החשיפה של סוד חייו ועצמיותו, עד כי דבריו, הנובעים מתוכו כמעין המתגבר, הם חלק מדבר ד’.

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק דברים א) אומר שחומש דברים הוא ממוצע בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה. סוד תורה שבעל פה הוא שהאדם מחדש משכלו את דברי ד’. האדם אומר סברא והיא חלק מהתורה של הקב”ה. על כן, חומש דברים ממצע בין שני הגילויים הללו של תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

כך ניתן ליישב בין שני דברי הגמרא. משה אכן אמר את חומש דברים מפי עצמו, הקדושה הא־להית הופיעה מתוכו של משה כמעין פנימי. כעת ד’ הוא האומר למשה לכתוב את דבריו, וכל האומר שמשה כתב את הפסוקים מכח עצמו אין לו חלק לעולם הבא. לכן ד’ הוא הכותב את דברי משה, שנאמרו מפי עצמו, מהרוח העליונה המאוחדת בו.

ובתורתו יהגה

נראה לומר שיש כאן תהליך. כפי שמופיע בתחילת ספר תהלים: “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ד’ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה” (תהלים א א-ב). בתחילה התורה מופיעה כ’תורת ד”, החיצונית לאדם. כעת על האדם לעשות אזנו כאפרכסת, לשמוע את דבר ד’ בצורה הנקייה ביותר, בלא שום עירוב של קטנותו ושל הקנה מידה האישי שלו. לאחר ההקשבה, העמל, ההתמדה והשקידה בתורת ד’, מתוך טהרת פתיחת האוזן וההתמסרות להקשיב אל דבר ד’, מופיע המצב המופלא של ‘בתורתו יהגה יומם ולילה’. חז”ל אומרים (קידושין לב ב) כי כעת התורה אינה תורת ד’, אלא זוהי תורתו, תורה דיליה. אדם העוסק בתורה לשמה נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק (פרקי אבות ו א).

תהליך זה מתרחש בכל עמל תורה והשורש שלו הוא בחומש דברים. התורה מתחילה כתורת ד’ והיא הופכת להיות תורתו, “הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר” (דברים א ה). משה מגלה את התורה מתוכו.

דבר זה הוא פתח לכל תהליך רוחני. משה הוא כנגד כל ישראל, הוא נשמה כללית המגלה את סגולת כל ישראל. כך כל עובד ד’, ככל שהוא יעמול בתורה בטהרה, יכול להתעלות ממצב של תורת ד’ אל עבר גילוי התורה כתורתו. התורה מתאחדת בעצמיותו של הלומד.

הרב מרדכי שטרנברג זצ”ל היה אומר כי רק בגלל שמשה היה ענו מכל אדם והוא לא ניסה לערב דבר מעצמיותו, אז התורה הפכה להיות תורתו. רוצה לומר, אין מדובר בהליך מלאכותי, שהאדם מתבונן מה איתו ומה עם התורה והוא מבין שהוא צריך לחבר ביניהם. אלא האדם רוצה להקשיב רק אל התורה, והוא בא אליה עם כל כולו – עם כל החכמה שבו, עם כל הרגש שבו, עם כל האושר המונח באדם – אז הזיווג בין מה שמונח באדם ובין מה שמונח בתורה, תורת ד’, מגלה תורה חדשה לגמרי. ההקשבה אל התורה עם כל העצמיות מביאה לכך שכאשר באים לבאר את התורה אז מתגלה אור חדש לתורה. “אלה הדברים” – תורה חדשה. זהו מפגש עם חיבור החושף פנים חדשות בתורה (אריכות דברים בעניין ‘משה מפי עצמו אמרן’ ניתן לראות בשיחות הרצי”ה על פרשת דברים).

אור ישן-חדש על ציון תאיר

הביאור של חומש דברים הוא התחדשות של התורה כאשר היא פוגשת את עצמיותם של ישראל. מתורה שהיא דבר ד’ התורה הופכת להיות תורה הנובעת מתוך חיי עם ישראל. וכעת, על ידי הזיווג בין אור התורה ובין אורם של ישראל, אזי התורה מאירה את אור חייהם ומופיע אור חדש של תורה. כל זה הוא הכנה לארץ ישראל.

פשט הכתובים בחומש דברים מלמד אותנו שזהו ספר ההכנה לקראת הכניסה לארץ. בארץ ישראל התורה היא תורת חיים. התורה היא פנימית לנו, היא תורת ארץ ישראל; תורה של עם החי בארצו והיא מופיעה מתוכו. ההקדמה לכניסה לארץ היא התחדשות אור התורה, תורה המאירה את החיים ופוגשת אותם, ומתוך כך היא עצמה מתחדשת באור חדש. על כן ספר דברים הוא ההקדמה לכניסה לארץ, אי אפשר להיכנס לארץ בלי ספר דברים.

הרצי”ה זצ”ל מביא את דברי החסד לאברהם שכאשר אדם מגיע לארץ ישראל אזי בלילה הראשון נשמתו מתחדשת. כביכול לוקחים לו את הנשמה ומביאים לו נשמה חדשה. אומר הרב צבי יהודה שאם כך באדם הפרטי קל וחומר כאשר העם מגיע לארץ ישראל. הגעת עם ישראל לארץ ישראל גורם לבריאה חדשה ולביאור חדש לתורה – “אלה הדברים”.

מצד אחד דברי התורה הם ישנים, אין כאן דבר מלאכותי שהאדם מנסה להביא את אמירתו האישית כביכול. אלא הוא רק רוצה לשמוע את דבר ד’ ולהבין את התורה. מהבחינה הזאת התורה היא דבר ישן. מצד שני, כיוון שהאדם פוגש את התורה עם כל רבדי חייו אזי נוצר כאן אור חדש.

כאשר האדם ניגש אל התורה מתוך ביטול והקשבה מוחלטת, שהיא הקשבה חיה – האדם מקשיב עם כל כוחות חייו – אז התורה מזדווגת עם האדם ועם חייו. כעת גם התורה מתחדשת באור חדש לגמרי.

העיכול הרוחני

אנו עוסקים כאן בהתחדשות של כלל ישראל ומשה רבינו, שהוא כנגד כל ישראל. ההתחדשות היא התחדשות התורה המתגלה כתורתו של משה, ערב הכניסה לארץ ישראל. דבר זה נכון לכל יחיד ויחיד מישראל בתהליכו הרוחני, כל אחד לפי ערכו.

התורה בנויה על טהרה, הרצון להגיע אל האמת ועל ההקשבה הנקיה. אך ההקשבה בספר היא רק הפתח וההתחלה, סוף התהליך חייב להיות “העיכול הרוחני” (אורות הקודש א עו). בעת הליך העיכול האדם מכניס אל תוכו אוכל מבחוץ. אם האוכל נכנס ללא עיכול הוא יכול להמית את האדם, מכיוון שתאי האוכל אינם דומים לתאי גוף האדם. הליך העיכול הוא הליך הגורם לחיבור ולהתאמה. כפי שיש הליך עיכול גשמי כך יש הליך עיכול רוחני – התהפכות התוכן החיצוני לעֶצֶם מֵעֲצָמַי. התורה אינה יכולה להישאר רק כתוכן חיצוני, אלא האדם צריך שהתורה תפגוש אותו, תתברך בו ותחדש אותו.

הליך זה יכול להתרחש רק לאחר שהאדם פוגש את התוכן בספר והוא עובר הליך התבוננות המתרחשת מתוכו. בהתבוננות האדם מחבר את הבנותיו, רגשותיו ודמיונותיו עם אור התורה וכך נוצר אור חדש.

תהליך זה הינו מוכרח, כי בלעדיו התורה היא חלשה ואין כח לרשת את הארץ. היכולת להוליד תורת חיים היא רק דרך ההתבוננות הנותנת רווח בין פרשה לפרשה. הרווח גורם לאדם להרוויח את המפגש החי. כך בהתבוננות האדם מתחבר עם הלימוד ונוצר אור פנימי של הבנה, הרגשה והתחדשות אור תורה. כאשר התהליך הזה אינו נעשה אז התורה היא זרה לאדם. “אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ” (הושע ח יב). כאשר התורה היא זרה אז היא חיצונית והיא אינה אחוזה בליבו של האדם.

עבודת הביאור

אמנם, ספר דברים הוא רק חמישית מהתורה. כי העיקר הוא עמל ההקשבה, אך אי אפשר לסיים את התורה הכללית, וגם את התורה הפרטית של האדם, בספר במדבר חלילה. אם אנו מסיימים בספר במדבר אז לא נכנסים אל הארץ. אדם זה אינו משכין שכינה ואינו מביא גאולה לעולם ולעצמו. רק לאחר המפגש עם ספר דברים, בו האדם מבאר לעצמו את תכני התורה ונותן דעתו על משמעותם ויחסם אליו, התורה היא שלמה.

מפורסמת היום תורת ההתבודדות של רבי נחמן מברסלב, אך עלינו לדעת שיש הרבה סוגי התבודדות וקדמו לו חכמים רבים שדיברו על מעלת ההתבודדות (כגון הרמב”ם הלכות יסודי התורה ז: “כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים”. וכן מופיע בשל”ה הקדוש ובמקורות רבים נוספים). ההתבודדות של רבי נחמן היא התבודדות של שפיכת הנפש, בנוסף יש מושג של התבודדות מחשבתית. לאחר שהאדם מסיים לימודו והוא מבין את הדברים עליו לחשוב עליהם מחדש. מה משמעותם, מה היה חסר בלעדיהם ומה החידוש שבהם. זוהי עבודת הביאור, “הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (דברים א ה).

חומש דברים נקרא “משנה תורה”, חוזר על הראשונות. לאחר המפגש עם התורה מתרחש כעת מפגש נוסף. לכאורה, הכל כבר כתוב בתורה, אך לא כך. יש כעת פגישה שנייה המחדשת את פני התורה. לכן ספר דברים הוא ספר חדש, ובוודאי שהוא אינו מיותר, אלא הוא חלק מקדושת התורה. חומש דברים כולו דבר ד’, מכיוון שחלק מדבר ד’ מן השמים הוא הפגישה המתרחשת בין דבר ד’ ובין נשמתנו, שהיא גם מן השמים. האור הבא מן השמים פוגש את נשמתנו, שהיא גם בת מרום, וכאשר מפגש זה מתרחש בטהרה, מתוך ענוה ועמל בתורה, אז מתחדש אור חדש; אור של ספר דברים.

בהקדמתו לעין איה הרב קוק זצ”ל מחלק בין המושגים “פירוש” ו”ביאור”. פירוש הוא העמידה על הכתוב, מפגש מצומצם עם התוכן העומד מולנו. הביאור הוא הרחבה, התוכן העולה מהספר פוגש אותנו ואז רעיונותינו מתרחבים ונולדים הגיונות ומחשבות חדשות.

‘הואיל משה באר את התורה הזאת’ כמו הבאר המוציאה מים מתוכה. הבור הוא מים מכונסים, הבאים מבחוץ, ופעמים הם פוסקים. הבאר קשורה אל מקור מים חיים, והיא מנביעה את המים מתוכה. משה נהיה באר, מים הבאים מהפנימיות ומבפנים. “נהרא מכיפיה מתברך”, טיפה הבאה מבחוץ מולידה מים מבפנים. לא רק בחינת הפירוש נחשפת באדם, אלא נחשפת הבאר שבאדם. כאשר התורה פוגשת את האדם היא חושפת את הגיונותיו הפנימיים ואז גם היא מתחדשת ומתברכת.

מצאנו רמז לדבר. בקריאת שמע על המיטה אומרים את הפסוק “בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי” (תהלים לא ו), ראשי תיבות בא”ר. הזיווג החי בין נפשנו הבאה מלמטה, שיסודה מהעליונים, ובין התורה הפוגשת אותה בפגישה רחבה מולידה התברכות גדולה, כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.

בפרשיות הקודמות דיברנו על ההקבלה בין כניסת ישראל לארץ בזמן משה רבינו ובין כניסתנו לארץ בעת הזאת לאחר אלפיים שנות גלות. לפני הכניסה לארץ היה חייב להופיע אור הביאור, התחדשות התורה כתורת חיים, המאירה את עצמיותו של משה עד שהיא הופכת מתורה שבאה מבחוץ לתורה שנובעת מבפנים. כך כעת, כאשר עם ישראל חוזר לארצו התורה הישנה, ללא שום שינוי בה, צריכה לחזור ולהתבאר כדי לחדש את פניה.

כעת עלינו להיפגש עם התורה הישנה ולהבין אותה מחדש, אך ללא שום גרימת שינוי בתורה. הקב”ה חידש אותנו ועלינו לחדש את התורה ולהאיר בה אור חדש. הרב קוק זצ”ל כותב שהדור שלנו צריך לעסוק במבואות (שמונה קבצים א תרפג). המבוא הוא נקודת המפגש שלי עם הספר. הספר הוא נפלא, אך אני צריך להיפגש איתו, להתחדש בקרבי ומתוך זה לחדש את הכל כדי שהוא יהיה בהיר ויאיר בתוכי. כך התורה תהפוך לתורה פנימית, תורת חיים, תורה של גאולה. זו המשימה של הדורות הללו. תביעה גדולה לבאר את התורה כדי להופיע את התורה העליונה של יחוד ישראל ואורייתא, ‘רוחי אשר שמתי בפיך’.

הופעת תורת חיים

הרב קוק זצ”ל כותב באורות הקודש (ג קלח) דברים מיוחדים בשפה רזית-שירית, הקשורים אל הגאולה העתידה.

“עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא, בנר ד’ נשמת אדם יחפש”.

הרב מנהל שיח עם לבבו ומחפש עם רוחו. כיצד הוא יחפש עם רוחו? באמצעות נר ד’, שהוא נר נשמתנו. כלומר, הרב יחפש עם הנשמה.

“ומחשבתן של ישראל, הקודמת לכל, תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של תורה”.

מתוך המפגש עם נקודת הלב התורה תאיר מחדש; אותיות התורה יתברכו ויתחדשו בתוכנו.

“הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא… ונתתי רוחי בכם וחייתם, לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.

נשמת ישראל, מקורה של תורה, תמצא את עצמה. ובמצאה את עצמותה, יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה, בתפארת זיו החיים שלהם”.

רק באופן גלוי התורה גבוהה מישראל, היא באה מלמעלה ומופיעה בישראל. אך בעת לימוד תורה אנו לא רק מקבלים תוכן עליון מאיתנו. באופן עמוק יותר, בשורש, התורה היא אותיות נשמתנו, ולכן הביאור אינו רק קבלה, אלא הוא חשיפת נשמת התורה. כאשר אדם מישראל ניגש אל התורה עם כל אור נשמתו אז הוא חושף כי בשורשה התורה אינה ספר ותוכן, אלא היא חיי עם ישראל. כעת הוא מגלה את נשמת התורה. החיבור של ישראל ותורה מפגיש אותנו עם התורה העליונה, תורת חיים, מדרגת עץ החיים.

“יתנוצצו לפניה (=לפני הנשמה) כל אותיותיה של תורה, בתפארת זיו החיים שלהם, ויקרא בהם שם עולם, שם חדש אשר פי ד’ יקבנו”.

זוהי התורה המשיחית-הגאולית, “לשעבר תורה נתתי בכם”, בחינת הופעת התורה כספר ותכנים, “לעתיד חיים אני נותן לכם”, יתגלה כיצד התורה היא סוד החיים. אז יתגלה כיצד נשמת ישראל היא מקורה של התורה, בזה היא תמצא את עצמה, ובמוצאה את עצמיותה אז התורה תתנוצץ באור חדש.

המפגש של התורה עם נשמותיהם של ישראל, כאשר התורה מוכרת כשורש הנשמה של כלל ישראל, יופיע פנים חדשות של תורה. זוהי העבודה המשיחית-הגאולית.

בכיה לחינם ובכיה לדורות

בפרשתנו משה מספר לעם ישראל על מה שחטאו בחטא המרגלים:

“וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן… וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ד’ אֱ־לֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ד’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ” (דברים א כב-כז).

ויש מקום לשאול מדוע מסופר על חטא המרגלים דייקא? חטאים רבים היו בדרך, והם אינם מוזכרים בתיאור המסע. הפירוש הפשוט הוא שהנושא הוא המסע, ומשה מסביר מדוע המסע התארך. חטא המרגלים הוא החטא שעונשו הארכת הדרך.

פלאי ההשגחה שפרשה זו נקראת בשבת חזון, ערב תשעה באב. “ותרגנו באהליכם” התרחש בתשעה באב, אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה של דורות (תענית כט א). השורש של הבכיה לדורות בה אנו עסוקים בתשעת הימים הללו מופיע בפרשתנו.

הבכיה לדורות אינו חלילה נקמנות של הקב”ה, אלא הנהגת ד’ היא תיקון. בכיית חינם מגלה את הנתק בין הקב”ה ובין עם ישראל. כביכול עם ישראל אינו מזדהה עם הרצונות של הקב”ה ואינו נותן בו אמון. זו הסיבה שהוא אינו מוכן לעלות לארץ ישראל. כלומר, הבכיה לחינם חושפת בעיה עמוקה של נתק.

ובפרשתנו מופיע פסוק מבהיל, שאינו מופיע בפרשת שלח-לך. כאשר משה מסביר את חטא המרגלים הוא מזכיר: “ותאמרו בשנאת ד’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים”. אין הם אומרים שד’ חסר יכולת להכניסם אל הארץ, אלא בשנאתו אותם. זוהי מחשבה נוראית העולה בליבם. נחשף נתק, חוסר אמון וזרות בין ישראל ובין קוב”ה.

חז”ל אומרים במדרש (במדבר רבה טז כ):

“‘וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם’ (במדבר יד א) זה שאמר הכתוב: ‘נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ’ (ירמיהו יב ח), אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואין”.

אתם אמרתם ‘בשנאת ד’ אותנו’ ובאמת נהייתם שנואים. בסוד “כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם” (משלי כז יט). הנתק, שבא לידי ביטוי בשנאת ד’ אותנו, גרם לשנאה הא־להית, בחינת הנתק הא־להי שהופיע בעת חורבן הבית.

הנתק נרפא על ידי בכיה לדורות. הבכיה לדורות זה ההכרה של עם ישראל שאי אפשר בלי הקב”ה, בלי ארץ ישראל ובלי בית המקדש. תחושת החיסרון, שבא מבפנים ובא לידי ביטוי בבכי ובאבילות, היא המצהירה כלפי שמיא: ‘ריבונו של עולם איננו יכולים בלעדיך, בלי קרבתך ובלי מקדשך’. המקדש אינו תוספת, אלא הוא עצם חיינו ובלעדיו מתים אנחנו. הבכיה לדורות היא מתקנת את הבכיית חינם.

תכלית הכוסף

רש”י כותב שבית המקדש השלישי יירד באש מן השמים. שואל החת”ם סופר בתורת משה מי בונה את בית המקדש בשמים? הוא עונה: דמעותינו הן הבונות את בית המקדש השלישי. בית שלישי נבנה לאורך כל שנות הגלות על ידי האבלות, וכך כשהוא יופיע הוא יהיה פנימי לנו. כפי שהכוזרי כותב (חתימת הספר): “ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה”.

מסופר על החפץ חיים, שסיפרו לו שבית הלוי, ראש שושלת בריסק, היה רב קהילה ועזב אותה כי הוא החליט שהוא אינו רוצה לשמש ברבנות. קהילת בריסק נשאה עיניה לבית הלוי, והיא רצתה שהוא יהיה רב הקהילה. קהילת בריסק הזמינה את בית הלוי, ומתוך כבוד אליהם הוא נענה להזמנתם. בעת הגיעו לבריסק נפגשו איתו כל ראשי הקהל ודיברו איתו על רצונם שהוא יהיה רב הקהילה. בית הלוי ניסה להתחמק מהם, והוא הסביר להם שברגע זה הדבר אינו מתאים. הוא רוצה לחזור לביתו וללמוד תורה ללא עול הרבנות. בשלב מסוים התפרץ יהודי פשוט אל החדר ואמר לבית הלוי: ‘אלפי יהודי בריסק מחכים לרב! כיצד הרב יכול לסרב’?! בפני אמירה זו בית הלוי לא יכול היה לעמוד והוא הסכים לקבל עליו את הרבנות.

שמע זאת החפץ חיים ופרץ בבכי. האנשים לא הבינו מדוע בוכה החפץ חיים, מה עצוב בסיפור? לאחר שהחפץ חיים נרגע הוא אמר להם: ‘אם היינו באים אל הקב”ה ואומרים לו בלב שלם: ‘קב”ה אנחנו רוצים משיח’! אז הוא לא יכול היה לעמוד בפנינו’. כפי שבית הלוי לא יכול היה לעמוד בפני תושבי בריסק ודאי שהקב”ה לא יכול לעמוד בפני כל עם ישראל.

ארבעים שנה במדבר – יצירת החיבור החי

ובאופן עמוק יותר יש לבאר מדוע היה צריך מסע כה ארוך של ארבעים שנה במדבר. נראה כי עוד לא היה חיבור בין העצמיות של ישראל ובין התורה. היה זרות ופער בין הקב”ה ובין ישראל. הפער הזה נחשף על ידי בכיית החינם, כאשר עם ישראל אומר בשנאת ד’. דבר זה חשף את הפער ואת הנתק, ולכן לא שייך להיכנס לארץ. לכן היה צריך את ארבעים השנה עד הופעת ‘הואיל משה באר את התורה הזאת’. על ידי ארבעים שנה במדבר יופיע החיבור החי בין ישראל ובין התורה, ורק אז אפשר להיכנס אל הארץ.

אנו מצפים להופעת הבאר הפנימית, החיבור הפנימי בינינו ובין הקב”ה, וזה התנאי לגאולה.

הפשט והעומק מתחברים, ויש מקום לדרוש. מלבד הרמז של חטא המרגלים המופיע בפרשתנו יש את המילה האחת “אֵיכָה”, “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם ” (דברים א יב). חז”ל מחברים את האיכה של ספר דברים אל קריאת ד’ לאדם הראשון “אַיֶּכָּה” (בראשית ג ט). הרב קוק זצ”ל באורות הקודש ג מאריך שהטענה אל האדם אינה מדוע הוא שכח את הקב”ה, אלא ‘מה עם עצמך, מדוע שכחת את עצמך’. שורש כל החטאים אינו עזיבת ד’, אלא עזיבת הנשמה. מי שחי את נשמתו אזי נשמתו פוגש את ד’. ומי שעוזב את נשמתו עוזב את ד’.

מתוך אַיֶּכָּה עולה השאלה אֵיכָה. איכה היא מילת תמיהה, היא מעוררת את השאלה כיצד הדבר קרה. כלומר, היא מתארת את השבר. אך בתוך תיאור השבר של איכה טמונה הרפואה והפיתרון. שאלת ‘איכה’ מעוררת את ההכרה שהחטא אינו מתאים לנו ולכן הוא מעורר תמיהה. ודאי החטא מעורר זעזוע, אך הוא דבר זה מלמד אותנו שהחטא מוזר הוא לעצמיות ישראל, כי בעצם עצמיותם ישראל, קוב”ה ואורייתא הם אחד. לכן בו השבר ובו הרפואה.

דווקא כאן אנו נפגשים עם עומק האחדות של תורה וישראל; סוד הגאולה, סוד פרשת דברים, סוד תקוותנו ופדות נפשנו.

שבת שלום ומבורך!

[1] עריכה: יונתן אידלסון