ה’ שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר

הצרעה – נס של ארץ ישראל

תחילת פרשת עקב עוסקת בשבח ארץ ישראל:

“כִּי ד’ אֱ־לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת” (דברים ח ז-ט).

ודאי ששבח זה יהיה רק במידה שעם ישראל יהיה במצב של “עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן”, אם נשמע לדבר ד’ אז הקב”ה יוריש את העמים מפנינו:

“לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ד’ אֱ־לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ד’ אֱ־לֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ד’ אֱ־לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ד’ אֱ־לֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ” (דברים ז יח-כ).

לא די במסות הגדולות, האותות, המופתים, היד החזקה והזרוע הנטויה, אלא ד’ שולח ‘גם את הצרעה’, ויש להבין כוונת הפסוק: מהי הצרעה ואיפה מצאנו שהכתוב מסביר את עניין הצרעה? (הצרעה מוזכרת גם כן בשמות כג כח וביהושע כד יב, אך עניינה לא מוסבר במקומות אלו)

את המילה צרעה אונקלוס מתרגם: “עָרָעִיתָא”, סוג של שרץ העוף, וכן מפרש רש”י. הגמרא במסכת סוטה (לו א) מלמדת אותנו כי מדובר בשרץ עוף מיוחד: “על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה”. זהו עוף שבדרך נס פגע בכנעני. אולם, הסבר זה הוא על דרך הדרש אך בפשוטו של מקרא חסר הסבר.

כן יש להבין את הדיוק בפסוק ‘וגם את הצרעה’, משמע שיש כאן רבותא וחידוש שד’ שולח גם כן את הצרעה. והרי הכתוב מזכיר את ‘האותות והמופתים’ שהקב”ה עשה ביציאת מצרים, באופן פשוט אנו מבינים כי ניסי יציאת מצרים פלאיים יותר מהצרעה. אם כן מדוע הכתוב מזכיר את הצרעה כתוספת מיוחדת.

ניתן להבין כי הצרעה היא חידוש של ארץ ישראל, ועדיין מדוע הכתוב מזכיר דווקא אותה. יכול היה להזכיר גם כן את נפילת חומות יריחו ואת אבני האלגביש שד’ הוריד על הכנעניים.

פירושו של רבינו בחיי מיישב את הדברים על דרך הפשט:

“דע כי הנסים שני חלקים, נסים נסתרים ונסים מפורסמים, והזכיר המפורסמים (=הגלויים) בפסוק של מעלה, הוא שאמר ‘המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים’, ועתה יזכיר מכת הצרעה שהוא מן הנסים הנסתרים שנראה לעיני רואיהם שהיא באה בדרך הטבע כענין הגשמים, לפי שאין בשניהם שנוי טבעו של עולם אבל הם ענין טבעי” וזהו לשון ‘וגם’ כלומר וגם בדרך הטבע יושיעך ד’ יתברך כנגד אויביך, ולכך לא תערוץ מפניהם, כלומר שאין לירא מהאומות אלא מד’ השוכן בקרבך”.

מלמדנו רבינו בחיי שהמסות הגדולות הם הנסיים הגלויים והצרעה היא ביטוי הניסים הנסתרים בדרך הטבע. לכן משתמש הכתוב בלשון ‘וגם’, ללמדנו שגם הטבע עצמו מוציא לפועל את רצון ד’ להנחילנו את הארץ אם נשמע לקול ד’.

תוספת הלשון ‘וגם’ מלמדת אותנו את הייחוד של ארץ ישראל. במדבר היו ניסים גלויים ולא היו ניסים בדרך הטבע כלל. כל קיומנו היה קיום ניסי, אכלנו לחם מן השמים ומים מבארה של מים. חידושה של ארץ ישראל הוא שליטת הטבע, ובשלטון הטבע עצמו נפגוש את הקב”ה. ההתהלכות הטבעית תפגיש אותנו עם ד’ יתברך.

לשונו של רבינו בחיי מסתיימת בביטוי מעניין: “שאין לירא מהאומות, אלא מד’ השוכן בקרבך”. הוא לא כותב במפורש שמדובר בניגוד בין מציאות המדבר ובין מציאות ארץ ישראל, בה הטבע מיושר ומתגלה כעושה רצון ד’. אך הלשון ‘שוכן בקרבך’ הוא ביטוי ארץ ישראלי, מכיוון שהוא שייך לגילוי ד’ כהופעה פנימית לחיים עצמם.

המצוות שאדם דש בעקביו והצרעה

הצרעה מלמדת אותנו עניין נוסף. הצרעה היא דבר קטן, כלומר גם דרך הדברים הקטנים מתגלה ישועת ד’. ובאמת הניסים הגלויים הם בדרך כלל דברים גדולים, והניסים הנסתרים הם קטנים, שייכים לנסיבות החיים הקטנות. זוהי הצרעה, המלמדת אותנו שגם הדברים הקטנים מוציאים לפועל את רצון ד’. וכן אנו רואים בהמשך הכתובים:

“וְנָשַׁל ד’ אֱ־לֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה” (דברים ז כא).

הגאולה תהיה ‘מעט מעט’ ולא מהר. יציאת מצרים הייתה ברגע אחד בחצי הלילה ותוך שבעה ימים המצרים טבעו בים, אך בארץ ישראל הישועה האלוקית משתפת את הטבע עם הנס, ולכן מופיעה הגאולה ‘מעט מעט’. כן בפרשת משפטים הצרעה והגאולה האיטית מופיעים יחד:

“וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה” (שמות כג כח-כט).

הניסים הגלויים משדדים את מערכות הטבע וכאן אנו נפגשים עם התגלות חדשה של ד’ דרך הניסים הנסתרים שמתגלים בתוך הטבע, המבטאים את מדרגת ד’ בקרבנו, שמתגלה בטבעיות החיים ולא ככח חיצוני המשדד את מערכות החיים.

דברים אלה מתחברים באופן מפליא לדרשת חז”ל. בפתיחת הפרשה הכתוב אומר:

“וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ד’ אֱ־לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ” (דברים ז יב).

על פי פשט המקרא פירוש המילה ‘עקב’ היא חלף, תמורה: בעקבות שמירת המצוות ד’ ישמור לך את הברית ואת החסד. רש”י מביא את דרשת חז”ל במדרש תנחומא:

“‘והיה עקב תשמעון’ – אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון ‘ושמר ד’ וגו” – ישמור לך הבטחתו”.

המצוות שאדם דש בעקביו הם הדברים הקטנים. כולם שומרים על השבת, אך יש פרטי מצוות שבת, מעשים קטנים, שאנשים לא מחשיבים אותם. כביכול חשיבות היהדות אינה נמצאת בדברים הקטנים. מלמד אותנו הכתוב כי אם נשמע לדברים הקטנים שאדם דש בעקביו, אז ‘גם את הצרעה’, שהיא דבר קטן, ד’ ישלח לפניך.

העקב וארץ ישראל

וכאן אנו למדים דבר חשוב. אמרנו שמדרגת ארץ ישראל היא שהקדושה שוכנת בחיים ומתגלה במערכות הטבע. אולם, כדי להגיע למצב בו קדושת התורה שוכנת בחיינו, והיא הופכת אותם לחיים קדושים ואציליים, עלינו לקיים את פרטי המצוות, את המצוות הקטנות.

המצוות הגדולות מרוממות אותנו לפסגות הגבוהות, אך הן אינן החיים עצמם. הרב קוק זצ”ל מסביר כי קורבן התמיד מגלה את “הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר”, שזהו “ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת” (עולת ראיה א קכה). הדברים הקבועים והאפורים שמקיימים אותם למשך זמן הם אלו המקדשים את “החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק”. כך החיים מתהפכים ונהיים קרובים אל ד’. על כן, הדברים הקטנים, שאדם דש בעקביו, הם המהפכים את החיים להיות חיים ראויים שד’ יתגלה בהם בעצם טבעם. עד כדי כך שכל תופעות החיים הקטנות יהיו מכוונות עם הקב”ה.

העקב הוא איבר שנמצא בתחתית הרגל. הרגל שייכת להֶרְגֵּל, התכלית האחרונה של התורה היא שנצליח להפוך את כל הרגלי החיים הקטנים, המידות והטבע לקדושים. דבר זה מתגלה דווקא ברגליים. הידיים הן כנגד המעשים הבחיריים בעוד הרגליים מבטאים את ההרגלים והמידות (ראה עין איה ברכות א ה קטו; עולת ראיה א קיח ד”ה העבודה צריכה). לכן הדברים הקטנים, שיוצרים את ההרגל המקודש, הם שייכים למדרגת השראת שכינה השייכת לארץ ישראל.

העינוי במדבר

תוך כדי שהתורה מדברת בשבחה של ארץ ישראל ישנה הנגדה בין המציאות בארץ ישראל ובין המציאות שהייתה במדבר. משה אומר דברים קשים:

“וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד’ יִחְיֶה הָאָדָם” (דברים ח ג).

יש כאן תיאור מוזר. במדבר היו ניסים גלויים ומופלאים וכאן כתוב שבמדבר היתה מציאות של ‘ויענך וירעיבך ויאכילך את המן’, המן הוא עינוי. דבר זה כתוב בהמשך פעם נוספת:

“הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ” (שם טז).

הרי המן היה טעים, “וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ” (שמות טז לא), וכיצד כתוב כאן ‘למען ענותך ולמען נסותך’, תמוה הדבר. מסביר הרמב”ן (דברים ח ג בפירושו השני) שבתחילה היה עינוי ורעב ואז האכילך את המן. כלומר, המן אינו עינוי, אלא לפני המן היה משבר שלא היה אוכל, אז צעקו למשה והופיע המן. מפרשים רבים הולכים בדרך זו, כי לא היה נסבל בדעתם לומר שהמן עצמו הוא עינוי חס וחלילה. אולם, פשטי המקראות הם שהמן הוא העינוי.

הרשב”ם (שם) מפרש כי ברור מדוע המן הוא עינוי:

“למען ענותך – זהו עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלוים למרום בכל יום”.

העובדה כי אין לאדם לחם למחרת היום היא עינוי עבורו. מחד גיסא, להיות תלוי בקב”ה ובניסיו שבכל יום הוא פלאי פלאות, ומאידך גיסא זהו עינוי וסבל. הנפש רוצה ביטחון ורכוש, ולכן יש כאן בחינה של עינוי. בדברים אלו יש לימוד זכות גדול על עם ישראל. הרי העם התלונן וביקש בשר, אך משה רבינו כלל לא הבין אותם עד כי הוא אמר לפני ד’: “וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג” (במדבר יא טו), כיצד העם בוכה כמו תינוקות ומבקש בשר כאשר יש להם את המן. אמנם בסוף העם נענש, כי ודאי אין בדברים אלו הצדקה של חטא המתאווים וכיוצא בהם, אך דברי הרשב”ם מלמדים אותנו את הבסיס לטענתם ולכן יש כאן בחינה של לימוד זכות בדבר הקושי לחיות במציאות כה נפלאה.

על כן, במציאות המדברית, שהיא כולה נס ופלא, יש צד של עינוי. האדם מבקש טבע, מבקש לחיות על פי דרכי המציאות הטבעיות. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי שהאדם דורש שיהיה פת בסלו, האדם צריך תחושת ביטחון בקיום אוכל למחרת, כפי שמסביר הרשב”ם. ובאופן עמוק יותר יש לומר שהאדם נהנה יותר מיגיע כפיו. האדם רוצה להיות יצרני, לעבוד ולפרנס ולהנות מפרי עמלו. דבר זה לא היה במדבר ולכן יש בחינה של עינוי.

עינוי הוא שינוי מהטבע, כדרך הכתוב “אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי” (בראשית לא נ) – מניעת עונת תשמיש (רש”י). כל מניעה מדבר טבעי הוא עינוי, וישנה בחינה שבמציאות המדברית המופלאה הקב”ה מנע מאיתנו דברים טבעיים. אם כן, אמנם מדובר במציאות מופלאה אך היא גם קשה כי קשה לחיות בנס. דבר זה הוא נגד הטבע שד’ יצר בנו, כגון הצורך בביטחון וההנאה מפרי העמל

אך מדוע ד’ עינה אותנו? מסביר הכתוב:

“לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ד’ יִחְיֶה הָאָדָם”.

הסיבה לעינוי היא שהאדם לא יחשוב שהוא חי מהטבע, אלא הוא שידע שהוא חי מד’. ארבעים שנה של הרגל באכילת המן חוקקים בנו עמוק עמוק בנפש שהחיים הם מהקב”ה. החיים לא נולדים מעצמם; לא מכוחנו ועוצם ידינו, ולא מהכח הטבעי שעומד לעצמו. אך אדם שרואה את הטבע כדבר שמתפקד לבד, ולא על ידי כח עליון שמעורב בו, יכול לחוש גאווה על מעשיו. אדם זה עלול ליפול אל החטא. לכן צריך ארבעים שנה שישרישו בנו כי האדם חי על כל מוצא פי ד’.

מקור חיותו של האדם הוא הרוח, הערכים והדבקות בקב”ה. הקב”ה מחייה אותנו ונדרשים שנים רבות על מנת להשריש ידיעה זו בעומק חיינו.

על כן, מצוות עינוי מופיעה בתורה ביום הכיפורים: “שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” (ויקרא כג לב). הנפש חושבת שמקור חיותה בגוף, אך יש יום בשנה בו היא צריכה לדעת שהיא לא חיה מהגוף. ביום הזה אנו משחררים את הנפש מהשיעבוד שלה אל הטבע. עינוי זה אינו עונש, אלא הוא מרים את האדם מהשעבוד אל הטבע. כך גם כאן יש ארבעים שנות עינוי.

לכן ניתן לדרוש שזו הסיבה שהגמרא מאריכה בניסי המן במסכת יומא, יום כיפורים הוא כדוגמת המן המלמד אותנו שעל מוצא פי ד’ חי האדם. יום הכיפורים מענה את מדרגת הנפש, בחינת המדרגה הטבעית. יום הכיפורים צריך לענות את הנפש כדי לשחרר אותה מבחינת המדרגה הטבעית הלא מתאימה אל הקדושה, כאשר היא משועבדת אל מציאות המחשבה שדברים קורים מעצמם. על כן העינוי הוא שחרור הנפש.

אך ידוע שפסגת חודש תשרי הוא בחג הסוכות – גילוי קדושת הטבע של ארץ ישראל. “שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ד’ גָּמַל עָלָיְכִי” (תהלים קטז ז), החזרה אל הטבע אינה מתוך שיעבוד ושפלות אלא מתוך רוממות. האדם צריך לחיות עם כל כוחות נפשו, עם כל טבעו הנפשי. הקב”ה שמח עם העולם שהוא ברא, זהו עולמו, ולכן מוצא פי ד’ מחיה את הלחם. ומסביר הבעש”ט שמוצא פי ד’ שבלחם הוא המחיה את האדם.

לכן רק כאן בכניסה לארץ מופיע עניין זה. דעו לכם, שכל המדבר, המסות הגדולות אשר ראו עיניך, הם בבחינת עינוי הנפש כדי לשחרר ולרומם אותה אל ד’. כעת אנו נכנסים אל הארץ ולכן צריך ‘שובי נפשי למנוחיכי’, צריך לגלות את עוצמות הנפש וגבורתה. כוחות חיים עוצמתיים שמחוברים אל הקב”ה ומגלים אותו, כי העוצמות הן של הקב”ה. זוהי מדרגת ארץ ישראל ששונה היא לגמרי ממדרגת המדבר. בחינת “אֵ־ל חַי בְּקִרְבְּכֶם” (יהושע ג י), “ד’ השוכן בקרבך” ומתגלה בכל העוצמות הטבעיות שלנו; עד כדי כך שגם הצרעה היא גילוי ד’ והיא שליחתו של מקום.

סכנת כוחי ועוצם ידי

כפי שפתחנו, בפרשה זו אנו מגיעים אל דברי התורה המדברים בשבח ארץ ישראל, המגלה קדושה מופלאה – גילוי ד’ דרך הטבע. מצד שני אנו מוזהרים בסכנה הקיימת בארץ ישראל: סכנת הגאווה, שעלולה להיות דווקא כאשר הטבע חוזר להופיע בארץ שהטבע בה הוא קדוש.

“הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד’ אֱ־לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד’ אֱ־לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ד’ אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה (דברים ח יא-יח).

הפירוש המקובל הוא שאמירת כוחי ועוצם ידי היא דבר שלילי, סכנה גדולה של שכחת ד’ וגאווה, שהיא שורש כל החטאים כולם.

מקום המדינה במשך שנים רבות היה מצעד צה”ל ביום העצמאות. הרב צבי יהודה זצ”ל היה הולך אל המצעד ונעמד כל התהלוכה. לפני המצעד היו תולים פשקווילים בשכונת מאה שערים שאסור ללכת למצעד צה”ל משום שזה אמירת כוחי ועוצם ידי. הרב צבי יהודה זצ”ל היה אומר על פי דרשות הר”ן על התורה (הדרוש העשירי) שזוהי טעות, לא רק שאין איסור לומר כוחי ועוצם ידי אלא זוהי מצוה. מפורש בתורה: “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ד’ אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”.

התורה אינה אומרת שאסור לומר ‘כוחי ועוצם ידי’, אלא יש לומר ‘כוחי ועוצם ידי, ולזכור שד’ א־להיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל’. האדם לא צריך לומר: ‘אין לי כוחות, הכל זה ד”. אלא עלינו לדעת שיש לנו כוחות וכישרונות, איננו אפר ואבק, שרק ד’ מקיים אותנו. אך עלינו לדעת מי מקור כוחנו, ד’ הוא שם בנו כוחות.

אולם, אם לא נזכור מהיכן מקור כוחנו אז ניפול בשכחת ד’. הסכנה של כוחי ועוצם ידי מתרחשת כאשר אנו לא זוכרים מי מקור כוחנו. לכן עלינו לדעת שהכח הוא כח ד’, הוא זה ששם בנו את הכח ונתן לנו מתנה. הכל מתנת ד’, אין לנו להתכחש למתנת ד’ אלא להכיר בכח הקיים בנו מכח מתנת ד’.

לא כל מודעות לכוחנו היא גאווה, אלא אדרבה היא בריאות ואמונה. אמונה שד’ נוטע בנו כוחות א־להיים, והוא נותן לנו אותם על מנת שאנחנו נפתח אותם ונוציא אותם אל הפועל באמת, בצדקה וביושר.

זהו סיכום של מדרגת ארץ ישראל, הרואה את המהפכה שעושה ארץ ישראל: “ד’ השוכן בקרבך”. זהו החידוש הגדול של ארץ ישראל לעומת המדבר. במדבר הכל עושה ד’ ולא אנחנו, בארץ ישראל אנחנו יכולים להתבלבל: זוהי פעולתנו או פעולת ד’? מבאר רבינו בחיי שזהו ד’ השוכן בקרבנו, מתגלה בקרבנו ושם את הכוחות והעוצמות בנו.

נקודה זו של ארץ ישראל היא נקודת השותפות עם ד’. ההכרה שאנחנו פועלים יחד עם ה’, והקב”ה שיתף אותנו איתו ונתן לנו כח. כך מבאר הרב עודד ולנסקי באבן ישראל (חלק ג) את תפיסת הביטחון הנכונה בד’. יש הסוברים שביטחון בד’ היא לומר שאין לנו כח ויכולת, אלא הכל זה רק ד’ יתברך. אלא שד’ ציווה עלינו להשתדל, ולכן אני עושה השתדלות, שאני יודע שהיא כלום, והפועל האמיתי הוא רק ד’. אך בארץ ישראל תפיסה זו אינה עובדת. בארץ ישראל צריך גבורה עצומה, השתדלות ומסירות נפש. אי אפשר לומר שאנו עושים השתדלות וד’ עושה. תפיסה זו היא טובה לפרנסתו של היחיד. אך כאשר רוצים להקים מדינה קדושה, אז צריך עוצמות אדירות של עשיה, יצירה וגבורה מול אומות העולם.

צריך להכיר שד’ נתן לנו כח, זהו כח של ד’ בקרבנו. ההשתדלות כאן היא נקודת השותפות, ד’ מצווה ומצפה מאיתנו להוציא את רצונו אל הפועל ביחד. אנחנו והוא מוציאים את הרצון שלנו, ההשתדלות היא המשכת רצון ד’ דרך הגבורה והמאמץ שלנו. הרופא מרפא בכח שד’ נתן לו.

זוהי תפיסה ארץ ישראלית, שהיא מסוכנת. יותר קל לחיות תפיסה מדברית, אך זוהי קדושה חסרה שרואה את כל הטבע כמסך המסתיר את האלוקות. בארץ ישראל מתגלה שהטבע אינו מסך מסתיר וכל העולם הזה הוא רק ניסיונות, אלא הם עצמם גילוי ד’ יתברך, דרכם ד’ מתגלה ודרכנו ד’ מתגלה. העמל שלנו אינו רק תנאי חיצוני לישועת ה’, אלא הוא דרך שד’ חקק שבה הוא מתגלה. רק בשותפות עימנו ד’ מתגלה, ולכן האדם צריך להיות בשיאו בכל שיעור קומתו.

העינוי, מתרחש כאשר נשמט האמון של האדם בעצמו. העינוי הזה נדרש כדי להשריש שהכל מפי ד’, אך אחרי השרשת תודעת יום כיפור של הביטול לד’, צריך לברר את התודעה השלמה שהכל מד’, אך ד’ בעצמו חפץ בטבע וביופי ובכל המימדים הטבעיים. הוא נטע בנו כוחות ויש בנו כוחות ממנו יתברך, שדרכם ניתן להביא גאולה וישועה באור המיוחד של ארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך!