פרשת: כי תשא | הדלקת נרות: 16:57 | הבדלה: 18:14 (ירושלים) 

דף הבית > > מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר

מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר

סיכום השיעור השבועי של הרב אהד קרקובר בפרשת השבוע והמועדים

פרשת       התשפ”ג

“היום”

פרשתנו פותחת במעמד המסכם של ספר דברים והתורה כולה – ברית ערבות מואב, משה רבינו לפני מותו מכניס את עם ישראל בברית נוספת. מעמד זה מתחיל מארבעה פסוקים מופלאים, שתמציתם:

“אֶת ד’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא־לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַד’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו” (דברים כו יז-יח).

בפסוקים אלה יש מילה החוזרת על עצמה פעמים רבות – “היום”. לדוגמא: “הַיּוֹם הַזֶּה ד’ אֱ־לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה” (שם טז). וכי רק היום הזה ד’ מצווה אותנו? בכל תקופת מסעם במדבר במשך ארבעים שנה מצווים את עם ישראל בציווים שונים, וכן אלפי שנים לאחר מכן אנו עדיין מצווים. כן בפסוקים אותם ראינו מוזכרת המילה היום ובהמשך כתוב:

“וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַד’ אֱ־לֹהֶיךָ” (שם כז ט).

מה קרה באותו היום שעם ישראל נהיו כעת לעם?

רש”י מביא את דברי חז”ל:

“”היום הזה ד’ א‏־להיך מצוך’ – בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם” (דברים כו טז).

וכן בהמשך:

“‘היום הזה נהיית לעם’ – בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית” (שם כז ט).

דברים מופלאים המלמדים אותנו כי אדם לא יכול לעבוד את ד’ באופן של “מצוות אנשים מלומדה”, אלא בכל יום יהיו בעינו כחדשים; כל בוקר, כאשר הוא הולך לתפילת שחרית, תראה בעיניו תפילתו כתפילה הראשונה בימי חייו. ודאי אדם זה יתפלל בהתלהבות, בהתחדשות ובחיות. זוהי הדרך הנכונה לעבוד את ד’, לראות כאילו ד’ ציווה אותו היום, ואין אנו עושים מצוותיו מפאת ציווי העבר. זוהי הדרכה חשובה מבחינה מוסרית ורוחנית, האומרת לאדם: “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”.

יחד עם זאת, ברור שדברי רש”י הם על דרך הדרש, ואדרבה פירוש זה מבליט את הקושי של הפסוק בדרך הפשט. ראינו כי השאלה העולה מפשטי המקראות היא מה המיוחד ביום הזה? עונה רש”י, על דרך הדרש, שהיום הזה מלמד אותנו על כל יום ויום. כלומר, אין אפיון מיוחד ליום הזה דייקא. לכן הקושיה בדרך הפשט מחריפה עוד יותר.

אנו נלך בדרכם של שלושה פרשנים על מנת לבאר את המיוחד ביום הזה, וכך נבנה את ההסתכלות המיוחדת על “היום הזה נהיית לעם לד’ א־להיך” – המשמעות הגדולה של ההיווצרות להיות עם לד’.

שיטת הרמב”ן – היום בקבלת פרטי מצוות

הרמב”ן מבאר את ההתרחשות במעמד זה. פרשת כי תבוא פותחת בשתי מצוות: מצוות ביכורים ומצוות מעשרות. מצוות אלו אינן מצוות בודדות, אלא הן סוף פרשת כי תצא, כלומר סוף חטיבת המצוות בחומש דברים. מצוות רבות בחומש דברים הן מצוות חדשות, עליהן ישראל לא נצטוו. אם כן, סוף פרשת ביעור מעשרות הוא סיום של מצוות התורה, על כן יש כאן בחינה של השלמת התורה. אמנם אין הדברים מדויקים כי בהמשך אנו נראה את מצוות כתיבת ספר תורה ומצוות הקהל, אולם מצוות אלו אינן מצוות פרטיות אלא הן שייכות לאחריות על כללות התורה.

לפי זה המעמד בו אנו עומדים כעת בפרשתנו הוא מעמד השלמת מצוות התורה. לכן במעמד זה מביא משה רבינו את עם ישראל לכרות ברית נוספת על התורה. ברית סיני הוא בתחילת קבלת התורה, כאשר התורה ניתנה בדרך כללות. לאחר מכן יש ברית נוספת לאחר השלמת כל המצוות התורה, זוהי ברית על שלמות פרטי תורה. יוצא שיש קבלה כללית של “נעשה ונשמע” בהר סיני ובנוסף קבלת כל הפרטים כולם, שנעשתה במעמד ערבות מואד.

על כך אומר הרמב”ן (שם כו טז):

“הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו ד’ לחדש להם ולכך אמר היום הזה ‘ד’ א־להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים'”.

וכן בהמשך בפירושו את הפסוק “וד’ האמירך היום”:

“כי היום הזה לכם כיום סיני וד’ רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמר כל מצותיו כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר”.

כפי שבסיני יש את הבחירה הא־להית בישראל, שד’ עשה אותנו סגולה מכל העמים ואנו ענינו “נעשה ונשמע”, כך גם כאן מופיעה כריתת הברית – ‘את ד’ האמרת היום… וד’ האמירך היום”, ממש כמעמד הר סיני. זוהי המשמעות החגיגית והעוצמתית, מלאת היראה, של מעמד ברית ערבות מואב בו משה רבינו חוזר גם כן על מעמד הברכה והקללה.

שיטת אור החיים הקדוש – היום בכניסה לארץ

יש מקום לשאול על גבי פירוש הרמב”ן: מדוע הקב”ה השלים את התורה כעת, ברגע האחרון? ארבעים שנה בני ישראל לא נצטוו במצוות הללו, וכי היה חסר זמן? מדוע הקב”ה, על ידי משה, ממתין לרגע האחרון?

נראה לומר כי הדבר תלוי בכך שבני ישראל עומדים כעת להיכנס אל הארץ. היינו, שלמות התורה קשורה ודבוקה בארץ ישראל. לכן לפני הכניסה לארץ מושלמת התורה, כי באמת מקום קיום התורה בשלמות הוא רק בארץ ישראל. בחוץ לארץ אין אפשרות לקיים את התורה כולה, הן מבחינת הכמות, מכיוון שמצוות רבות אינן מתקיימות בחוץ לארץ, והן מבחינת האיכות, כפי שמפרש הרמב”ן (ויקרא יח כה; דברים יא יח) שהמצוות בחוץ לארץ הן רק בחינת ציונים.

אם כן, מהי משמעות האמירה “היום הזה נהיית לעם”? מפרש אור החיים הקדוש (דברים כו יז):

“את ד’ האמרת היום בכניסתך לארץ”.

כעת עם ישראל נמצא בארץ סיחון ועוג, שהתקדשה בקדושת הארץ על ידי כיבוש רבים, וכעת כאשר אנו באים אל פאתי ארץ ישראל ואנו עומדים להיכנס לארץ אז אנו נהיים לעם. לפני זה עם ישראל אינו עם. על כך מביא אור החיים את דברי חז”ל החריפים במסכת כתובות (קי ב): “כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א־לוה”, אין שלמות קשר לקב”ה לפני הכניסה לארץ. יתרה על כך מפורסמים דברי הזוהר הקדוש (ג צג ב): “‘גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ’. ודאי, בארץ הם גוי אחד, עימה איקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו”, מה שאין כן בחוץ לארץ עם ישראל לא חשובים גוי אחד.

אולי ניתן לומר כי על פי הרמב”ן ‘היום הזה נהיית לעם’, דהיינו מה עושה אותנו לעם? התורה הקדושה. כאן בא לידי ביטוי הזהות בין הלאום ובין התורה. מתי הושלמה האומה? כאשר הושלמה התורה, אך כאשר לא הושלמה התורה אזי לא הושלמה האומה, “אין אומתינו אומה אלא בתורותיה” (אמונות ודעות ג ז), עניינו של עמנו הוא הופעת התורה ורצון ד’ בעולם.

לפי אור החיים הקדוש קיבלנו כבר את התורה ולכן החידוש כאן הוא שנהיינו לעם עִם כניסתנו לארץ; רק אז אנו ראויים להיקרא עם.

אך צריך להבין יותר את דברי אור החיים. אמירתו היא אמירה חריפה, וכי ארבעים שנה במדבר לא היינו עם? ודאי עם ישראל יצא ממצרים כעם. לכן צריך להבין מה החידוש שנותנת ארץ ישראל לעם ישראל, שהיא גורמת לכך שרק כעת עם ישראל ראוי להיקרא עם.

אחריות עם ישראל בהקמת התורה

לצורך הבנת נקודה זו יש לחזור ולהבליט דברים אותם ראינו בפרשת ראה. מעמד ברית ערבות מואב מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון התרחש בערבות מואב, מצידו האחד של הירדן יחד עם משה רבינו. החלק השני התרחש בהר גריזים והר עיבל לאחר מעבר הירדן עם יהושע.

במעמד הר גריזים והר עיבל נאמרו י”א ארורים, כאשר הארור האחרון הוא:

“אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן” (דברים כז כו).

מה מחדש הפסוק הזה? מפרש רש”י:

“כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה”.

י’ ארורים מתייחסים לעבירות ספציפיות מסוימות, אך מה עם התורה כולה? בא הארור האחרון ומרחיב את קבלת הקללה על התורה כולה. אולם, הרמב”ן מפרש בדרך אחרת. לא ניכנס כעת לדרכו הפרטית של הרמב”ן, אך בהמשך דבריו הוא מביא את דברי הירושלמי, על מנת להסביר את החידוש באמירה ‘ארור אשר לא יקים’ ומה הוא מוסיף על פני הארורים שקדמו לו:

“ובירושלמי בסוטה (פ”ז ה”ד) ראיתי: ”אשר לא יקים’, וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן’… ואמרו על דרך אגדה ‘זה החזן’ שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם”.

מסביר הרמב”ן שהחזן הוא המגביה את ספר התורה, ומביא את המשך דברי הירושלמי:

“‘רבי שמעון בן חלפתא אומר: ‘זה בית דין של מטן’, דאמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: ‘על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים’. אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא: ‘למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור”. ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור”.

המדובר בפסוק אינו על עצם קיום התורה (כפי שעולה מדברי רש”י), אלא גם אם מדובר על צדיק גמור, שלא הקים את התורה בפני הרשעים או קירב רחוקים או העמיד את היהדות בעיר או החזיק תלמודי תורה וכיוצא בזה, הוא בכלל הארור. אין מדובר רק על קיום התורה, אלא אחריות על התורה. זהו החידוש הגדול המתבאר כאן.

כך גם כן ביארנו בפרשת ראה שעם ישראל אינו צריך רק לקיים את התורה, אלא הוא אחראי על הופעת התורה בעולם. זוהי מהפכה ממעמד של ביטול כלפי הקב”ה אל מעמד של שותפות עם הקב”ה ואחריות על גילוי ד’ בעולם.

נקודה זו של קבלת האחריות והמהפכה ממעמד פסיבי למעמד אקטיבי – אנו לא רק מקיימי התורה, אלא אנו מקימים (מלשון הרמה) את התורה, גילוי האכפתיות – קשורה אל האמירה “היום הזה נהיית לעם”.

דברי הנצי”ב משלימים את דברנו:

“משמעות עם מובן אנשי חיל נושאי המלוכה… ובכל מקום מתפרש לפי הענין. וכן כאן משמעו שנהיו בזה הברית לאנשי חילו של הקב״ה להכיר מלכותו יתברך לכל העולם”.

עלינו להיות מאנשי חילו של הקב”ה, להמליך מלכותו בכל העולמות. אין מדובר רק בקיום אישי, אלא שליחות של הודעת שם ד’ בעולם ולבשר מלכותו יתברך. שליחות זו מתרחשת ומתחילה בארץ ישראל!

בחוץ לארץ אנו מחוץ להיסטוריה, בבחינת ‘מתאמנים’, עוד לא נכנסנו לתפקידנו בעולם. במצב הזה אנו נמצאים מחוץ לעולם, כהולכי מדבריות הנמצאים בקיום תלוש ומנותק. אז אנו נדרשים לחיזוק זהותנו העצמית. לעומת זאת עת כניסתנו לארץ אז אנו ראויים להיקרא עם לד’ א־להינו ולהיות מאנשי חילו של המלך. הכניסה לארץ מביאה אותנו ללקיחת אחריות ולגילוי תפקידנו – הקמת התורה, הן בעם ישראל כל אחד כלפי חברו, והן כלפי העולם כולו. אז ודאי אנו ראויים להיקרא עם לד’.

ודאי אנו מרגישים כבר את ראש השנה, יום המלכת ד’, שזהו תפקידנו וכל הצדקת קיומנו כמבשרי מלכות ד’ בעולם. יום ראש השנה הוא יום ההמלכה של ד’. כתוב בזוהר הקדוש שכל מקום בו כתוב היום זהו ראש השנה, “ויהי היום”, וכן כאן זהו ראש השנה. אמנם, קשה לומר כך כי משה רבינו נפטר בז’ באדר, אולם הדבר בא להדגיש כי היום הזה בו אנו נהיים לעם הוא היום בו אנו נאמנים לשליחות עם ישראל – המלכת ד’, שזהו הנושא של אותו היום, יום ראש השנה.

אם כן, יש את התורה האישית של מקיימי התורה, אז עוד לא נהיינו לעם. רק עם כניסתנו לארץ נהיינו לעם בקבלת השליחות, השותפות והאחריות על מלכות ד’ בעולם. זוהי המשמעות שעם ישראל נהייה פה לעם.

שיטת הרש”ר הירש – היום עת גילוי הערבות האישית

בהמשך לדברים אלו שם ליבו הרש”ר הירש לדבר מוזר. בדרך כלל, כאשר הפרשה פותחת בלשון יחיד אז כל הפרשה מדברת בלשון יחיד, וכאשר הפרשה פותחת בלשון רבים אז כל הפרשה מדברת בלשון רבים. אך כאן אנו מוצאים אחרת:

“וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם” (דברים כז א).

משה מדבר אל כל ישראל בלשון יחיד, ‘שמור את כל המצוה’. לאחר מכן כתוב:

“וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד’ אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת… וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד” (שם ב-ד).

אנו רואים מעברים בין לשון יחיד ללשון רבים. כותב הרש”ר הירש (שם סוף פירושו לפסוקים ב-ג):

“בפסוקים א-ח כאן עובר הכתוב מלשון רבים ללשון יחיד ומלשון יחיד ללשון רבים, וזה הרעיון המתבטא על ידי כך: התפקיד של שמירת התורה, שהארץ ניתנה לצורך מילויו, איננו עניין ליחידים ואף אין הוא עניין רק לכלל הנתפס כגוף אחד על ידי נציגות המדינה,”.

אם כן התורה אינה עניין ליחיד או לכלל.

“אלא זה ענין לכלל וריבויו”.

זהו כלל המתפרט – הכלל והפרט. הבשורה הכללית איננה נישאת על ידי גוף כללי כממשלה והכנסת, אלא על ידי כל פרט ופרט, הפרטים הם אלו שאחראיים על הבשורה הגדולה.

“נמצא שהעם כולו חייב לערוב לכך על ידי פעילות משותפת אחידה”.

כן חז”ל אומרים שבמעמד ערבות מואב התחדש מושג הערבות, היינו אחריות על כל יחיד ויחיד מישראל. הקמת התורה אינה משימה לכלל האומה גרידא, אלא כל יחיד ויחיד נושא אותה בכך שהוא ערב לרעהו. היחידים הם אלו שנושאים את בשורת הכלל.

ובאמת מצאנו דבר מעניין, יש הבדל בין פרשת הקללות והברכות בפרשת בחוקותי ובין פרשת הקללות והברכות בפרשת כי תבוא. בפרשת בחוקותי דיבר הכתוב בלשון רבים ובפרשת כי תבוא דיבר הכתוב בלשון יחיד, עם כל אחד ואחד. לכן מבאר הרש”ר הירש (שם כח א) בעניין הברכות והקללות שפרשת בחוקותי דיברה בגורל העם ובפרשת כי תבוא תואר הגורל של כל יחיד ויחיד.

אם כן יש כאן מעבר מבשורה כללית אל האחריות האישית של כל אחד ואחד לבשורה הכללית. מעין מה שאמרנו ברמב”ן, שברית סיני היא ברית כללית וכאן הברית היא על המצוות כולן, כך גם ביחס לכל עם ישראל. אין מדובר בעניית כל העם בקול אחד, אלא נקודת גילוי האחריות של כל היחידים על מסר האמונה הכללי.

דבר זה הוא הכרחי עת הכניסה לארץ. במדבר היינו מכונסים כאגרוף אחד סביב משה רבינו, אך לאחר הכניסה לארץ מתפזרים בני ישראל ברחבי הארץ. אם לא תתרחש הפנמה עמוקה שהאחריות על בשורת הכלל נוגעת לכל יחיד ויחיד אזי הבשורה תיעלם מעל פני האדמה. לכן החובה ליצור את הברית המחודשת בה מעבירים את הבשורה אל היחידים. מעין האמירה של הרבי מילובאוויטש זצ”ל: “ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם” (שיחה פרשת שמיני כ”ח ניסן תנש”א). כעת התור של כל כלל ישראל להיות שותפים באחריות.

הערבות האישית בהקמת התורה מסבירה לנו מדוע נאמרו דווקא י’ ארורים אלו, לדוגמא מדוע נאמר ‘ארור משגה עיור בדרך’? מסביר הרשב”ם כי המיוחד בכל הארורים הללו הוא שאלו דברים הנעשים בסתר, כגון השוכב עם אחותו; כן מי שמשגה עיוור בדרך אז העיוור לא יידע שגרמת לו לשגות. אך קשה על פירוש זה כי יש ארור על העובד עבודה זרה או המכה רעהו? אך התשובה כתובה בצידה: “אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ד’ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר” (דברים כו טו). כן “אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר” (שם כד). העבירות כולן הן עבירות הנעשות בסתר.

אך מדוע הדבר נאמר כאן? כיוון שכעת קיבלנו את הערבות והאחריות. לכאורה, כיצד נקבל אחריות על הנעשה בסתר? לצורך זה נאמרו הארורים הללו, כדי למנוע את הסתר.

מצוות ביכורים וביעור מעשרות – גילוי ‘היום הזה נהיית לעם’

דברים אלה יכולים להסביר דבר נוסף. אמרנו כי פרשתנו היא סיום חטיבת המצוות ותחילת מעמד הברית, המסתיימות במצוות ביכורים וביעור מעשרות. ודאי דבר זה מתאים כי מצוות אלה קשורות לתורה והארץ: ביכורים היא הודאה על הארץ וביעור מעשרות היא חלק מהמצוות התלויות בארץ. על כן, חטיבת המצוות הושלמה על ידי שתי מצוות הכורכות יחד את התורה והארץ. אך ייתכן וניתן לראות נקודה נוספת על ידי התבוננות במצוות ביכורים.

במצוות ביכורים אנו מצווים להביא מראשית פרי האדמה לבית המקדש.

“וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַד’ אֱ־לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ” (דברים כו ג).

לאחר מכן מתואר כיצד מביאים את הטנא אל הכהן, הוא מניחו לפני המזבח והאדם אומר פרשת ארמי אובד אבי. אך מדוע טרם הבאת הטנא צריך לומר ‘הגדתי היום לד’ א־להיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד’ לאבותינו לתת לנו’? מה הצורך לומר אל ד’ שבאת, הרי רואים זאת בחוש? שאלה נוספת קשה יותר היא הלשון ‘באתי אל הארץ’. האם אתה באת אל הארץ? אם היה מדובר בדור יהושע היה ניתן להבין לשון זו, אך הביאו ביכורים כל זמן המקדש. גם בדור חזקיהו אמרו ‘באתי אל הארץ’, לאחר שבני ישראל דרו מספר דורות רב בארץ ישראל.

אמנם, אדם העולה ומביא ביכורים הוא הוא עם ישראל. כאשר הוא מגיע אל המקדש הדיבור אינו בשם הגורל הצר היחידי, אלא הדיבור הוא בשם האומה כולה הבאה אל הארץ. האדם היחיד הוא ביטוי לכך. דבר זה מרומם מאוד. על כן, מצוות ביכורים באה להרים כל יהודי לחוות את ההתחדשות של קשר האומה אל ארצה, גם במובן האישי והפרטי שלו. האדם היחיד אינו סתם אדם, אלא הוא חלק מעם ישראל הבא אל הארץ. כל יחיד ויחיד וכל הדורות כולם, בפרטיותם, שותפים בדבר המופלא והגדול של ‘היום הזה נהיית לעם לד’ א־להיך’, המתגלה בכך שבאים אל הארץ. כמובן מצוה זו באה לשמור עלינו, שלא יתרחש הכתוב בתורה ‘ונושנתם בארץ, ניקח את הארץ כדבר מובן מאליו, ובכך נשכח את תפקידנו וייעודנו בבואנו אל הארץ.

כעת האדם מגיע אל המקדש והוא אומר את מקרא ביכורים, בו הוא מספר את סיפור האומה מאברהם ויעקב דרך שיעבוד מצרים ויציאת מצרים עד “וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ד'” (שם ט-י). אני, בחיי האישיים והפרטיים, שותף בסיפור היסטורי גדול של גאולת עולמים, אשר עם ישראל מופקד ואחראי עליו.

על כן, מתאים הדבר לסיים במצוה זו את חטיבת המצוות ולהיות פתח אל הברית, שעניינה נטילת האחריות על המשימה הגדולה על ידי כל יחיד ויחיד בעם ישראל.

אחר מצוות ביכורים באה פרשת מעשרות, המבטאת את השותפות בפועל. יכול אדם מישראל לבוא ולומר שהוא אינו כהן ואינו לוי, אך אין הדבר כך. כולם אחראיים וכולם שותפים, ולכן אתה חייב לתת מעשרות כדי להחזיק את הכהנים, הלויים והעניים. כל יחיד ויחיד מגלה אחריות על משימת העם כולו. כל דור מחובר לקשר של כל הדורות, וכל יחיד בדור מחובר לכל המפלגות והשבטים של הדור. כולם שותפים בחזון הגדול.

אם כך, אנו יותר ויותר מבינים מדוע פרשות הברית מקדימות את ימים נוראים בהם אנו עומדים לפני ד’. העמידה בברית היא הנושא של ראש השנה, אנו עומדים בברית בפני ד’. לא רק במובן הכללי, שזה שייך ליציאת מצרים ופסח, עת עם ישראל נישא על כנפי נשרים כדבוקה אחת, אלא הצורך והמבחן של כל יחיד ויחיד כיצד הוא ממשיך ומבטא את השליחות הלאומית שלנו כעם. “כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר תפקוד ותמנה נפש כל חי”, כבני מרון הסופרים אותם אחד אחד. איש לא נעדר מהאחריות הגדולה על מלכות ד’, כפי שראינו בדברי הנצי”ב.

כל יחיד אחראי ומופקד, וראש השנה מרים אותנו אל השאיפה הנוראה של מלכות ד’ בעולם, שכל אחד ואחד בפרטיותו אחראי ומופקד עליה.

זוהי הרוממות הטמונה במצוות ביכורים, הקוראת לכל יחיד ויחיד לבוא ולדאוג לכך שהאחריות תתפשט בכל האומה, אחריות על כל פרט ופרט מתוך פרטי התורה. אחריות לממש את האידיאל הגדול בכל פרט ופרט.

אחד המצביאים הגדולים בעולם היה נפוליאון. חלק מהצלחתו הייתה שהוא הפיח רוח לחימה בקרב הלוחמים כולם. מספרים כי הוא היה עובר בין החיילים לפני ההסתערות, לא כמצביאים מנותקים, וכל אחד היה צריך להתחייב בפניו שהוא יהרוג אחד. אם כל חייל יהרוג חייל אחר אז הוא ינצח. עבר נפוליאון לפני חייל קטן שגמגם את תשובתו אז ענה חייל אחר שהוא יהרוג שתיים בשבילו. נפוליאון לא הסכים עימו, אלא אמר לחייל הקטן: ‘עליך להרוג חייל קטן אחר’.

הניצחון מגיע על ידי כל אחד ואחד, כל אחד אחראי ואין אדם אחר שיעשה במקומנו את עבודתנו.

שבת שלום ומבורך!

[1] נערך ע”י יונתן אידלסון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

שירת האזינו | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
המלוכה והמשפט – לפרשת שופטים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
דרך הר סיני – הר גרזים והר עיבל – לירושלים. – לפרשת ראה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
ה’ שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
משה רבנו והכניסה לארץ – לפרשת ואתחנן | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
חומש דברים: “הואיל משה באר”. לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן