שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר

ראש השנה – יום הדין

בתורה ראש השנה הינו חג "מכוסה" ולא ברור מהו. הדבר היחיד הכתוב הוא:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג כד).

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט א).

התורה אינה מבארת מדוע יום זה הוא יום תרועה, באו חז"ל ולימדו אותנו שראש השנה הוא יום הדין. לכן זהו יום תרועה, כפי שמבאר הרמב"ם כאשר ישנה צרה אזי יש תרועה וצעקה. כן זכרון תרועה שייך לעניין הדין – כל זכרון שייך לדין, כמלך הפוקד את עדתו. באופן מפורש מצינו את הדבר כתוב במשנה במסכת ראש השנה (ב א):

"בארבעה פרקים העולם נדון… בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם'".

כמו כן, יום הדין הוא הסיבה שאין אנו אומרים הלל בראש השנה, "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה" (שם לב ב). על כן, בדברי חז"ל אנו מוצאים את המקור לכך שראש השנה הוא יום הדין והיראה.

נראה כי התיאור הציורי ביותר לדין המתקיים בראש השנה מצינו בדברי הגמרא במסכת ראש השנה (טז ב):

"א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה".

ודאי יש צורך להבין בצורה מופשטת ופנימית את כל הדברים השייכים כלפי מעלה, אך מצינו בראשונים קושיה פשוטה: לפי דברי הגמרא היינו צריכים לחזות בכל שנה במות הרשעים. אולם, אנו רואים במציאות גם את מות הצדיקים וייסוריהם, ולעומתם ישנם רשעים החיים את חיי שלוותם. אם כן, כיצד הגמרא אומרת שהרשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, כאשר אנו רואים שדבר זה אינו תואם את המציאות?

קושיה זו נוגעת לסוגיה הכללית של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", והיא מבוארת בספר איוב ובמקומות נוספים בתנ"ך. אולם, כאן אנו רואים כיצד הגמרא אומרת את דבריה בצורה פשוטה ביותר: אדם רשע נידון למיתה.

דעתו של א־ל דעות

תחילה נעדן את חריפות השאלה לאור דברי הרמב"ם, המאריך בדין הנעשה בראש השנה (הלכות תשובה ג א-ב). כותב הרמב"ם אודות הצדיק לו יש רוב זכויות, ואודות הרשע לו יש רוב עבירות. משמע שנספרות המצוות והעבירות אותן האדם מקיים, ודנים על פי רוב מנין. אולם, בסוף דבריו כותב הרמב"ם:

"שיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב' (מלכים א יד יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' (קהלת ט יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של א־ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".

אל נחשוב שאנחנו יכולים לעקוב אחר אדם, לרשום בפנקס כל מצוה ועבירה, ולאחר שנעשה "מאזן" בין המצוות והעבירות אזי נדע מה תהיה תוצאת דינו של הקב"ה. ודאי ערכה של כל מצוה ועבירה בסוד ד', פעמים תהיה מצוה אחת השקולה כנגד עבירות הרבה וכן להיפך. כמו כן איננו יודעים עם אילו קשיים האדם מתמודד. ייתכן ויהיה אדם בעל יצר הרע חזק, וכל מצוה אותה הוא יקיים תהיה שקולה כזכויות רבות. כן להיפך, אדם שהוא צדיק מעיקרא, אזי כל עבירה היא חמורה ביותר, מכיוון שהוא מקיים מצוות בנקל.

לכן, אי אפשר לשקול במשקל אנושי את ערך המצוות והעבירות, אלא רק בדעתו של א־ל דעות. הגר"א אומר שאף אדם אינו יכול לשפוט את חברו. חשוב להיות "שיפוטי" אך ורק כלפי עצמנו, ולא כלפי הזולת. אין אתה יודע מה ההתמודדות של חברך, "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

לאור דברים אלו, אנו מבינים שהמושג דין הפך להיות מושג יותר נסתר וא־להי ופחות ברור. אם כך, הקושיה מעט ממותקת יותר; כיוון שהדין שייך לא־ל דעות, אזי ניתן להבין את כתיבת הצדיקים לחיים ואת כתיבת הרשעים למיתה.

אולם, אין דברי הרמב"ם פותרים לחלוטין את הקושיה. ניחא נאמר שנמצא דבר טוב ברשעים, שהוא שקול כנגד כל העבירות אותם עשו, "יען נמצא בו דבר טוב". אך האם נוכל לומר חלילה, שהצדיקים אשר מתו בשנה האחרונה עשו דבר רע, השקול כנגד כל המצוות אותם הם קיימו? מופרך לומר זאת.

על כן, גם לאור דברי הרמב"ם אנו עומדים בקושיה, אמנם ממותקת מעט, אל מול דברי הגמרא: כיצד ניתן לומר שבדין המתקיים בראש השנה הצדיקים נחתמים לחיים והרשעים נחתמים למיתה?

שיטת הרמב"ן – הדין לקראת השנה הקרובה בעולם הזה

הרמב"ן התייחס לשאלה זו בדרושו הגדול לראש השנה, שנאמר בעכו בהגיעו לארץ ישראל. מבאר הרמב"ן (וכן שיטת הר"ן, דף ג ב בדפי הרי"ף ד"ה 'צדיקים') כי הגמרא אינה מתייחסת לצדיקים שאין להם עוונות ולרשע שאין להם זכויות, אלא לצדיקים ולרשעים בדין המתקיים לקראת השנה. כאמור, החשבון מורכב הוא מאוד:

"יש עוונות שדינו של הקב"ה ומשפטיו אל הצדיקים להיפרע מהם בעולם הזה ויש מהן שהדין להיפרע מהם בעולם הבא. וכן הזכיות, יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעולם הזה ויש שמשלם שכרן בעולם הבא".

חשבון הייסורים העוברים על הצדיקים הוא חשבון המשוקלל מפנים רבות, ואין הכוונה לומר שהאדם החי הוא צדיק והאדם המת אינו צדיק.

"וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו מפני אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור ממש זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לו לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים… נמצא זה צדיק גמור בדינו".

דנים כל אדם בראש השנה, והדיון מורכב מאוד מכיוון שהוא מורכב מחשבונות עולם הזה ועולם הבא. אדם הצדיק בדינו והוכרע לטובה הוא הנחתם לאלתר לחיים; הרשע בדינו נחתם למיתה. בנוסף, ייתכן והאדם הצדיק ייחתם למיתה על מנת לקבל שכרו בעולם הבא, או שהרשע ייחתם לטובה על מנת להיפרע ממעשיו הטובים בעולם הזה.

נמצאנו למדים, שהצדיק והרשע אינן דמויות מוחלטות, אלא היחס הוא כלפי הדיון הנוכחי לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, ומתן השכר או העונש בעולם הזה. כן יכול להיות שדין האדם יהיה מסופק, מכיוון שישנם צדדים לכאן או לכאן, ולכן ממתינים בדינו עד יום הכיפורים.

דברים אלו מתיישבים על הלב. אין מדובר בדין מוחלט האם האדם הוא צדיק או רשע, אלא השאלה היא יחסית: האם האדם הוא צדיק או רשע בדין הנוכחי לקראת השנה החדשה. דין זה הוא מורכב ולוקחים בחשבון את הזכויות והעוונות של האדם.

שיטת התוספות – הדין לעולם הבא

אולם, שיטת הרמב"ן דחוקה בלשון חז"ל: "שלשה ספרים נפתחין בר"ה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים". בעוד הרמב"ן אינו מדבר בצדיק גמור וברשע גמור, אלא על צדיק ורשע בדינו. אם כן, יבוא הרמב"ן ויאמר כי כוונת חז"ל היא שהספרים הנפתחים הם של 'רשע גמור בדינו' או 'צדיק גמור בדינו'. אך לשון זו דחוקה היא בדברי חז"ל.

התוספות חולק על שיטת הרמב"ן ומבאר כי הדין הוא כלפי העולם הבא: צדיקים נחתמים לאלתר לחיים בעולם הבא, רשעים נחתמים לאלתר למיתה בעולם הבא, והבינוניים תלויים ועומדים. אם כן, הדברים הם פשוטים וברורים. אדם העושה טוב זוכה לטוב בחיי העולם הבא ואדם העושה רע מקבל עונשו בעולם הבא. זוהי אמונתנו הפשוטה, בעולם הבא הצדק הוא מושלם, הטוב והחיים מחוברים הם, ולא כבעולם הזה, שהטוב והרע מעורבבים, ולכן הדין הוא כה ברור.

אולם, הרשב"א מקשה על שיטת התוספות, מכיוון שלפי התוספות יוצא כי הדין אינו מיוחד לראש השנה דייקא. הרי דנים את האדם גם לאחר מותו, ועד שהאדם יגיע לדין בעניין העולם הבא הוא יכול לחזור בתשובה, או חלילה להתנחם על מצוותיו ולהיות רשע גמור. כלומר, לפי התוספות לא ברור מדוע כל שנה דנים את האדם, בעודו חי בעולם הזה, על דינו בעולם הבא? כיצד ראש השנה קשור לדין האדם בעולם הבא?

"לשנה טובה תכתב"

לכן לכאורה נראה שהתירוץ של התוספות הינו דחוק, אך הוא נדרש לפירוש זה לאור השאלה החמורה אותה ראינו. אולם, הגר"א נוקט להלכה כשיטת התוספות, על מנת להכריע במחלוקת מה מאחלים לאדם בראש השנה. הרמ"א (אורח חיים תקפב ט) כותב את נוסח האיחול:

"ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו: 'לשנה טובה תכתב'".

אולם, המגן אברהם אומר שצריך לומר: "לשנה טובה תכתב ותחתם, וכן נכון שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים". הצדיקים נחתמים לאלתר לחיים, הרשעים נחתמים לאלתר למיתה, רק הבינוניים נכתבים ללא חתימה. אם כן, מה האיחול כאשר אומרים לאדם שהוא ייכתב לשנה טובה ללא חתימה?  הגר"א מבסס את דברי הרמ"א, אך כדי להבין זאת יש להתבונן בעניין נוסף.

ב"נתנה תוקף" אומרים ביראה גדולה:

"בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון. מי יחיה, ומי מות, מי בקיצו, ומי לא בקיצו".

אך דברי הפייטן אינם נכונים, רק הבינוניים נחתמים ביום הכיפורים. הצדיקים והרשעים נחתמו לאלתר בראש השנה. לא כל אדם הוא בינוני, אדם שיש לו רוב זכויות הוא צדיק ואדם שיש לו רוב עבירות הוא רשע, רק הבינוניים הם נמצאים במצב שקול עד יום הכיפורים. כלומר, אין הרבה אנשים שהם בינוניים, אך מכיוון שאין אנו יודעים מי מאיתנו הוא בינוני אזי כדאי להיזהר בעשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים.

אך האם עשרת ימי תשובה הם רק לבינוניים? אומרת הגמרא (ראש השנה טז א): "דתניא הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי רבי מאיר". היינו, הגזר דין של כולם נחתם ביום הכיפורים. על כן אומר הגר"א שעלינו לדעת כי יש שני דינים, דין על מקום האדם בעולם הבא ודין על משפט העולם הזה.

דין עולם הבא עיקרו בראש השנה ובו הצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים, והרשעים נכתבים ונחתמים למיתה, רק הבינוניים תלויים ועומדים. דין העולם הזה – המאורעות שיעברו על האדם לטובה או לרעה חלילה, בני חיי ומזוניי – נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים.

לכן אומר הגר"א צריך אדם לאחל לחברו 'לשנה טובה תכתב', מכיוון שעיקר האיחולים שהאדם מאחל לחברו הוא בדין העולם הזה. מצידנו עיקר הדין הוא העולם הזה, ודברי רבי כרוספדאי שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים שייכים לדין עולם הבא, ועיקרו נעשה בראש השנה ורק הבינוניים נשארים ליום הכיפורים. לפי זה צריך לומר 'לחיים טובים תכתב ותחתם בחיי העולם הבא ולשנה טובה תכתב לחיי העולם הזה', אך אין המנהג להאריך כל כך (ראה הקדו"ש ו ט ד"ה 'וזהו גם כן ענין הג' ספרים').

ספרים נפתחים

אך דברי הגר"א מעצימים את שאלת הרשב"א, מדוע הדין על העולם הבא מתקיים דווקא בראש השנה? כנראה יש צורך להבין באופן עמוק יותר מה דין האדם לעולם הבא וכיצד הוא שייך לעבודתנו המיוחדת ביום ראש השנה.

תחילה נתבונן מהו הדין של האדם לעולם הבא. התפיסה השגורה והמקובלת היא שדין זה מתקיים לאחר מות האדם. אך כדי להבין לעומק את הדין לעולם הבא זה נראה את המקור לסוגיה "שלושה ספרים נפתחין".

כיצד חז"ל למדו שיש לקב"ה ספר? מצינו מקור אחד בתורה, לאחר חטא העגל אומר משה רבינו לקב"ה: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב לב). על איזה ספר מדובר? הרב קוק זצ"ל כותב באגרותיו (אגרות הראיה ב עמוד קפט):

"כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא עצמו".

כן מפרש החזקוני על התורה:

"'מחני נא מספרך', אין לומר מספר התורה שהרי עדיין לא נכתב, אלא מאי 'מספרך'? מספר החיים שבני אדם נכתבים בו בראש השנה כדאיתא במסכת ר"ה 'מספרך', אלו הבינונים. 'אשר כתבת', אלו הצדיקים".

אם כן, מצאנו כי 'ספרך אשר כתבת' הוא עולם הבא והוא הספר בו נכתבים בראש השנה. אך מה כוונתו של משה רבינו? האם הוא בא לומר לקב"ה: 'תסלח לנו ואם לא אז קח את חלקי בעולם הבא'? וכי משה מאיים שהוא יוותר על שכרו? לכאורה, זה לא קשור לנושא ולשיח בין ריבונו של עולם ובין משה.

אלא, יש להבין בהקשר הזה את העולם הבא. מובן לנו מאוד מהו העולם הזה – החיים הקטנים והממשיים, שצריך בהם פרנסה, בריאות והמון דברים עכשוויים, הקשורים אל ההווה. העולם הבא הוא המגמה, לאיזו תכלית ההווה מכוון והולך. העולם הזה אינו נברא רק כדי לשרוד בו ולחיות בטוב ובנעימים, אלא הקב"ה ברא אותו בחכמה לתכלית נשגבה. יש מגמה קדושה, שבשבילה נברא העולם ובשבילה אנשים חיים, אף סובלים, מתייסרים ומתגברים.

לכן זהו ספרו של הקב"ה – מגמת המציאות כולה ותכליתה. ספרו של ד' אינו התוכנית של שנת תשפ"ד, אלא התכנית הרב שנתית, המגמה הכללית של המציאות. כל אדם נברא עבור תכלית להביא את הברכה ואת הטובה, להיות שותף עם הקב"ה.

משה בא ואומר לקב"ה 'אם תשא חטאתם' אנו ממשיכים ביחד, אך אם לא כך אז אין לו מקום להמשיך בשותפות כביכול עם הקב"ה בהנהגת עם ישראל. לכן אומר משה מחני נא מספרך, מספר החיים, ספר התכלית ומגמת הבריאה כולה.

דין העולם הבא

זהו הדין לעולם הבא, אין מדובר בדין הנעשה אחרי המוות, אלא הוא נוגע לסוגיות העמוקות ביותר של חיינו. הוא מברר עבור מה אנו חיים, מה תכליתם ומה ערכם. כל שנה, בראשית השנה, כל העולם הזה עומד מול העולם הבא. חיינו הקטנים והקרובים נערכים ונבחנים לאור התכנית הא־להית והמחשבה הא־להית; לאור המגמה הא־להית. חיינו נבחנים האם יש ערך בהמשך השותפות בינינו ובין הקב"ה. מתברר האם יש טעם לחיים, ואם אין אז החיים שלנו מיותרים הם.

כאן מתבררת השאלה העקרונית – מי אתה?! היא אינה קשורה אל מה האדם מקבל, אלא זוהי שאלה של זהות. ספרו של הקב"ה הוא האמת, וזה המבחן: עד כמה חיינו מלאי אמת, מלאי נצח ומלאים בדברים שהם מעבר להישרדות. האם חיינו מגויסים לתכלית נעלה, עבודת ד' וחיי ערך. זהו דין נורא ויסודי ולכן הוא הדין המתקיים תחילה בראש השנה.

בראש השנה עומדים אנו מול האמת. הדין אינו דבר חיצוני, אלא כל אחד ואחד עובר בירור איפה הוא עומד ובשביל מה הוא חי. בראשית השנה אנו צריכים לומר מי אנו ומדוע אנו חיים. מה הקשר והשייכות אל הערכים הנצחיים והאמיתות הנצחיות. כדי להירשם בספרו של הקב"ה לחיים אז צריך לבדוק האם קיימת שותפות עם המגמות הא־להיות של הטוב והצדק. אם המגמות הא־להיות אינן מעניינות אותך אז אתה לא שייך אליהם וממילא אינך רשום בספרו יתברך. זהו דין העולם הבא – הקשר של האדם אל האמת. לאחר שהגוף מסתלק נשאר רק הדין הזה, מה הקשר של האדם אל "הבא", אל החיים המשמעותיים.

לאחר דין זה ומתוכו מתקיים דיון משני מה יהיה היישום בעולם הזה, יהיו צדיקים שיהיו להם ייסורים ויהיו רשעים בעלי שלווה.

דברים אלה כתובים גם כן במאמר החכמה לרמח"ל בו מבוארים תפילות ראש השנה. הרמח"ל מבאר מדוע בתחילה אנו מבקשים "כתבנו בספר החיים" ובסוף התפילה אנו מבקשים "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך":

"הנה האדם נדון תחילה על פי מעשיו: לימנות בצדיקים או ברשעים, וזהו הנקרא ממש ספר החיים וספר מתים. דהיינו הנקבע בין הצדיקים – הוא הנכתב בספר החיים, והנדחה ונקבע בין הרשעים – הוא הנכתב בספר המתים, והתלוי ועומד – הוא הבינוני, שאין דינו נגמר עד יום הכיפורים. ועל זה מתפללים ואומרים 'זכרנו לחיים'".

אין מדובר בחיים טובים, מכיוון שאין חיים לא טובים. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" (דברים ל טו), החיים והטוב חד הם אצל הקב"ה, אך נשאלת השאלה מי אנחנו, האם אנו שייכים אל הטוב ואל החיים. כאשר אנו מבקשים 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים' אנו מבקשים את שייכותנו אל ספרו של הקב"ה, אל האמת הא־להית; דין העולם הבא. זה הדין הראשון.

לאחר מכן אנו ניגשים בסוף התפילה לדין השני:

"אמנם עוד יש הגזרות על המקרים שבעולם הזה, כי אפשר לצדיק שיתיסר מפני היותו צדיק, ואפשר שמפני צדקו יצליח; ולרשע כמו כן אפשר שיצליח מפני היותו רשע, ואפשר שמפני רשעו יאבד, או יתיסר. ונמצאו גזרות אלה נמשכות אחרי הדין הראשון שזכרנו, ואולם על כל הגזרות האלה מתפללים 'וכתוב לחיים טובים' וכן 'בספר חיים ברכה' וכו'".

אם כן, שני הדינים אותם מסביר הגר"א כתובים על פי הרמח"ל בנוסח התפילה. בתחילת שמונה עשרה מבקשים על דין העולם הבא, להיות כתובים בספרו של הקב"ה. בסוף התפילה אנו מבקשים על דין העולם הזה, שיהיו חיים טובים.

המלכת ד' בראש השנה

כעת עלינו להבין כיצד זוכים להיות זכאים בדין הכללי של ראש השנה.

כתוב בגמרא מסכת ראש השנה (טז א):

"ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר".

פשט הגמרא הוא שהשופר קשור אל הזכרון. כיצד עולה זכרוננו לטובה? על ידי השופר, ככתוב: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱ־לֹהֵיכֶם" (במדבר י ט). כיצד השופר מעלה את הזכרון? ייתכן ופעולת השופר גורמת לנו לזכור ואז ד' זוכר, או שאפשר לומר שהתקיעה מביאה אותנו לחזור בתשובה ואז ד' גם כן זוכר אותנו.

אולם, הריטב"א מבאר כי השופר אינו רק על הזכרונות, אלא גם על המלכויות. כלומר, 'מלכיות כדי שתמליכוני עליכם' 'ובמה? בשופר'; 'זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה', ובמה? בשופר'. כלומר, השופר פועל שתי פעולות – המלכת ד' והעלאת הזכרון. השופר קשור להמלכה כפי שכתוב: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ד'" (תהלים צח ו). כן השופר קשור לזכרון, כפי שבואר לעיל.

לאור דברים אלו אנו מבינים שהאופן בו אנו נזכרים לטובה הוא שאנו ממליכים את הקב"ה. הזיכרון לטובה הוא הדין, כפי שאנו רואים בתפילה, בזכרונות אנו מזכירים את הדין:

"אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם… זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון. כי חוק לישראל הוא משפט לא־להי יעקב. ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב, ואיזו לשלום, איזו לרעב, ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות".

וכיצד האדם נזכר לטובה? בדין העולם הבא, כאשר הוא מתמסר לקב"ה וממליך אותו עליו. זוהי עבודת ראש השנה.

עבודת ראש השנה אינה עסק בעבירות, כפי שאנו רואים שאין וידוי בתפילת ראש השנה. אין מדובר בעבודה פרטית, אלא זוהי תשובה כללית, כפי שהאריכו רבים בעניין זה. עניינו של ראש השנה הוא לפרוס כנפיים ולהתמסר אל מלכות ד'. אנו מבקשים חיים כדי להרבות כבוד שמים, "למענך א־להים חיים". ככל שהאדם מבקש חיים בשביל הקב"ה, כדי להביא ברכה, אז הוא הולך ונכתב בספר החיים. הוא מתחבר אל המגמה והתכנית הא־להית.

ספר החיים הוא ספר המלוכה הא־להית, מלכות ד' מראשית ועד אחרית, שכל נשמותינו שם. נבראנו למענו יתברך, באנו לעולם כדי לקדש שם שמים ולהוציא אל הפועל את שליחותנו הקטנה במרחב הקרוב של גילוי מלכות ד'. אך אנו שכחנו והתרחקנו, התבלבלנו ועשינו מהתפל עיקר, הפכנו את האמצעי למטרה ואת המטרה לאמצעי.

ההתמסרות אל ד'

הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, שאנו בתוך השנה לפטירתו, היה רגיל לומר שאפשר לחשוב שכאשר אדם בא לעולם יש הרבה דברים חשובים, אלא שהדבר הכי חשוב זה הקב"ה – ריבונו של עולם הוא הקטר של כל הקרונות. אלא שזו טעות חמורה! הקב"ה אינו מצטרף אל החיים שלנו. כביכול כאשר אנו ממליכים את ד' על חיינו, אנו אומרים שיש את החיים שלנו והקב"ה מצטרף אליהם, חלילה לחשוב כך. אלא מלכות ה' היא הנושא, והערך של החיים שלנו היא במה שאנחנו מצטרפים אליו יתברך!

החיים שלנו שווים רק באותה מידה שאנו מתמסרים בחיינו ממש להוציא אל הפועל את מלכותו יתברך. כאשר האדם ממליך את ד' הוא מתמסר אל מלכות ד', וזה עצמו ההתרוממות וההתכללות בספר החיים. זוהי עבודת ראש השנה בה אנו מתמלאים בבקשת חיי אמת כדי להביא ברכה וטובה, כדי להתנקות מכל שינה וסתמיות, שחיינו לא יהיו חיים ריקים הנעים מכח האינרציה בסתמיות. מבקשי חיים אנחנו בשביל גילוי מלכות ה'.

לכן לא מזכירים את החטאים, אך עדיין ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה כי הוא עיקר התשובה. מעשינו מכריעים מאוד את הדין, אך הבירור העקרוני והיסודי ביותר הוא 'מי אתה ומה רצונך'. זהו הדין של עולם הבא.

ראש השנה הוא יום התעלות הרצון. ודאי אנו כואבים על כל סטיה מהאמת, אך איננו מתרכזים בכל מעשה ומעשה, אלא מתמקדים בהתעלות רצוננו והשרשתו בספר ד' יתברך, שנחתם בספר החיים. לכן מי שעובר את ראש השנה באופן אמיתי אז יש לו חיתום לחיי רוממות לכל השנה כולה. כעת יש אפשרות להרים את החיים לעמדה רוממה, שהיא המפתח לכל השנה כולה בעזרת ד'.

לכן כל שנה מחדש מתרחשת ההתמקמות מול העולם הבא.

חותם האדם

דין זה נשמע קשה, מלחיץ ומפחיד, וכפי שמצויר בפשטות בדברי חז"ל אנחנו נחתמים על ידי ה' בין לחיים ובין למיתה. אך אפשר ללמוד מבעלי המוסר שדייקו בפיוט 'ונתנה תוקף', שהוא מרכז תפילת המוסף בנוסח האשכנזים.

"ותפתח את ספר הזכרונות, ומאליו יקרא וחותָם יד כל אדם בו".

משמע שאנחנו אלה שחותמים בספר הזכרונות. אמרו בעלי המוסר שהקב"ה אינו כותב וחותם את האדם, אלא זו בחירה של כל אחד ואחד איפה להכתב.

שלושה ספרים נפתחים, אתה תבחר איפה אתה רוצה להיות. יש בחירה, כל אחד בוחר את זהותו. בראש השנה הכל פתוח. אנחנו חיים ברצף, יום האתמול קובע מה יהיה היום ומה יהיה למחרתו. יום מגלגל יום, וקשה לעצור את הרצף. אך בראש השנה הרצף נשבר, בהתחלה הכל פתוח. השנה החדשה מעמידה אותנו מול בהירות גדולה ואנו נעמדים בעמידה מהותית בה יש לנו בחירה.

לכן דווקא בראש, בנקודה המהותית של השנה, כל יהודי מגלה את בחירתו איפה להירשם. כאן מתגלה יכולתו של האדם לגלות מה הוא באמת רוצה וממה מתמלאים חייו. ביומיים המופלאים הללו האדם חותם את חייו על ידי התפילות והסעודות; על ידי השמחה הגדולה במלכות מלכנו.

ד' יתברך בעצמו נתן לנו את האופן בו אנו נחתמים אל החיים. זהו עניינו של יום וסגולת היום. היא עצמה מרימה אותנו להשתייך לד' ולכתוב את עצמנו, על ידי תפילותינו ומעשינו, בספרו. "חותם יד כל אדם בו".

התשובה הכללית היא תשובת הזהות. יום זה מסוגל הוא, השמים פתוחים ואתה לא צריך לפחד שכח חיצוני זר יחתום אותך למיתה, אלא אתה כותב את עצמך לחיים. בידינו הדבר. הדין של העולם הזה הוא מורכב, וכלול מחשבונות רבים, אך הדין בעולם הבא הוא הגדרת הזהות, מי אתה ומה אתה מבקש.

זהו עומק הדין של ראש השנה, המיוחד לראש השנה. הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה והוא שייך לראשית המחשבה, גילוי שייכותנו אל חכמת ד' ומלכות ד'. מתוך זה מתחילה השנה כולה ועשרת ימי תשובה.

השנה אנחנו מתחילים את השנה משבת. להתחיל את השנה בשבת זהו דבר מופלא. נהוג בראשית השנה לאכול דברים שהם סימן טוב, כי הם פותחים את השנה וזהו סימן טוב לכל השנה כולה. אז כפי שאנחנו פותחים עם תפוח דבש כך אנחנו פותחים עם שבת, ודאי שסימן טוב הדבר.

יש המתגעגעים לשמיעת השופר ביום הראשון, אך עלינו לסמוך על חז"ל שלא תיקנו דבר לרעתנו. סגולת השבת היא ודאי סגולה להיחתם לחיים. קדושת השבת מרוממת אותנו אל אור העולם הבא באופן יותר פשוט.

נסיים בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשב, מרגלא בפומיה לומר בראש השנה שחל בשבת:

"ריבונו של עולם! השתא צריך אתה לכתוב את כל ישראל לחיים. כי אם לא כן, חס ושלום היאך אתה רשאי לכתוב בשבת? הלא הוא חילול שבת. אבל לחיים רשאי אתה לכתוב, כי פיקוח נפש דוחה את השבת" (קדושת לוי השלם ג לקוטים חדשים ראש השנה).

נזכה להיכתב בספרם של צדיקים גמורים בדין העולם הבא ומתוך כך בדין העולם הזה. "שנה טובה" בדין העולם הבא, שחיינו יהיו חיי אמת, בשביל האמת ומלאים בעניינים גודלים, "ומתוקה" בדין העולם הזה, שחיינו יהיו מותאמים אל הטוב והטוב יופיע רק בדרך הטוב.

שנה טובה ומתוקה! כתיבה וחתימה טובה!