פרשת: כי תשא | הדלקת נרות: 16:57 | הבדלה: 18:14 (ירושלים) 

דף הבית > > כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר

כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר

סיכום השיעור השבועי של הרב אהד קרקובר בפרשת השבוע והמועדים

טעם מצוות שילוח הקן – שיטת הרמב”ם

פרשת כי תצא מרובה במצוותיה: שבעים וארבע מצוות, המקיפות את כל תחומי החיים הפרטיים והכלליים; בחינת “הלב המצוותי” של ספר דברים. בשיעור הנוכחי נתבונן במצוות שילוח הקן, שנמצא בה עניין החורז מצוות רבות נוספות, ועל ידה נוכל לבנות תמונה רחבה יותר.

“כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים” (דברים כב ו).

אדם עובר בדרך ורואה ציפור הדוגרת על הביצים או האפרוחים. אם האדם רוצה לקחת אותם עליו לשלח את האם ורק אחר כך מותר לו לקחת את הבנים.

“שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים” (שם ז).

הראשונים דנו בטעם מצוות שילוח הקן. הטעם הפשוט, אותו מביא הרמב”ם במורה נבוכים (ג מח), הוא מצד הרחמים. בפרק זה מבאר תחילה הרמב”ם את מצוות “וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד” (ויקרא כב כח):

“השמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם”.

תחושות ההורות והצער על הילדים אינן שייכות להבנות שכליות, אלא לדמיון, היינו קשר של חיים הנמצא גם כן אצל בעלי החיים. לכן התורה מרחמת על בעלי החיים, ומצווה אותנו לא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד. מוסיף הרמב”ם ואומר שזהו גם כן הטעם בשילוח הקן. היינו, טעמו של הרמב”ם הוא הרחמים על האם, שלא תצטער כשהיא תראה את לקיחת בניה.

יש מקום להעיר את סוף דברי הרמב”ם: “ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני האדם כולם”. כידוע, יש אנשים הנזהרים מאכילת תולעת אך אין להם בעיה “לאכול את חברם”. בוודאי שצריך להיזהר בדבר זה מאוד, כי כפי שהתורה מרחמת על בעלי חיים כל שכן היא מרחמת על בני האדם.

אמנם, עולה מיד קושיה על דברי הרמב”ם מדברי המשנה במסכת ברכות (לג ב):

“האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים – משתקין אותו”.

שליח ציבור אשר יוסיף בתפילתו הודאה לד’ על גודל טובו, עד כי על קן ציפור יגיעו רחמיו – משתיקים אותו. מסבירה הגמרא כי אחד הטעמים לכך הוא:

“מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות”.

אם כן, כיצד הרמב”ם אומר שטעם שילוח הקן הוא הרחמים? עונה על כך הרמב”ם שזוהי שיטה אחת בחז”ל, הסוברת כי אין טעמים למצוות אלא הכל תלוי ברצון, אך אנו נוקטים כשיטה השנייה בגמרא הסוברת שיש טעמים למצוות. על פי שיטה זו הטעם לאסור אמירת ‘על קן ציפור יגיעו רחמיך’ הוא רק “מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית”.

מקור נוסף לשיטת הרמב”ם מפורשת במדרש (דברים רבה ו א):

“ולמה התינוק נמול לשמונה ימים? שנתן הקב”ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו. וכשם שרחמיו של הקב”ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה… וכשם שנתן הקב”ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות”.

טעם מצוות שילוח הקן – שיטת הרמב”ן

הרמב”ן (דברים כב ו) משיג על דברי הרמב”ם ומסביר כי מצוות שילוח הקן אינה בגלל הרחמים על הציפור. הקב”ה אינו מרחם על הציפור, “שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו”. אם ד’ היה מרחם על הציפור הוא היה דואג לה. הוא אינו צריך שאנחנו נעזור לציפור, אלא הוא יכול לגרום לכך שהציפור תעוף ותברח מהאדם. אלא טעם אחר במצוה זו:

“אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר”.

מצוות שילוח הקן נועדה לחנך אותנו לרחמים. אם הקב”ה רוצה לרחם על בריותיו הוא דואג לכך בעצמו, אך כאן המצוה היא הצורך החינוכי שהאדם ילמד לרחם.

כן מקשה הרמב”ן על הרמב”ם מדברי חז”ל (בראשית רבה מד א):

“וכי מה איכפת ליה להקב”ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות”.

אם כן, גם לפי הרמב”ן מצוות שילוח הקן שייכת אל סוד הרחמים, אך לא רחמי ד’ על הציפור, שאין זה קשור לעולם המצוות, אלא חינוך האדם למידת הרחמים.

טעם מצוות שילוח הקן – שיטת הזוהר

יש מקום לשאול שאלת תם על דברי הרמב”ם והרמב”ן: כיצד הרחמים מתגלים במצוות שילוח הקן? האם הציפור אינה מבינה מדוע משלחים אותה? ודאי בשילוח האם אנו גורמים לה צער רב. כמו כן, מהי האכזריות בלקיחת האם והבנים יחד? ניתן להבין מדוע שחיטת הגוזלים לעיני האם היא אכזרית, אך מדוע לקיחת שניהם יחד הוא מעשה אכזרי יותר מאשר שילוח האם?

הזוהר הקדוש מביא טעם אחר למצוה זו (זוהר חדש רות צד ב). על פי הזוהר בשעה שהאדם משלח את האם היא מתמלאת צער על בניה. צער האם על הבנים מעורר את הצער העליון, צער ד’ יתברך על כנסת ישראל, ואז מתעוררת למעלה תאוות הגאולה. אם כן, מצוות שילוח הקן נועדה דווקא לצער את האם, כך היא מעוררת את הגאולה כי היא מנתקת את האם מבניה והיא מעוררת געגועים בין האם לבנים, בין הקב”ה ובין כנסת ישראל.

הסבר הזוהר הוא היפך שיטת הרמב”ם והרמב”ן. המצוה אינה מצד הרחמים, אלא היא באה לעורר רחמים על ידי הצער.

החיוב בשילוח הקן – דעת שו”ת חוות יאיר

למחלוקת בין הרמב”ם והרמב”ן ובין הזוהר הקדוש יש נפקא מינא להלכה: האם יש חיוב לאדם העובר ליד קן עם ציפור ואפרוחים לשלח את האם, אף על פי שהוא אינו רוצה בביצים או באפרוחים? לשיטת שו”ת חוות יאיר (סימן סז) יש חיוב לשלח את האם, גם אם הוא אינו רוצה בביצים או באפרוחים. מקור דבריו בדברי הגמרא (חולין קלט ב):

“‘כי יקרא קן צפור לפניך’ מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ‘שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך’ יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן”?

האם חייב האדם לצאת ולחפש קן ציפור בהרים ובגבעות?

“תלמוד לומר ‘כי יקרא’ במאורע ‘לפניך קן’.

אומר החוות יאיר כי כוונת הגמרא היא שכאשר האדם פוגש קן הוא מחויב לשלח את האם. הרי אם הגמרא הייתה מבינה שאין חובה כזו אזי לא הייתה הווא אמינא שעל האדם לחזר אחר קן בהרים ובגבעות. מבארת הגמרא שהאדם לא מחויב לחפש קן, אך בעת מציאת קן הוא יהיה מחויב בשילוח האם.

מיד עולה בנו השאלה מה ההיגיון בלעורר צער בעלי חיים? אומר החוות יאיר שאכן לפי הרמב”ם והרמב”ן זה לא מובן, אך לפי דברי הזוהר הקדוש שהמצוה צריכה לעורר צער, מובן שיש חיוב בשילוח האם – וכי איננו רוצים לעורר את הגאולה?

יוצא שהטעמים השונים גוזרים גם כן שאלה האם יש כאן מצוה המחויבת על האדם או שהיא רק במידה והוא חפץ בביצים.

להלכה נפסק, באופן פשוט, שאין חיוב לשלח את הציפור כאשר אין רצון בלקיחת האפרוחים או בביצים. רק במקרה בו רוצים אותם או את מקומם, או שמפחדים מנחשים או מחלות וכיוצא בזה, אז מתקיימת מצוות שילוח הקן. אך מוכח מהראשונים שאין חיוב לשלח את הקן כשאין צורך בביצים או באפרוחים. יש הרוצים להדר בקיום המצוה כדעת החוות יאיר, גם כאשר הם אינם רוצים באפרוחים או בביצים, כי הם רוצים לקיים מצוה נדירה. אך נראה לומר כי במקרה כזה יש להניח לציפור. וכן כתב החת”ם סופר שיש בדבר זה צער בעלי חיים (שו”ת חת”ם סופר אורח חיים ק).

אגב יש להעיר שאם אדם רוצה לשלח את הציפור עליו לוודא שהוא משלח את האם ולא את האב. אנשים רבים עושים כוונות רבות לשילוח הקן, אך בסוף הם משלחים את האב כי מי שדוגר על הביצים ברוב שעות היום זה האב. האם דוגרת על הביצים מוקדם בבוקר ובשעות הערב.

על כל פנים, העיון בשיטות השונות בטעם מצוות שילוח הקן משאיר אותנו במבוכה. מצד אחד דברי הזוהר הקדוש הם חידוש מופלא, אך לא פשוט לומר שהמצוה היא לעורר צער. מצד שני, בדברי הרמב”ם והרמב”ן לא מובן מדוע יש כאן גילוי של רחמים.

שיטת הנצי”ב מוולוז’ין – הכבוד להורות

יש דעות נוספות בראשונים, המסבירים את טעם המצוה, אך אנו נלך בדרכו של הנצי”ב מוולוז’ין:

“ראיתי בטעם המצוה כי הוא שילום גמול הרחמים, דהאֵם היה ביכלתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגין על האפרוחים או על הביצים, על כן תמלט, וזהו מסעיפי הרחמים”.

אומר הנצי”ב דבר מופלא. קשה לתפוס ציפור כי מטבעה היא עפה, כיצד אפשר לתפוס אותה? כאשר מנצלים את טבעה, את רגש ההורות להגן על צאצאיה. דאגת האם לבנים היא דבר קדוש, ואל לנו לנצל דאגה זו כדי לצוד אותה.

פירוש זה פותח בפנינו פתח בפני סוגיה רחבה יותר – הכבוד להורות. יש לכבד את ההורות, לעמוד דום מול גילוי האימהות ולא להשתמש בו כדי להשיג הישגים חומריים. על כן, אין מדובר בגילוי רחמים כלליים, אלא דבר מדויק הקשור ליחס והקשר בין האם ובין הבנים.

פירוש הנצי”ב הוא מופלא, מכיוון שהוא מסביר את הרחמים המתגלים במצוה זו. בנוסף הוא מסביר את שכר המצוה: “לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”. יש מצוה נוספת בתורה עם שכר כזה: כיבוד אם ואב. המשנה במסכת חולין (קמב א) מלמדת כי לא ניתן לדעת שכר מצוות, מצד אחד מצוה קלה שבקלות, מצוות שילוח הקן, ומצד שני מצוה קשה שבקשות, כיבוד הורים, ולשניהן התורה נתנה אותו שכר. מכאן שאין אתה יודע שכרן של המצוות.

אך אם נתבונן במצוות הללו לאור דברי הנצי”ב נראה כי בשתי המצוות הללו יש עניין אחד – הכבוד להורות; האחד אצל בני האדם והשני אצל בעלי החיים. אם כן, שתי המצוות מחוברות לאותה נקודה.

הכבוד להורות ואריכות הימים

עדיין צריך להבין מדוע השכר הוא ‘למען ייטב לך והארכת ימים’? הרי אין שכר זה מפאת הקושי בקיום המצוה, אלא שכר זה הוא מצד סוג המצוה הקשור להורות. טרם שנענה על שאלה זו יש מקום לשאול האם באמת מי שמכבד את הוריו ומשלח את הקן זוכה לאריכות ימים? שאלה זו שואלת הגמרא (שם) כאשר היא מספרת אודות אדם המבקש מבנו לעלות לאילן כדי לשלח את הקן. הבן קיים הן מצוות כיבוד הורים והן מצוות שילוח הקן, אך הוא נפל ומת, היכן מתן שכר מצוות?

עונה הגמרא: “‘למען יאריכון ימיך’ בעולם שכולו ארוך ‘ולמען ייטב לך’ לעולם שכולו טוב”, אם היה יודע זאת אלישע בן אבויה הוא לא היה כופר.

ההבנה הפשוטה היא שמדובר בעולם הבא, אמנם יש מקום להעמיק את מבטנו ולהבין כיצד העולם שכולו ארוך והעולם שכולו טוב מופיעים בעולם הזה. עומק דברי חז”ל יואר לאור ההבנה מהו העולם הבא.

אריכות ימים אינו עניין כמותי, אלא איכותי. ימים ארוכים הם ימים מחוברים וקשורים, ימים הבאים ממקום מסוים והולכים אל מקום מסוים. הם מתחברים אל הקשר גדול-ארוך בעל משמעות. זהו עולם שכולו ארוך. התאוות קצרות הן, כל רגע עומד בפני עצמו. עולם הערך, התוכן והנשמה הם המשכיים ורצפים.

אם מבינים שהעולם שכולו ארוך אינו כמות ימים, אלא איכות ימים אז מופלאה היא ההבנה מדוע עולם שכולו ארוך קשור אל כיבוד הורים ושילוח הקן. אדם המכבד את הוריו מצהיר שהחיים אינם מתחילים ממנו, אלא חייו הם המשך של הוריו, הסבא והדורות כולם אותם הוא מכבד ומוקיר. כך גם בנו ימשיך את הרצף הזה. אם כן, על ידי כיבוד ההורות הימים נהיים ארוכים, הם מקבלים הקשר ארוך והם נהיים קשורים אל הנועם והעדן, עולם עליון – עולם של אריכות הימים.

באופן הזה האדם חי כאן בעולם הזה חיים ארוכים, השייכים אל אור העולם הבא, האור האצילי של הרוח. כעת אנו מבינים כי שכר ‘למען יאריכון ימיך’ אינו קשור לקושי בקיום המצוה, אלא הקשר והחיבור, הבאים לידי ביטוי בכבוד להורות, הם היוצרים חיבור אל חיים ארוכים ערכיים, ולא חיים קצרים הקשורים רק אל הרגע.

הופעת הכבוד להורות ולתא המשפחתי בפרשה

הבנה זו קשורה למצוות רבות בפרשתנו. לדוגמא, הפרשה פותחת במצוה אשת יפת תואר. לאחר שאדם לוקח את אשת יפת התואר אל ביתו אומרת התורה: “וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה” (דברים כא יב-יג). ידועים דברי חז”ל, המובאים בפירוש רש”י, שמצוות לקיחת אשת יפת תואר היא כנגד יצר הרע, וכל הדברים הנעשים לאחר לקיחתה הם כדי שהוא יראה בניוולה ותתגנה עליו.

אך הרמב”ם והרמב”ן מסבירים אחרת:

“והרב אמר במורה הנבוכים לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה, כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם, ובזמן ההיא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה”.

טרם שהוא מגיירה ומכניס אותה בעל כורחה אל ביתו, עליו לאפשר לה לבכות על הוריה, היינו לכבד את הוריה, אף על פי שהם גוים.

כך אנו מוצאים מרחב גדול של גילוי הכבוד להורות – בציפורים ובישראל בפרט ובבני אדם בכלל. כמה יקרה היא תכונה זו, גם אצל הגוי האויב, עד שהתורה, המתירה לקחת אשת יפת תואר, מחייבת לאפשר את הבכי על אביה ואימה ירח ימים.

כך פרשתנו עוסקת במצוות רבות המעמידות את המשפחה ואת הצניעות, כגון המוציא שם רע על אישה, ושיא עניין זה מופיע ב”וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח” (דברים כד ה), בסיס התא המשפחתי המופיע בקשר בין ואשתו. בשעת מלחמה, כל לוחם חשוב והניצחון אינו מובטח, אף על פי כן משחררים חתן במשך שנה שלמה.

קיום האומה עומד על הקיום הפנימי שלה בתא המשפחתי, בהופעת האהבה בין איש ואשתו, כיבוד ההורים וחינוך הילדים. כך אנו בונים את הופעת חיי העולם הבא בעולם הזה. החיים הארוכים יופיעו בעולם הזה על ידי כך שהחיים יהיו מחוברים וקשורים שלא כתרבות הגויים שהחיים הם חיי בדידות וחוויות חולפות, שאין להם עבר ואין להם אופק לעתיד.

בן סורר ומורה

והנה מצינו את המידה הטובה, הכבוד הגדול להורות ולתא המשפחתי בכלל. אמנם מצינו גם כן את ההיפך – בן סורר ומורה, שאינו שומע בקול אביו ובקול אימו, זולל וסובא “עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין”. מביאים אותו ההורים אל שער העיר ודינו להיסקל.

שואלת הגמרא (סנהדרין עב א):

“וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב”.

דין זה הוא דין ייחודי בתורה. מעשיו של בן סורר ומורה אינם כה חמורים עד כי הוא חייב סקילה, אך התורה ירדה לסוף דעתו. ברור לנו שהוא יהיה פושע גדול ולכן ימות זכאי ואל ימות חייב. מקשה על כך השפתי חכמים:

“והא בישמעאל כתיב ‘בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם’ (בראשית כא יז) ופרש”י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות”.

כאשר הגר השאירה את ישמעאל תחת אחד השיחים, לאחר שנגמרו להם המים, בכה הנער “וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר… אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ־לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם”. מפרש רש”י:

“לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבש”ע מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק (ר”ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו”ק). אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. וזה באשר הוא שם”.

כך גם על בן סורר ומורה צריך לומר ‘באשר הוא שם’, שדנים אותו על שם ההווה, מדוע דנים אותו על שם סופו? עונה השפתי חכמים:

“ויש לומר דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא, אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה, שהרי אוכל תרטימר בשר”.

אצל ישמעאל מדובר בידיעה א־להית עתידית, רואים אותו מצחק אך לא ראינו בהווה את עבירת הרצח העתידה להיות. אך אצל בן סורר ומורה עתיד הרצח גנוז בהווה. כלומר, במעשיו כעת גנוזה התכונה שתצא אל הפועל בעתיד. ניתן לדייק זאת מדברי הגמרא: “הגיעה תורה לסוף דעתו”, מדובר בהווה המוליד את העתיד הנורא. הרי אין אנו פוסקים לפי העתיד, הסוגיה אינה העתיד לבדה, אלא נולדה כאן תכונה שטמון בה הרצח.

בן סורר ומורה – היפך אריכות הימים

כדי להבין מהי התכונה הגונזת בקרבה את הרצח והפורענות העתידה להיות נראה את דברי האבן עזרא:

“והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה, כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה”.

בן סורר ומורה הגיע לגיל בר מצווה, ואין לו דבר פרט לחיי ההווה, כמו האפיקורוס המבקש את חיי העולם הזה רק כדי להתענג במאכל ומשתה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא אינו שומע בקול אביו ואמו. תכונת חייו הפוכה ומנותקת מתכונת אריכות הימים, הוא חי רק את הבשר והיין בניתוק מקשר לכל דבר. תכונת הניתוק זו העסוקה רק בחיי הווה, ללא עבר ועתיד, היא טומנת בחובה את הרע כולו. לכן אפשר לראות בעיניים שסופו יגיע.

כפי שביארנו תכונת אריכות הימים מופיעה כאן בעולם הזה בהווה. כך גם תכונת קיצור הימים מופיעה כאן בהווה, ולכן התורה יורדת לסוף דעתו שהוא עתיד ללסטם את הבריות. הוא חי חיי ניתוק ותלישות, השקועים בחיי הרגע, ולכן התורה יורדת לסוף דעתו והיא יודעת מה יתהווה מזה.

כל ישראל ישמעו ויראו

הסברה זו היא פתח ליישוב קושיה גדולה. בסוף פרשת בן סורר ומורה כתוב: “וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ” (דברים כא כא). מדובר בדבר פומבי, שכל ישראל ישמעו ויראו, כפי שרש”י מפרש: “מכאן שצריך הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה”. אך לא בכל מיתה, הכתובה בתורה, כתוב שכל ישראל ישמעו ויראו.

שואל רבינו בחיי:

“אמרו רז”ל כי דין זה של סורר ומורה לא אירע מעולם, והוא שתמצא בפרק בן סורר ומורה: ‘תניא בן סורר ומורה ועיר הנדחת לא היו ולא עתידין להיות, ולמה נכתבו, דרוש וקבל שכר’. ואם כן יש לשאול מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה ומה שאין ענינו נוהג בדרך העולם”.

מדוע התורה כותבת על דבר שלא היה ‘כל ישראל ישמעו ויראו’? כאשר התורה כותבת דבר זה אנו לומדים שיש כאן תופעה חמורה אותה צריך למנוע, אך אם תופעה זו מעולם לא התרחשה מה יש כאן למנוע?

על פי מה שביארנו מיושב הדבר. התורה אינה מתמקדת במאורע של בן סורר ומורה, אלא בתכונה הנוראה הבאה כאן לידי ביטוי. הדבר הנורא בבן סורר ומורה אינו שתיית היין ואכילת הבשר, אלא סוג חיים אליו החברה הגיעה. התכונה הבאה לידי ביטוי בבן סורר ומורה הוא פרי תרבות, מצב כללי של חיים בו שכחו את הקשר אל אריכות הימים. דבר זה צריך לזעזע את כולם ועל זה צריך לזעוק ולעורר – ‘כל ישראל ישמעו ויראו’.

הרמב”ן מבאר:

“וזה טעם ‘וכל ישראל ישמעו ויראו’, כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים, ושלא יהיה תקלה לאחרים”.

מדובר בעונש נורא שלא תואם את המעשה שעשה הבן וכל תכליתו הוא לצורך הזעקה החברתית. בן סורר ומורה אינו נהרג עבורו, אלא כדי לזעוק את הצעקה התרבותית. ולכן ‘כל ישראל ישמעו ויראו’ הוא תכלית המעשה הזה.

“וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימותו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים. “כי הזכיר כן בזקן ממרא, לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה”.

כלומר, המטרה היא השמיעה של הציבור ולא העונש על המעשה עצמו. כך נראה להסביר את קושיית רבינו בחיי, לאור הדברים שביארנו לעיל.

אהבת ד’ ואהבת ההורים

רבינו בחיי עצמו מתרץ תרוץ אחר לשאלה:

“אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת ד’ יתברך, שהרי אין לך אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עובר על מצות ד’ יתעלה, וזה דרכו כסל לו, חייבין הם שתגבר עליהם אהבת ד’ יתברך על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לבית דין לסקילה”.

התכלית של ישמעו ויראו היא כמו בעקידת יצחק, להראות כיצד אהבת ד’ גוברת על כל האהבות כולם, אף על אהבת ההורים לבניהם.

“ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה לשם יתעלה שהיא ראויה לעבור כל מיני אהבה, ומזה אמרו דרוש וקבל שכר”.

עיקר עניין בן סורר ומורה היא ללמד על עוצם החובה לאהבת ד’ יתברך, הגוברת על כל האהבות.

על פי רבינו בחיי פרשת בן סורר ומורה נכתבה בתורה כביטוי של פסגת האמונה, שהרי היא לא הייתה ולא תהיה אך חשוב שנלמד אותה כדי ללמוד שאהבת ד’ גוברת על אהבת ההורים.

כבוד ההורות

לאור דברינו לאורך השיחה ניתן להסביר בדרך נוספת. פרשת בן סורר ומורה נועדה ללמד אותנו את המשמעות והערך של אהבת ההורים לילדיהם. לרוב, אהבת ההורים נתפסת כדבר קדוש העומד בפני עצמו. באה התורה ומלמדת אותנו כי לא לחינם ניטעה בנו אהבתנו לילדינו, אלא יש לה תכלית – ללמד דרך ד’ להמשיך את המסורת, את המסורת האנושית הכללית ואת מסורת תורת ישראל. אם אובדת התכלית של אהבת ההורים אז מגיעים למצב נוראי בו ההורים עצמם מצווים לעשות מעשה, בשביל לרומם את ערך ההורות.

אם ההורות הייתה דבר בלי גבול היא הייתה מאבדת את ערכה. אך התורה אומרת שיש גבול להורות, המתגלה כאשר יש מצב שאין בה שום תקוה חינוכית. דבר זה עצמו מבאר לנו מהי ההורות. הכבוד אל ההורות הוא מכיוון שעל ידי ההורות העולם נהיה ארוך, העולם נהיה מחובר, מוסרי וערכי – עולם א־להי. אך כאשר ההורות אינה מביאה למצב זה אז ההורים עצמם מצטווים להפסיק את ההורות.

על כן, תפקיד המצוה היא לזעזע את ההורים ולהסביר לכולנו מה תפקיד ההורות ותעודתה.

חז”ל אומרים שבן סורר ומורה לא היה מעולם, אך יש סיפור שהוא מעין בן סורר ומורה אותו סיפר הרב יחזקאל אברמסקי. כאשר הוא היה רב ברוסיה הגיעה אליו אישה מבוגרת והיא ביקשה ממנו להתפלל על בנה היחיד שימות. הזדעזע מכך הרב והוא שאל אותה מדוע? הסבירה לו שהוא קיבל צו גיוס לצבא הרוסי, וכל מי שקיבל צו גיוס בכפייה פרק כל עול והוא לא נשאר יהודי ירא שמים. מוטב שימות צדיק ולא יהיה חוטא. הרב לא יכול היה לעצור את דמעותיו, הוא ראה בעיניו את הפסוקים מפרשתנו. אחרי שנתיישבה דעתו הוא אמר לה: ‘בואי נשב יחד ונתפלל לד’ שהוא יחזיק מעמד בניסיון’. בסוף אכן הבן התגייס לצבא ולאחר מכן חזר לדרך התורה והמצוות.

סיפור נוסף מסופר על הרב מבריסק, שניצל מהשואה יחד עם חלק מילדיו. אמנם, לא נודע מה עלה בגורל אשתו וחלק מילדיו, שנשארו באירופה ולא ידוע מה עלה בגורלם. מישהו שאל את הרב מבריסק האם הוא חשוב על ילדיו שנספו בשואה. ענה לו הרב: ‘שנספו? הלוואי והייתי יודע שנספו’. הוא לא יכול היה לישון מרוב דאגה האם הם נספו או שמא נמסרו לגוים.

סיפור זה הוא חריף, אך ממחיש לנו שתכלית החיים היא אריכות הימים; להיות עובדי ד’, ורק בזה כולנו חיים.

שבת שלום ומבורך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

שירת האזינו | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
המלוכה והמשפט – לפרשת שופטים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
דרך הר סיני – הר גרזים והר עיבל – לירושלים. – לפרשת ראה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
ה’ שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
משה רבנו והכניסה לארץ – לפרשת ואתחנן | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
חומש דברים: “הואיל משה באר”. לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן