מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר

מלחמת מדין[1]

מקומה של פרשת הנדרים לפי הראשונים

פרשת מטות פותחת בדיני נדרים ובדיני הפרת נדרים של אב לביתו ובעל לאשתו. ויש מקום לשאול מה פרשה זו עושה בין פרשת המועדות ובין פרשת נקמת ד' במדין? רבותינו הראשונים העלו שאלה זו. הרמב"ן והרשב"ם (במדבר ל ב) מסבירים כי פרשה זו נאמרה לאחר שהזכיר הכתוב בסוף פרשת המועדות, המדברת על קורבנות החיוב במועדים: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַד' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם" (שם כט לט). דהיינו, הקורבנות המוזכרים במועדות הם מלבד הקורבנות המוקרבים בגלל נדרי אנשים. שני פסוקים אחר כך כתוב: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד'" (שם ל ג). לכן יש חיבור חזק בין סוף פרשת המועדות ובין פרשת הנדרים.

אולם קשה פירוש זה, מחד גיסא אנו רואים כי באמת העניינים נדרשו בסמוך, מאידך גיסא הנדרים הוזכרו דרך אגב פרשת המועדות. הנושא בפרשה הקודמת הינו קורבנות המוספים, רק סיים הכתוב שכל הקורבנות הללו הם מלבד הנדרים והנדבות. כלומר, הנדרים הוזכרו כדבר שולי, ולכן כעת יש לפתוח בפרשת נדרים?

האבן עזרא מסביר כי פרשת הנדרים נאמרה לאחר מלחמת מדין. לאחר המלחמה ניגשו בני גד ובני ראובן אל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה, דיברו דבריהם והתחייבו בפני משה שהם יצאו חלוצים בפני בני ישראל. ענה להם משה רבינו: "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂו" (שם לב כד), מה שהבטחתם תקיימו. לכן פרשת הנדרים נאמרה גם כן אל ראשי המטות, כהקדמה להתחייבותם של בני גד ובני ראובן, ובה כתוב: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (שם ל ג). אמנם, גם על פירוש זה ניתן להקשות: מדוע הקדים הכתוב את פרשת הנדרים? כמו כן, מדברי האבן עזרא עולה כי היה צריך לסמוך פרשת נדרים לדברי בני גד ובני ראובן, ומדוע נכתבה באמצע פרשת מלחמת מדין?

פרשת נדרים ומלחמת מדין

אנו נרצה להציע פירוש נוסף, המתחבר גם כן לנושא בו עסקנו בפרשה הקודמת וכן לנושא הכללי בו התורה עוסקת בסוף חומש במדבר. אך תחילה יש למקד את הנושא בו מדברת הפרשה. האם הנושא הוא פרשת הנדרים? לכאורה כך מפורש בתורה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר" (שם), "וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר" (שם ד). אולם, בסוף הפרשה כתוב: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ" (שם יז). לא מצוינים הנדרים, אלא יחסי בת ואב ויחסי בעל ואישה. כלומר, הנושא אינו הנדרים אלא הפרת נדרים על ידי האב והבעל. כך התורה עצמה ממקדת אותנו בחתימת הפרשה מה נושא הפרשה.

אם כך, נראה כי הקשר בין הפרשיות צועק. כעת אנו נמצאים לאחר פרשת בנות מדין, לפני נקמת ד' במדיינים. כאשר מדין הפקירו את בנותיהם, כדי שבני ישראל יזנו איתן. אמירת בלעם "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כד ה) מלמדת כי עוצמתו של עם ישראל היא הטהרה והאמון בין איש ובין אשתו, הבאים לידי ביטוי בחיי קדושה וטהרה. אל מול זה עמדו המדיינים והם פירקו את מוסד המשפחה על מנת לפגוע בבני ישראל. מדין באו לטמא את עם ישראל ולפרק את מקור החוסן הלאומי – התא המשפחתי.

על כן המלחמה כנגד מדין היא מלחמה על המשפחה. כעת באה התורה ואומרת לנו: דעו לכם המשפחה היא דבר קדוש, קודש קודשים. אף שבועות ונדרים ניתן להפר על מנת לקיים את המשפחה. נדרים ושבועות הם מהדברים החמורים שבתורה ("בעון נדרים בנים מתים", שבת לב ב), אך יש דבר הקודם לזה – הבת אצל אביה ואישה אצל בעלה. הנדר לא יהיה הדבר שיגרום לחציצה וניתוק בין בת לאב ובין בעל לאישה. כך עלולים להיווצר פריצות וחוסר חיבור בין אישה לבעלה. לכן פרשת נדרים מכינה את מלחמת מדין.

הנדרים והאמון המשפחתי

לפי דברנו יוצא כי נושא פרשת נדרים אינו הנדרים, אלא הפרתם על ידי האב והבעל, הבאים לשמור על קדושת בת ישראל. אולם, ניתן לומר שבאופן עמוק קדושת המשפחה קשורה גם כן לדיני הנדרים עצמם. המשפחה כולה בנויה על האמון בין בעל ואישה; אם אין אמון אין נישואין.

כל עוד האדם חי "חיי רגע", המתבססים על הצרכים, הוא לא יכול להתחייב לבניין בית, ההזדמנויות מתחדשות כל הזמן. כדי שהאדם יהיה בעל יכולת ליצור נאמנות וכריתת ברית, "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (מלאכי ב יד), יש צורך בכח האמונה והאמון בין שני בני אדם, הרואים כיצד הקשר ביניהם הוא מעל המקרים המתרחשים, הוא נצח. היכולת להוליד ילדים באה רק כאשר האישה מרגישה ביטחון ביציבות הבית. במידה וחסרה יציבות הבית אזי אין אמונה בעתיד, וכאשר אין אמונה בעתיד אז גם האמונה להעמיד דור ישרים נפגעת. לכן היסוד של המשפחה הוא האמונה והאמון.

לאור זה ניתן לומר כי כל נישואין הוא בבחינת נדר. נדר כה קדוש, שהוא מבטל כל נדר אחר העומד לפניו ויכול להביא לחציצה בין בעל ואישה.

מלחמת מדין בעת החדשה

הגוֹיוּת מנסה לבטל את נקודת האמונה בישראל, הקשורה אל נקודת האמון, וכך הם ימוטטו את ישראל. כפי שביארנו בשיחתנו לפרשת פנחס תקופת סוף מסע בני ישראל במדבר מקבילה ליציאת עם ישראל ממדבר העמים, וכך גם מלחמת מדין קשורה למלחמה בדורנו. כעת אנו נפגשים עם המתירנות המדיינית, המתאימה למתירנות המודרנית כפי שאנו פוגשים אותה בהתהוללות וחוסר המוכנות לקבל כל אמת ומחויבות.

הכפירה החדשה היא ביטול האמונה בקב"ה. נפקחו עיני העולם המודרני כביכול והוא מחליט שהוא לא מאמין יותר בבורא. אך מתברר, ורואים את זה בעיניים, שחוסר אמונה בבורא הוא חוסר אמונה בכל. אין אמון בשום דבר. קו האמונה קו אחד הוא, הוא נובע מהאמון בד' יתברך והוא מתפשט על המשפחה והזוגיות. כאשר שורש החיים עומד על נקודת הספק ואין נקודת ודאות נצחית א־להית, אז הכל עומד על הספק. במצב כזה הכל מתפורר, גם החיים המשפחתיים.

נקודת האמונה המופשטת, הדתית, מויכוח אם יש אלהים או אין, הפך להיות ויכוח האם יש אמון בחיים בכלל. האם ניתן להקים משפחה של איש ואישה, האם יש עבור מה להוליד ילדים. באירופה הכפרנית אין ילדים, אנשים לא מתחתנים ולא מולידים ילדים. לאירופאים אין אמון בחיים ועל כן הם אינם רואים צורך להוליד ילדים. על כן, הנקודה היא האמון בחיים.

משה ומדין

מתוך כך אנחנו באים אל המלחמה, שהיא המשך ישיר של פרשת נדרים העוסקת בסוגיית האמון המשפחתי. מלחמת מדין היא מלחמה מיוחדת. אין זו מלחמה לצורך כיבוש שטחים, אלא נקמה רוחנית על מה שהרעו לנו. בפתיחת פרשת המלחמה אומר ד' אל משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא ב). יש להבין מה הקשר בין מלחמת מדין ובין מות משה. יכול להיות שד' אומר למשה שאחר מלחמת מדין הוא ייאסף אל עמיו, אך כאשר הפסוק כורך את שני הדברים יחד זה בזה סימן כי מדובר בדבר מהותי.

המשך חכמה מפרש פירוש מעניין, שכאשר מפתחים אותו עולה ממנו אור גדול. המשך חכמה מבאר כי משה גדל במדין. אם היו דוחים את המלחמה לאחר מות משה, אז היה ניתן לחשוב שמשה לא נלחם במדין כי הוא גדל שם. רק לאחר מת משה ילחמו בני ישראל עם מדין. לכן ד' אומר: 'חשוב שאתה משה תילחם במדין'. צריך שיהיה ברור לכולם, אף על פי שמשה גדל במדין אין לו כמלוא נימה אמפתיה כלפיהם, הם חשובים לו כזרים. חשוב שמשה ינהל את המלחמה כדי להוציא מלב התועים את המחשבה שיש קשר בין משה ובין מדין.

יש כאן נקודה עמוקה מאוד. מדין זה מקום רוחני ביותר. כמו שהודו היא מקום ספיריטואלי-רוחני כך מדין. כפי שיתרו אומר "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ד' מִכָּל הָאֱ־לֹהִים" (שמות יח יא), "מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם, שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה" (רש"י שם). מדין היה מקום מפותח במאגיה ורוחניות.

כאשר בלק רוצה להתמודד עם ישראל הוא עושה תחקיר עומק, והוא רואה שמשה גדל במדין ולכן הוא מביא את בלעם. מול דמות רוחנית כמשה צריך לעמוד כח רוחני נגדי. העולם כולו מכיר בכך שמשה גדל במדין, שישנו קשר בינו ובין מדין. אף חושבים שיש הקבלה בין משה ובין בלעם: "'ולא קם נביא בישראל כמשה' – אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור" (ספרי דברים לד י). אל מול מחשבה זו עומדת התורה ואומרת לא כך הדבר! אין הקבלה כלל בין משה ובין בלעם, וכן אין כל קשר בין משה ובין מדין.

הכישרון הרוחני של מדין הוא כישרון שונה לחלוטין. רוחניותו של משה מולידה ענוה, טהרה וצניעות. לעומתו הרוחניות הבלעמית-המדיינית מולידה גאווה, הפקרות ופריצות. פירות שונים לחלוטין, והם אינם שייכים כלל אחד אל השני. זהו המבחן של הרוחניות. לא צריך להתמכר לתיאורים הרוחניים המלבבים ולהשפעות הרוחניות החזקות, אלא לבחון את טהרת החיים הנולדת. בעניין הזה העולם המדייני נכשל כישלון חרוץ.

לכן כה חשוב שההבחנה החריפה בין משה ובין מדין תהיה ברורה. לא רק שמשה לא קשור למדין, אלא הוא הנלחם במדין. וזהו מבחן הרוחניות בעם ישראל – "תכלית חכמה: תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז א) – וכן זהו המבחן של כל תופעה רוחנית: איזו התנהגות היא מביאה? האם תוכה כברה? האם המנהיג הרוחני כמלאך ד' צבאות? אם תראה אדם רוחני, המשיג השגות גדולות, רואה נפלאות ובעל חידושים רוחניים גדולים, ללא מעשים טובים אין בזה כלום. לבחון תמיד אנו צריכים – האם יש תורה ומעשים טובים או אין.

כאשר גרנו בירושלים עזרתי לאדם בשכונת נחלאות, בה גרנו. האדם שמע שאני לומד במרכז הרב וכתמורה לעזרתי הוא סיפר לי סיפור. בצעירותו הוא לא היה אדם דתי והוא היה חלק מחבורת "היפים". אחת מבנות החבורה הייתה אישה מאוד רוחנית, וכדי להשתלם ברוחניות היא רצתה לנסוע להודו. בתקופה הזו מי שחוזר להודו לא חוזר, הודו היא מעבר להררי החושך. החבורה דאגה לגורל הבחורה והם ניסו לשכנע אותה להישאר בארץ. הבחורה הייתה עקשנית מאוד, יש לה צימאון רוחני גדול והיא עומדת על רצונה לנסוע להודו לצורך השתלמות רוחנית. הם ניסו לטכס עצה, והציעו לה קודם כל לחפש תשובות לשאלותיה בארץ. היא טענה שהיא לא מכירה שום דבר, לכן הם בדקו מעט את הסוגיה.

לאחר בירורים שונים הם חזרו אליה ואמרו לה שהם שמעו על הרב צבי יהודה קוק. הוא גם כן אדם מאוד רוחני והוא בעל סבר פנים יפות, מקרב רחוקים ומחזיר בתשובה, ביתו פתוח לרווחה. היא לא התנגדה ללכת אליו; בדרך להודו אפשר לעבור דרך הרב צבי יהודה. הם הלכו יחד עימה לרב צבי יהודה. הם עמדו בחוץ והיא נכנסה לרב. היא אמרה לו שהיא טיפוס מאוד רוחני, היא מחפשת תשובות לשאלותיה ולכן היא חושבת לנסוע להודו כדי למצוא רוחניות. מספר הסיפור אמר לי שלא ניתן לתאר את תגובתו של הרב צבי יהודה. הרב נעמד, פניו נהיו אדומות והחל לצעוק: 'זה רוחניות?! זה טומאה! זה עבודה זרה!'. הם לא ידעו מה לעשות, מישהי באה אליו ורוצה להתקרב והוא מתחיל לצעוק עליה! הרי אף הבטיחו לה שהרב מקרב רחוקים ומסביר פנים לכולם…

לבסוף הסתבר שלאחר הצעקות של הרב הבחורה החליטה להישאר בארץ. היא ויתרה על הנסיעה להודו ואף חזרה בתשובה. חבריה היו הלם מוחלט, הם אמרו לעצמם: 'גאון הרב הזה, הוא יודע אל מי צריך לדבר ועל מי צריך לצעוק, ודאי יש לו רוח הקודש'.

הסיפור הזה ממחיש את הנקודה החריפה. אין מדובר ברוחניות כזו אל מול רוחניות כזו, אלא זה דבר אחר לגמרי. הצעקות של הרב צבי יהודה באות מפרשת השבוע שלנו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא ב), שהם מטמאים את החיים. הנקודה היא טהרת החיים, ואנו מתבוננים האם הם בונים חיים של אהבה, אמונה ודבקות או חיי פריצות והוללות. כל כישרון אחר אינו רלוונטי וזה המבחן לכל תורה וכל תיאוריה – אילו חיים היא מולידה.

"וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (שם ח). בלעם היה גאון ואיש רוח, לכאורה היה צריך להזמין אותו לשיח ולמידה משותפת. אך שום דבר, 'את בלעם בן בעור הרגו בחרב'. זו אמירה חותכת וחדה.

טבילת כלים – גילוי קדושת ישראל לאחר מלחמת מדין

כל סיפורי המאורעות בתורה אינם סתמיים, כל סיפור בא להביע תוכן, אור גדול (ראה תפארת ישראל יג). והרי כל אור צריך כלי, ללא כלי האור בורח. איזה כלי יש לנו כדי לקבל את האורות? המצוות. אם נשים לב נראה כי לאחר חטא המרגלים התורה מצווה על מצוות של ארץ ישראל; לאחר פרשת קורח התורה מצווה על מתנות כהונה. לאחר הסוגיה המתבררת צריך את הכלי שיכיל את האור.

אילו הלכות מתגלות לאחר מלחמת מדין? הלכות הגעלת וטבילת כלים.

"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא כא-כג).

העברת הכלים באש זה הגעלת כלים, ו'במי נידה יתחטא' זה טבילת כלים. אנו יכולים להבין מדוע יש צורך בהגעלת כלים. אסור לאכול מאכלות אסורים, ואף טעם של מאכלות אסורים, "טעם כעיקר". אך מה הטעם בטבילת כלים? הכלי הוא חדש ואף אחד לא השתמש בו. הכלים טהורים וטובים, אין אף בעיה איתם. אין כאן טבילה כדי להוציא מאיסור והאוכל מכלי לא טבול לא אכל מאכל איסור.

אלא טבילת כלים דומה לגיור, צריך להכניס את הכלי לקדושת ישראל. כאן מתברר שקדושת החיים בישראל אינה מופיעה רק בתפילתם ותורתם, אלא בעצם הקיום. יש כאן קיום חדש, קיום אחר, שהוא דבק בד' והוא נבדל מטומאת הגוים. אך הבדלה זו אינה רק בצדדי החיים הגבוהים, אלא בכל רבדי החיים.

כך חיי המשפחה בעם ישראל הם דבר אחר לגמרי. חיי הזוגיות בעם ישראל מגלים קדושה, זכו שכינה ביניהם. כן המאכלים הישראליים הם מאכלים שונים לחלוטין. האכילה אינה אותה אכילה. לכן כיצד אתה יכול לאכול בכלים של גוים? הקשר הישראלי אל האוכל הוא קשר שונה, ולכן צריך לגייר ולהטביל את הכלים.

לקראת סוף המסע במדבר מתברר שהקדושה הישראלית היא קדושה שלמה-הוליסטית. היא אינה דבר המצטרף לחיים, אלא היא החיים עצמם. יתרה מכך, הקדושה מחדשת חיים חדשים, שהם היפך חיי מדין. לאחר המלחמה הגדולה על קדושת החיים אל מול הטומאה הגדולה, שהתגלתה ברוחניות הטמאה, מתגלה גילוי נשגב – מציאות קדושה חדשה.

אנו גם כן נדרשים אל הבירורים הגדולים הללו. המלחמה האחרונה היא מלחמה על החיים. אין מדובר במלחמה שכלית, אילו תכנים צודקים, אלא האם החיים הם הופעה א־להית או חיים ריקים ואבודים, הנעים מגירוי אל גירוי בתוך מרחב אבסורדי חסר משמעות.

נקמת בני ישראל ונקמת ד'

סוגיה זו, שהמלחמה מול מדין היא מלחמה על קדושת חיי המשפחה והאכילה של עם ישראל, מתבררת בתחילת מלחמת מדין.

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ד' בְּמִדְיָן" (שם א-ג). 

הקב"ה שולח את בני ישראל לנקום את נקמת בני ישראל ומשה אומר שהם הולכים לנקום את נקמת ד'. מבארים הפרשנים שהקב"ה אומר שהוא מוחל על עלבונו אך על עלבון בניו הוא אינו מוחל. משה רבינו אומר שאנו מוכנים למחול על עלבוננו, אך על כבודו של הקב"ה איננו מוחלים.

מפרש רש"י: "'נקמת ד" – שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". הנלחם בבני ישראל נלחם בד' ונקמת בני ישראל היא נקמת ד', "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ד' וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהלים ב ב). כאן מתגלה גילוי מופלא של חיבור בין חיי עם ישראל ובין הקב"ה. זו בדיוק הסוגיה המתבררת במלחמת מדין – חיי עם ישראל הם קדושים א־להיים.

בחיי עם ישראל הפשוטים אין שניות, אלא חיי עם ישראל הם המשך דבקות בנועם ד' וגילוי שכינה בישראל. זה משמעות המושג השראת שכינה – הקב"ה שוכן, מתגלה ונוכח בקיום העם הזה. החיבור של קוב"ה וכנסת ישראל הוא החיבור שמתברר בסוף המסע דרך המלחמה על קדושת החיים. כאשר קדושת החיים הישראלית מתבררת אז גם כן מתברר שנקמת ישראל חד היא עם נקמת ד'. כך גם אכילתם של ישראל וחיי המשפחה של ישראל הם קודש קודשים.

פרשת בני גד ובני ראובן

בסוף פרשת מטות אנו נפגשים עם פרשה מביכה – פרשת בני גד ובני ראובן. לבני גד ובני ראובן יש רכוש רב, והם מבקשים ממשה רבינו להישאר בעבר הירדן המזרחי. משה רבינו עונה בדברים חריפים מאוד:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד'. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ… וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ד' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במדבר לב ו-ח; יד).

פסוקים רבים חוזרים על חטא המרגלים, ודברים חריפים מאוד של משה רבינו. בני גד ובני ראובן עונים שהם לא התכוונו שהם לא יעברו את הירדן, אלא שהם ישאירו את המשפחות והרכוש בעבר הירדן המזרחי והם יעברו לפני בני ישראל במלחמה על ירושת הארץ. לכך משה רבינו מסכים. דבר זה מביך, לכאורה הנאום הארוך של משה אינו נכון, יסודו בטעות.

ישנו סיפור על השפת אמת, שיעזור להבין ענין זה. השפת אמת הוא נכד של חידושי הרי"ם, הראשון לבית גור. אביו של השפת אמת נפטר בגיל צעיר ולכן השפת אמת גדל אצל סביו. יום אחד השפת אמת למד כל הלילה עם חברו, ולכן בבוקר הם איחרו לשיעור. המלמד סיפר לסבא שנכדו איחר לשיעור. בא הסבא, קרא לנכדו ולחבר והוכיח אותם במוסר חריף. לאחר דברי המוסר, אמר השפת אמת לסביו שהם למדו תורה כל הלילה ובגלל זה הם נרדמו ואיחרו לשיעור. התפעל חידושי הרי"ם מהילדים וחיבק אותם בחביבות גדולה. לאחר שהם יצאו מהסבא, שאל החבר: 'מדוע חיכית? היית יכול לספר לו בהתחלה מדוע איחרנו, לא היינו צריכים את דברי המוסר הללו'. ענה לו השפת אמת: 'אני למדתי מבני גד ומבני ראובן. בני גד ובני ראובן היו יכולים להסביר מיד בהתחלה שזוהי לא כוונתם. אך מדוע לא עשו זאת? יש הזדמנות לקבל דברי מוסר ממשה רבינו ולא יעשו זאת? אי אפשר לוותר על דבר כזה'. כך גם אני רוצה לשמוע דברי מוסר מהסבא.

הפרשנים חלוקים בדבר זה. הרמב"ן אומר שבאמת היה חוסר הבנה. בעל העקדה לא מסכים עם פירוש זה: ייתכן ומשה רבינו יאמר דברים כה חריפים בלי בירור מקדים? לכן מבאר בעל העקדה שבני גד ובני ראובן לא התכוונו להיות חלוצים, אך בעקבות דברי משה רבינו הם חזרו בהם.

לכן יש מחלוקת ראשונים האם הם התכוונו לא להיכנס לארץ ישראל, אך בעקבות דברי משה הם חזרו בהם. או שמא הם התכוונו לכך מלכתחילה ומשה לא הבין לדעתם. אולם, אם היה מדובר בחוסר הבנה של משה רבינו אזי מדוע התורה נצרכת לכתוב את דבריו? לכאורה צריך עיון על הרמב"ן. מדוע חשוב להביא את חוסר הבנתו של משה רבינו.

היחס אל החומריות

אנו לא נכניס את ראשנו בין הרמב"ן ובין בעל העקדה, אך ברור שיש כאן סוגיה רוחנית שחשוב לברר אותה. פחדיו של משה רבינו היו מוצדקים מאוד והם נוגעים אל היחס לעשירות ורכוש, היחס אל החומר.

בני גד ובני ראובן היו "גבירים" מוצלחים, בעלי כסף ורכוש. מה עושים עם הרכוש? האם זה דבר טוב או לא? יש כאן אנשים עם רכוש, שהרכוש הוא דבר שחשוב להם. זהו דבר מסוכן ומפחיד מאוד, שיכול להפיל את הכל. האם משה רבינו חשד בהם לחינם? העירו חז"ל שבני גד ובני ראובן אמרו: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (שם טז), הקדימו הצאן לילדים. המטריאליזם החומרני לפני בני המשפחה. כפי שהמתירנות מאיימת על המשפחה, כך החומרנות מאיימת על המשפחה. כלומר, הגדלות החומרית מאיימת על פירוק הכל. כאשר החומר משתלט אז החיבור לערכים משותפים ולאחווה נמצאים באיום. לכן באמת יש כאן הופעה מפחידה.

אולי יש מקום לומר שבני גד ובני ראובן לא חשבו כלל האם הם נכנסים אל הארץ או לא. הם היו עסוקים בסוגיות החומריות שלהם, ולאחר ששאלו אותם הם אמרו שהם מוכנים להיכנס אל הארץ. אך הם לא חשבו על כך כלל, הם היו עסוקים בפרטיות שלהם.

החיבור אל החומר הוא מפחיד, אך מה עושים גיבורי החומריות וגיבורי החול? יש דמויות שזהו כישרונם ועוצמתם. הם צריכם לצאת חלוצים. אם החומר הוא הנושא שלך אז החומר שלך מתגלה כחומר פרטי ואנכי, שמפיל אותך ומנתק אותך מהקב"ה ומהאמת. אך כאשר אתה מחבר את הנטייה החומרית אל כנסת ישראל אז היא הופכת לדבר קדוש ומתוקן.

לכאורה יש כאן שאלה. בני גד ובני ראובן רוצים לשבת בעבר הירדן, והם יכלו לענות למשה: 'כאשר עם ישראל ייכנס אל ארץ ישראל אז אנו נבוא איתם ונילחם'. מדוע הם צריכים להיות חלוצים? אלא העניין אינו רק גילוי אחווה, אלא תיקון תכונתם. תכונתם של בני גד ובני ראובן היא נפלאה. עולמו של הקב"ה הוא עולם מופלא, צריך לפתח אותו ולהתמסר אליו מתוך כוונה נכונה ומתוך לב טהור. אם פיתוח העולם מתרחש מתוך אנוכיות אז ישנה דאגה וסכנה גדולה. אך אם דבר זה מתרחש מתוך רצון להקים קרן תקווה לעם ישראל – תמיכה בחסד, הגדלת תורה ורצון להעצים את עוצמתם של ישראל – אז הדבר מתוקן ונפלא.

פרשת בני גד ובני ראובן קשורה אל ארץ ישראל. כאשר מתקרבים אל הארץ מתעורר הפחד מהחומר. פחד זה אמיתי הוא ולכן הוא כתוב בתורה. אך יש מקום לחומריות זו כאשר היא נכללת בבניית האומה. רק כאשר נפרדים מהאומה אז יש סכנה גדולה.

כתוב שבני גד ובני ראובן היו ראשונים לגולים כי הייתה שכיחות של רוצחים בקרבם. חיי החומר מסובכים הם. מצד שני, על מנת להקים את רגלי הענק של כנסת ישראל יש צורך בשליחות גדולה.

אדם אחד בא אל הרב טאו והתלבט על לימודיו בישיבה. הרב טאו ענה לו שיש לו שליחות להיות בעל נכסים. אתה מוכשר לכך וזוהי שליחות, כך תוכל להחזיק תורה וישיבות. להיות עשיר זה לא בשביל האדם עצמו, אלא בשביל האחר, זוהי שליחות עצומה.

אמרנו שלאחר אור של סיפור מופיעה הלכה. ההלכה שלומדים לאחר פרשת בני גד ובני ראובן היא דיני תנאים: כל תנאי שהוא כתנאי בני גד ובני ראובן הוא תנאי טוב. הלכות תנאים נלמדות מפרשתנו, מדוע? מכיוון שהשאלה האם עושר זהו דבר טוב היא שאלה התלויה במה עושים עם העושר. העושר יכול להוריד את האדם לעביות החומר והוא ישכח את משפחתו. והעושר יכול להיות פלאי פלאות. לכן מכאן לומדים תנאים – העושר אינו דבר טוב בפני עצמו, אלא אל מה הוא מצטרף.

תשובה נוספת, רחבה יותר, היא שניתן לומר שתנאי בני גד ובני ראובן קשורים לירושת הארץ. ארץ ישראל היא כולה בתנאי, "והיה אם שמוע". אם נשמור מצוות נירש את הארץ ואם לא חלילה אזי לא ירשו את הארץ. איזו מתנה היא מתנה הניתנת בתנאי? אלא זו המתנה. התנאי עצמו הוא המתנה. דבר שהוא אינו מותנה הוא מנותק. אם לא צריך תנאי סימן שהדבר אינו קשור אל האמת ואל הטוב כי הוא יהיה בין כך ובין כך. דבר שהוא ללא תנאי הוא גם ללא ערך. לכן ארץ ישראל תלויה ב"והיה אם שמוע". דבר זה מרים אותנו להבין מהי קדושת ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל.

בזמן בו אנו עסוקים בבכייה של חינם אנו צריכים להרבות אהבת ארץ ישראל ושמחה בארצנו, מתוך כח קדושת התורה והאמונה, מכח התנאי.

שבת שלום ומבורך!

[1] עריכה: יונתן אידלסון