שליחות בלעם – לפרשת בלק | הרב אהד קרקובר

שליחות בלעם

סיפור פרשת בלק ובלעם בתורה

פרשתנו, פרשת בלק, היא פרשה מופלאה; ברכות מופלאות, סיפור מרתק.
בעוד הפרשות הקודמות היו כרוכות בעבירות של ישראל, קשה לעסוק בהן ויש צורך לעבור תהליך, בפרשתנו אפשר כביכול “לשבת בנחת”. אנו רואים כיצד הרשע מברך בעל כורחו את ישראל בברכות מופלגות. אין צורך לעבור תהליך קשה, כפי שעברנו בפרשות הקודמות, החל מפרשת בהעלותך ועד הפרשה הקודמת.
אולם, התחושה היא כה מופלאה ומרוממת עד כי לא ברור מה מקומה של פרשה זו בתורה. הרי אם היית שואל אדם ממחנה ישראל אם הוא שמע על בלעם כנראה שהוא היה עונה שהוא לא מכיר אותו. הוא לא היה יודע בכלל שהתרחש מאורע כלשהו. אנו יודעים על ברכות בלעם רק בזכות התורה שמספרת לנו על מזימתם של אויבי ישראל שלא יצאה אל הפועל – חשבו לקלל והקב”ה הפך את הברכה לקללה.
אך אין סוף ואין קץ למזימות הגויים. אם נכתוב את כל מזימותיהם שלא התרחשו נמלא ספרים על גבי ספרים. ראייה לכך היא מעברות ארנון. התחבאו הכנענים בנקיקי הסלעים, הענן יישר את האדמה ודמם נשפך. כך חז”ל מבארים ודבר זה לא נכתב בתורה במפורש. לא כל מזימות הגוים כתובות בתורה, מכיוון שאירועים אלה התרחשו אצל הגוים ולא לנו. אם כן, מדוע התורה מספרת לנו את סיפור בלק ובלעם? מה התועלת והערך הטמונים בו?
אולי אפשר לומר כי הסיבה לכך היא הברכות המופלגות, שניתנו לעם ישראל מפיו של אותו רשע. ברכות אלו הן הברכות המופלאות והמופלגות ביותר שנאמרו לעם ישראל. אך הא גופא קשיא. מדוע דווקא מפיו של בלעם הרשע צריכות להיאמר ברכות אלו? הייתכן שזהו השליח להוריד את הטוב והאור, ולומר ברכות כה מופלגות?

קרוב פסול לעדות

כדי להבין מדוע התורה מספרת לנו את פרשת בלק עלינו תחילה להבין מדוע בלעם הוא האומר את הברכות. מסביר המהר”ל מפראג (נצח ישראל נז) שמשה רבינו אינו אומר את הברכות כי הוא בבחינת “קרוב פסול לעדות”. משה רבינו הוא קרוב לעם ישראל, ולכן הוא לא יכול להעיד עדות כזו על ישראל.
מדוע קרוב פסול לעדות? לכאורה, החשש הוא שהקרוב ישקר, וכי אצל משה ואהרון קיים חשש מעין זה? אלא קרוב אינו עד, הקרוב הוא חלק מהדבר ולכן אין לו פרספקטיבה, כלומר הוא אינו רואה את עצם הדבר. הסיבה לכך היא שהקרוב נתון בתוך פרטי הדבר, והוא אינו מסוגל לעמוד על כללותו. לכן, כביכול משה, שהוא חלק מישראל, הוא שותף פרטי בתוך התנועה של עם ישראל. אך כדי לברר ערכם של ישראל צריך אדם העומד מבחוץ. רק הוא יכול לספר ולהעיד על גדולת התופעה.
הרב אלי בזק מוסיף על גבי דברי המהר”ל, שמשה הוא רבינו, ולרב יש תפקיד – להיות מחנך. למחנך יש אחריות, הוא צריך להוכיח וללמד מוסר את תלמידיו. הוא לא יכול לדבר רק טוב מופלא וטוב גדול, מכיוון שאז הוא יכול להתבלבל: אם הכל טוב אז אין דברים הצריכים תיקון. כך גם משה, הוא בעל עמדה חינוכית, ולכן הוא צריך להיות עם מבט ביקורתי על עם ישראל.
כאשר העם רואה את פניו הביקורתיות של משה הם מתעוררים לתשובה ולהשתלמות. כלומר, הביקורת של משה

היא כדי לקדם, להעלות ולפתח את ישראל. אם על פניו היה רק אור אז לא היתה דחיפה להתעלות. לכן ברכות כה גדולות לא יכולות לבוא מפיו, כי הן יקלקלו את תנועת ההתעלות וההנעה קדימה אותן מחולל משה. זוהי הסיבה שצריך אדם מבחוץ ללא אחריות חינוכית, הרואה את הדברים מלמעלה. הוא זה שיכול לראות את הטוב המופלא של עם ישראל, שיחד עם כל האתגרים והמשברים עם ישראל הוא עם צדיק וטהור, עם מופלא שראשיתו מראש צורים ואחריתו המשיח (שברכות בלעם הן המקור היחיד בתורה המדברות באופן מפורש בעניינו של המשיח).

לכן המבט חייב להיות מבט חיצוני, לא מבט פנימי הנתון בעצם הדבר ועסוק בפרטי התעלותו. מעין מה שאומר המהר”ל, שמשה רבינו אינו עד אלא הוא שותף, בעל תפקיד במערכת. לכן צריך לצאת החוצה כדי לפגוש את הטוב שנמצא בתוך התהליכים העוברים על עם ישראל.

המבט המקיף בפרשת בלעם

חז”ל אומרים (בבא בתרא יד ב):
“משה כתב ספרו ופרשת בלעם”.
‘ספרו’ זה התורה כולה, ומה ראו חז”ל לציין שמשה כתב את פרשת בלעם? לכאורה, זהו דבר פשוט. כפי שמשה רבינו כתב את פרשת בראשית, למרות שהוא לא היה נוכח בעת הבריאה, כך הוא כתב את פרשת בלעם. בא רש”י ומבאר מדוע יכולנו לחשוב שפרשת בלעם לא היתה אמורה להיכתב בתורה:
“ופרשת בלעם – נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו”.
פרשת בלעם אינה מתאימה לתורת משה. היא אינה דומה לפרשת בראשית, שהיא חשובה ליסודות אמונה, ודאי מצוות התורה ואף סיפורי התורה הקשים נדרשים ללקיחת מוסר לדורות עולמים. אך מה העניין ב”פרגון” של בלעם, לכאורה היא לא שייכת לתורת משה. היש צורך שהתורה תטפח על שכמם של ישראל, ותאמר לנו עד כמה אנו צדיקים וטובים? לכן היינו יכולים לחשוב שמשה רבינו לא כתב פרשה זו, ‘היא אינה מצרכי משה’. אלא משה כתב אף את פרשת בלעם מצד זה שהיא שייכת אל המבט המקיף וישנו צורך שמשה יביא גם כן את דברי בלעם.
לכן אנו מוצאים בתורה שני סוגי מבטים, שניהם חשובים. מבט אחד הוא המבט של הרב, המבט המוכיח והמקדם, ומבט נוסף הוא מבט של אהבה שאינה תלויה בדבר, מבט הרואה רק טוב. המבט המוכיח הוא המבט הגלוי המתמיד, והמבט האוהב ללא תנאי הוא מבט השייך אל האור הלבן. זהו מבט של אש לבנה (אש שחורה על גבי אש לבנה), קדושת הגוויל המקיף. גם המבט המקיף נכתב על ידי משה בכך שהוא הביא כתב את פרשת בלעם.
שני המבטים האלה יחד הם בחינת אור מקיף ואור פנימי. האור הפנימי לא יכול להעיד על ישראל, אלא הוא עסוק בהרמת ישראל והנעתם קדימה. האור המקיף הוא אור אמיתי ויסודי יותר, אך מטבעו נסתר הוא, עד כדי כך שרק על ידי סיבוב הסיבות הוא יוצא אל הפועל מחוץ למחנה. משם מאיר האור, בבחינת המקיף של המחנה. שני המבטים האלה יחד בונים את היכל האמונה, ולכן עם ישראל קורא את פרשת בלעם והיא חלק מהתורה; משה ופרשת בלעם, שניהם חלק מתורת משה.
כאשר אנו קוראים את הברכות המופלגות והמופלאות של בלעם הרשע עלינו לזכור היכן אנו נמצאים. “אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי” (תהלים צה י). קראנו על חטא המרגלים, חטא המתאווים, חטא המתאוננים, חטא קרח ועדתו, מי מריבה ונחש הנחושת. אם ישאלו אותנו על איזה עם אנו מדברים נאמר כי אנו רואים עם בעייתי, סורר ומורה. אך פתאום, אנו מקבלים מבט אחר על העם הסורר והמורה. מבט הרואה הכל אחרת, והוא בא לומר לנו כי מדובר בעם נפלא. אך האם אנו יכולים להיות בטוחים שמדובר על העם הזה?! על כל בעיותיו ומרדיו? אכן כן! כיצד אפשר להבין זאת?
אלא שלולא פרשה זו לא היינו מבינים את ספר במדבר כלל, כי היא היא הנותנת לנו מבט אחר והיא המאירה את כל העלילות כולן. מזהה היא את התנועה של עם טוב, עם מופלא טהור לב מלא אהבת ד’, הצועד ומברר את עצמו דרך נפילות וכשלונות. כיצד מכל ירידה העם לומד וצומח. זהו המ

בט שרואה כיצד ד’ מסתכל על הכל, ולכן פרשת בלעם מלמדת נקודה יסודית ביותר על כל חומש במדבר.

להבנת הדבר מביא הרב משה בלייכר משל לאדם העומד על ההר אל מול הים, והוא רואה זוג הולך על החוף. ניתן לראות את החביבות וההרמוניה, ניתן להרגיש את החיבור העמוק ביניהם. רק כאשר הוא מתקרב אליהם הוא רואה שהם מתווכחים על ענין מסוים, כמו כל זוג. אך באמת הויכוח אינו מפריע, זהו ויכוח ובירור של אוהבים. אכן לפעמים ויכוחים מבהילים, אך כאשר מתבוננים מראש צורים ניתן לראות כיצד המתווכחים מתווכחים כאוהבים.
נכון הדבר, לפעמים הויכוח יכול להיות חריף מאוד, אך זוהי תנועה של אהבה. הויכוח הוא בירור עמוק ויסודי, בירור כלפי עם ישראל. “עַם ד’ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ” (יחזקאל לו כ), גם בגלות מתברר כי העם הזה הוא עם ד’, בניו וחביביו של מקום. לכן כל התוכחות כולם הם רק מתוך המבט המקיף של האש הלבנה, המתבונן מראש צורים על הסגולה ועל האהבה שד’ אוהב אותנו. מתוך המבט הזה ניתן להוכיח ואפשר לדבר בחריפות. רק מתוך החזקת העמדה של סגולת ישראל, שהיא אינה ברת חילוף והיא חזקה מכל החטאים ומכל המשברים והנפילות. על כן, תוכחתו של משה יכולה לבוא רק מתוך העמדה של פרשת בלעם; “משה כתב ספרו ופרשת בלעם”.

רשעות בלעם

כאשר אנו באים להתבונן בפרשת בלעם הרשע אנו מנסים לחפש בפשטי הכתובים היכן כתובה רשעותו. נכון כי התורה תאמר לנו במלחמת מדין: “וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (במדבר לא ח), אך היכן כתובה רשעותו? על פניו אנו מוצאים אדם צדיק.
באים שרי בלק ומבקשים ממנו לבוא עימם ולקלל את ישראל ועונה להם בלעם: “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ד’ אֵלָי” (במדבר כב ח). בעלות הבוקר עונה להם בלעם שהקב”ה אינו מרשה לו לבוא עימם: “וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ד’ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם” (שם יג).
בלעם לא מנסה להתחמק מדבר ד’, אלא הוא עונה לשרי מואב דברים ברורים, והוא נפרד מהם. הוא ויתר על הצעת השכר שלהם. אחר כך שלח בלק “שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה” (שם טו) והם אומרים לבלעם בשם בלק שכדאי לו לבוא “כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד” (שם יז).
עונה להם בלעם: “אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה” (שם יח). פסוק זה מופלא הוא, הוא מזכיר לנו את דברי רבי יוסי בן קסמה (אבות ו ט): “אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במק

ום תורה”.

לכאורה, אנו רואים כיצד בלעם נאמן לחלוטין לדבר ד’; לא יכול לעשות קטנה או גדולה, אף שינוי בדבר ד’. אחר כך בלילה הקב”ה אומר לו: “אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה” (שם כ), ורק מכיוון שהקב”ה אומר לו ללכת אז הוא הולך עימם. אם כן, מדוע “וַיִּחַר אַף אֱ־לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא” (שם כב), הרי הקב”ה עצמו אמר לו ללכת?
לכן יש לשים לב שבכל המקומות בהם נמצא כביכול דברים בשבח בלעם רש”י יוסיף דברים בגנותו. בפעם הראשונה שבלעם מסרב לשרי מואב הוא אומר להם: “וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ד’ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם” (שם יג), מפרש רש”י:
“‘להלך עמכם’ – אלא עם שרים גדולים מכם, למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ‘ויסף עוד בלק'”.
כן בפסוק “אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב” (שם יח) מפרש רש”י:
“למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, אמר: ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח”.
פשט הפסוקים הוא שבלעם צדיק ונאמן לדבר ד’, אך בכל מקום בו עולה שבח בלעם יבוא רש”י ויפרש דברי גנותו. נראה כי רש”י עושה זאת לאור פשט הכתוב: “ויחר אף א־להים כי הולך הוא”. אך באמת מה הבעיה בכך, הרי ד’ אמר לבלעם ללכת?

הכישרון הרוחני והרצון

התשובה לשאלה זו היא פשוטה ועמוקה מאוד. בלעם אומר: “לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ד'”, אני לא יכול לעבור את פי ד’. אך יש לשאול מה בלעם היה רוצה?
אנו רואים כי בלעם הוא בעל חכמה גדולה. הוא מודע לחלוטין לשליטה הא־להית הגמורה, יודע הוא כי אי אפשר להמרות את פי ד’. אך רוממות שכלו הענקית – “יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן” (במדבר כד טז), ‘ולא קם נביא בישראל כמשה, אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור’ (ספרי דברים לד י) – לא רוממה את רצונו. רצונו של בלעם נשאר קטן, פרטי ואנוכי.
בלעם יודע שישראל חביביו של מקום, ולכן כאשר באו אליו שרי מואב אמור היה לומר להם: ‘לכו מפה, רשעים ארורים! אתם רוצים לקלל את עם ישראל?! ד’ אוהב אותם’. אך בלעם רק אומר שהוא לא יכול לבוא עימם, וברצונו הוא רוצה ללכת עימם. לכן בסופו של דבר הוא גם הולך איתם. אומר לו ד’: “אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה” (במדבר כב כ), לקלל לא תוכל, אך אם אתה רוצה בכך אתה יכול ללכת איתם. מה בלעם חשב שיקרה

? ייתכן והוא חשב שיהיה עת רצון והוא יוכל בכל זאת לקלל את ישראל. כלומר, רצונו האמיתי הוא לקלל.

אנו מוצאים כאן אדם בעל כשרון רוחני מופלא, שלא רומם את נקודת רצונו, הוא בעל כשל מוסרי. זוהי דמות מוזרה, מחד גיסא היא כמשה ומאידך גיסא שונה היא לחלוטין. אך השוני הוא בנקודה דקה ביותר, כי נקודת הרצון נקודה נסתרת פנימית היא.
הרב מרדכי שטרנברג זצ”ל היה מסביר מדוע המשנה במסכת אבות (ה יט) צריכה לומר “מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע”. לכאורה הדבר ברור – הם צדיקים והם רשעים. אך כאשר מתבוננים על תלמידי בלעם הרשע לא תמיד ברורה רשעותם, לכאורה הם צדיקים גדולים. אך הנקודה היא אינה ההצהרה והדיבור של תלמידי בלעם הרשע, אלא מה המיית הלב, אחר מה אתה נוטה. כאן ההבדל הוא שמים וארץ (דומה הדבר לאומות העולם, שאף על פי שיש להן איזושהי נטייה רוחנית היא אינה מחוברת לתיקון ולשאיפה לעילוי הרצון. רצונם נשאר נמוך וחושני).
אם אנו מבינים דבר זה אז אנחנו יכולים להבין את המקור של ‘הזעם הבלעמי’. כדי לקלל כמו שצריך צריך להיות בעל עין רעה, בעל זעם גדול. בלעם מלא כעס, זהו מקור כוחו לקלל. מקור הקללה ושורשו הוא ראיית הרע, הפסימיות והייאוש (ראה אורות הקודש ב תפב).
נחשוב על אדם שיודע דעת עליון, שהכל מסודר בחכמה עליונה המקיפה כל, והוא רוצה הפוך – הוא רוצה קטנות. פער נוראי בין ההבנה שהכל בשליטה של הבורא, אך אני זר לו, איני עושה רצוני כרצונו. דבר זה יוצר כעס וקצף (ראה אורות התשובה ח ד: “מה הוא מקור הרוגזה של רשעים, מה הקצף על העולם כולו”). הפער הנוראי בין הכרת השליטה הא־להית ובין חוסר ההזדהות והחיבור לטוב ד’ – זהו מקור הקצף, מקור ‘הזעם הבלעמי’, מקור הקללה.

משה ובלעם

הזכרנו את דברי המדרש: “ולא קם נביא בישראל כמשה, אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור”. לכאורה הדבר מבהיל ממש – משה כבלעם. היכן מצאו חז”ל בכל זאת הבדל? בין תלמידיו של אברהם אבינו ובין תלמידיו של בלעם הרשע, לא כתוב בין תלמידיו של משה רבינו ובין תלמידיו של בלעם.
משה רבינו הוא ביטוי הרוחניות של עם ישראל וכן יש רוחניות בקרב אומות העולם, הבאה לידי ביטוי בבלעם. ההבדל ביניהם הוא הסבא. כלומר, משה הוא מוציא אל הפועל את אור החסד של אברהם, ‘הטוב האברהמי’. ייתכן והכישרון הרוחני של משה ובלעם הוא זהה, אך הרוחניות של משה מבטאת דבר אחר לגמרי. בעוד הכישרון הרוחני של אומות העולם מוציא אל הפועל את תשוקותיהם הרוחניות הפרטיות. לחלקם יכולה להיות תשוקה דתית חזקה, אך חסרה נקודת הרצון.
חז”ל משווים במקומות רבים את בלעם לאברהם, לדוגמא בלעם בונה שבעה מזבחות כנגד המזבחות שבנו האבות. כן בלעם אומר: “תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים” (במדבר כג י). כלומר, צריך להתבונן איזה רצון רוחני מתגלה ומה הכח הרוחני מוציא אל הפועל. משה מוציא אל הפועל את הטוב האברהמי

לעומת בלעם המוציא אל הפועל את אנוכיותו וגסותו, כפי שחז”ל אומרים שבלעם בא על אתונו, בלעם מחובר אל החומר הגס והוא לא התרומם ממנה. אדרבה, הוא משתמש ברוחניות כדי להוציא לפועל את זממת ליבו.

נס פי האתון

בלעם יוצא לדרך ברשות הקב”ה. אך ישנו כעס גדול של הקב”ה, כי בלעם מקשיב לדבר ד’ רק כאדם הבא לצאת ידי חובה. הוא לא רוצה את רצון ד’ ולכן יש כעס א־להי. בלעם יכול לבוא ולומר: ‘על פי הספר אני בסדר’, אך לא לפי הרצון. אז מתרחש מאורע מוזר, המלאך עומד לפני האתון והיא נוטה מהדרך שלוש פעמים ומוחצת את רגלו של בלעם. בלעם מכה את האתון, ולבסוף כאשר האתון אינה יכולה לעבור והיא רובצת תחת בלעם אז ד’ פותח את פיה, והיא מתחילה לדבר עם בלעם:
“וַיִּפְתַּח ד’ אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא” (במדבר כב כח-ל).

מתרחש כאן דבר פלאי. אם אתון היתה מדברת אלינו, כנראה היינו מתעלפים. אך בלעם אינו מתבלבל, הוא מנהל דיאלוג עם האתון עד שהיא בסופו של דבר מנצחת אותו. מתרחש כאן נס גדול, אך בדרך כלל הקב”ה עושה נס כדי להושיע את ישראל. לכן מה הצורך בנס זה, הרי בסופו של דבר המלאך התגלה אל בלעם? יכול היה המלאך להתגלות מיד. הקב”ה אינו עושה ניסים לחינם ולכאורה הנס הזה מיותר לחלוטין.
ייתכן והיה צורך בנס כי בסופו של דבר בלעם יכול היה לטעון שהקב”ה אמר לו ללכת, וכיצד המלאך ימנע ממנו ללכת? כן אנו רואים שגם לאחר המפגש עם המלאך בלעם ממשיך ללכת. לכן מובן מדוע אי אפשר לדבר עם בלעם באופן ישיר. אך אפשר היה לדבר עם בלעם בדרך אחרת, לא היה צריך לעשות נס כה גדול. כמו כן חז”ל אומרים (אבות ה ו) כי פי האתון היא מהדברים שנבראו בין השמשות. היא דבר קדמוני, השייכת לתשתית הבריאה, אך מה כה מהותי בה?
מצאנו שתי דרכי הסברה לעניין פי האתון – דרכו של רבינו בחיי ודרכו של הכלי יקר.

פי בלעם כפי האתון

הכלי יקר (במדבר כב כח) אומר:
“נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ד’ את פיו. כך בלעם רק לפי שעה פתח ד’ את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב”.
אומר הכלי יקר: כפי שהאתון לא אמורה לדבר, כך גם לבלעם לא היתה אמורה להיות כח נבואי. הסיבה שיש לבלעם כח נבואי היא כדי להביא ברכה לישראל.
לאור דברי הכלי יקר נרצה להסביר מעט אחרת. בלעם מתפאר בכח דיבורו ובכחו הרוחני, זוהי פרנסתו. אומר לו הקב”ה: ‘גם אתון יכולה לדבר’. כוחות רוחניים רבים יש בעולם ואתה יכול להיות בעל כח דיבור גדול, אך מה אתה מבטא. ד’ מראה לבלעם שמצד רצונו הוא כאתון, כולו שקוע בחומר, ובאופן פלאי יש לו כח לדבר. לכן אין לדיבורו של בלעם ערך והאתון מנצחת את בלעם.
לאור זה ניתן להבין מדוע פי האתון נבראה בין השמשות. היה ראוי שכוחות הדיבור והרוחניות יהיו רק לקדושה. מקום הדיבור שייך לצלם א־להים שבאדם, “הדעה והדיבור”. אך בין השמשות, בערבוביה, נוצר כביכול דמה-רוח, דמיון של רוחניות, כדי שתיווצר בחירה. בלעם דומה למשה, אך רק מצידו החיצוני והגלוי. באמת הוא אתון. אין לנו להתרשם מדיבור מרשים, מכובד וחיצוני. הסגנון, ההיגד והרהב אינם אומרים דבר, אלא מה יוצא אל הפועל.
רוע ועין רעה – גם אתון יכולה לדבר. כלומר, דיבור האתון הוא דיבורו של בלעם. נס גדול עשה הקב”ה שבלעם מדבר, וזאת עשה ד’ כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם. דבר זה שייך לדברים שנבראו בין השמשות, כדי לתת מקום לבחירה החופשית.
זהו הבירור הדק והעמוק, שבלעם נראה דומה למשה רק כלפי חוץ, אך בפנים הוא ההיפך הגמור.
לכאורה, בלעם יודע דעת עליון ויצאו ממנו ברכות מופלגות, איש רוח אמיתי בינלאומי. עם ישראל כובש את מדין וכאשר הוא פגש את בלעם היה צריך לארגן שיח, לשמוע את דעתו ולהחכים ממנו. אך את בלעם מיד הורגים בחרב, לא נשאו פנים לכישרונו הגדול. כי המדד אינו הכישרון אלא הרצון. אין התפעלות מכישרון רוחני כלל, אלא רק מידת הטוב וגדולת הרצון. עם ישראל מעריץ צדיקים.

פי האתון – המוסר הטבעי

דרך נוספת לביאור פרשת פי האתון היא דרכו של רבינו בחיי. בפירושו הראשון אומר רבינו בחיי:
“על דרך הפשט דבור האתון נס גדול וחוץ מן הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב”ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא”.
אפילו האתון מבינה שהליכתו של בלעם היא רעה. הבריאה כולה, ההרים והגבעות, קמים אל מול בלעם. השקר הבלעמי אינו נוגד רק את הצו המוסרי החיצוני, אלא את כל הבריאה. כביכול הבריאה מתקוממת עליו, “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל” (תהלים יט ב).
באופן עמוק יותר אנו מבינים שהבהמה, האתון, מבטאת יושר טבעי המוטבע בבריאה. יש חיות הטורפות אלו את אלו, אך הן לא עושות זאת לחינם אלא רק לצרכיהם הטבעיים. שנאה סתמית, עין רעה, היא הפך הישרות המונחת בעומק טבע הבריאה. לכן מי שמתקומם מול בלעם היא הבריאה עצמה, והקב”ה פותח את פי האתון. כלומר, האתון בעצמה חושבת שהליכתו של בלעם נוגדת את הטבע.
רבינו בחיי מביא פירוש נוסף: האתון הוא ביטוי של מדרגת המוסר הטבעי וזהו המלאך. האתון והמלאך חד הם, כמו שהנחש בספר בראשית הוא יצר הרע והוא מלאך המוות. יוצא כי האתון שנמנעה מללכת, בגלל המלאך אותו היא רואה, היא בעצם גילוי המלאך שמדבר דרכה. לכן כאשר המלאך מדבר האתון אינה מדברת וכאשר המלאך מפסיק לדבר מתה האתון. יש כאן מימד א־להי, שפה א־להית.
המלאך הוא קול ד’ של המוסר. יש יושר א־להי המדבר בעומק החיים ובעומק הכל. זהו הקול המוסרי המתקומם על האדם שמנסה לרכוב עליו. כאן בלעם מנסה להידמות לאברהם, שקם בבוקר וחובש את חמורו, ‘תמות נפשי מות ישרים’. יש נקודת יושר, החורזת את הכל, והיא מופיעה גם במקומות הנמוכים בבריאה, גם באתון. היא המתקוממת אל מול האדם המעוות דרכיו ומגיע למקומות של רוע ושנאה ומנסה לעצור אותו.
מתוך כך למדנו שיש רוחניות הבנויה על נקודת היושר והטוב שבאדם, שהיא אינה שייכת רק לאדם אלא לבריאה כולה. זהו היושר האברהמי שהוציא אל הפועל את נקודת הטוב שבבריאה. ולעומתו יש כישרון רוחני מופלא מאוד, אך הוא רקוב ומלא טומאה רצוצה; אף על פי שהוא נראה דומה למשה הרי שהוא דבר אחר וזר לחלוטין. אך בסופו של דבר הרשע בעל המבט העקום לא נרמז והמשיך בשליחותו, וכל זה היה מצד העצה הא־להית שהיא לברך את ישראל.
שבת שלום ומבורך!