הנהגת המדבר והנהגת ישראל – לפרשת חוקת | הרב אהד קרקובר

מצוות פרה אדומה – הכנה למיתת הצדיקים

שיעורנו לפרשת חקת נמסר ביום לא פשוט לעם ישראל. יום לפני השיעור נרצחו ארבעה יהודים בפיגוע הנורא וביום מסירת השיעור הם הובאו למנוחת עולמים, ד’ יקום דמם. אולם, גם פרשתנו עוסקת בנושא זה – מיתת הצדיקים. בפרשה אנו נפרדים ממרים ומאהרון, וכן נגזרה על משה רבינו הגזרה שהוא לא ייכנס לארץ ישראל.
יש לשים לב שפרשתנו מדלגת שלושים ושמונה שנים והיא מביאה אותנו לקראת הכניסה לארץ ישראל. לפי הרמב”ן חטא קרח התרחש מיד לאחר חטא המרגלים, ומאז לא מסופר דבר בתורה עד שמגיעים לפרשת מי מריבה. שלושים ושמונה שנים שקטות בהן עם ישראל נודד במדבר.
הפתיחה של הפרשה עוסקת בטהרת פרה אדומה. אך כאן אנו נפגשים עם קושי מסוים, שהרי ודאי הציווי לא נאמר כעת. בעת הקדשת הלויים נאמר: “וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה” (במדבר ח טו), טיהרו את הלוים והכהנים ולאחר מכן יכלו לעבוד עבודת אהל מועד. כן כאשר רצו בני ישראל להקריב את קרבן הפסח נדרשו להיטהר, “וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא” (במדבר ט ו). כלומר, ודאי מצוות פרה אדומה נאמרה לישראל בתחילת הארבעים שנה. כן מפרש רש”י (שמות טו כה) שבני ישראל נצטוו במצוות פרה אדומה במרה (אולם יש המקשים על פירוש רש”י, ראה לדוגמא גור אריה שם, על כל פנים ודאי שבני ישראל נצטוו על פרה אדומה בעת שהוקם המשכן בא’ בניסן, ראה גיטין ס א).
אם כן יש מקום לשאול מדוע לא נאמרה פרשת פרה אדומה במקומה? כמעט ארבעים שנה בני ישראל מקיימים מצוות פרה אדומה, והיא מוזכרת רק כעת לקראת סוף חומש במדבר.
האבן עזרא מתייחס לקושיה זו והוא אומר שפרשה זו נסמכה לסוף פרשת קרח, בה הוזכרו מתנות כהונה. לאחר שהוזכרו מתנות כהונה יש ללמד הלכות טהרה. אך תירוץ זה הוא קשה, כל חומש ויקרא עסק בקרבנות ובדיני כהונה, הדורשים קדושה חמורה, ואם כן מדוע נסמכה טהרת פרה אדומה למתנות כהונה, שלא כולם דורשים טהרה. כן אלו הדורשים טהרה, כדוגמת תרומה, הם בדרגת טהרה קלה.
לכן נראה לומר שפרה אדומה נאמרה בפרשה זו לפי שהפרשה עוסקת בנושא בו פתחנו – מיתת צדיקים. בפרשה זו עם ישראל הולך להיפגש עם המוות אצל האנשים הגדולים ביותר: מרים, אהרון ומשה. לכך צריך כוחות גדולים, המוות הוא דבר מבלבל. אך הקב”ה הכין לנו בתורה סוד – אפר פרה, מי האמונה העליונה. האמונה העליונה מטהרת היא. הטומאה והטהרה חד הם לגביה, עד כדי כך שהיא יכולה לטהר את הטמאים ומטמאת את הטהורים, כי היא למעלה מהטומאה והטהרה. שייכת היא לסוד ייחוד ד’ העליון. מסוד ייחוד עליון זה ניטפים מים, שמזים אותם על בני ישראל והם הכנה לקראת הפרשיות העומדות לפנינו. לכן דווקא כאן מוזכרת פרשת פרה אדומה.

מצוות פרה אדומה – הכנה לכניסה לארץ ישראל

מעין דברים אלה אומר האברבנאל, המבאר כי פרשת פרה אדומה לא נאמרה כהכנה לקראת מיתת הצדיקים, אלא הכנה לקראת הכניסה לארץ ישראל. אולם, ניתן לצרף את דברי האברבנאל לפירושנו. מיתת משה ואהרון מהווה מעבר תקופה מתקופת הנהגת המדבר, בחינת הנהגה ניסית, אל תקופת הנהגת ארץ ישראל, בחינת הנהגה טבעית. אולם, כאשר ההנהגה היא טבעית ובני ישראל נדרשים להילחם בדרך הטבע כדי לכבוש את הארץ אזי ישנם גם הרוגים. ואם ישנם הרוגים אז ישנו צורך במי חטאת. אם כן, פרשת פרה אדומה הינה הכנה לכניסה לארץ.
האברבנאל מסביר שמשה עשה פרה אדומה, אך כיוון שיהיו הרוגים רבים אז צריך מי חטאת נוספים. אולם דבריו קשים, כי חז”ל אומרים שמי החטאת של משה הספיקו עד ימי בית שני (מסכת פרה ג ה: “הראשונה עשה משה, והשניה עשה עזרא”). על כל פנים, האברבנאל מסביר שצריך מי חטאת כי הולכים להילחם בדרך הטבע והולכים לפגוש מוות. כלומר, פרשת פרה אדומה אינה מתייחסת רק למיתת הצדיקים, אלא היא מתייחסת לכלל המעבר.
אם נרחיב את המבט נראה כי הפרשה כולה עוסקת במעבר, מעבר מהמדבר אל הכנה לקראת מדרגת ארץ ישראל. והנה בכל מעבר יש גם כן ענין של מיתה, המלווה מעברים, והיא מסובכת ולא פשוטה. לכן הקב”ה הכין עבורנו את טהרת פרה אדומה, המגינה עלינו בעת פגישתנו עם המוות, שלא ניפול ולא נתייאש.

מיתת מרים

בתחילת תקופת המעבר, גזירת המיתה על גדולי הישראל, הראשונה שהולכת לעולמה, בלא חטא (שלא כמשה ואהרון), היא מרים הנביאה. מרים לא מוזכרת הרבה בתורה, אך בספר מיכה (ו ד) כתוב: “כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם”. שקולה מרים כמשה ואהרון, אך מה עניינה של מרים? איזו מנהיגה היא?
מרים, כדרכם של נשים, היא מנהיגה צנועה, ומה תוכן ומהות הנהגתה הצנועה? בשיחתנו לפרשת שמות ביארנו מנהיגותה של מרים, ויש מקום לחזור על כך בקצרה. הרב קוק זצ”ל בעין איה (שבת א ב רצה) מבאר כי מרים שייכת אל קדושת הרגש הישראלי. ישנו רגש קדושה מיוחד לעם ישראל, עליו עם ישראל בנוי ומכוח הרגש הקדוש הוא עולה ומתעלה. הבאר העמוקה היא המפרנסת אותנו במים חיים, היא הרגש הפנימי והעמוק הנובע מתוכנו, ויש צורך לפרנס את הרגש העמוק.
זוהי מרים, הבונה בעם ישראל את מדרגת הקדושה הטבעית החיה במעמקי הלב, קדושת הרגש. שקולה היא כמשה ואהרון. הנהגתו של משה רבינו גלויה היא, בחינת התורה. כן אהרון מנהיג את עם ישראל דרך המקדש, עבודת ד’ והופעת השכינה. מרים בהנהגתה הצנועה בונה דבר לא פחות חשוב – בניין הרגש הישראלי. האישה אמונה על הבית, והיא מנהיגה בדרכה המיוחדת בכך שהיא שותלת בעומק החיים את יסודות האמונה בנפשות ילדיה. אין מדובר בשפה לימודית מופשטת או הלכתית, אלא שפת רגש קדוש של תפילה והרגשה קדושה. מרים עושה זאת בכל עם ישראל וכל אמא עושה זאת בביתה.
בפרשתנו אנו נפרדים ממנהיגה גדולה ונסתלקה הבאר. הבאר היא הנותנת עומק לעם ישראל, שידוכי האבות נעשו בבאר וכן האישה והבאר מתדמים מתייחסים זה לזה (נצח ישראל נד). שניהם בבחינת מקבלים ומשתוקקים כלפי מעלה. בשניהם יש בחינת מים עמוקים, ערכם נמצא בתוכם באופן צנוע, פנימי ומופנם. חשיבותם עצומה היא, מקור החיים המשקה עדרים רבים. לכן עם מיתתה של מרים נסתלקה הבאר.
באופן מופלא יש לומר כי רק בגלל מיתת מרים נסתלקו משה ואהרון. מדוע נגזרה על משה מיתה? בגלל מי מריבה. אם כן, מיתת מרים, הסתלקות מדרגת קדושת הרגש, היא בסופו של דבר זו שגרמה לנפילת מדרגת משה, מדרגת השכל העליון והקדוש. מדרגת משה, השכל הקדוש, חייבת את מדרגת החיים הקדושים, דהיינו ההרגשות הקדושות שיהיו מתאימות לו והן יבססו אותו במעמקי החיים. בלי מדרגה זו חלש הוא, אין לו יכולת למלוך. לכן מיתת מרים מסובבת את גזירת מיתת משה.
כך ראינו גם כן בפרשת שמות. הסיבה שמשה חי היא בזכות מרים. “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק” (שמות ב ד), בחינת האמונה של מרים היא אמונת ה’רחוק’ והיא זו שהצילה את משה. לכן נגזרה על משה מיתה כאשר מרים מסתלקת, הם באים יחד. מצינו רמז לדבר: “שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים” (במדבר כ י), אותיות מרים. כאשר חסרה מרים יש מורים והתמודדות.
אנשים רבים שואלים איך דואגים שילדינו יהיו יראי שמים. אנשים חושבים שצריך ללמד ולהסביר הרבה. ודאי יש חשיבות לשכל, אך יש חשיבות עצומה לרגש, שמחת הקודש והחוויה, עומק הקשר החי. מסופר על הרב ש”ך שהסביר כי כל בניו של שכנו היו בני תורה, מכיוון שכאשר הרב ש”ך היה ממהר לתלמודו לאחר סעודת ערב שבת אזי השכן היה מאריך בסעודת שבת ובזמירות. כלומר, יש מימד שלא שייך לשכל הלימודי החיצוני, אלא הוא שייך לרגשות העמוקים של קרבת ד’ המונחים בעצם שפת החיים עצמם. לדוגמא, כאשר חג מתקרב כל הבית מתרגש ומצפה לכך. הילדים צריכים להיבנות גם כן על בסיס שמחת קודש.
על כן, השכל והרגש הם שתי פנים של דבר אחד. כאשר אין גיבוי של הרגש, נגזרה מיתת מרים, אז בסופו של דבר נגרר מכך שגם משה רבינו ימות. השכל והרגש כרוכים יחד לבניין אחד שלם.

חטא משה רבינו – לפי מדרגתו

כאן אנו ניגשים לנסות ולהבין מה החטא של משה רבינו. סוגיה זו היא סוגיה מביכה, אך ניתן להתבונן בפשט הכתובים ועל גבי זה לבנות קומות גבוהות יותר. אולם, כאשר קוראים את פשט הכתובים ניתן לחפש רבות ולא לראות מה חטאו של משה רבינו. “וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי” (במדבר כ יב) על מה ולמה?! אנו נדרשים לנסות ולדייק בכתובים על מנת למצוא את החטא, אך לכאורה החטא היה צריך להיות כתוב באופן ברור.
השד”ל כותב שהוא לא הולך לפרש את חטא משה רבינו, מכיוון שהוא ספר שלוש עשרה חטאים למשה רבינו, וכי הוא צריך להוסיף עוד חטא? לכן בתחילה הוא הניח לפרשה זו (אולם, יש לציין כי בסופו של דבר גם הוא פירש את חטאו של משה). אם החטא של משה רבינו היה פשוט אזי לא היה צריך לפרש בהסברים כה רבים את חטאו של משה. מדוע התורה כתבה פרשה זו בצורה כה עמומה, שהביאה לכך שנכתבו כה הרבה שיטות ביחס למשה רבינו.
אלא נראה לומר כי משה רבינו לא חטא לפי ערכנו, הא כיצד כתוב בתורה כי משה חטא? אלא זהו חטא לפי מדרגת משה, בעוד אנחנו לא יכולים להבין חטא זה לפי מדרגתנו. לכן כאשר אנו קוראים את פשט הכתובים איננו רואים אף חטא, כי באמת לפי מדרגתנו אין חטא. החטא הוא רק בדרש, המרים אותנו אל דקוּת מדרגתו של משה רבינו, אז אנו מוצאים חטא לפי בחינת משה.
כך פשט הכתובים מתיישב. על פי הפשט, המתייחס למדרגתנו, אין חטא. החטא אינו מוסתר במקרה, אלא החטא הינו רק מצד מדרגת משה רבינו, והתורה שבעל פה מבארת אותו על פי הפסוקים. אולם, לולא שהתורה היתה כותבת שמשה חטא היה אסור לדרוש בכך כלל, אך לאחר שהתורה כתבה זאת באו חכמים ופירשו. כעת, גם אנו יכולים לדרוש בכך, אך עלינו תמיד לזכור שלגבי דידן משה לא חטא כלל, אלא החטא הוא רק לפי עוצם מעלת משה רבינו ע”ה.

חטא משה שינוי מדיבור להכאה

אם כן מה חטאו של משה? נתחיל בדברי רש”י (במדבר כ יא-יב), שמקורם בדברי חז”ל. מפרש רש”י שמשה היה צריך לדבר אל הסלע, “וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע” (שם ח), אך משה היכה בסלע פעמיים. כלומר, משה מעל בדבר ד’, “אין מעילה בכל מקום אלא שינוי” (רש”י ויקרא ה טו). אם כן, מדובר בשינוי קל וקטן, מהכאה לדיבור, אך על ידי זה ד’ שם לא התקדש כראוי, כיוון שאם משה היה מדבר אל הסלע היו בני ישראל אומרים: “מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו” (פירוש רש”י). לכן למרות שמדובר בשינוי קטן עדיין היה כאן חיסרון של קידוש ד’, ומשה לפי מדרגתו נענש בעונש חמור.
אולם יש מקום להקשות על ביאור רש”י. כאשר אנו מתבוננים על חטא אזי אנו מבינים שכל חטא צריך איזשהו גורם מניע, כגון תאווה, כבוד או שיבוש בדעות. כלומר, אם אדם משנה מדבר ד’ צריך להבין מדוע הוא שינה? מה הביא אותו לחטוא? ייתכן ומשה אמר לעצמו ‘מה לי דיבור, מה לי הכאה’. נראה שיותר קל לדבר אל סלע מאשר להכות אותו. אם כן, מצינו שינוי אך מה המניע לשינוי? מה שורש החטא? ואם אין שורש לחטא אז לא מדובר כלל בחטא, אלא בבלבול גרידא.
כן עולה מתוך דברי רש”י (במדבר כ י) שהיה בלבול אצל משה, הסלע הלך לאיבוד ולכן הוא דיבר אל סלע אחר ולא יצאו מים. אחרי זה אמר משה “הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם” (שם), כי זה לא היה הסלע הנכון. לאחר שמשה היכה אז הסלע שהיה צריך לדבר אליו חזר אל משה ואותו משה היכה פעם שניה (שם יא). כלומר, יש כאן מעין בלבול: תחילה משה היה צריך לדבר, אך לא יצאו מים כי הוא דיבר אל הסלע הלא נכון, לכן משה היכה את הסלע. לאחר שמשה היכה את הסלע אז הגיע הסלע הנכון, ומשה הבין שגם את הסלע השני צריך להכות.
הזה חטאו הנורא של משה רבינו? “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי” (שם יב), מה הפגם באמונה שהיה כאן? וכן אם נסבור שמדובר בשינוי ובחטא, שהיה על משה רבינו להמשיך ולדבר, עדיין יש מקום לשאול מה המניע לחטא? מה הסיבה לכישלון?

חטאו של משה בכעסו

הרמב”ם (שמונה פרקים סוף פרק ד) מבאר שחטאו של משה היה עצם הכעס, “שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים” (שם י). האם כעס הוא חטא כה חמור? אלא לגבי משה רבינו מדובר בחטא חמור. אדם כמשה רבינו, עליו כל העם מתבונן ולומד דרכי מידות. אם העם רואה אותו כועס אזי יבואו לכדי הפסד גדול בעניין המידות.
עוד מפרש הרמב”ם, שאם העם רואה את משה כועס אזי הם יכולים לסבור שודאי גם ד’ כועס. אם הם רואים את התלמיד כועס אז ודאי גם הרב כועס. אך לא מוזכר כי ד’ כעס כלל.
הרמב”ן (במדבר כ ז) מקשה על כך: וכי כעס הוא חטא כה חמור? כעס הוא מענייני המידות ולא חטא. בנוסף כתוב “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי”, אין העונש בעבור כעס, אלא שלא האמינו בו יתברך. כן אנו רואים שמשה כועס על פקודי החיל, “וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל” (שם לא יד), כתוב באופן מפורש שמשה רבינו כועס, אך לא מצאנו שם עונש כה חמור על משה.
ובאמת לשני הפירושים – החלפה מדיבור להכאה וכעסו של משה – יש מקורות בחז”ל, וייתכן ויש קשר בין שניהם. שאלנו מה החטא בהחלפה בין הכאה ובין דיבור, זהו בלבול בעלמא. אך כאשר אנו רואים שמשה כעס אז אנו יודעים שהוא הגיע לידי חטא. “כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו” (פסחים סו ב), כלומר המאורע שהתרחש בכעס הוא זה שגרם לכך שמשה היכה במקום לדבר. הכעס הוא שורש החטא והוא הביא לכך שמשה לא היה נאמן לציווי ושינה. כאשר אדם כועס הוא מתבלבל, אין דעתו מיושבת עליו, ולכן ההסברים מתחברים ומשלימים זה את זה.

הכעס – חפץ ההתגברות – מביא אל ההכאה

הרב קוק זצ”ל מביא אותנו למבט עמוק יותר על שני ההסברים הללו. מסביר הרב זצ”ל כי הכעס וההכאה, שורשם חד הוא (פנקסי הראי”ה ד פנקס הדפים א יד). כל כעס הוא סוג של מכה נפשית או בלשון הרב “חפץ התגברות”, כל כעס הוא רצון לגבור על האחר. ‘אין לי כח בשבילך, אתה מרגיז אותי’, הכעס הוא מכה במקל – חשק להתגבר על המפריע באופן כזה שהוא לא יעכב ויפריע; חוסר סבלנות כלפי המעכב ורצון להתגבר עליו באופן שלא יפריע לנו.
רוצה לומר, יש יחס פנימי בין הכעס ובין ההכאה. ההכאה היא מעשית, ניסיון לשבור, להרוס ולהנמיך. אך להכאה יש רקע פנימי-נפשי של רצון נפשי לגבור על התופעה ולא לרומם אותה. לעומת זאת, הדיבור יוצר מגע. כאשר אתה מדבר עם מישהו אתה מתייחס לעולמו הפנימי ומנסה להסביר לו. כך אתה מתאחד איתו, דיבור הוא בחינת זיווג, ועל ידי כך האדם צומח. אך הכעס הוא היפך הדיבור, רצון לפתור את הבעיה באופן שאתה גובר על האחר ולא יוצר איתו מגע ומצמיח אותו. לכן הכעס מביא להכאה, “המשבר כליו בחמתו” (שבת קה ב).
גם אצל משה, כעס וההקפדה הביאו להכאה, אל תנועה נפשית של הכאה, שהיא שפה אחרת – שפה של רצון לגבור על עם ישראל ולא לדבר איתו ולרומם אותו. כאן אנו מתחילים להתקרב אל עומק הסוגיה. החטא של משה רבינו שהוא לא דיבר. הדיבור יוצר יחס לעצמך, בעוד ההכאה הינה רצון לגבור על המפריע. לכן הכעס של משה הביא את הרצון לגבור.
חטא זה הוא דק מאוד. אנו מדברים על צדיק עליון, לגביו חוסר הסבלנות לעם ישראל, הבא לידי ביטוי באופן ההתנהלות בפרשה זו, הוא חטא שלא מאפשר למשה להיכנס לארץ. משה אינו מבטא נאמנה את האמונה הא־להית בישראל.
אך כיצד משה רבינו חוטא בדבר זה? אלא זהו חטא המיוחד דייקא לאנשים כמשה רבינו. ככל שיש פער גדול יותר בין המשפיע ובין המושפע אז יש קושי גדול יותר. קל יותר לדבר אל אנשים ברמתך, וככל שאדם גדול, נשגב ושוהה בעולמות עליונים אזי כאשר הוא בא אל אנשים קטנים, ולפעמים אף קטנוניים, הרי שקשה לגשר על פער כזה. קשה לדבר וליצור יחס עם משהו קטן. זהו הקושי של משה רבינו, הבא דווקא ממעלתו הכה גבוהה, המקשה על הפה, הקצה הפונה חוצה. לכן משה מעדיף להפעיל את עוצם קדושתו כדי לגבור על הבעיה ולא ליצור יחס אל מציאות קטנה ומסובכת

חוסר אמונה ביכולת קידוש ד’

אם כן, אנו מוצאים כאן בעיה וקושי בהנהגתו של משה, הנובעת דווקא מרום מעלתו. אך מדוע ד’ אומר ‘יען לא האמנתם בי להקדישני’, איזה חוסר אמונה יש כאן? לכאורה, הבעיה היא בהשפעה כלפי עם ישראל.
לא מצאנו את הפירוש אותו אנו עומדים להזכיר, אך נראה כי הוא מסביר את הסוגיה כולה. הפסוק אינו אומר ‘יען לא האמנתם לי’, אלא כתוב ‘לא האמנתם בי להקדישני’. לא האמנתם ביכולת לקדש את שמי, שישנה אפשרות לעשות קידוש ד’. כלומר, החוסר סבלנות וההכאה באו מתוך חוסר אמון שיש מי שיקשיב. ‘אני אדבר ומישהו יקשיב’? אין כאן חוסר אמון בד’, אלא חוסר אמון ב’הקדישני’, שדבר ד’ ראוי ויכול להתקבל.
לפעמים הצדיקים מאמינים בד’, אך יש להם חולשה באמונת ישראל; חולשה באמונה שאם הם ידברו אז יקשיבו להם. חוסר אמונה של הצדיקים בעצמם ובעם, בכח שלהם לדבר ובאמון שהעם ישמע את דיבורם, הוא הגורם להם לחטוא ולהכות. הדיבור אל הסלע הוא דיבור אל עם ישראל, המלמד על גדולת כח הדיבור. אך ההכאה משדרת לעם ישראל שלקב”ה אין סבלנות אל עם ישראל והוא רוצה לגבור עליהם ללא יצירת מגע וצמיחה. לכן אין מדובר בחיסרון אמונה בקב”ה, אלא חוסר אמונה באפשרות לגרום לקידוש ד’.
לפי זה הדברים מתחברים לאחד מהפירושים אותם מביא האבן עזרא (אף על פי שהוא אינו מסכים עימם). האבן עזרא מסביר שהחטא נמצא בעצם האמירה ‘שמעו נא המורים’, הדיבור אל עם ישראל באופן הזה הוא הפגם. כלומר, יש כאן חוסר אמון בעם ישראל.
לאור דברינו עד כה אנו מוצאים שלושה שורשים בחטא: חוסר אמון בעם ישראל, הכעס וההכאה. ובעומק יש כאן פגיעה בשתי אמונות – אמון בעם ישראל ואמון בדברי הצדיקים, שיש כח לדבריהם להתקבל.
לפעמים אנחנו לא מאמינים בעצמנו, שיש בנו כח לקדש שם ד’ ולכן אנחנו מתחבאים בתוך המעגלים הקצרים שלנו, ולא יוצאים חוצה להאיר ולהשפיע. כאשר נצא החוצה נגלה שיש מי שרוצה להקשיב.
דיבור אל קהל ד’
אולם, ראינו כבר במספר מקומות שדיברו על עם ישראל קשות, שהוא עם סורר ומורה וכיוצא, אך לא כאן, לאחר ארבעים שנות מסע במדבר. לכן נרצה לראות מעט את הפרשה ולראות מי המדבר בה.
“וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן” (במדבר כ א-ב).
עדה זו לשון נעלה, עדה מלשון מזומנים. כעת הם באים אל משה ואהרון:
“וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד’. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד’ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת” (שם ג-ה).
העם כולו בא אל משה ושם שמים שגור על פיו. הם קוראים לעצמם ‘קהל ד”, אין זה הדור שיצא ממצרים אלא מדרגה אחרת יש כאן – מדרגה של ציבור. אמנם קשה לציבור, אין לו מים וייתכן והוא חוטא בכך שהוא מתלונן, אך יש עִם מי לדבר. אפשר לרומם ציבור הקורא לעצמו ‘קהל ד”.

שירת הבאר

היכן אנו רואים שיש עם מי לדבר? בהמשך הפרשה יש את שירת הבאר:
“וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ד’ לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן” (שם כא טז-יט).
על פי פשט הפסוקים בני ישראל שרו את השירה הזאת לאחר נס יציאת המים מהסלע. לא כתיב ‘אז ישיר משה ובני ישראל’, אלא ‘אז ישיר ישראל’. בני ישראל ראו את המים יוצאים והתעוררה שירת אמונה מעומק ליבם. ציבור מופלא, הנמצא במצוקה ואולי הוא לא מדבר נכון, אך אפשר לרומם אותו. היה אפשר ‘להקדישני’, לגייס את המעמד הזה למעמד מופלא של אמונה בלי צרימת ההכאה בסלע.
משה פיספס והחמיץ את הרגע. החמצה של גדולי עולם מתוך גדלותם, שלא הכירו את מה שהתחיל לצמוח מארץ.

הנהגת ישראל

על כן, כפי שאמרנו בתחילת דברנו, בפרשתנו מודגש המעבר בין הנהגת משה ואהרון ובין הנהגת עם ישראל את עצמו. אפשר לראות בכל הפרשה מהפכה; מהפכה לאחר ארבעים שנה במדבר.
כפי שראינו, בשירת הבאר נאמר ‘אז ישיר ישראל’. כלומר, מתחיל להישמע הקול הפנימי. אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה ב). עצם האור של משה מתחיל להאיר מתוך עמקי ליבותיהם של ישראל. לאחר מכן ישנה מפלה:
“וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי” (במדבר כא א).
מה עם ישראל יעשה כעת? האם עם ישראל יבוא ויתלונן על משה: ‘מדוע העלית אותנו מארץ מצרים, טוב לנו למות במדבר’?
“וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַד’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ד’ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה” (שם ב-ג).
רואים שישראל נודרים נדר, אין התערבות כלל של משה רבינו. מתגלה הכח של ישראל.
לאחר מכן העם מתלונן:
“וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא־לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ד’ בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל” (שם ד-ו).
כעת עם ישראל ניגש אל משה:
“וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ” (שם ז).
כעת משה יביא את השרף וכל העם ירימו מבטם אליו ויתרפאו. כאן מתרחשת מעבר מהנהגת המדבר, הנהגה של אנשים גדולים, אל הנהגת עם ישראל, שיתחיל להאמין בעצמו ולפגוש את הבאר שבתוכו. הבאר שבאה מכח מרים הסתלקה, אך הבאר, עומק הטוב שקיים בישראל, הולך ומתגלה. כאשר מופיעה באר כזו, שמבפנים מנביעה את מימיה, אזי היא לא באר המופיעה כמו בספר שמות.
בשמות משה היכה את הסלע, כיוון שהיה צורך בהשפעה עליונה שתבטל את הקטנות ואת הבלבולים. אך כאשר יש באר המנביעה מימיה מתוכה, עם ישראל מתחיל לחשוף את תומתו ואמונתו, מתחיל להנהיג את עצמו בדרך ד’, אז צריך דיבור. אך אין זה כישרונו של משה רבינו. הדיבור שייך לכישרון המשיחי, המשיח חושף טמונות ליבם של ישראל.
בדרך רמז מָשִׁיחַ הוא מֵשִׂיחַ, משוחח. משה מביא תורה מן השמים, המשיח חושף צפונות ליבם של ישראל. משה אינו משיח, ודבר זה מתגלה כאן בכניסה לארץ בקוצר רוח דק שהופיע אצל משה. כישרון הדיבור, כישרון יצירת המגע עם התהליך שצומח בלב של ישראל, בלי לנסות להפעיל עליו הפעלה חזקה מבחוץ, אלא רק לחבור אליו ולפתח אותו ולהרימו. זהו הכישרון המשיחי, שמשה אדון הנביאים אינו מתאים לו מצד גדולת נשמתו.
לכן בפרשה העוסקת במעבר מהנהגת המדבר להנהגת ישראל אנו מתוודעים לכך שאנו נאלצים להיפרד ממשה רבינו. הוא לא האיש שמתאים להנהיג את ישראל כעת. על משה להישאר ברוממותו הנבדלת ואין לו את היכולת לרדת ולהשתפל אל השיח המשיחי, העולה וצומח מלמטה למעלה.

כוח הדיבור

כאן אפשר להגיע אל דברי הנצי”ב, שדן בסוגיה מהו הדיבור אל הסלע (במדבר כ ח). קצת מוזר לדבר אל סלעים, אפשר היה לכתוב ‘ודיברתם אל מול הסלע’. מבאר הנצי”ב שהכוונה היא ‘ודברתם על דבר הסלע’, כלומר ‘תעמדו מול הסלע ותארגנו עצרת תפילה’. מדוע יש לעשות כך? אלא כיוון שעם ישראל עובר כעת מהנהגה ניסית להנהגה טבעית, ובארץ ישראל “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” (דברים יא יא) אז יהיו תקופות קשות של בצורת. מה צריכים בני ישראל לעשות בעיתים מעין אלו? לארגן עצרות תפילה. כעת נדרש משה רבינו להדריך את עם ישראל כיצד להתפלל.
כלומר, מצד אחד יש כאן נס, אך צריך להתפלל על הנס. זוהי מדרגה ממוצעת בין הנהגת המדבר ובין הנהגת ארץ ישראל. לכן צריך לדבר אל הסלע, דהיינו לארגן עצרת תפילה. טעותו של משה רבינו היא פספוס הבנת מדרגת ארץ ישראל. על כן, לפי הנצי”ב הפרשה כולה היא מעבר מפרה אדומה, המכינה אל הכניסה לארץ (כפי שביארנו בשם האברבנאל), דרך הפרידה מגדולי המדבר, מצד שפיספסו או לא היו מוכשרים להנהגה הטבעית שתתגלה בארץ ישראל. לכן הדיבור כאן הוא לא לצורך פעולה בדרך נס, אלא דרך תפילה שתעורר את הנס. דברים אלה משתלבים עם דרך ביאורנו.
יש מקום להתבונן על דברי רש”י שחטאו של משה היה עקב זה שמשה רבינו דיבר אל הסלע הלא נכון ולכן הוא היכה, מעין בלבול ותקלה. אך מה רוצים ממשה רבינו? הסלע התחלף ולא ידעו מה הסלע הנכון. על דרך הצחות צריך לומר שעל משה היה לדבר ולדבר ולדבר. יש אנשים שחושבים שאם הם דיברו פעם אחת ולא הקשיבו להם אז די בדיבורם. הם אינם מבינים מה זה דיבור, הם חושבים שבדיבור צריך לצאת ידי חובה. אך באמת לא צריך להפסיק לדבר. אם מאמינים ומדברים, ועוד פעם מדברים, אז בסוף גם סלע יוציא מים. לפי רש”י משה דיבר, אך רק פעם אחת. משה לא היה צריך לאבד את האמונה בכח הדיבור.
בעיקר בדורנו, דור בו החוצפה יסגא, לא צריך לאבד את האמון בכח הדיבור. הדרך לרפא את החוצפה אינה מכות ואיומים, אלא לאחוז במידתו של משיח צדקנו ולא להתייאש. גם אם לא מקשיבים, עלינו לדבר עוד פעם ועוד פעם. “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ” (דברים ו ו), דורשים שכאשר מדברים אזי הדברים נמצאים ‘על’ הלב, אך יהיה רגע בו הלב ייפתח והדברים ייכנסו אל תוך הלב ואז תיווצר מהפכה גדולה.

שבת שלום ומבורך!