מחלוקת קורח ועדתו – לפרשת קורח | הרב אהד קרקובר

הגורם למחלוקת קרח

בפרשתנו אנו נפגשים עם משבר נורא – מחלוקת על משה רבינו. מחלוקת זו מבהילה היא, כיצד ייתכן הדבר? מסביר הרמב”ן (במדבר טז א) שהמחלוקת על משה רבינו החלה בעקבות גזרת השהות למשך ארבעים שנה במדבר:

“והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ד’ ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם”.

עם ישראל יצא ממצרים בתקוה להגיע אל ארץ נושבת, חלמו על ארץ ישראל. כעת, לאחר שנגזרה גזרה נוראה – להיות ארבעים שנה נוודים במדבר, אז הוא נשבר לחלוטין. זהו הרקע להתקוממות על משה רבינו.

פירוש זה מחובר לפשט הכתובים. דתן ואבירם טוענים כלפי משה: “הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה” (במדבר טז יג-יד). אל מול ההבטחות להביא אותנו אל ארץ ישראל מתברר כי הקברים שלנו יהיו במדבר. על בסיס זה הצליחו המרד והמחלוקת על משה רבינו.

מחלוקת שאינה לשם שמים

חז”ל מביאים מחלוקת זו כדוגמא למחלוקת שהיא לא לשם שמים (אבות ה יז):

“כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו”.

העיר התוספות יום טוב כי קיים קושי במשנה זו. במחלוקת הלל ושמאי הוזכרו בעלי המחלוקת, אך במחלוקת קרח וכל עדתו, העדה אינה בעלת המחלוקת עם קרח; לכאורה היה צריך להיות כתוב ‘מחלוקת קרח ומשה’. מפרש התוספות יום טוב ששני הצדדים אינם שווים, מכיוון שכוונתו של משה היתה לשם שמים, ולכן אי אפשר לומר שמחלוקת קרח ומשה היא מחלוקת שהיא אינה לשם שמים. מצידו של משה המחלוקת היא אכן לשם שמים.

המלבי”ם מסביר (במדבר טז א) שמחלוקת קרח וכל עדתו אינה מחלוקת רק בין קרח למשה, אלא בתוך עדת קרח היתה מחלוקת:

“והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ”ש הלל ושמאי, אולם חז”ל למדונו שמחלוקת שהיא לשם שמים, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לשם שמים, אולם מחלוקת שאינה לשם שמים רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא גם כן מכוין תועלת עצמו”.

בקרב עדת קרח אין טענה אחת, אלא יש מספר טענות שונות החלוקות זו על זו. שורש המחלוקת הוא שקרח, אשר היה לוי, רצה כהונה, כפי שמפרש רש”י (שם) שנתקנא קרח שאליצפן בן עוזיאל קיבל את הנשיאות, אף על פי שאביו יצהר מבוגר מעוזיאל. לכן קרח חלק על הבחירה ורצה להיות כהן בעצמו.

לעומתו, דתן ואבירם היו משבט ראובן, שהודח מהבכורה וניתנה בכורתו ליוסף. “שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה” (מלבי”ם שם). אך נשיאי העדה טענו שהם “קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם”, הם התלוננו על כך שמשה נתן כהונה לאהרון “בלא דעתם ועצתם כמולך ממלכה בלתי מוגבלת ומחלק שררות ומנוים כחפצו, שבדברים כאלה ראוי לשאול עצתם והסכמתם, וגם יש לומר שהם רצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראוים לזה כפי מעלתם, לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם יש לומר כמ”ש הראב”ע שהיו גם כן בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיע להם” (מלבי”ם שם).

רואים כי לכל אחד יש ענין אחר במחלוקת על משה. קרח רצה לקדם את משפחתו על פי גדולת משפחתו; דתן ואבירם ואון בן פלט רצו לקדם את שבט ראובן; הנשיאים רצו לקדם את הבכורים. כולם חברו יחד למחאה אחת, אך האם יכלו לרצות את כולם? הרי המגמות שלהם סותרות – קרח לא רוצה שהכהונה תלקח משבט לוי, אך אם דתן ואבירם צודקים אז הבכורה תעבור לשבט ראובן. אם נשיאי העדה צודקים אז כלל אין בחירה, בין משבט לוי ובין משבט ראובן. כלומר, האינטרסים של קרח ועדתו סותרים אחד את השני. אם בסופו של דבר הם היו מנצחים במחלוקת אז היינו נפגשים עם מחלוקת חדשה בין בעלי המחלוקת, כי כל אחד רצה לעצמו ולא שהאחר יקבל.

כעת ברור מדוע מחלוקת זו אינה יכולה להתקיים. היא אינה יכולה להתקיים בגלל כח חיצוני, המבטל אותה, אלא היא מתבטלת מתוכה, “יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן” (תהלים צב י). כביכול הם מאוחדים, אך הם מאוחדים סביב אינטרס, והאינטרס הוא תמיד פרטי. ההתאגדות סביב אינטרס פרטי מגלה כי להתפרטות אין גבול, כל אחד בא כדי לקבל לעצמו ואין קיום לעמדה זו. לכן, אף על פי שהם מציגים חזית מאוחדת (ועוד יבואר מדוע הם באו בחזית מאוחדת), הרי שבאמת יש להם אינטרסים שונים שלא יכלו להתקיים כלל למסקנה.

אומר שלמה המלך: “שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר” (משלי יב יט). לשון השקר והרע בנויים על אנוכיות ופרטיות, קיומם זמני הוא וסופם להתפורר מתוכם, מכיוון שהכח המניע שלהם הוא אנכי ומוגבל. אך שפת אמת תכון לעד, כאשר אוהבים את האמת אז מתגלה אחדות של אמת שהיא בעלת כח קיום ועומדת לעד.

התקיימות מחלוקת לשם שמים

מתוך הדקדוק שיש מחלוקת בין קרח ועדתו, שהם עצמם חלוקים זה עם זה, אנו למדים שמחלוקתם לא יכולה להתקיים. הערה זו נלמדה מקושי מסוים במשנה, אך ישנה קושיה גדולה יותר על עצם אמירת המשנה.

כיצד המשנה אומרת שמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים? זהו דבר נורא ואיום, אנו לא רוצים שיהיו מחלוקות?! כיצד המשנה מרגיעה אותנו: ‘אל תדאג, המחלוקת לשם שמים היא מחלוקת נצחית’. זוהי לא ברכה, אלא קללה. אנו כואבים על כל המחלוקות וכיצד ניתן לומר שסופה של מחלוקת לשם שמים להתקיים. לכאורה, היה צריך לכתוב שדווקא מחלוקת לשם שמים סופה לא להתקיים.

מפרש רבי עובדיה מברטנורא: “כלומר שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים ואינם אובדין, כמחלוקת הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל. אבל קורח ועדתו אבדו”. אך דחוק לפרש זאת בלשון המשנה האומרת “סופה להתקיים”, כלומר סופה של המחלוקת, ולפי פירוש הברטנורא היה צריך להיות כתוב “סופם להתקיים”. רבינו יונה מפרש כי סופה של המחלוקת להתקיים, דהיינו שנים רבות יחלקו בעלי המחלוקת, מכיוון שבעלי המחלוקת יחיו לאורך שנים. פירוש זה הוא על דרך פירוש הברטנורא שבעלי המחלוקת מתקיימים וסופה של המחלוקת להתקיים כי בעלי המחלוקת יאריכו ימים ולכן יהיו מחלוקות רבות והמחלוקת תאריך ימים גם כן.

אך אם נרצה להיצמד לפשט לשון המשנה נאמר כי המחלוקת עצמה סופה להתקיים – כלומר המחלוקת עצמה היא נצחית (כך מפרש המהר”ל בדרך חיים עמוד רנז). שתי הדעות יצררו בצרור הנצח, צרור האמת. סופה להתקיים כי אלו ואלו דברי א־להים חיים. התורה מתבררת דרך המחלוקות, וגם מי שאין הלכה כמותו לא נשכח. אף על פי שהלכה כבית הלל אנו עדיין לומדים את דעת בית שמאי. אין אנו אומרים שמכיוון שדעתם לא התקבלה להלכה אזי לימוד דעתם הוא ביטול תורה. אלא כל הצדדים הם חלק מהאמת הא־להית, כי האמת הא־להית נושאת היא כל הצדדים.

כאשר יש תכלית לבקש אמת, אז גם אם בפועל יש צורך בהכרעה מעשית עדיין שני הצדדים נשארים לנצח וסופם להתקיים. מה שאין כן במחלוקת שאין תכליתה האמת אזי אין סופה להתקיים. העומד ביסוד מחלוקת זו היא האנוכיות, הרצון לשררה וכבוד, אז הם לא יישמרו ולא יצררו בצרור האמת.

מסביר המהר”ל כיצד ניתן לקיים שתי דעות הפוכות, אש ומים סותרים זה את זה ואי אפשר לקיים את שניהם. אך הקב”ה נושא הפכים ואצלו יתברך אף ההפכים יכולים להתקיים יחד. לכן אם יש שם שמים, אם הרצון הוא לברר את האמת וללמוד את דבר ד’ אזי דבר ד’ הוא נושא ההפכים. הוא מקיים את שמאי והלל. מה שאין כן אם אין שם שמים אז הקול הוא קול צר ופרטי, אין בו רוחב, וזוהי מחלוקת בה הצדדים באים להכריע אחד את השני. ואף המכריע לא יישאר, אלא הכל יתנדף כקש בפני הרוח ולא יישאר כלום מבעלי המחלוקת.

קרח עתיד להתברר בסופו

לאור דברים אלו נרצה לשאול שאלה, שהיא פתח להתבוננות מעמיקה. מה כוונת המשנה שמחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים? ברור שמדובר באנשים חפצי שררה ומה עתיד להתקיים כאן, שיש לחדש שאין סופה להתקיים? פשוט וברור הדבר. אם יש מחלוקת שאדם אחד ינהיג והיא כנגד משה רבינו אזי לא שייך כלל לקיים כזו מחלוקת ואין לה הווא אמינא כלל, כיוון שיש בה רק בקשת שררה וכבוד. מה חידשה כאן המשנה?

אולי ניתן לומר שלא פשוט לומר שבמבט חיצוני המחלוקת היא רק על שררה ולא על אמת. אם נעיין בדברי קרח נראה כי יש כאן טענה עמוקה. חז”ל אומרים ש”קרח פיקח היה, מה ראה לשטות זו” (תנחומא קרח ה, מובא ברש”י במדבר טז ז). קרח היה אדם גדול, הוא לא היה רק איש תאב בצע הרוצה כבוד, אלא איש רוח ומעלה. רמז עמוק מובא בשם האר”י הקדוש: “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח” (תהלים צב יג) סופי תיבות קרח, שעתיד להתברר בסופו. כאשר קרח ועדתו ישוב בתשובה אזי לעתיד תתברר טענתו של קרח. כלומר, יש בטענתו נקודת אמת גבוהה, ולא רק תאוה ושררת כבוד.

מה טענתו של קרח? טענתו מופלאה היא: “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ד'” (במדבר טז ג). אפשר לתלות את הפסוק הזה כשלט על הקיר בסניף. פסוק מופלא: כולם בנים של הקב”ה, כולם קדושים, כולם אהובים. משפט מלא אהבת ד’ לישראל עמו, משפט מופלא. האם אין בזה משהו נפלא וגבוה? נתעלם מסוף הפסוק “וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'” ונראה כיצד עומד מולנו אדם גדול.

האם אין סופה של מחלוקת כזו להתקיים? כעת יש הווא אמינא שהמחלוקת תתקיים, הרי יש כאן תוכן עמוק שצריך להתברר. יש מקום לקרח ולהבעת דעה, ייתכן והלכה לא תהיה כמותו בסופו של דבר, אך אלו ואלו דברי א־להים חיים ויש מקום לקיים גם את דעתו. אך מדוע היא אינה מתקיימת? התשובה פשוטה היא – מצד עצמו לקרח יש טענות מופלאות, אך מדוע הוא חובר לדתן ואבירם?! כאן נקודת החטא.

קרח ודתן ואבירם

מה ראה קרח לחבור אל דתן ואבירם, מלאי הדמגוגיה והחוצפה, שאינם מוכנים כלל להידברות. משה בענותנותו פונה לדתן ואבירם אך הם אינם מוכנים כלל לדון על הנושא. סומרות השערות אל מול דבריהם:

“וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה” (במדבר טז יב-יד).

מלאי דמגוגיה. הם משתמשים בלקיחת מושג השייך כולו לארץ ישראל, ומתארים באמצעותו את ארץ מצרים. כל רצונך משה הוא להיות בעל שררה, העיני האנשים ההם תנקר. אך האם משה רבינו ניקר למישהו את עיניו?! כולו ענוה וצניעות. הם ממציאים טענות שמשה רבינו אינו אומר בכלל ועל בסיס זה בונה מחלוקת. אלו אנשים “מהנדסי תודעה”, שקרנים וחצופים, מלאי תככים ומזימות שאינם חפצים כלל בבירור האמת. הם רק רוצים למרוד במשה רבינו. כיצד קרח חובר לאנשים כאלה?! אם אתה אדם טהור, מבקש אמת, מה אתה עושה עם דתן ואבירם?

מסביר הנצי”ב מוולוז’ין (במדבר טז א בסוף דבריו) שיש לקרח בעיה. הוא רוצה לחלוק על הכהונה, אך הוא לא בעל מחלוקת; הוא לא יודע כיצד לעשות מחלוקת, כיצד מהנדסים תודעה ויוצרים תודעת כזב. הוא צריך “קבלני ביצוע” – דתן ואבירם. אך מדוע דתן ואבירם צריכים את קרח? כי בלעדיו אף אחד לא ילך אחרי הרשעים הללו. הם צריכים אדם מכובד, המוערך על ידי הציבור. הוא יהיה עלה תאנה לאינטרסים שלהם.

לכן קרח לא יכול לברוא מחלוקת בלי דתן ואבירם כי הוא לא מוכשר לכך, ודתן ואבירם לא יכולים להצליח ללא דמות שתכניס אותם למרכז. ממילא, הם חייבים אחד את השני, מציגים חזית מאוחדת מול משה רבינו, וזה גופא מה שהפיל את קרח והפך את טענתו שכולם קדושים לטענה נלעגת.

כיצד אתה יכול לטעון שכולם קדושים כאשר אתה חובר לאנשים רשעים, בעלי לשון הרע, כדתן ואבירם. מה להם ולקדושה? בכך קרח מרוקן את טענתו, שייתכן ובשורשה היא טענה אמיתית, אך באופן שהיא מתגלית היא מופיעה כמחלוקת שאינה לשם שמים.

התנהלותו של משה רבינו במחלוקת קרח

אם נתבונן בפשטי הכתובים נראה כי גם למשה רבינו לוקח זמן להבין את המחלוקת, וכן תגובתו משתנה לאורך התפתחות המשא ומתן.

כפי שאמרנו, טענת קרח ועדתו היא: “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ד’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'”. מה עושה משה? תחילה “וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו” (שם ד), הכנעה כלפי ד’. אחר כך משה מתחיל לדבר איתם ואומר להם שהוא שומע את טענתם ויש לבדוק אותה:

“וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ד’ אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ד’ מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי” (שם ה-ז).

משה אינו מוכיח אותם ואומר שהם מורדים בד’, אלא הוא אומר שהקב”ה נמצא כאן וניתן לברר את טענתם. לאחר מכן משה מנסה לדבר על ליבם והוא מדבר על מעלת שבט לוי. ייתכן והשיח שתיארנו אינו מדויק כי משה אומר להם: “לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ד’ וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו” (שם יא). קרח ועדתו נועדים על ד’, אך לגופם של דברים משה רבינו אומר להם שאפשר לבדוק את טענתם מחר.

אל תפן אל מנחתם

אחרי שמשה רבינו שולח לקרוא לדתן ואבירם, שאומרים שהם לא יעלו למשה ואת דברי הכזב שלהם, כתוב: “וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ד’ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם” (שם טו). לפני כן משה לא כועס, אדרבה הוא עובר מאחד לשני, מסביר ומברר ובסופו של דבר הוא מציע מבחן. רק כעת משה רבינו כועס. על כן, נראה לומר כי המפגש עם חוצפתם של דתן ואבירם הוא הוא המעורר בקרב משה רבינו את ההבנה שהכל שקר, שאין אף טענת אמת.

ניתן לבסס פירוש זה על הכתובים. מה כוונת הפסוק ‘אל תפן אל מנחתם’? מפרש רש”י:

“לפי פשוטו: הקטורת שהם מקריבין לפניך מחר אל תפן אליהם”.

משה התפלל שד’ לא יקבל את הקטורת, שתוקרב למחרת. על כך ניתן לשאול שתי שאלות. שאלה ראשונה היא מה ההווא אמינא שד’ יקבל את מנחתם, הרי אהרון הוא הכהן? האם צריך להתפלל לד’ שהוא לא יקבל את מנחתם, הרי אהרון נבחר לכהונה (כך שואל השפתי חכמים). כמו כן מדוע דווקא כעת משה מתפלל אל ד’ ולא אחרי שהוא מציע את המבחן? כלומר, רק אחרי שמשה כועס לאחר המפגש עם דתן ואבירם הוא מתפלל אל ד’, מדוע לא לפני כן?

אולי ניתן לומר שלא צריך להתפלל לפני המפגש עם דתן ואבירם. ייתכן ומשה רבינו חשב בליבו: ‘מי אמר שאהרון צריך להיות כהן? מי אמר שאני צריך להיות מלך? אני עשיתי על פי דבר ד’ ואני מוכן לברר זאת שוב’. אין צורך להתפלל על כך, משה רבינו רוצה להיות מנהיג כי הקב”ה אמר לו וכן אהרון הוא כהן כי ד’ ציווה על כך. אם ד’ יגיד אחרת הם יזוזו מתפקידם. משה רבינו לא אוחז בקרנות מזבח תפקידו, ולכן זהו בירור של אמת באמצעות המחתות.

אחרי שמשה רבינו רואה את דתן ואבירם ושומע את דברי לשון הרע, הביזוי והחוצפה הוא מבין שלא ייתכן שהקטורת תהיה פיוס כלפי הקב”ה ושהוא יבחר בהם. חס וחלילה שדבר זה יקרה ולכן הוא מתפלל אל ד’ שהוא לא יקבל את מנחתם. משה רבינו כעת רואה מה המהות של החבורה הזו, וקרח בכללם על עצמם זה שהוא התחבר אל דתן ואבירם. כעת מופיעה תפילתו של משה שד’ לא יקבל את דברי השקר הללו: ‘אל תקבל את בקשתם, כיוון שהם אינם ראויים להיות כהנים’.

על פירוש רש”י, שהסביר על פי פשוטו של מקרא שהמנחה היא הקטורת, חולק הרמב”ן:

“ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטורת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם, והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטורת, אבל פשוטו כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה ‘אל תפן אל מנחתם’, אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפילה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפילה יקראו מנחה בכתוב”.

אמירתו של משה נאמרת אחרי שהוא פוגש את דתן ואבירם, אך הם לא היו ממקריבי הקטורת. לכן כוונתו של משה היא כללית, אל תקבל את הקרבנות שהם יקריבו לפניך ואת תפילתם. אך יש מקום לשאול על פירושו: לא מפורש שהם התפללו והקריבו קורבנות. מדוע כעת משה מבקש שד’ לא יקבל את הקרבנות ואת התפילות. הבעיה עכשיו היא הקרבנות והתפילות שלהם? ודאי הבעיה היא המחלוקת ומבחן הקטורת מחר. מדוע שמשה יתייחס באופן ספציפי לתפילותיהם? מדוע משה מתפלל שלא יתקבלו תפילותיהם וקרבנותיהם?

הפגם באמירת ‘כולם קדושים’

נראה כי יש בדברים אלה נקודה עמוקה, השייכת לבירור הסוגיה כולה. מדוע אין סופה של טענת קרח, שכל העדה קדושה, להתקיים? הסברנו כי באופן מעשי ההתחברות של קרח אל דתן ואבירם היא עדות על השקר. אך בסופו של דבר זוהי טענה עמוקה, מדוע אין סופה להתקיים? התשובה לכך עמוקה היא ונוגעת בדברים פנימיים מאוד. הרב קוק זצ”ל עוסק בה באורות ישראל ותחיתו טו.

אומר הרב קוק זצ”ל שהטענה כולם קדושים היא נכונה מצד שורשה. הקב”ה אוהב כל אדם מישראל, מצד השורש והיחס הפנימי כולם קדושים. אך האם בפועל אכן כולם קדושים? דהיינו, האמירה שכולם קדושים בפועל, ולא מצד הנשמה והסגולה, היא אמירה שאין קריטריונים לקדושה. אין צורך לעמוד באף אַמַּת מידה כדי ליצור קרבה אל הקב”ה. אמירה זו אינה מעצימה את ישראל, אלא היא ביזוי ולעג לקודש. כביכול הקודש הוא שום דבר, כולם קדושים.

אפשר לומר אמירה זו כאמירה חסידית שכל יהודי הוא קדוש, יש לו פוטנציאל ומתוך כך הוא יכול לחזור בתשובה ולהתעלות. אך כאשר אמירה זו מתייחסת בשוויון נפש כלפי אנשים האוחזים ברע ובקטנות אזי היא רק משפילה את הקדושה והופכת אותה לבזויה, זולה וחסרת ערך.

כביכול האמירה שכולם קדושים מעוררת צביטה בלב, כולם רוצים את הקב”ה ואוהבים אותו. אז ייתכן והצביטה בלב היא דבר יפה מאוד, אך צריך לעשות איתה משהו. צריך להיות גיבור ולהתגבר על היצר. צריך ללמוד תורה ולגמול חסדים. עצם נקודת הערגה הדתית צריכה הוצאה אל הפועל, כדי שתהיה התאמה ויחס בין האדם ובין הבורא. אז תופיע אהבת הבורא בשלמות. אך כאשר אתה אומר שכולם קדושים כוותרנות והנמכת הרף אז אינך מאיר את העולם, אלא מטמא את הקודש באמירה שאין לאדם אף קריטריון להיות קדוש.

מנחת קין ותפילת עדת קרח

לפי זה ניתן להבין מה הכוונה שמשה רבינו ביקש מד’ שהוא לא יפן אל המנחה-התפילה. בספר בראשית מסופר על קין והבל שהביאו קרבנות, “וַיִּשַׁע ד’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה” (בראשית ד ד-ה). מסביר הרב קוק זצ”ל כי כאן אנו מוצאים את השורש מדוע ד’ לא מקבל תפילה. הבל התעלה אל הקב”ה, טיהר ליבו כדי להיות ראוי לקשר עם הקב”ה. אך קין שמר טינה בליבו, הרע נשאר בתוכו, שהתגלה אחר כך כאשר הוא רצח את אחיו. טינה זו היתה מצויה בלב כבר בעת הקרבן. קרבנו של קין היה מלא חנופה כלפי הקב”ה, לא היה בקרבו רצון להשתנות. מנחה המוקרבת ללא הרצינות והתביעה להשתנות ולהטהר מחפה על הצורך להתעלות, היא אינה כח דוחף להתעלות. לכן הקב”ה לא שועה לתפילה ולמנחה כזו.

כך משה מבקש מהקב”ה ‘אל תפן אל מנחתם’. מדוע משה צריך להתפלל? כי נשיאי העדה היו צדיקים, ‘קריאי מועד אנשי שם’. הם אנשים רציניים מלאי קדושה; כולם קדושים, ד’ אוהב אותנו. הם היו מלאי תפילה וחפצי קרבנות, בעלי התרגשות והתפעלות. כי אחרת מדוע משה צריך לבקש מד’ לא לקבל את מנחתם? כנראה שהיתה נקודת קדושה דומיננטית במחלוקת. קרח ועדתו הציגו דגל קדושה גדול יותר משל משה רבינו. כביכול רגש דתי וחוויה דתית חזקה, המונים בכיכר מלאי התרגשות. תעזבו את ההתעסקות בפרטים הקטנים – ציצית עם חוט תכלת. הרגש והחוויה הדתית הם השותפים ברצון להידבק בד’.

לכן משה אומר ‘אל תפן אל מנחתם’, מנחתם היא כמנחת קין. הרגש הדתי בא להחליף את העבודה המוסרית של קדושת ההתעלות. במקום להיות צדיק בפועל אתה מתמסר לרגשי הדת ורגשי הקודש. אך כאשר אנו מדברים על קודש המופיע במציאות אז לא יכול להיות שכולם קדושים, אלא כל אחד לפי יגיעתו ועמלו.

קין קרח והמינות

הרב קוק זצ”ל בדבריו מציין את “הקַּינוּת” (מלשון קין), “המפעל הקָּרְחִי בישראל” ואת “הקרחות האנושית”, כלומר המינות והנצרות. קין הוא השורש הכללי באדם, הרצון לרגשי קרבה ללא קרבה. קרח הוא הרצון שהחוויה והרגש תחליף את ממשות העבודה הרוחנית של קרבת ד’ בקרבם של ישראל. המינות רוצה לבטא רצון זה באנושות כולה: כל העמים קדושים. מכירת היהדות לעובדי האלילים העומדים ברשעתם, אכזריותם ותאוותם. כולכם בנים של האל, רק תבואו ותתנו כפרה ויכופר, ללא עבודת טהרה, חינוך ושינוי. הרגש הכללי והמקיף לבדו מחפה על החטאים כולם, ללא עבודת תיקון של אמת. הרע והרשע יכולים להישאר בלב. זהו ביטוי של הקרחיות באנושות.

על פי דברי הרב קוק זצ”ל ניתן לבאר מדרש מוכר ויפה (מדרש שוחר טוב על תהלים א טו):

  “ובמושב לצים לא ישב. זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה? כינס עליהם כל הקהל, שנאמר ‘ויקהל עליהם קרח את כל העדה’. התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, ואמר אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, באתה לחרוש, אמר לה משה ‘לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. באת לזרוע, אמר לה ‘שדך לא תזרע כלאים’, באתה לקצור ולעשות ערמה, אמר לה לשקט שכחה ופאה, באתה לעשות גורן אמר לה תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה עניה, מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגזותיהן, וליהנות מפרותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות, שכך אמר לו הקב”ה ‘כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לד’ א־להיך’ וגו’, הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה תני לי ראשית הגז, אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטתן, בא אהרן ואמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקבה, אמרה אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידך, הרי הם חרם עלי, אמר לה אם חרם הן כלן שלי, דכתיב ‘כל חרם בישראל לך יהיה’, ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה, אריך כדין הא בזתה עלובתא, כלהן עושין ותולין בהקב”ה”. 

מדרש זה מבטא דמגוגיה קשה של ליצנים, כי משה ואהרון לוקחים מעט דברים עבור העניים ועבור הכהנים, שיוכלו לעבוד את עבודת ד’. מטרה ראויה והכרחית. אך קשה על המדרש: במדבר לא היו שדות וכן מתנות עניים ותרומות ומעשרות לא נוהגים מחוץ לארץ ישראל.

לכן אומרים בשם הגר”א (מופיע בספר הגר”א לרב מיימון עמוד קצא) שמדרשים רבים על קרח הם על הנצרות, רק מחמת הפחד מהנצרות הצפינו את דברי המדרש על קרח, ראש הישיבה של המינות. כך גם במדרש זה: בשם קרח, כיוונו חז”ל לאותו האיש, שכפר בתורת משה, דרש דרשות של דופי ודברי ליצנות ועשה קרחה בישראל.

דברים אלה הם חיזוק לדברי הרב קוק זצ”ל המחבר בין הקרחות ובין המינות ורואה אותם כדבר אחד – רצון להתקרב אל ד’ ללא התקרבות, התעלות ושינוי. להשאיר את הרע והשפלות בתוך הלב.

היחס אל התרבות המערבית

אנו נלך צעד נוסף, שלא מוזכר בדברי הרב קוק זצ”ל בפסקה זו, אך הוא עולה מדברי הרב במקומות אחרים: תרבות המערב היא תרבות נוצרית. כלומר, המוסר המערבי הוא תולדה של הנצרות, ולכן הוא דומה לנצרות. אמירות גדולות, מקיפות וכלליות: ‘אדם הוא אדם באשר הוא אדם ללא הבדל מעמד, דת, גזע ומין’. אמירה זו היא הביזוי הגדול ביותר לאדם. כי היא אומרת שלא צריך שום קריטריון כדי להיות ראוי לשם אדם.

יש אדם שהוא אדם ויש אדם שהוא מתנהג כפרא אדם והוא גרוע מבעל חיים. אך המוסר המערבי הוא מוסר כוללני, אין לחלק בין בני אדם. אין לבדוק האם האדם מתנהג כראוי וכיאות, אסור לומר שיש הבדל. אסור להגיד שיש פשיעה בחברה הערבית. כולם שווים ללא הבחנה וללא צדק. השלום יבוא כאשר החזק יוותר לחלש, לא משנה מה הצדק. זהו מוסר כוללני, שאינו בונה באופן אמיתי צדק בחיים. הוא עלה תאנה העוטף את התחושה הטובה, אך בפועל הוא משאיר את הרשע, את האפליה ואת העוולה. זוהי תרבות בת של הנצרות.

האמירה שכולם קדושים התגלגלה בנצרות והיא הפכה להיות סגנון הדיבור של המוסר המערבי, שבפועל היא בדרך כלל תובעת מאחרים אך לא מעצמה. האדם אינו תובע מעצמו להיות טוב, אלא משתמשים במוסר כדי להתנשא ולקבל כח, אך לא מטהרים את החיים.

‘כולם קדושים’ – קדושה פרטית שוויונית

“אל תפן אל מנחתם”, הסברנו כי לפי רש”י הייתה הווא אמינא בתחילה, לפני המפגש עם דתן ואבירם, לבחון מי ראוי להנהגה. ייתכן שד’ יקבל את הקטורת, אך דתן ואבירם מגלים כיצד המנחה אינה טהורה. לפי הרמב”ן התברר שיש פגם בעצם תפילתם, אין להתפעל מהחזות הדתית החיצונית, שבתוכה היא רחוקה מד’. אך רש”י הביא גם כן את דברי חז”ל:

“והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו”.

אל תקבל את חלקם בקרבן התמיד; קרבן התמיד יישרף וחלקם בקרבן לא יישרף. יש להבין עניין זה.

כאן מתבררת נקודה נוספת באמירה ‘כולם קדושים’. אמירה זו מתכוונת לומר שכל אחד ואחד בפני עצמו הוא קדוש. זוהי תפיסה שאינה רוצה לחלק, אלא היא רוצה להשוות. מתוך כך היא אוחזת בתפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית. כדי לייצור התאחדות של ציבור חייבים שכל אחד ידע את מקומו, אך אם כולם אותו דבר אזי בסופו של דבר החברה לא נבנית.

חברה נבנית מהתמקצעות, כל מרכיב בחברה צריך להופיע בשיאו. הציבור צריך פרטים שיתמסרו אליו, שכל אחד יהיה עם סגנונו הייחודי יחד עם הכרת מקומו. כך כולם יתאחדו. בנוסף יש צורך במקום לאנשי מעלה, שהפרטים יתבטלו כלפיהם. אם כולם שווים אז מי יהיה זה שיגרום לכולם להסכים ולהתאחד סביב מרכז אחד. בלשון המהר”ל יש צורך בדבר נבדל, להכיר בהדרגה ובאנשי מעלה נבדלים.

אך כאשר אומרים ‘כולם קדושים’ מתוך תפיסה שוויונית קיצונית אזי אומרים שאין מושג של התאחדות והתכללות, אלא כל אינדיבידואל הוא שלמות לעצמו. כך אתה מוריד את רף השלמות, כי בפועל אי אפשר שכל אחד יהיה שלם בפני עצמו, וכן אתה מוריד את הקדושה ואת האפשרות לאחד את כל ישראל להיות אחד.

קרבן התמיד הוא המקום בו עם ישראל מופיע כאחדות אחת מול הקב”ה. שותפים לא מקריבים קרבן תמיד, כיוון שהם יחידים שהתאגדו. רק ציבור, המופיע את קדושת הכלל, יכול להקריב קרבן תמיד. אם כן, משה מבקש שד’ לא יפן אל מנחתם, כיוון שהם עוקרים את שורש החיבור הלאומי שלנו אל הקב”ה. כי אין דבר כזה ‘כולם קדושים’, אלא יש ‘גוי קדוש’. מתוך שייכותנו אל גוי קדוש כל אחד ואחד מאוחד עם הקדושה הכללית של עם ישראל. אין זו קדושה פרטנית מפוררת, כטענתו של קרח.

שמואל הנביא וקרח

כאן אנו נכנסים לשורש טענתו של קרח, מאיפה הוא בא. חז”ל אומרים שקרח פיקח היה מה ראה לשטות זו? ראה שייצא ממנו שמואל, שהוא שקול כנגד משה ואהרון. כאשר מסתכלים על שמואל ואלקנה רואים צאצאים של קרח שלא אוהבים שררה. אלקנה יושב ברחובה של עיר ומעורר את ישראל לשוב בתשובה אל הקב”ה מאליהם. שמואל הוא מלך, אך אין לו ארמון והוא מסתובב ממקום למקום, כולו ענוה וצניעות. הוא אף מתנגד בהתחלה למלוכה. רואים עליהם את חותם התכונות הטובות הגנוזות בקרח.

המפעל של שמואל הוא הקמת מלכות ישראל. שמואל מברר כי האמירה ‘כולם קדושים’ תופיע כאשר ישראל יהפכו להיות אחד. הוא אינו חושב שכל אחד ואחד יממש את אידיאל הקדושה באופן נפרד ומנותק מהזולת. אלא יש צורך בהתכללות העם כולו והכרה במדרגות נבדלות, גבוהות ואציליות ממנו. ללא זה הקדושה מתרוקנת מתוכן.

‘כולם קדושים’ יופיע דרך זה שאנו עם אחד. דרך משל, המח של האדם הוא אדם וגם האצבע היא אדם. סגולת האדם מתפשטת על האדם כולו ואין קנאה בין האיברים השונים. הכל מציאות אורגנית אחת חיה, שהחשיבות והכבוד שלה מתפשט על הכל. כך קדושת ישראל, המופיעה בהבלטה בכהונה, היא אינה השתררות, אלא גילוי הקדושה הכלל ישראלית בצורה מרוכזת במקום אחד. כל שבט מגלה כישרון אחר וכל השבטים שותפים יחד באהבה, ידידות ואחווה, ומתוך כך מתגלה שכולם קדושים, במובן שכולם שותפים במפעל תמים של תמיד, קרבן אחד של קדושה.

קרח הציץ במדרגה הזו, אבל במקום להרים את כולם אל הקדושה הוא השפיל את הקדושה אל מדרגת ההמון והוריד את רף הקדושה. אך בשורש טענתו יש טענת אמת גבוהה, שהופיעה בצורה בוסרית ושטחית.

בסופו של דבר יאירו דברי קרח על ידי נכדו שמואל, מוריד שאול ויעל. קרח נפל לשאול ועולה על ידי שמואל הנביא, המקים מלכות ישראל. ומשיח צדקנו יגלה שבאמת כל יהודי הוא מרגלית, אבן טובה שאין קץ לערכה. המשיח יגלה את החביבות של כל יהודי, אך לא יהודי כקרוע ונפרד, אלא כחלק ושותף וצועד בדרך לקדושה שהיא גבוהה מכולנו ומתגלה בכולנו; שני הפכים שכולם קדושים, אך באמת אף אחד אינו קדוש בפועל, כי הקדושה היא משאת נפש ותנועת התעלות והיא אינה מנציחה את הפירוריות והחלקיות.

[1] עריכה: יונתן אידלסון