חטא המרגלים והאמונה הארץ ישראלית – לפרשת שלח לך | הרב אהד קרקובר

טעם שליחת המרגלים

בפרשתנו, פרשת שלח, אנו פוגשים את חטא המרגלים. טרם ההתבוננות בחטא, יש לדון מדוע בכלל נשלחו המרגלים? מה היה התכלית בשליחתם? הסבר פשוט הוא כי שליחת המרגלים היא מדרכי המלחמה. כדי להפתיע במלחמה צריך ריגול מקדים, וכדי להילחם צריך לדעת מאיפה להיכנס ומה סדר הכוחות הנדרש. לכן יהושע שלח מרגלים וכן משה רבינו שלח מרגלים ליעזר. כן טרם הכניסה לארץ, שתיכבש על ידי צבא ישראל, יש לשלוח מרגלים.

אולם, קשה על פירוש זה משני טעמים. כאשר שולחים מרגלים צבאיים לא שולחים שניים עשר אנשים, ראשי בני ישראל. יותר הגיוני לשלוח “בוגרי סיירות”, בעלי כישרון ריגול, ולא פמליה גדולה וחשובה. פמליה כזו אינה נראית כריגול צבאי. בנוסף, נכון כי אנו רואים בבקשתו של משה הוראות המתאימות לריגול – “וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים” (במדבר יג יט) – אך אנו רואים גם דברים לא קשורים לריגול: “וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה… וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים” (שם יט-כ). הביטויים בפסוקים אלו אינם מתאימים לאופי צבאי, וכן מהו הצורך הצבאי בהבאת פרי הארץ? מכאן אנו למדים שפחות מסתבר לומר כי מדובר במשלחת צבאית, ואם כן מהי תכלית שליחת המרגלים?

כן אם נתבונן בפרשה נראה כי הביטוי ‘מרגלים’ אינו מופיע בפרשה, אלא הם קרואים “תָּרִים” (שם יד ו), והפועל ת.ו.ר חוזר פעמים רבות במהלך הפרשה. כלומר הם לא באו לרגל, אלא לתור את הארץ – משלחת סקר לצורך בדיקת הארץ ובחינתה. לכן הם התבקשו לבדוק את טיב הארץ מבחינה צבאית, חקלאית ואנושית. הרמב”ן מסביר (שם יג ב) שהאנשים נשלחו לתור את הארץ כדרך סוחרים הבודקים טיב הסחורה:

“אבל ד’ צוה ‘וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן’, והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון ‘לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסֹּחֲרִים’ (דברי הימים ב ט יד)”.

מדוע נשלחו לתור? מסביר הרמב”ן:

“ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו’ השמנה היא אם רזה וגו’ והכל לשמחם כי ‘צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת’ (יחזקאל כ ו), ויעלו בה בחפץ גדול”.

כמו הכלל “אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה” (קידושין מא א) כך כאן. לא מספיק להאמין בטוב הארץ, כי השדכן סיפר על כך, אלא צריך לראות אותה ולעורר את החשק, ש’יעלו בה בחפץ גדול’. לכן המשלחת לא נועדה לצרכי ריגול, אלא לתור את הארץ ולדווח על טוּב הארץ ועל גדולתה.

שליחת המרגלים – ציווי ד’ או בקשת ישראל

לפי דברים אלו ניתן ליישב קושיה נוספת על פשט הכתובים בתורה. מהפסוקים בפרשתנו משמע כי ד’ הוא המצווה את משה לשלוח את האנשים:

“וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים” (במדבר יג א-ב).

אך בחומש דברים (א כב) משה אומר לבני ישראל:

“וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן”.

אם כן אין מדובר בציווי ד’, אלא זוהי יוזמה של בני ישראל. רש”י מיישב קושי זה:

“שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו ‘נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ’… ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר: ‘אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם’ וגו’ (שמות ג יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה”.

הבקשה התחילה מעם ישראל והקב”ה אמר שהוא לא מצוה על כך, ‘אם תרצה שלח’. אין מדובר בציווי רגיל, אלא היתר של הקב”ה. אולם, הרמב”ן מבאר על פי פשטי המקראות שיש הבדל בין בקשת ישראל ובין דבר ד’. בני ישראל ביקשו לשלוח אנשים לפניהם לחפור את הארץ. לחפור, היינו ריגול, ונשלח אותם ‘לפנינו’ כדרך המרגלים שהולכים לפני העם. כן כתוב מפורש: “וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ” (דברים א כד).

אם כן, בני ישראל ביקשו מרגלים וזוהי בקשה לגיטימית – “וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר” (שם כג). אך מדוע בסופו של דבר לא נשלחו מרגלים, אלא ד’ ציווה לשלוח ‘תרים’? אלא בני ישראל רצו לשלוח מרגלים דייקא כי היו להם פחדים וחששות, לכן הם לא רצו לשלוח משלחת סקר. אך הקב”ה חשש שאם בני ישראל ישלחו חבורה מצומצמת של מרגלים “מקצועיים” אזי ייתכן והם ייבהלו ממה שיראו בארץ, וכאשר יחזרו יפחידו את כל העם. לכן, אף על פי שניתן להבין את הצורך בשליחת מרגלים – לא רק צורך צבאי, אלא מצד הפחדים והחששות – עדיין יש צורך לעשות זאת בצורה נכונה.

לכן משה שולח שניים עשר אנשים חשובים, ראשי בני ישראל, אחד מכל שבט. באופן הזה גדל הסיכוי שתהיה בשורה של אמונה ורוממות אשר תחזק את בני ישראל. אולם, למרות שנשלחו ראשי בני ישראל לספר בשבחה של ארץ ישראל, הם הפחידו והניאו את לב העם. בסופו של דבר היה שבר גדול.

ההבדל בין התרים ובין המרגלים מתרץ את השאלה. בקשת ישראל היתה בקשת מרגלים, אך הקב”ה צפה בלבבות ושלח תרים על פי ד’ כדי שיביאו בשורה, אך לא כך היה.

מתוך כך אנו מבינים שהנושא של הפרשה הוא כיצד לתור, כיצד לראות.

ראייה חזקה לכך שנושא הפרשה הוא ‘כיצד תרים’ ניתן לראות בסוף הפרשה, פרשת ציצית: “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” (במדבר טו לט) – כיצד להסתכל. ד’ שלח את האנשים לתור את הארץ ולהסתכל עליה, אך מה הם ראו?! לכן, כאשר שולחים להסתכל צריך לדעת איך לעשות ועל מה להסתכל. כל החיים אנו מסתכלים, מביטים ומתבוננים, אך כיצד ועל מה? זה המיקוד של נושא הפרשה, ונבסס את המסר הזה.

חטא המרגלים

יש להבין מהי נקודת החטא של המרגלים. אנחנו רגילים לומר וברור לנו כי החטא הוא שמאסו בארץ ישראל, כפי שכתוב בתהלים (קו כד) “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה”, לא רצו את ארץ ישראל. אולם, כאשר מסתכלים על הפרשה לא מוצאים כל כך את הנקודה הזו, אלא מודגשים שני דברים.

דבר ראשון החטא הפשוט הוא חוסר אמונה. הם מדברים רעה בארץ, פוחדים ויראים מלבוא לארץ, כי הם לא מאמינים בד’:

“וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ” (במדבר יד יא).

כן בחומש דברים (א לב):

“וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּד’ אֱ־לֹהֵיכֶם”.

חטא חוסר אמונה בד’; חולשת אמונה ופגם באמונה. דבר זה הוא קשה מאוד, כיצד הם לא מאמינים אחרי שראו את עשרת המכות, מכת בכורות ואת קריעת ים סוף? איך אפשר לא להאמין כאשר ראו ניסים גלויים? אלא ששאלה זו לא קשה – אמונה זה דבר קשה, היא נגד החוש והמוחש של הענקים שרואים בארץ ישראל. כמו כן ייתכן והם שמעו שבארץ ישראל הם אלו שיצטרכו להילחם; ד’ יכול להילחם, אך האם אנו יכולים? אך ודאי אמירה זו היא גם כן חטא, מכיוון שהקב”ה אמר שהוא יגרש מפנינו את האמורי. על כן, נראה כי חטא המרגלים הוא פגם באמונה.

בנוסף ישנו פגם נוסף – הוצאת דיבת הארץ רעה, חטא לשון הרע. המרגלים עצמם נקראים מוציאי דיבה: “וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ” (במדבר יג לב). רש”י בתחילת הפרשה מביא את דברי חז”ל המבססים שזהו חטאם:

“למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר”.

חטא לשון הרע הוא החטא החמור ביותר בתורה – חטא אדם הראשון, חטא המרגלים, חטא פילוג הממלכה. מי שלומד את פתיחת החפץ חיים לומד שעיקר התורה היא לא לספר לשון הרע. אם כן החטא הוא חוסר אמונה או חטא לשון הרע? מהי נקודת החטא?

בדרך פשוטה לא קשיא, כי השאלה היא מי חטא. חטא חוסר האמונה הוא חטאו של עם ישראל, והמרגלים בכללם, שהם פחדו ולא האמינו. חטא הוצאת דיבה הוא חטא המרגלים. בנוסף לכך שהם לא פחדו ולא האמינו בד’, הם גם הוציאו דיבה ואמרו לשון הרע: “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ” (שם). לא רק אמרו לשון הרע, אלא הוציאו שם רע ושיקרו.

תחילה אמרו המרגלים: “וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ” אך “אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם”. לפני משה אמרו שהארץ טובה היא, אך קשה ומפחיד לכבוש אותה. לאחר שהמרגלים ראו שההפחדה שלהם לא מספיקה, אלא קם מולם כלב ואומר “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”, אז הם התחילו לשקר, אך לא לפני משה, אלא באהליהם (רמב”ן במדבר יג לב). על זה עונשם חמור יותר מעונשם של כל ישראל.

אם כן מצאנו שני חטאים: החטא הכללי של עם ישראל והמרגלים, חוסר אמונה, והחטא הפרטי של המרגלים, הוצאת דיבה. אולם, נראה שיש קשר מהותי בין חוסר אמונה ובין לשון הרע. אולי ניתן לצרף לדבר זה שאלה נוספת. מדוע אסור לספר לשון הרע? כדי לא לפגוע בבני אדם, אך האם ארץ ישראל נפגעת? הרי היא דבר דומם. ובכלל, מי אמר כי מדובר בחטא לשון הרע כלפי הארץ? ייתכן ומדובר בחטא של דברי שקר, אך מדוע לבוא ולומר כי מדובר בחטא לשון הרע? לכאורה, לשון הרע הוא רק כלפי מי שיכול להיפגע, בני אדם.

פרשנות המרגלים

כדי להבין את שורש החטא ואת סוגיית התרים המסתכלים יש לשאול שאלה קשה אותה שואל הרמב”ן: מה רוצים מהמרגלים ומה הם עשו? משה רבינו אומר להם באופן מפורש: ‘החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים’. ביקשו דיווח על עוצמת האויב וביצוריו, וכאשר הם חוזרים הם מדווחים: ‘אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות מאוד’.

מדוע יש טענות כלפי אנשי המודיעין המדברים מהשטח? ביקשת מהם דיווח והם אמרו דברי אמת. אף אם תרצה לומר שהם הגזימו, הרי אנו רואים כי גם משה רבינו אומר: “עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם” (דברים א כח). ואם תרצה לומר שבסוף המרגלים אמרו שהארץ אוכלת יושביה, הרי שהביקורת כלפיהם על ידי כלב נאמרה לפני שהם אמרו ארץ אוכלת יושביה. אם כן מה רוצים מהמרגלים?

אלא שיש לדייק בדברי המרגלים:

“וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם”.

עונה הרמב”ן שהחטא בא לידי ביטוי במילה אחת, “אפס”. אם המרגלים היו באים ואומרים ‘הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש וזה פריה, ועז העם היושב בארץ’ וכו’ אז לא היה שום חטא – דיווח מודיעיני מדויק. מילה אחת הפילה אותם: ‘אפס’. למילה אפס יש שני פירושים. הרמב”ן הסביר כי המילה אפס משמעותה ‘אין לנו כח’:

“אבל רשעם במלת אפס, שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין”.

הארץ היא נפלאה, אך אין לנו כח. פירוש נוסף על פי הפשט הוא התרגום המפרש כי אפס משמעותה ‘אבל’ מלשון לחודייהו. ‘הכל נפלא אבל’…

כלומר, המרגלים לא דיווחו את המציאות, אלא הם פירשו את המציאות. על פי מה הם פירשו את הדיווח שלהם? על פי החולשה שלהם. לא ביקשו מהם לתת חוות דעת ולפרש, אלא לספר מה ראו, והם הביאו את סיפור ראייתם עם תוספת פרשנות אישית: ‘הכל נפלא, אבל אין לנו כח’.

בחירת העין

הסיבה לכך שהמרגלים יכולים לפרש את המציאות היא כי יש בחירה חופשית לאברי האדם הפרטיים – לעשות מצוה או לא לעשות מצוה. הבחירה המעשית היא באיברים, אך יש בחירה קודמת והיא בחירת העין – כיצד להתבונן על המציאות.

אדם מסתכל על המציאות מתוכו, ולכן יש אפשרויות רבות לתאר כל מציאות. כלומר, אפשר לבחור איך לתאר את המציאות. העובדות היבשות הן מצומצמות, והמביט צובע את המציאות על פי הצבע בו עיניו מתבוננות. לכן יש בחירה כיצד להסתכל על המציאות: עין טובה או עין רעה, עם אמונה או בלי אמונה.

המרגלים התרים תרו אחרי לבבם. הם לא תיארו את המציאות, אלא תיארו את העדר אמונתם במציאות, וזה חטאם.

המרגלים ניגשים אל המציאות ללא ריבונו של עולם ומתארים אותה בלעדיו, מתוך חוסר אמונה, ולכן הם הגיעו למסקנה שאי אפשר לכבוש הארץ. תיאור המציאות מתוך ריקנות אמונה מביא ממילא לכך שאין אמונה שאפשר להתגבר על המציאות המתוארת ללא ריבונו של עולם.

אפשרות אחרת היא להסתכל על המציאות מתוך האמונה, שהיא הדבר הריאלי ביותר. הרי הם ראו את עשרת המכות, את מכת בכורות ואת קריעת ים סוף. אם תסתכל על המציאות מתוך נקודת האמונה הודאית תראה פלאות. אך המרגלים חטאו בכך שהם הביטו על המציאות שלא מתוך האמונה, וצבעו אותה בצבע הפחד שבליבם.

מפורסם הדיוק בפסוק “וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם” (במדבר יג לג) – הכל מתחיל מכך שאתה מסתכל על עצמך כחגב, ולכן אתה נראה כך בעיניהם. הכל מתחיל מהמסתכל, מאיזו נקודת מוצא אתה מסתכל על המציאות ומה מבטך עליה.

וזהו החידוש בסוף הפרשה, יש בחירה לעין: “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם” (שם טו לט). אתה יכול לבחור איך להסתכל ועל מה להסתכל. הציצית מלמדת אותנו להסתכל על המציאות החיצונית מתוך רוממות פנימית של אמונה, ולא מתוך פיתוי והיסחפות אחר הרושם החיצוני הריק של המציאות.

לכן יש ללמוד איך לתור ואיך לראות. גם דיווח יכול להיות שקרי כאשר הוא בא מתוך פרשנות ונקודת מוצא של ריקנות אמונה ופחד. אך המאמין הוא הוא הרואה את המציאות הריאלית ביותר.

חוסר אמונה ולשון הרע – חד הם

אם אנו מבינים כך אזי חטא לשון הרע וחוסר האמונה הם דבר אחד. מתוך שלא האמינו והיו מרוקנים מאמונה אזי הם לא תיארו את המציאות כפי שהיא באמת. לכאורה, לשון הרע הוא על אמת, אך כל לשון הרע הוא באמת שקר. אדם בוחר להסתכל על המציאות מתוך נקודת המוצא של הרע, וזה דבר שקרי. העובדות התרחשו, אך הנקודה אינה העובדות אלא הפרשנות. זוהי הנקודה של ההולך רכיל – האדם צובע את המציאות על פי הצדדים המעשיים הבודדים והחיצוניים שלה. אך הוא אינו רואה את אמיתת המציאות הטובה.

וזוהי אמונה בד’. אין מדובר באמונה שד’ כל יכול והוא יכול להתגבר על המציאות הרעה והטמאה. אלא אמונה היא להכיר את המציאות כתופעה א־להית מופלאה מלאה טוב. זוהי הכר אמיתית של החבר, של עם ישראל וארץ ישראל. זוהי אמונה בכך שהא־להי הוא העיקר ולכן מסתכלים על המציאות מתוך אמונה.

המרגלים היו חסרי אמונה ולכן הם הוציאו דיבה ותיארו את המציאות מתוך ריקנותם וכפירתם. זה נקרא לספר לשון הרע – תיאור המציאות בלי ד’.

רש”י מפרש על הפסוק “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ” (שם לב): “בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים”. כל מקום שהם הגיעו אליו היו הלוויות, אך אומר רש”י שזה היה חסד ד’ – “והקב”ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו”.

על כן, יש בחירה האם לראות את חסד ד’ בהשגחה הפרטית מאת ריבונו של עולם, וזוהי האמת כי כך זימן ד’, או שמא אתה בוחר לראות כיצד מתקיימות הלוויות כל עת – ‘ארץ אוכלת יושביה’. זוהי שאלת המבט על המציאות. לכן הוצאת דיבה ולשון הרע הוא החטא הנורא ביותר, כי זה אופן המבט על העולם. האם זהו עולם של הקב”ה ובו מתהלכים אנשים עם צלם א־להים. או שמא זהו עולם נוראי מלא נוכלים ושקרים, שרק ד’ החזק יכול לנצח את כולם. כאשר אתה מתבונן על העולם באופן הזה אתה חי בעולם בלי נוכחות ד’, אין ד’ בקרבך.

לכאורה, יש כאן שני שורשים, שורש של חוסר אמונה וסיפור לשון הרע, תיאור המציאות שלא מתוך אמונה. חוסר האמונה ולשון הרע גרמה לכך שצריך לשקר, כי כיוון שעדיין רוצים ללכת לארץ ישראל אזי צריך להוסיף שקרים, סילוף המציאות כדי שהמציאות תתאים לפחדים.

זה היסוד והשורש של שני החטאים המתחברים להיות אחד – אמונה בד’ בארץ.

לפי זה מובן מדוע אסור לספר לשון הרע על דומם. הבעיה בלשון הרע אינה פגיעה ב’ואהבת לרעך כמוך’, אלא חוסר אמונה בקב”ה ובעולמו. זהו תיאור העולם כעולם שהוא אינו מעשה ד’. שורש הפגם אינו פגם חברתי, אלא פגם רוחני של עין טמאה, המספרת את סיפור המציאות מתוך כפירה וריקנות. לכן המספר לשון הרע ממליך את השטן על חייו, הוא רואה כיצד הרע מוביל את המציאות. לפי דבריו, הרע הוא הכח הדומיננטי ביותר במציאות.

ארץ ישראל והמבט הא־להי

אך עדיין לא מובן כיצד החטא קשור לארץ ישראל. לכאורה, מדובר בפגיעה בחיים הכלליים והיא נכונה לכל אדם ואדם ובכל מצב ומצב. יש להבין כיצד החטא קשור באופן מהותי למאיסה בארץ חמדה, כמאמר הכתוב בספר תהלים: “וימאסו בארץ חמדה”. כיצד השורש השלישי מתאחד עם שני השורשים אותם ביארנו עד כה.

נראה לומר כי זהו בדיוק העניין של ארץ ישראל. ד’ נוכח גם בחוץ לארץ, אך בחוץ לארץ הקב”ה נמצא מחוץ לעולם. כלומר, לא פוגשים כיצד הא־להי חי בתוך המציאות, אלא שרי האומות הם השולטים. הקב”ה קרוי אלהא דאלהיא, הקב”ה מנהל את הכל כמריונטות על חוטים, כפי שאנו פוגשים במגילת אסתר – אנשים חושבים שהם מנהלים את העניינים, אך באמת הקב”ה הוא המושך בחוטים ומסובב כל הסיבות. אך אנשים רעים ומלאי תככים ומזימות מנותקים מד’ יתברך ועל כן ד’ מתגלה כאלהא דאלהיא, סיבת הסיבות. זוהי אמונה של חוץ לארץ, בחינת קטנות.

ארץ ישראל היא ארץ הקודש, “אֶרֶץ אֲשֶׁר ד’ אֱ־לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ד’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים יא יב). זוהי ארץ בה פוגשים את המציאות בעיני ד’. חיים את העולם באופן בו ד’ חי את העולם, רואים את העולם דרך מבטו של הקב”ה. זוהי סגולת הארץ. אין מדובר בעולם עליו ד’ מולך בבחינה חיצונית – עולם העומד כשלעצמו ולבחירת בני אדם והקב”ה שליט ומולך, ומביא הכל לחפצו. בארץ ישראל פוגשים כיצד הארץ היא של ד’. פוגשים את השכינה ואת הנוכחות הא־להית בעולם. “אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל” (מדרש תהלים קה). יש עין מיוחדת, ‘ארץ אשר עיני ד’ בה’ – זוכים להיפגש עם העיניים של ד’. ודאי בכל מקום נמצאים עיני ד’, אך לא פוגשים אותן אלא בארץ ישראל.

לכן מהותי ביותר לא לספר לשון הרע בארץ ישראל, כפי שהרב צבי יהודה זצ”ל היה אומר שהחפץ חיים הוא שליח דרחמנא לטהר את פגמי הלשון לפני החזרה לארץ וקיבוץ הגלויות השלישי. לשון הרע בארץ ישראל היא “פיצוץ”, כי כל עניינה של ארץ ישראל היא לראות טוב, לפגוש טוב ולדבר טוב; להיפגש עם הא־להי. זו עניינה של הארץ – לתאר את העולם בעיני ד’.

המרגלים נדרשו לתור את הארץ, להתרומם אל המבט שרואה את טוב ד’ בארץ החיים. אך הם חטאו, הם גילו שהם לא שייכים לארץ ישראל. יש אמונה ביכולת ד’, להאמין שד’ גדול. ייתכן והמרגלים ידעו שד’ גדול, אך יש אמונה בהופעת חיי ד’ בעולם הזה; אמונת ארץ ישראל. אפשר לממש את הקדושה בעולם הזה, אפשר להיות קדושים בארץ. יש לנו כח ויש לנו יכולת להתגבר על כל המכשולים ולהיכנס לארץ. עוצמה יש בקרבנו. כאן כשלו המרגלים.

“וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ” (במדבר יד יא) – אין מדובר רק בחוסר אמונה ביכולת ד’ לחולל אותות ומופתים, אלא לא האמינו באיכות אמונה מסוימת, השייכת לכניסה לארץ. לכן בגלל חטא המרגלים התעכב עם ישראל ארבעים שנה עד הכניסה לארץ. נדרשו ארבעים שנות חינוך והתרוממות כדי לזכות לעין של ארץ, לזכות למבט של גדלות אמונה.

ארץ ישראל וראשי בני ישראל

וכאן ניתן להעלות שאלה: מדוע דווקא לצדיקים יש קשיים עם ארץ ישראל? בעליית עזרא עלו פשוטי העם ורוב תלמידי החכמים נשארו בחוץ לארץ. כן בדורות האחרונים אנו רואים כי עיקר העולים לארץ ישראל היו אנשים שלא שמרו תורה ומצוות. כמובן הכללה זו אינה נכונה, היו עולים יראי שמים וצדיקים, אך באופן כללי רוב היראים נשארו בחוץ לארץ.

התשובה לכך היא בחטא המרגלים; המרגלים היו מראשי בני ישראל. דווקא להם יש בעיות עם ארץ ישראל. מדוע?

אלא שאצל הצדיקים יש פחד מארץ ישראל, פחד מהחיים. בארץ ישראל החיים חזקים הם. אנו מצווים להיכנס לארץ ישראל כדי לחיות בה, אך יש יראה מהחיים, הגורמת לצדיקים לפחד מארץ ישראל. יש מקום לפחד הזה, הוא מוצדק.

המרגלים אומרים שהארץ אוכלת יושביה. מסביר הרב שרקי שיש תכלית לאכילה. אנשי מעלה אינם אוכלים כדי לשבוע, אלא כדי להרים את הארץ אל השמים. אכילת הצדיק בקדושה מעלה את החומר אל הנשמה. אם כן, תפקיד האדם לאכול את הארץ, להעלות את הארץ אל השמים. אך המרגלים אמרו שהארץ היא אוכלת יושביה, הארץ מפילה את האנשים אל החומר. זהו החשש של המרגלים. הארץ מפחידה כי היא יכולה למסמס את קדושת ישראל ולגרום לה להיות חילונית. חלילה ניכנס לארץ ונהיה מושקעים בזריעה וחרישה ונשכח את ד’. החיים הללו משכרים ומבלבלים את הדעת ולבסוף יגרמו לנו לעזוב את ד’. דווקא במדבר יש בהירות אמונה וצדקות.

הזוהר הקדוש אומר שהמרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה, מכיוון שהם ירדו ממעלתם בארץ ישראל. כיצד הם ידעו זאת, האם אמרו להם שיפטרו אותם כשייכנסו לארץ? אלא הם הבינו לבד שבארץ ישראל לא צריך נשיאים. קדושתנו אינה מתאימה לארץ והיא עלולה להיעלם. לכן דווקא מתוך קדושתם הם באו למנוע את הכניסה לארץ, בה יש פחד שהקדושה לא תתאים והיא תיעלם.

כמובן זהו חטא, כי קדושה היא לעשות רצון ד’ ללא חשבונות. האם יכולים לומר: ‘הקדושה אינה מתאימה לקדושה שלי ולכן אני לא מקיים מצוות’? צריך להאמין בד’ שאם הוא ציווה אזי ודאי יש לנו יכולת. אנו מלאי אמון כלפי הקב”ה שאם הוא נתן לנו מצוה להיכנס לארץ אזי הוא ערב לתוצאותיה.

אבל נראה לבאר באופן עמוק יותר. הנושא של ארץ ישראל הוא להאמין שהארץ היא של ד’ יתברך. המרגלים אומרים “לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ”, מהקב”ה. המרגלים מבטאים קדושה המפחדת מהמציאות. יש להם את קדושתם, אך כאשר הם באים אל המציאות אזי המציאות מפחידה את קדושתם. אך המציאות כולה היא של ד’ יתברך. עצם העמדת קדושה המפחדת מהמציאות היא כישלון. הפחד מהמציאות הוא מובן, אך מדוע אתה מפחד מהמציאות? כי אתה מתאר את המציאות כמציאות שהיא לא של ד’. מי שמתאר את המציאות באופן הזה מפחד ממנה! וזוהי גופא הבעיה – אתה לא התרוממת לראות באמת מהי המציאות, שהמציאות כולה היא גילוי ד’, “לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ד’ בְּאֶרֶץ חַיִּים” (תהלים כז יג).

זוהי ארץ ישראל ולכן באמת צריך להחליף את הנשיאים בארץ ישראל, כי הם לא שייכים אליה. יש חששות בעת המפגש עם המציאות, אך קדושה המפחדת מהמציאות רואה את המציאות כמאיימת על הקב”ה. זוהי קדושה החיה בפירוד והיא אינה מאמינה באמת הפשוטה, שהעולם הזה אינו מפחיד ואינו מאיים על הקב”ה. אלא העולם שלו יתברך ואפשר לבוא לארץ ולחיות חיים בריאים בגוף ובנפש, בחקלאות ולהיות דבקים בקב”ה בכל מרחבי החיים. המשימה שלנו היא להיכנס אל הארץ ולהראות כיצד הדבר אפשרי.

הופעת חטא המרגלים לאורך הדורות

חטא המרגלים אינו חטא היסטורי, אלא הוא פגם הקיים בתוכנו. החטאים המופיעים בתורה, אינם  חטאים של דור מסוים גרידא, אלא התורה נצחית היא, ועל כן החטאים בתורה הם שורשים של חטאים בכל הדורות.

השורש של “הפחד הצדיקי” קיים בעם ישראל ותפקידנו למחות את חטא המרגלים; לומר “טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד” (במדבר יד ז). השורש של אמירה זו היא אמונה בד’ החי בעולמו. זהו תיאור שלם של אמונה:

“מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ-ישראל… וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים מלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם (מודפס א־להים), על כל פשעים היא מכסה באהבתה” (אורות ישראל ט ט).

על כן אנו מבינים שיש כאן חטא אחד – פגם באמונה בגדלות ד’, הד’ החי בעולמו. למרגלים יש אמונה דקטנות. תפיסה דתית-חיצונית של א־להים הנמצא מחוץ לעולם ומנהל אותו מבחוץ. אמונה זו מאמינה ביכולת ד’ העליונה, אך היא אינה מאמינה שד’ יכול להיכנס לארץ. אמונה של ארץ ישראל רואה את ד’ חי בעולמו. וזה גופא עניינה של ארץ ישראל.

ישנו סיפור על חסיד אחד שבא לביקור בארץ ישראל בימי עליית החלוצים. כאשר הוא חזר אל הרבי אזי שאל אותו הרבי מה המצב בארץ ישראל. ענה לו החסיד כי המצב אינו פשוט. יש בארץ כפירה וחוצפה, כן מזג האוויר לא נוח ויש מחלות וביצות. אמר לו הרבי שהוא יספר לו סיפור על בחורה אחת, כלילת המעלות. בן ראש הכפר חמד את הבחורה ורצה להתחתן איתה, אולם הוא היה איש גס, המוני ולא איש מעלה כלל. ניגש הבן אל ראש הכפר וביקש שהוא יקבע פגישת שידוכין עם הבחורה. אביה של הבחורה לא ידע מה לעשות, ביתו בחורה טובה וודאי שהבחור הזה אינו מתאים לה. מצד שני, אם הוא יגיד זאת לראש הכפר אזי הוא יתנקם בו. אמרה הנערה לאביה כי אין מקום לדאגה והוא יכול לסדר פגישה עם בנו של ראש הכפר. מה עשתה הנערה? כיערה את עצמה, לבשה בגדים מכוערים ופרעה את שערה. בפגישה עצמה היא דיברה דברי שטויות והבלים, השתטה לחלוטין. סיים הבחור את הפגישה ואמר לחבריו: ‘הכל שקר. היא אינה יפה ואינה חכמה, אין בה כלל מעלות’. אמרו לו חבריו: ‘עדיף שתשתוק. היא יפה וחכמה, אלא שהיא לא רוצה אותך כלל ולכן היא כיערה את עצמה בפניך’. כך סיפר הרבי לחסיד. ארץ ישראל יפה ואנשיה מופלאים, אך היא אינה רוצה אותך והיא מראה לך את פניה המכוערות.

כך גם המרגלים לא ראו את ארץ ישראל, אלא הם ראו את חולשותיהם ואת חטאיהם; את חוסר האמונה שד’ חי בקרבם. הם ראו את הכל מתוך ה”חגבות” שלהם, וחגבות זו היא שתיארה בעיניהם את הארץ. כאשר אדם מסתכל מתוך חגבות הכל נראה קטן ושפל, אך כאשר מסתכלים מתוך גדלות רואים את ד’ מתהלך בעולמו.

על כן, הנושא של פרשתנו הוא כיצד לתור וכיצד להסתכל. יש לנו בחירת העין, איך לחיות – האם אנו חיים בעולם ללא נוכחות ד’ ועלינו להמליך אותו, או שאנו יכולים להתרומם ולראות את העולם כעולמו של ד’ יתברך. להיות בן ארץ ישראל הרואה את השכינה בעולם.

 

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון