פועלו של בועז, וחג השבועות | הרב אהד קרקובר

הטעמים לקריאת מגילת רות

נהגו ישראל לקרוא בחג השבועות מגילת רות וטעמים שונים ניתנו לקריאה זו. טעם אחד הינו שדוד המלך נולד בשבועות ולכן מתאים לקרוא בחג את מגילת רות, המציינת את מגילת היוחסין של דוד. האבודרהם (סוף תפילת מוסף חג הפסח) מביא שני טעמים. האחד הינו שרות דבקה בקב”ה והתגיירה וכן עם ישראל התגייר בחג השבועות, כפי שמופיע בגמרא (יבמות מו ב) שמעמד הר סיני היה מעמד של גירות. טעם נוסף, נראה במבט ראשוני כטעם מעט תלוש: זמן התרחשות המגילה. נעמי ורות הגיעו לארץ ישראל בתחילת קציר שעורים ורות ירדה לגורן בגמר קציר חיטים. אם כן יוצא שתקופת התרחשות מגילת רות היא תקופת הקציר, שבסופו חל חג השבועות.

אם נחפש בהיסטוריה ודאי שנוכל למצוא מאורעות היסטוריים נוספים שהתרחשו בתקופה שבין קציר שעורים ובין קציר חיטים. לכאורה, בטעם זה אין קשר מהותי לתוכן המגילה, אלא רק הזמן בעלמא. וכי הזמן בלבד הוא טעם מספק בשביל להביא למנהג קריאת מגילה? אולם, נראה שאם נתבונן בו היטב נבחין כיצד טעם זה הוא הטעם הפשוט והעיקרי מכל הטעמים. ננסה להסביר טעם זה דרך התבוננות במגילה ומתוך כך נבין גם כן את עניינו של חג השבועות.

“ד’ עִמָּכֶם” – “יְבָרֶכְךָ ד'”

נתחיל דרך התבוננות בפסוק אחד, הנראה לכאורה כפסוק מיותר. כאשר נעמי מגיע לארץ ישראל כתוב:

“וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ד’ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ד’. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת” (רות ב ג).

בועז מגיע אל השדה ואומר לקוצרים ‘ד’ עמכם’ והם עונים לו ‘יברכך ד”. לכאורה, פסוק זה הוא מיותר, מכיוון שבמילים אחרות הפסוק אומר: ‘הוא אמר לו ‘שלום’ והוא ענה לו בחזרה: ‘שלום גם לך”. כביכול אנו למדים מהפסוק שבועז היה אדם מנומס ומכבד את הבריות. ייתכן והיו חילופי דברים נוספים ביניהם, והיינו מצפים שהמגילה תכתוב דברים מהותיים. אולם, נראה לומר שעיקר מגילת רות כתוב בפסוק זה. על מנת לבאר עניין זה נפתח בסיפור המגילה בכלל, דרך סיפור הירידה מהארץ של אלימלך ומשפחתו.

חטא אלימלך ומשפחתו

אלימלך ומשפחתו ירדו למואב בזמן הרעב והם נענשו על כך חמורות. עונשם היה כרת, לא נשארו צאצאים מהמשפחה פרט לכלות הנוכריות. מה היה החטא שהביא לעונש כה חמור? אומרת הגמרא (בבא בתרא צא א):

“אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו?”

טרם שנראה את תשובת הגמרא אזי אנו רואים שהגמרא יוצאת מנקודת הנחה שהם היו ‘גדולי הדור ופרנסי הדור’, הם היו מחשובי הדור ואנשים צדיקים. לכן, מסתמא הם לא ירדו על מנת לעשות לביתם, כביכול “להצליח באמריקה”, אלא הם ירדו מחמת הרעב, וכן אברהם אבינו ירד מהארץ בזמן הרעב. אם כן, מפני מה נענשו?

“מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ”.

כלומר, למרות הרעב לא היה להם לרדת מהארץ; הם היו אמידים והם יכלו להחזיק מעמד. כנראה היה מדובר ברעב שהם יכלו לשרוד אותו, כיוון שהיו עשירים, ולמרות זאת הם עזבו. על כן, לפי הגמרא חטאם היה המאיסה בארץ ישראל וחוסר בהכרת החשיבות של ארץ ישראל. הם לא עמדו בניסיון ועל כן ארץ ישראל תבעה את כבודה וכתוצאה מכך משפחת אלימלך הושמדה.

המדרש מבאר טעם אחר לעונש שבא על משפחת אלימלך (רות רבה א ד):

“למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל ליבן של ישראל עליהם… אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם”.

על פי המדרש משפחת אלימלך יכלה לשרוד את הרעב, לא היה להם חיסרון כלל. אך הם היו צרי עין ופחדו שיבואו העניים ויבקשו מהם. כלומר, החטא אינו מצד כבודה של הארץ, אלא לא הייתה בהם אהבת הבריות ואהבת ישראל, והם לא רצו לפרנס את כולם בעת הצרה.

הגמרא בהמשך דבריה (בבא בתרא צא ב) מבארת טעם נוסף שנענשו, לפי הסוברים שהיה מדובר ברעב גדול ולכן לא היה חטא בירידתם מהארץ:

“שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו”.

התייאשות מהגאולה

עד כה ראינו שלושה טעמים לעונש: עזיבת הארץ, צרות עין ושלא ביקשו רחמים. על גביהם נראה שהגמרא מבארת טעם יסודי יותר, שהוא זה שבא לידי ביטוי בשלושת הטעמים. טעם זה הוא העומד ביסוד העזיבה של אלימלך ומשפחתו.

הבסיס לטעם זה הוא פסוקים בדברי הימים בהם מחלון וכליון נקראים יואש ושרף (דברי הימים א ד כב). דורשת הגמרא:

“יואש שנתיאשו מן הגאולה שרף שנתחייבו שריפה למקום”.

מכאן אנו למדים כי מה שעומד ביסוד החטא הוא הייאוש, הם היו מיואשים. זוהי הנקודה המרכזית. הייאוש הוא שהביא לכך שהם עזבו את הארץ ולא התפללו על דורם. נראה כי הסיבה לייאוש היא התקופה בה הם חיים – תקופת השופטים. “בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” (שופטים כא כה), יש עבודה זרה בארץ ישראל – פסל מיכה, ושחיתות מוסרית – פילגש בגבעה; כסדום היינו. תקופה של התפרקות מוחלטת, מבחינה רוחנית, מבחינה מוסרית ומבחינה לאומית. זהו מצב מייאש.

אז מגיע הרעב. במצב זה הם יכולים לומר לעצמם: ‘גם הקב”ה סובר כמונו. אנו יודעים שהסיבה לרעב היא המצב הרקוב. האם כעת עלינו להישאר כאן ולהתפלל ולפרנס דור כזה. האם אנחנו צריכים לסבול בגלל החטאים שלהם’?! לדעתם עם ישראל התחיל בטוב, משה ויהושע, אך כבר שנים רבות עם ישראל איבד את דרכו והכל מתפרק – ‘נעזבה את עמי’. לכן יואש ושרף התייאשו והלכו למואב להקים “שטיבל”, מקום של עובדי ד’ אמיתיים. אי אפשר יותר לחיות עִם עם ישראל. על כן, הם סוברים שארץ ישראל היא דבר חשוב, אך היא אינה כל התורה ולאור מצבו של עם ישראל אפשר לרדת מהארץ. לפיכך “נתחייבו שריפה למקום”.

פירוש זה (לסיבת הייאוש מן הגאולה) תואמת את התקופה, את המציאות הממשית בה הם חיו וכן שהם היו אנשים גדולים. בנוסף ניתן לסמוך פירוש זה על הפסוקים. נעמי שומעת שפסק הרעב:

“וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ד’ אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם” (רות א ו).

הדיבור בבית נעמי היה כי ד’ עזב את עמו, המצב אחר ייאוש. כעת היא שומעת שד’ פקד את עמו. החידוש אינו הפסקת הרעב, “לתת להם לחם”, אלא שתפיסתם בטעות יסודה – “פקד ד’ את עמו”.

תיקון הקלקולים על ידי בועז

מי נשאר בארץ? בועז, דור שני לאלימלך דודו. בועז נשאר בארץ למרות המצב הקשה והנורא, וכאשר הוא מגיע לשדה הוא אומר לקוצרים: “ד’ עמכם”. אין זו אמירה סתמית. המשנה במסכת ברכות (ט ה) אומרת:

“התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בַּשֵּׁם (ברטנורא: “בשמו של הקב”ה”), שנאמר ‘וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ד’ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ד””.

מדוע דווקא על פי בועז תיקנו שיהא שואל את שלום חברו בשם? כי דוד שלו היה צר עין ולא ביקש רחמים – מצב של התפוררות. אומר בועז: ‘רבותיי, החיבור בין ישראל לחברו אינו עניין של חול, אלא עניין של קודש’. כאשר ישראל נמצאים באחדות אזי הקב”ה שוכן וכאשר ישראל בפירוד אין שכינה. בועז השריש תפיסה זו בעם ישראל. בועז מסתובב ואומר שהחיבור בתוך עם ישראל אינו עניין של חול, אלא של קודש. זהו עניין א־להי, אין שכינה בישראל כאשר יש פירוד.

על כן, בועז עוסק בתיקון ובאמונה גדולה שלא יטוש ד’ עמו, כאשר אופן התיקון הוא הזכרת שם שמים – ‘ד’ עמכם’. החיבור בינינו זה השכינה והא־להות. את הנקודה הזו הוא רוצה להחדיר בתוך עם ישראל: “התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם”.

כמו כן, יש להתבונן על תוכן דבריו. הוא מברך את חברו בשם, אך מהי הברכה? הברכה היא ‘ד’ עמכם’! ד’ לא עזב את עמו, זוהי המציאות. הוא לא מאחל להם דבר מה, אלא אומר להם שד’ נמצא איתנו. אין להתבלבל מדברי המקטרגים, המייאשים והמדברים סרה. אלא, ד’ נמצא עִם עם ישראל; “הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ” (ישעיהו מט טו).

דבר שלישי שבועז עושה מחייב התבוננות. מדוע בועז נמצא עם הקוצרים? הרי בועז היה גדול הדור, אחד מהשופטים, “אבצן זה בעז” (בבא בתרא צא א). מסתמא היו לו עיסוקים רבים וכיצד יש לו זמן לרדת אל הקוצרים? אולי יש מקום לומר שגם אדם גדול צריך לפקח על העסקים שלו, כדי שהם יעבדו. ממילא, אם הוא יורד אל הקוצרים הוא יבדוק שהכל בסדר, אך הוא לא רק יורד אל הקוצרים. לאחר שהתבואה נאספת הוא ישן בגורן. מדוע הוא צריך לשמור בגורן? בועז הוא אדם אמיד ועשיר, גואל את שדות אלימלך, ולכן דאי הוא היה יכול לשכור שומר.

החתם סופר (חידושי חתם סופר סוכה לו א) מבאר שעבודת החקלאות בארץ ישראל היא בגדר מצוה ועבודת ד’, ולכן בועז יורד אל הגורן. כפי שלימוד תורה לא פוטר ממצוות תפילין כך לימוד תורה לא פוטר מעבודת החקלאות. ונראה לחתם סופר לומר כי דברי רבי ישמעאל שצריך לשלב תורה עם עבודה, כפי שהוא לומד מהפסוק “ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ” (ברכות לה ב), זה רק בארץ ישראל. בארץ ישראל עבודת האדמה, ואף כל המלאכות (חתם סופר על התורה, דברים כ ה), הן בכלל מצוה.

אולם, נראה כי בועז לא ירד אל הגורן רק מצד המצוה הכללית, אלא עכשיו צריך לחבב את יישוב הארץ. כאשר הוא רואה שישנם אנשים אשר מפאת הבצורת נוטשים את החקלאות ואת הארץ אזי הוא בא ואומר: ‘ד’ עמכם ואני איתכם’! לכן בועז זורע חיטים והולך אל הגורן. הוא מתבטל מלימודו בשביל להתעסק בחקלאות, מי יודע חשיבות עבודת האדמה בארץ ישראל. באמצעות הדוגמא האישית שלו הוא עושה מהפכה, מעודד את העם ומעורר אמון למרות הייאוש הפושה בעם. בועז הוא האיש נגד הזרם, זרם העזיבה. בועז נשאר עם העניים, שאף אחד לא רוצה אותם ואין להם לאן ללכת, והוא מעודד ומחזק אותם.

לכן פסוק זה הוא ליבו של המגילה כי הוא בא כנגד שלושת הקלקולים שבאו לידי ביטוי באלימלך: עזיבת הארץ, צרות העין וחוסר האמון באהבת ד’ יתברך את עמו ישראל, עד כדי מציאות של ייאוש. בועז מתקן את שלושת הקלקולים הללו, כפי שזה בא לידי ביטוי בפסוק “וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ד’ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ד'”. בועז יורד אל הקוצרים – לחבב את ארץ ישראל ועבודת הקודש של ארץ ישראל; שאילת שלום חברו בשם – תיקון צרות העין וריבוי אהבת ישראל, וכן גילוי הקדושה הבא לידי ביטוי בקשר בין יהודי לחברו; אמירת ‘ד’ עמכם’ – עקירת הייאוש.

זוהי עבודת צדיקי אמת, תלמידי משיח המביאים את המשיח לעולם. הם אינם מצטרפים אל תחושת הייאוש ושנאת חינם, אלא מגלים את אהבת ישראל בכל תוקף. אהבה זו אינה מחפה על החטאים, אך היא מרבה אהבת ישראל, אמונה בסגולת ישראל וחיבת ארץ ישראל באורך רוח. ככה מביאים משיח וכך יוצרים תיקון.

אכילת הצדיקים

בהמשך המגילה, לפני הרגע הדרמטי ביותר במגילה בו רות יורדת אל הגורן (ויש הרבה להרחיב במעשה רות), כתוב: “וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב” (רות ג ז). מה ראה הכתוב לספר שבועז אכל ארוחת ערב, שתה והוטב ליבו? אפשר היה לכתוב שבערב בועז הגיע ושכב בקצה הערמה. מפרש רש”י: “וייטב לבו – עסק בתורה”. מהי ההדגשה שאחרי אכילתו ושתייתו הוא עסק בתורה? בטח הוא למד תורה כל היום. לכן מבארים שהוא אמר דברי תורה בסעודה.

הרב קוק זצ”ל מבאר באורות הקודש (ג רצב) את עניין אמירת דברי תורה בסעודה. באופן פשוט אנו מבינים שאמירת דברי תורה בסעודה זה אמירת דבר הלכה, אך מבאר הרב שאמירת דברי תורה בסעודה היא תורת האוכל, ונבאר כוונת הדברים.

לכל דבר בעולם יש תורה, יש אותיות קדושות המחיות אותו. כאשר האדם אוכל הוא מתאחד עם האוכל, לחם מלשון הלחמה. לאחר האכילה אנו רוצים להעלות את האוכל למעלה, כיצד עושים זאת? כפי שאמרנו, בכל דבר יש אותיות קדושות, בכל דבר יש תוכן א־להי. זוהי התורה של האוכל ואלו דברי התורה בסעודה. כוונת דברי תורה בסעודה היא גילוי התוכן הא־להי, האותיות, המחיה את האוכל. אך הבעיה היא שאנו לא יודעים מהי התורה של השניצל ומהי התורה של האפונה; אנו לא יודעים אלו אותיות מחיות את האוכל. לכן אנחנו אומרים דברי תורה כלליים, שעל ידי כח התורה האותיות שבמאכל יעלו מעלה, אך באמת האמירה של התורה, “וייטב לבו”, זה עצם ההעלאה של הלחם, העלאת האכילה.

התאבון של הצדיקים היא סימן שהגיע הזמן לגמול חסדים עם הבריאה. כעת צריך לרדת ולהתחבר לבריאה ולהעלות אותה. כך מתאר הרב קוק זצ”ל את אכילת הצדיקים:

“בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה, ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד’, דידעי מאי דמחוי להו במחוג (=מבינים רמזים)”. 

מבאר הרב את הפסוק “וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן”, והיינו העלאת האוכל.

בביאור עניין העלאת האוכל אנו עוסקים ברמזים ויש מקום לגלות רמז נוסף. בעז בגימטריא לחם (79 עם הכולל), בעז מעלה את הלחם ולכן שמו בגימטריא לחם עם ה”כולל”. בעז אינו אוכל בלבד, אלא הוא מעלה את האכילה.

כאן אנו מתחברים לחג השבועות. על פי פשט התורה לא מוזכר כלל שבשבועות ניתנה התורה, אלא שבועות הוא החג בו מניפים את הלחם. ספירת העומר היא תקופת הקציר ובסופה “וייטב לבו” – הלחם הוא מנחה, לוקחים את הלחם ומעלים אותו למען ד’. זהו חג השבועות – זה מגילת רות. אך אנו צריכים לחזור מעט ולבאר יותר את הדברים ובכך נראה דברים מאירים.

משה והמלאכים

הגמרא במסכת שבת (פח ב) מתארת כי כאשר משה עולה למרום המלאכים אומרים “מה לילוד אישה בינינו”. תחילה מכאן אנו למדים שהתורה שייכת למרום, היא לא באה לפתור את בעיות המציאות, בעיות העולם הזה. התורה היא אידיאלים נישאים ומרוממים, עובדה שהמלאכים טוענים שהיא לא צריכה להיות בארץ. כלומר, דברי המלאכים מלמדים אותנו שהתורה אינה ספר הפעלה של הארץ, זה לא שייך כלל למלאכים. לכן ברור שהתורה היא בת מרומים, שייכת לשאיפות הצדק והטוב; שאיפות שמים.

משה פוחד לענות למלאכים, שמא ישרפו אותו בהבל פיהם. אומר לו הקב”ה: “אחוז בכסא כבודי”, ד’ הוא מלך היושב על כסא, סוד המלכות. אז עונה משה למלאכים דברים פשוטים:

“אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה ‘אנכי ד’ א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים’. אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה? ‘לא יהיה לך א־להים אחרים’, בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה? ‘זכור את יום השבת לקדשו’, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה? ‘לא תשא’, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה? ‘כבד את אביך ואת אמך’, אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? ‘לא תרצח לא תנאף לא תגנוב’, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?  ” 

תשובות אלה הן פשוטות, מה חשבו בכלל המלאכים? אלא ברור שהתורה אינה מתחילה מהעבודה וממשא ומתן, אלא היא מתחילה ממגמות קדושות ונוראות. כפי שהרמב”ן מבאר בתחילת התורה, שהתורה קדמה לעולם, מה היה כתוב בה? לא היה כתוב בה שמשה היכה את המצרי, כי הוא עוד לא עשה את זה. אלא הכוונה היא שהסודות העליונים של התורה, אותיות הקודש של התורה, הן נבראו טרם בריאת העולם.

אם כן, ברור שהתורה היא מלאכית, ברור שהתורה היא רוחניות, אך זוהי רוחניות נוראה שהיא חובקת את העולם הזה ואת העולם הבא כאחד. אומר משה “מה כתיב בה”, הכתב מגיע בסוף. כלומר, בתורה יש רוחניות פלאית, רוחניות שאינה עומדת מול הגשמות כרוחניות מלאכית, אלא רוחניות אין סופית, החובקת שמים וארץ. לכן היא מעל המלאכים, שאין להם גוף, אך היא אינה גופניות, אלא היא רוחניות מופלאה שחובקת חומר ורוח יחד.

אנחנו בתוך השנה לפטירתו של הרב מרדכי שטרנברג זצ”ל הכ”מ. הרב מרדכי מדייק שכאשר משה מגיע אל המלאכים הם אומרים לרבונו של עולם: “חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם”. אחר כך הגמרא מספרת כיצד השטן, הוא מלאך המוות, מחפש את התורה לאחר שניתנה. אומר לו ד’ שהתורה ניתנה לארץ, מחפש השטן בכל הארץ והוא אינו מוצא אותה. השטן חוזר אל הקב”ה ואומר לו:

“רבש”ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב”ה, היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה? א”ל הקב”ה למשה: משה בדאי אתה. אמר לפניו: רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקב”ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך”.

אומר הרב מרדכי שאמירתו של משה היא בדיוק האמירה של המלאכים, כלומר משה מודה למלאכים. כלומר, משה מתכוון שהתורה לא ירדה לעולם. חס ושלום לומר שהתורה ירדה לעולם, אלא העולם עלתה אל התורה. התורה היא אותה תורה, היא אינה של משה רבינו, תורה ארצית של העולם הזה, אלא היא תורתו של הקב”ה.

על כן, העניין בקבלת תורה היא ההכרה שהעולם הזה מחובר אל העולם הבא. ד’ לא ירד אל העולם הזה והביא תורה הפותרת פתרונות; התורה לא ירדה ממדרגתה, אלא אנחנו עולים אליה. זהו סוד הענוה, “לית ליה מגרמיה כלום”. משה רבינו אינו תופס מקום, אלא הוא חלק מהגדולה הא־להית ולכן הוא יכול לאחוז בכסא, להשתייך אל המלכות הא־להית.

“בשכר שקראוך אדם”

נחזור לדברי המלאכים לאחר הוכחתו של משה:

“מיד הודו לו להקב”ה שנאמר ‘ד’ אדונינו מה אדיר שמך’ וגו’ ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר ‘עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם’, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות”.

בתחילה כאשר משה עולה למרום האנושיות שלו היא בעיה, ‘מה לילוד אישה בינינו’. אך בשיח עם המלאכים מתברר שהאנושיות אינה הבעיה, אלא היא המעלה, בגלל שקראו לך אדם ניצחת; האנושיות אינה מפריעה לתורה, אלא היא הסיבה לתורה. הסיבה לתורה היא שאנחנו בני אדם ודווקא לבני אדם היא ניתנה.

מסביר המהר”ל שזוהי הסיבה שמניפים שני הלחם חמץ. העומר הוא מצה ושני הלחם הוא חמץ. חמץ הוא היסוד התופח, התוספת שהאדם מוסיף וגורע, יצר הרע שבאדם. מדוע מניפים את החמץ? זוהי המנחה היחידה שהיא חמץ, פרט לתודה. אלא שזוהי הסיבה שיש תורה! התורה היא בגלל שאנו בני אדם, בגלל החמץ; “בשכר שקראוך אדם”. לכן מניפים את הלחם.

לאור זה אנו למדים כי עיקר התורה היא בירור גדולת העולם הזה. העולם הזה עם כל בעיותיו הוא פתח לגן עדן, פתח לגילוי שכינה ולבירורים א־להיים נפלאים פה בעולם הזה. מבאר המהר”ל שעיקר החידוש בשבועות אינו הקולות והברקים בשמים, אלא עיקר החידוש זה העולם הזה. העולם הזה הוא עולם גדול.

המלאכים רואים את העולם הזה כעולם בעייתי עם יצר הרע – ואכן הם צודקים, יש בעיה בעולם הזה – אך הוא פתח למעלה גדולה שבגדולות: גילוי רצון ד’, מלכות ד’. אם כן, עיקר החידוש בשבועות אינו העולם העליון, אלא העולם הזה כאשר הוא בקדושה.

האכילה ושבועות

“הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם (=גם הסוברים שביום טוב צריך רק ללמוד תורה, בשבועות מודים שעדיף ה’לכם’, לאכול). מ”ט? יום שניתנה בו תורה הוא… רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא” (פסחים סח ב). לכאורה, אם שבועות הוא היום בו ניתנה תורה אזי היה צריך שיום זה יהיה כולו מוקדש ללימוד תורה ללא הפסק, שיהיה כולו לד’. אך כאן אנו למדים כי דווקא מכיוון שניתנה בו תורה אזי כולם מודים שהוא יום בו חייבים לאכול. זהו עניינו של שבועות – גדולת העולם הזה בקדושה. אפשר לקדש את העולם והוא אינו נפרד מהקב”ה. זה הבירור שהתורה מבררת ומי שאינו אוכל בשבועות לא מגיע לו לקבל תורה.

רק מצד שאנחנו אוכלים ומבררים את ה’וייטב לבו’ יש תורה בעולם. התורה בעולם היא רק כי יש אפשרות לאכול באופן כזה שהוא יותר גבוה מהמלאכים. האכילה בקדושה היא גבוהה יותר ממי שמוותר על האוכל. זוהי הנקודה. לכן מניפים את שני הלחם ומגלים את גדולת העולם הזה הדבק בד’ וחייבים לאכול בשבועות, דווקא כי ניתנה תורה לישראל.

מגילת רות – גילוי תכלית מתן תורה

לפי זה נראה לומר שמגילת רות היא גילוי התכלית של מתן תורה. במגילת רות אין מצוות ואין עבירות, אלא יש בה תיאורים איך חיים את העולם הזה בגדלות; היא כולה עסוקה בקציר ובלחם. הלחם זה האדם, הקיום האנושי, ואפשר לחיות אותו בצורה של צרות עין ושנאה. אבל יש גם כן את בועז, שהוא לחם עם הכולל, הוא מעלה את הלחם.

כיצד בועז מעלה את הלחם? הוא חי בחיים הארציים, הוא יורד אל הגורן בטוב עין “ויאמר לקוצרים ד’ עמכם”. לכאורה, בועז צריך לפנות אל מנהל העבודה ולבדוק איתו כיצד הפועלים עובדים ומה התפוקה. אך בועז מאיר פנים אל הפועלים הפשוטים, גילוי אהבת ישראל וכבוד. גם כאשר בועז זורה חיטים וישן בגורן הוא קורא בשם שמים. הכל מתוך דבקות בד’.

כל העולם הזה מאיר במגילת רות באור של תורה; אור של גמילות חסדים – לקט, שכחה ופאה. זהו עילוי העולם הזה ובשביל זה ניתנה התורה. התורה לא ניתנה בשביל המדבר, אלא בשביל שני הלחם. לכן תכלית התורה היא דוד המלך, שיש לו חיים מלאים ושלמים שכולם דבקים בד’ והולכים על פי עצות א־להיות, בהארה א־להית.

התורה מתארת את מעמד הר סיני, כיצד פעם באותה שנה קיבלנו את התורה. אך התכלית של מעמד הר סיני היא שני הלחם, עילוי החמץ – עילוי החיים עם כל מורכבותם אל הקשר הא־להי. לכן אומר האבודרהם שקוראים את מגילת רות בין קציר שעורים לקציר חיטים, הרואה את אור התורה, המצוה והחסד שמאיר הצדיק על כל החיים הטבעיים של עם ישראל והופך אותם לגן עדן.

כאשר קוראים את מגילת רות מרגישים שאנחנו בגן עדן. המגילה מלאה דיבור נעים, דיבורי כבוד ונאמנות. זהו עולם של גן עדן. בפשט הקריאה של המגילה מרגישים את החביבות ולא נפגשים עם קנאה ותחרות. בקריאה אנו מרגישים כיצד גן עדן מופיע כאן בחיים הממשיים בארץ ישראל, דווקא בארץ ישראל.

הימים והשבועות – הפרט והכלל

בשיחתנו לפרשת אמור ביארנו שיש שתי ספירות, ספירת הימים וספירת השבועות – שני מעגלים. לפי רבינו ירוחם והרמ”ה, בזמן שישראל בארצם המצוה דאורייתא היא ספירת הימים והשבועות, וכיום בגלות ספירת הימים הוא מדאורייתא וספירת השבועות הוא מדרבנן. למדנו כי אלה שני מעגלים. המעגל האישי הוא קבלת התורה: “אבינו אב הרחמן רחם עלינו”. רחם עליי, מדוע? נכנסתי לצרות חלילה? “ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד”. זוהי הרחמנות שיהודי רוצה – פתיחת המוח והלב לתורה, להיות צדיק וירא שמים. ספירת העומר היא הדבקות בתורה, עמל התורה והקיום בתורה, שאי אפשר להיפרד ממנה (בימי מחלתו לרב מרדכי זצ”ל כבר היה קשה לנשום אך הוא עדיין למד והעביר שיעורים, התורה היא עצם החיים). זהו המעגל האישי הקיים גם בגלות – ספירת הימים.

בנוסף אליו יש את מעגל השבועות – מעגל גדול יותר. התורה לא באה רק להופיע בעבודת ד’ הפרטית, שהיא ודאי דבר גדול מאוד. אלא התורה באה לגלות ממלכת כהנים וגוי קדוש. הופעת הצדק הא־להי והטוב הא־להי בחיים לאומיים שלמים, אצל כל ישראל בארץ ישראל – בצבא, באוניברסיטה ובחקלאות. הכל יאיר באור ד’, האור העליון. אור ד’ הוא התכלית, ושלמות התורה אינה מתגלה בספירה האישית, המתרחשת בבית הכנסת, אלא בהקרבת העומר והנפת שני הלחם בארץ ישראל.

זוהי הספירה הגדולה, עילוי עצם החיים בכללותם. ספירה זו אינה ספירה פשוטה, אלא היא ספירה מסובכת מאוד. כאשר עוסקים בכלל ישראל ובעם ישראל בארצו אז אנו יכולים להיפגש עם אלימלך, שיורד עם מחלון וכיליון. אפשר להיפגש עם סיבות רבות לייאוש, אך התכלית של התורה הקדושה היא דוד המלך, גילוי ספירת השבועות – מלך יושב על כיסא ד’.

שני הלחם והשלמים

לכן מניפים שני הלחם – עולם הזה ועולם הבא, החומר והרוח. שני הפנים הללו, הפן החומרי והפן הרוחני, בשלמותם יחד שניהם עולים אל הקב”ה. כך העם כולו חי את העולם כולו מתוך העצות הא־להיות. בכך אנו מגלים כי אנו רוצים להעלות גם את היצר הרע, וכפי שיש יצר רע פרטי כך יש יצר הרע לאומי.

אפשר לבוא ולומר שאין כח להתמודד עם היצר הרע הזה, אך אז אין תורה. אם אין כח להתמודד עם היצר הרע אז לא תקבל תורה. תורה ניתנת למי שיש יצר הרע, וכפי שלנו קשה להיפרד מיצר הרע ולהתמודד עימו כך גם לכלל ישראל. אך לתורה יש עז והיא תנצח. מי שמאמין והוא בעל אורך רוח הוא המנצח.

בנוסף, ישנו דבר מיוחד בחג השבועות, קורבן יחיד במינו – שלמי ציבור. כל השנה קורבנות ציבור הם קורבנות חטאת, עולה ואשם ועוד, אך שלמים הם קורבן יחיד. השלמים הם עושים שלום, למזבח, לכהנים ולבעלים, אך לעשות שלום בציבור זה דבר מסובך. לחבר בין החול ובין הקודש; בין הבעלים, תלמידי חכמים והעם, ובין הקב”ה; לעשות שלמות, שלמי ציבור, זה דבר רחוק. אך יש יום אחד בו מקריבים שני לחם עם החמץ שבו, בחינת דעת עליון ודעת תחתון, בחינת קודש וחול. אז מופיע כח התורה וקבלת התורה בצורה שלמה – שלמי ציבור. קדושה שלמה מכחה של תורתנו הקדושה. אנו למדים שבאופן עמוק היצר הרע אינו הבעיה, אלא עצם היצר הרע הוא המעלה שבגללו ניתנה תורה, “בשכר שקראוך אדם”.

זהו עומק קבלת התורה ומשמעות העמוקה של קריאת מגילת רות, שהיא הגילוי השלם של האידיאל הגדול שבתורתנו הקדושה – מציאות חיים טבעיים ובריאים בעולם הזה. אז חיים כפי שחיים בגן עדן בתוך העולם הזה, בארץ ישראל.

[1] עריכה: יונתן אידלסון