סדר פרשיות ציווי ובניית המשכן | שיעור לפרשת ויקהל פקודי | הרב אהד קרקובר

לאחר הציווי על עשיית המשכן, בפרשיות תרומה-תצווה, בפרשיות ויקהל-פקודי אנו עוברים אל עשיית המשכן.

יש מקום להתבונן האם בניית המשכן היא לכתחילה או שמא היא בדיעבד. כיצד ניתן לומר שבניית המשכן היא בדיעבד? דבר זה תלוי מתי משה נצטווה על בניית המשכן, ונחלקו בדבר רבותינו הראשונים. באופן פשוט נראה כי הציווי על בניית המשכן היה בהר סיני, טרם חטא העגל, כסדר הפרשיות בתורה. לפי זה הציווי על המשכן הוא לכתחילה, מכיוון שהוא נאמר על הר סיני לפני שבני ישראל חטאו בעגל.

אולם, מפרש רש”י (שמות לא יח):

“אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי”ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב”ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן”.

לרש”י ברור כי ציווי המשכן היה לאחר חטא העגל ולכן הפרשיות אינן כסידרן. אך מה הכריח את רש”י לשנות את סדרי הכתובים? על פניו, אין סיבה לא לומר שהציווי על המשכן היה לפני חטא העגל, אחר כך חטאו בני ישראל ולבסוף בנו את המשכן. ואכן, נראה כי לדעת הזוהר הקדוש, הפרשיות הן כסדרן, ולאור זאת הוא מוצא הבדלים בין הציווי בפרשיות תרומה-תצווה, ובין מעשה בניית המשכן בפרשיות ויקהל-פקודי.

לדוגמא, בפרשת תרומה כתוב “מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כה ב), ‘כל איש’ ואפילו הערב-רב. אך לאחר שהערב-רב הסיתו את בני ישראל לחטא, אנו מוצאים שבפרשת ויקהל כתוב “קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַד'” (שמות לה ה), רק מבני ישראל. אין לערב-רב חלק במשכן. על כן, לפי הזוהר הקדוש סדר הפרשיות הוא כסדרן וצריך להבין מדוע רש”י כתב שהציווי על המשכן היה לאחר חטא העגל.

ניתן להבין כי לדעת רש”י המשכן שייך לפיוס שלאחר חטא העגל, לולא שחטאו לא היה נבנה המשכן. “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת” (שם לח כא), מאי עדות? מפרש רש”י:

“עדות לישראל שויתר להם הקב”ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם”.

אם כן, עניין המשכן הוא להיות עדות לכך שד’ יתברך סלח לישראל על חטא העגל. לפי זה, ניתן לומר שהמשכן כולו נבנה רק בעקבות החטא. לכן, סדר הפרשיות אינו כסדר הכתוב בתורה, מכיוון שהמשכן בא כתגובה או כתרופה לחטא העגל.

לכאורה, זוהי מסקנה מרחיקה לכת, קשה ביותר, והיא ודאי גדולה יותר מהשאלה ‘מדוע רש”י שינה את סדר הפרשיות’. ייתכן ורש”י סובר כי זמן הציווי היה לאחר החטא, אך לא בעקבות החטא. דהיינו, לא מוכרחים לומר בדברי רש”י שהמשכן הוא בדיעבד, אך זוהי מסקנה היכולה לעלות מתוך דבריו.

שיטת הספורנו – המשכן לאחר החטא

אמנם, אחד מגדולי הדורות נוקט שהמשכן אכן נובע מתוך מציאות של בדיעבד. כך היא שיטת הספורנו. בסוף פרשת יתרו כתיב: “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ” (שם כ יט-כ), מפרש הספורנו:

“‘לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף’ – ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים.

‘מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי’ – וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה. ‘בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי’ – שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין ‘הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ’ (ישעיהו יב ד). ‘אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ’ – לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של זהב וכסף וזולתם כי אמנם אני ‘אבוא אליך וברכתיך'”.

מדברי הספורנו עולה כי אין צורך בכסף וזהב וכן אין צורך במקום ספציפי, ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’, השכינה אינה שורה במקום מסוים. אולם, המשכן היה עשוי כסף וזהב? אלא הוא נצרך לאחר חטא העגל וזו לשון הספורנו (שם לא יח):

“‘וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ’ – אחר שסיפר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד הא־ל יתברך במתן תורה, באמרו ‘וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ’ (שם יט ו), ובאמרו ‘מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי… בְּכָל הַמָּקוֹם… אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ’. עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסיבת רוע בחירת ישראל”.

לפי זה מובן מדוע לבסוף המזבח היה עשוי נחושת. ידועה דעת חז”ל כי המזבח היה עשוי נחושת וכדי לקיים את הפסוק ‘מזבח אדמה’ אזי המזבח היה ממולא באדמה. אך לפי הספורנו לכתחילה היה מספיק מזבח אדמה פשוט, ללא אף אמצעי, אך לבסוף המזבח היה עשוי נחושת, מכיוון שהוא היה בעקבות החטא. רק לאחר החטא בני ישראל הוצרכו לזהב, כסף ונחושת.

אם כן, המשכן יישאר תמיד זכר לחטא? בפרשת בחוקותי מובאות לפני הקללות ברכות מופלאות ביותר, אחת מהן היא: “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם” (ויקרא כו יא-יב). לפי רש”י ברכת ‘והתהלכתי בתוככם’ היא חזרה אל מדרגת גן עדן, שאז הקב”ה מתהלך בגן לרוח היום. עם ישראל כולו ילך בדרך ד’, העולם כולו יחזור לגן עדן, למציאות שד’ בתוכנו. מה משמעות בחינה זו? מפרש הספורנו:

“‘וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם’ – תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו, כמו שיעד קודם העגל באמרו ‘בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ’… ‘וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם’ – ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה, לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן ‘והתהלכתי בתוככם’, כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד, כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאמרו ‘וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם’ (שמות כה ח), כלומר בזה האופן ובאותו המקום בלבד אשכון בתוכם… אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם, כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא ‘קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן’ (תהלים מו ה), שבו תשלם כוונתו”.

הווה אומר, בתיקון השלם לא יצטרכו מקום מסוים. על כן, המשכן הוא תולדה של החטא – יש צורך במקום מסוים ויש צורך באמצעי של זהב, כסף ונחושת – ולבסוף בתיקון הכללי העתידי לא יהיה צורך במשכן ובמקדש. השכינה תחזור לשרות בכל מקום ולא יהיה צורך בזהב, כסף ונחושת.

ניתן להבין שהחטא היה עגל זהב. האמונה הטהורה והמופשטת היתה קשה להם, ולכן היה צריך לבושים מגושמים של אמונה, לבושי זהב, כסף ונחושת. אך כאשר יימחה החטא יחזרו ישראל לאמונה מופשטת, שאינה צריכה לבושים וציורים, בהגבלת המקום והזהב, כסף ונחושת.

אולם, יש מקום להקשות על דברי הספורנו ורש”י. אם הציווי על המשכן היה לאחר חטא העגל ועקב החטא, מדוע התורה מטעה אותנו לחשוב שהציווי היה לפני החטא? נכון, רש”י משריש בנו את הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אך צריך סיבה לכך.

תירץ הספורנו את הסיבה לכך בתחילת דבריו: “אחר סיפר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד הא־ל יתברך במתן תורה”.   

התורה מצווה על המשכן. ואם תבוא ותשאל מדוע התורה ציוותה על המשכן, הרי הקב”ה הבטיח ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך’? הסיבה לכך היא חטא העגל. כלומר, מופיע הציווי על המשכן ולאחר מכן התורה מסבירה מדוע הקב”ה חזר בו מהסיבה הלכתחילאית, לפיה אין צורך במשכן. לשיטת הספורנו, סדר הפרשיות אינו סדר כרונולוגי, אלא סדר לימודי. הופיע ציווי המשכן ואז התורה מתרצת מדוע הקב”ה חזר בו ממחשבתו הראשונה שאין צורך במשכן.

לפי זה המשכן הוא תוצאה של ירידת האדם. ודאי במצב זה, של ירידת האדם, המשכן הוא לכתחילה והוא מרומם את התשוקה לפאר ולמקום קדוש.

שיטת הרמב”ן – המשכן השלמת ישראל

הרמב”ן חולק במפורש על הספורנו. בתחילת פרשת ויקהל כותב הרמב”ן שהציווי על המשכן היה על ההר. בעקבות החטא התבטל כביכול הציווי ועל ידי תשובתם של ישראל הקב”ה חזר וציווה אותם על בניית המשכן. לכן, לשיטתו אין צורך בשינוי סדר הפסוקים ולמשכן אין קשר אל החטא.

יתרה מכך, המשכן אינו בדיעבד אלא הוא פסגת היצירה בעם ישראל. כפי שביארנו בשיחתנו לפרשת תרומה, על פי דברי הרמב”ן בהקדמתו לחומש שמות, סדר יצירת עם ישראל לא הושלם עד השראת השכינה, שאז חזרו למעלת אבותם והיו ישראל מרכבה לשכינה. לכן הרמב”ן מתנגד באופן חריף לשיטה הרואה את המשכן כמציאות של בדיעבד.

אם נצטרך להכריע בין השיטות, נבוא ונאמר שגם בין גדולי ישראל יש מדרגות. כפי שאנחנו לא עומדים במדרגת הספורנו, כך הספורנו אינו עומד במדרגת הרמב”ן. הן מבחינת סדר הדורות והן מבחינת המשמעות של תורת הרמב”ן בעולם התורה, “אביהם של ישראל”. כל בית המדרש הספרדי המאוחר בנוי על תורת הרמב”ן בש”ס ובתורה כולה.

אך אל מול הרמב”ן עומדת דעת רש”י. אמנם, רש”י לא פירש האם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד, אך ודאי לפי שיטתו הציווי היה לאחר החטא. אולם, קשה לומר שהמשכן הוא בדיעבד לאחר שהתורה כל כך מאריכה בפירוט סדר המשכן. מתוך חביבות המשכן התורה האריכה, וקשה לומר שהתורה האריכה כל כך בדבר שהוא בדיעבד.

צורך האדם במשכן

מצד שני, ייתכן והספורנו צודק. וכי יש לקב”ה מקום? “לית אתר פנוי מיניה”, ד’ נמצא בכל ומשגיח בכל, “כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּד’ אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו” (דברים ד ז). אם כן מה הצורך במשכן? וכי הקב”ה צריך מקום מסוים וזהב, כסף ונחושת? התשובה היא כי ודאי שהצורך אינו מצד ד’ יתברך, הוא נמצא בכל, אך אף על פי כן אנחנו צריכים מקום מיוחד לפגוש אותו.

דרך משל, אם כל יום היה פורים, הרגשת קדושה מופלאה שד’ נמצא בכל, אזי לא היה פורים כלל. כך גם ניתן להבין את שאלת קורח האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. שאלה זו נובעת מתוך תפיסתו של קורח כי עם ישראל כולו קדוש. דהיינו, קורח מתבונן על הקדושה רק מצד הכמות, ולכן טלית שכולה תכלת אינה צריכה ציצית. אך אנו יודעים שגם טלית שכולה תכלת צריכה ציצית, כי הקדושה היא נבדלת מצד איכותה. החיים בנויים על רשמים רבים, בחיי החול האדם אוסף כמות של רשמים. אך הקדושה אינה נמצאת במישור השטוח של החיים, אלא היא נמצאת בהתאמצות האדם, המרוממת אותו וכך הוא נפתח אל הנבדל. הצורך להיפתח אל הנבדל הוא הצורך במקום מסוים בו האדם מכין את ליבו. כן יש צורך בתפאורה ורקע מסוים, שהרקע המגוון והיפה פותח את הלב להיפגש עם ד’.

ד’ נמצא בכל מקום, אך האדם לא פוגש אותו בכל מקום. סדר חייו של האדם מורכב מזמן ומקום. לכן יש את ימי החול ואת ימי השבת; מקום של חול ומקום של קודש; סדרי נוי קדושים שיפתחו את הלב לגדולת ד’ ולרוממותו, “זֶה אֵ־לִי וְאַנְוֵהוּ” (שמות טו ב). ללא סדרים אלו האדם לא היה פוגש את ד’. על כן, אנו מסכימים עם הספורנו שמצידו יתברך כל המקומות שווים הם, אך מצד סדר המפגש של האדם עם הקדושה יש צורך במקום נבדל וסדרי יופי. סדרים אלו יפתחו את הלב על מנת להיפגש עם הקדושה.

אחרת, האדם יפגוש את הקדושה אך לא ייפגש איתה. אם לא תהיה הכנת הלב הוא לא ייפגש איתה. כדי שתהיה הכנת הלב יש צורך במקום וביופי, וללא זה הא־להי לא יבוא בליבו של האדם.

סדר עשיית הכלים והמשכן – מחלוקת משה רבינו ובצלאל

בהמשך נרחיב בעניין זה, אך כעת נראה כיצד דברים אלה קשורים באופן ישיר למחלוקת בין משה רבינו ובין בצלאל, העומדים ביסוד ההבדל הגדול בין פרשות תרוצה-תצווה ובין פרשות ויקהל-פקודי.

משה רבינו בפרשת תרומה כותב את סדר ציווי עשיית הכלים, כפי שנצטווה מאת ד’. תחילה עושים ארון, אחר כך שולחן ואחר כך מנורה. לאחר סדר עשיית הכלים מתואר סדר עשיית יריעות המשכן. לעומת זאת, בצלאל בפרשת ויקהל מתחיל מעשיית יריעות המשכן, רק לאחר עשיית המשכן הוא עושה את הכלים. אומרים חז”ל שהיה דיון בין משה רבינו ובין בצלאל (ברכות נה א):

א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: ‘לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן, ארון וכלים’. הלך משה והפך ואמר לו: ‘עשה ארון וכלים ומשכן’. אמר לו (=בצלאל): ‘משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב”ה: ‘עשה משכן, ארון וכלים’? אמר לו: ‘שמא בצל א־ל היית וידעת'”.

משה רבינו שינה את הסדר שהקב”ה ציווה אותו והוא אומר לבצלאל, שמא התגנבת פנימה וידעת מה ד’ אמר אליי. מסביר הרב קוק זצ”ל בעין איה (ברכות ב ט כט) כי יש שני סדרים. יש סדר מהותי, מצד החכמה והמוסר, שמצידו המקודש קודם. כיצד ניתן להקדים את יריעות החצר לקודש הקודשים? מכובד הדבר להתעסק בחיצוניות אל מול המהות? לא מכובד הדבר. מבט זה הוא המבט של האור, “מעלת הנבואה שנושאה היא החכמה הא­להית שהיא דבר ד’ אור-א־ל”. הסדר השני הוא הסדר מצד “הרגש הטבעי של הנפש”, השייך לכישרון הציור. זהו מבט של צל, “מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱ־לֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן” (תהלים לו ח). אנו לא עומדים אל מול מהויות. המהות היא מעבר, נעלמת וצריך למצוא ולחפש אותה. אנו נמצאים בעולם של סדרי החושים והדמיונות, ההולכים ומצטרפים ומתרקמים עד שהם מקבלים משמעות ערכית, פנימית ומהותית. לכן, יש צורך בהכנת הלב על מנת להיפגש עם המהות.

כאשר כהן התמנה להיות כהן גדול הוא מעולם הוא לא ראה את הארון. כעת הוא צריך להיכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים והוא מכין את ליבו בטהרה ואז הוא יזכה לפגוש את הארון. אי אפשר לשים את הארון בחוץ, יהיה זה ביזיון לארון אשר מקומו בקודש הקודשים. ובאמת, אין מדובר רק בביזיון לארון, אלא אי אפשר יהיה להיפגש עם הארון. כדי לראות את הארון צריך להכין את הלב, ואם הוא נמצא במקום הנמוך בו אנחנו נמצאים אז נפספס את הארון. כפי שביארנו בשיחתנו לפרשת תצווה, הצניעות וההסתרה נועדו לגלות. אם הצנוע נמצא במקום לא צנוע לא רואים אותו.

על כן, מצד סדרי האדם, הנמצא ‘בצל כנפיך יחסיון’, אין זה דרכו של עולם לעשות את הכלים לפני המשכן. מצד הסדר של הצל צריך להקדים את הצללים על מנת להגיע אל המהות. יש צורך בצל, בהכנה וההתכוננות על מנת לעמוד על הארון ולהיות בעל יכולת להכין ארון. בעולם המהות אי אפשר להתווכח עם משה רבינו, אך בצלאל הוא אומן. אומן מבין בציורים ובהופעת המהות בחיים. מצד האומנות, המהות מופיעה בסוף והיא עולה מהכל. אם המהות אינה מופיעה בסוף היא לא מופיעה כלל, מכיוון שלא הוכן הלב לפגוש את המהות.

התורה – שפת האדם

על כן, כביכול יש ויכוח בין משה ובין בצלאל, ולבסוף אומר משה רבינו לבצלאל שהוא צודק. יש שלושה מבטים: המבט המהותי, מבט הדמיון ומבט ד’ יתברך. מבט ד’ מסכים עם בצלאל כי התורה היא תורת האדם, ההולך ומתעלה, הולך ומכין את עצמו לקראת א־להיו.

התורה היא תורת האדם. לפי זה מבאר המהר”ל את לשון הפסוק “וַיֵּרֶד ד’ עַל הַר סִינַי” (שמות יט כ). לכאורה, היה צריך לומר כפי התרגום ‘ואתגלי ד” או לפי הרמב”ם שירידה זה שם משותף. אך מבאר המהר”ל כי אין קושי לומר בלשון זו, מכיוון שד’ אכן ירד על הר סיני. אך הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף? אלא מבחינת האדם ד’ ירד, כלומר התורה אינה שפת השכל, אלא היא בשפת האדם. מבחינה זו אכן פתאום ד’ ירד והופיע אלינו. התורה המוחלטת מדברת בשפת האדם.

לאור זה, אנו מבינים כי המשכן אינו לצורך הבורא יתברך, שהוא אינו מוגבל במקום. נכון הדבר, “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך”. אך אנחנו, כבני אדם, צריכים את הצללים העוטפים את האור. אנו צריכים את היופי ואת התמקמות הקדושה במקום פנימי, שצריך להתרומם אליה על מנת לפגוש את האדם. האדם מורכב מגוף, דמיון ורגש ולכן הוא צריך להתכונן לקראת א־להיו בכל סדרי חייו.

לכן, הנסתרות באים בערפל, אי אפשר לגלות את הנסתר. מדוע יש צורך בערפל? כי לולא הערפל לא היינו מבינים אף דבר. מדוע יש צורך בסודיות, אנו אנשים מבוגרים? אלא שאם נגיד את הסוד באופן גלוי לא נבין את הסוד. הערפל מחייב אותנו להתאמץ, לחשוב ולהתעלות. הוא המכין את האדם לקראת הפגישה הפנימית עם הנקודה הנעלמת. לכן הערפילים עוטפים את הקודש; פגישה עם קודש ערום היא חסרת משמעות. מי שרוצה להסיר את הערפל רוצה לעקור את הקודש בכללותו ולהפוך אותו לדבר נוסף במרחב החיים השטוח. הם מטמאים את המפגש עצמו, שהוא פנימי ופרי תהליך. הוא לא נמצא בגובה העיניים שלנו.

המשכן והשבת

ניתן להעמיק עוד יותר בדברים אלו, באמצעות דברי המשך חכמה. בתחילת פרשת ויקהל מקהיל משה את העדה. מטרת הכינוס היא ברורה – בניית המשכן. אך משה רבינו פותח בשמירת השבת. מדוע הוא פותח בשבת? מצד החשש שמתוך התלהבות קודש יחללו את השבת. זה חשש סביר, היהודים עוד לא מורגלים בשמירת השבת ויכלו לחשוב שהשבת היא פרישה מענייני החול, לא מענייני הקודש. אך לא כך הדבר ולכן צריך להזהיר על השבת. בנוסף, יכולים היו לטעות כי עובדה היא ששוחטים בשבת, אם מותר לשחוט בשבת אז מותר גם לעשות מעיל. על כן, הזהירה התורה שעשיית המשכן אינה דוחה את השבת.

יש להבין מדוע קורבנות דוחים את השבת ועשיית המשכן אינה דוחה את השבת. וכי עשיית המשכן אינה עשיה קדושה? אלא יש הידבקות בד’ דרך המעשה, אך המעשה אינו הכל. המעשה הוא חיצוניות הקשר עם הקב”ה. האמירה שהקשר עם הקב”ה הוא דרך המעשה היא אמירה שמשטיחה את עולמנו הרוחני. נכון, המעשה תופס מקום רחב ודומיננטי בחיינו, אך תפקיד המעשה הוא לעורר את הלב, את הקשר והאהבה עצמה. התבוננות על המעשה, כתכלית העומדת בפני עצמה, היא החמצה. המעשה בא להביא אותנו אל קשר הנמצא מעבר העשייה. ד’ ליבא בעי (סנהדרין קו ב), המעשה נועד להביא אותנו אל המחשבה הפנימית ולקרבת ד’ עצמה. לכן, שמירת השבת היא שמירה על הנקודה הפנימית. גם כאשר אתה עוסק במלאכת המשכן ובעשיה קדושה, יש לשמור שבת. להבין שכל העשייה היא בשביל הקשר עצמו אל הקב”ה, שהוא מעל איברי המעשה. ד’ נמצא באטמוספירה השבתית, השייכת אל המחשבה ואל הלב, הקשר הפנימי.

“רבי זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן (=היה הולך אל חברותות בשבת) אמר ליה במטותא מינייכו לא תחללוניה” (שבת קיט ב). חכמים מחללים שבת? איזה רבנן הם אם הם מחללים שבת? מפרש רש”י: “כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים”. מרוב לימוד לא היה להם זמן לעסוק בסעודת שבת. חטפו מעט אוכל והלכו ללמוד. אך אומר רבי זירא אין רק ללמוד בשבת, אלא צריך גם להתענג על השבת.

מסביר רבי צדוק שעצם הלימוד, מהצד הכמותי, הוא חילול השבת. השבת לא נועדה להיות תוספת זמן לסדר לימוד, אלא השבת היא שבת. היא דבר שנמצא מעבר לכמות, היא בחינת “הגיון לבי לפניך”, זמן לעורר את המחשבה ואת הלב. ודאי, צריך ללמוד תורה בשבת, ובפרט אנשי מעשה, אך יש תורה של שבת. תורה זו היא תורת המחשבה והרגש, מרחב תענוג רוחני שצריך להתגלות (הרב ש”ך סיפר מדוע השכן שלו זכה שכל בניו יהיו תלמידי חכמים והוא לא זכה לכך. מפאת העובדה שהרב ש”ך סיים את שולחן השבת בזריזות על מנת ללמוד והשכן שר שירי שבת בנחת ושמחה והצליח בחינוך).

אנו מבינים שצריך משכן. יש צורך במקום המיוחד ובזהב, כסף ונחושת והעשייה הקדושה. אך אסור, שהמעטפה תהיה התוכן. צריך שיהיה ברור שהמשכן בא להוביל אותנו אל השבת, אל הקשר הא־להי. חלילה לנו מלהישאר בבחינה החיצונית של הקדושה. בחינה זו נצרכת, היא בונה את הרקע ואת ההשראה והיא מובילה אותנו פנימה אל עבר נקודת הדומיה. השבת היא בחינת המחשבה, זוהי הנקודה הפנימית של השבת.

על כן, המשכן נועד להביא אותנו אל השבת, אך לא להחליף את השבת. זהו חשש “ספורנאי”. באמת, המשכן הוא מבוא אל ההיכל והפנימיות – השבת, שהיא מעבר למשכן, המתקן את ל”ט מלאכות דאתלטיא והופך אותן למלאכות קדושות. מטרת הכל היא לבוא אל מעבר לעשייה האנושית.

מבאר המשך חכמה, בכוחו הגדול, שבפרשת ויקהל מקדימים את השבת לעשיית המשכן, כדי ללמד שהמשכן אינו דוחה את השבת. אך בפרשת כי תשא השבת מופיעה לאחר סיום ציווי המשכן. ללמדנו, שהמשכן דחה את השבת. כיצד נוכל לומר זאת?! אלא, לפני חטא העגל המשכן דחה את השבת ולאחר חטא העגל המשכן לא דחה את השבת.

מסביר המשך חכמה מדוע הקורבנות דוחים את השבת. בעת הקרבת הקורבנות יש השראת שכינה ולכן ניתן לחלל את השבת כדי להקריב את הקורבנות. אך עשיית המשכן היא טרם השראת השכינה וממילא היא אינה דוחה את השבת. אולם, לפני חטא העגל, שעיקר שכינה היתה בליבם של ישראל אז עשיית המשכן דוחה את השבת. אז השכינה קדמה לבוא טרם המשכן, “בכל המקום אשר אזכיר את שמי”.

אור ישר ואור חוזר

נראה כי ניתן לבאר את דברי המשך חכמה באופן מסוים. אנו מוצאים שתי תנועות בהויה, תנועה של אור ישר ותנועה של אור חוזר. התנועות הללו, שהן תנועות של ‘מלמעלה למטה’ ו’מלמטה למעלה’, באות לידי ביטוי בפרשיות תרומה-תצווה ובפרשיות ויקהל-פקודי.

ספר החינוך מבאר שעניין המצוות הוא למשוך את הלב אחר המעשים, “אחר המעשים יימשכו הלבבות”. לב האדם נמצא למטה, רצה הקב”ה להרים את לבבנו מעלה ולכן ברחמיו נתן לנו מצוות. על ידי עשיית המצוות האדם יתרומם מעלה אל התוכן הרוחני של המצוה. זהו מהלך אחד של המצוות.

בנוסף, יש מהלך אחר של המצוות, ‘אחרי הלבבות נמשכים המעשים’. האדם מלא אהבה, אש קודש לקב”ה וכיצד מגלמים את האהבה ומוציאים אותה אל הפועל? צריך כלים. בסוכות האדם מלא אור ושמחה וכיצד הוא יבטא אותה? על ידי לקיחת פרי הדר, כפות תמרים וערבי נחל. באופן הזה האהבה והתשוקה שבלב נתפסת ובאה לידי ביטוי. דרך משל לחיבוק. האדם אוהב והוא מחפש כיצד להביע את אהבתו. הוא אינו מהות, ולכן יש חיבוק המוציא אל הפועל את הלב. הלב קודם אל החיבוק.

לפני חטא העגל, ישראל היו בבחינת גדלות. הלב בוער והמצוות אינן כדי לעורר את הלב, אלא לתת כלים אל הלב. זהו תיאור מהותי בו האדם היה בארון. הארון הוא ההתחלה כי לב האדם בוער ואז צריך להתחיל לגלות אותו בארון, בשולחן, במנורה ובמזבחות עד כלי החצר. התנועה מתחילה מבפנים החוצה. אחרי חטא העגל, ישראל נפלו ממדרגתם. יש לסמוך את ישראל על מנת להביא אותנו אל האהבה. ישראל נמצאים רחוק וצריך לתפוס את האהבה באמצעות דברים חיצוניים, מהחוץ אל ההיכל עד שמגיעים אל הארון. זוהי דרך של צל והסתרה עד שמגיעים אל המהות הנסתרת.

לאור דברים אלה מובנים דברי המשך חכמה. אחרי החטא, צריך להזהיר שהמשכן אינו דוחה את השבת. האדם לא צריך להיתפס אל המימדים החיצוניים ויאבד את הנקודה הפנימית. האדם עלול להישאר בזהב, כסף ונחושת והוא יאבד את הלב, את האור הפנימי. לכן צריך להיזהר לשמור על השבת. תכלית המעשים הם הלבבות וצריך להיזהר שהמעשים לא יחליפו את הלבבות. לכן צריך לשמור את השבת, לשמור על הנקודה הפנימית. אלה המצוות שהם בחינת אור חוזר.

לפני החטא, המצוות הן ביטוי לפנימיות. במצב הזה יש שכינה והמצוות מבטאות את השכינה. במצב זה המעשים הם בחינת קורבנות. הבערה היא הראשית ונקודת המוצא ואפשר לומר שהשבת היא בסוף המשכן וניתן לבנות את המשכן בשבת.

תנועת הגדלות ותנועת הקטנות קיימות בעולם המצוות, מלאכי א־להים עולים ויורדים בסולם (סיני גימטריא סלם). הקודש הוא ביטוי ללב והוא גם מחולל את הלב. שני הקווים קיימים, אך לפני החטא עיקר המשכן הופיע כביטוי של הלב ולאחר החטא עיקר המשכן בא להיות יצירה של הלב. ממילא, צריך לראות היכן נמצאת השבת בסדר חייו של האדם.

החזון והמציאות

שאלנו מדוע חטא העגל מופיע בין הציווי ובין העשייה? גם לפי שיטת הרמב”ן שהציווי היה בהר יש מקום להצמיד את הציווי לעשייה. הרבה דברים נצטוו ישראל בהר סיני והם הובאו בהמשך החומש, כגון מצוות שמיטה. מדוע התורה חילקה בין הציווי ובין העשייה? ניתן לומר, לשיטת הרמב”ן, שזה גופא כוונת התורה, לא לחשוב שהמשכן הוא תוצאה של חטא העגל.

הרב צבי יהודה זצ”ל מבאר את הסדר בצורה מהותית. יש סדר של מהות, שהיא לעילא, אך כאשר האמת יורדת לארץ יש משברים. בעת הירידה של הציווי הטהור, המוחלט והמהותי אל בני אדם, הנמצאים בצל כנפיך, מופיע החטא, השכחה, הבלבול והטעייה.

צריך לדעת, אנחנו מתכננים תוכניות אך למציאות יש סדר אחר. למציאות אין כנפיים כמו של החזון. הבעל שם טוב והגר”א ותלמידיהם חזו בחזון ציון והגאולה בהתלהבות קודש, אך כאשר הוא יורד אל הארץ הוא מופעה בקרב נפשות הנמצאות בדמיונות וקטנות הלב. צריך ליצור מהלך של סדר א־להי שלם של צל כנפיך, המרומם את האדם ממצבו הפעוט ומדמיונותיו ולהצעיד אותו אל עבר השכינה. דבר זה עלול למשברים.

כפי שהרב צבי יהודה היה נוהג לומר בשנתו האחרונה שצריך “עצבים של ברזל”. משה רבינו הוביל את עם ישראל ממצרים ומסר נפשו עליהם, הוא הגיע לפסגת ההתעלות לעמוד לפני ד’ בהר סיני ואז הוא יורד מההר ורואה את הריקודים והעגל. “אפשר להתפוצץ” ולהשתגע, אך משה רבינו עם “עצבים של ברזל”. הוא לא מתבלבל ועושה מה שצריך לעשות, הכל בשכל ויישוב הדעת.

לא לחינם חזר על כך הרב צבי יהודה רבות לפני מותו. יש לדעת שיש סדר של חזון וסדר של מציאות. סדר המציאות עלוטה בערפל והיא צומחת צעד אחר צעד, באמצע יש משברים נוראיים, אך צריך לצלוח אותם בעת המעבר מהחזון למציאות, עד שנזכה בע”ה לחזות במהרה בשכינה השוכנת בין בדי הארון, אמן ואמן.

[1] עריכה: יונתן אידלסון