בגדי כהונה ופורים | שיעור לפרשת תצוה-זכור | הרב אהד קרקובר

בגדי כהונה – מצוה עצמית או פרט מהעבודה?

השבוע אנו נפגשים עם פרשת תצוה ופרשת זכור, אשר לא במקרה קרה הדבר, שפרשות אלה קשורות לפורים. נתחיל להתבונן בענייני הפרשה, שעיקרה עוסקת בבגדי כהונה.

נחלקו רבותינו הראשונים האם למנות בגדי כהונה כמצוה עצמאית. הרמב”ם מנה בספר המצוות (עשה לג) את הציווי על הכהנים ללבוש בגדי כהונה. לכאורה הוא צודק, פסוקים רבים בפרשה מצווים על עשיית בגדי כהונה וכן כהן שעבד ללא בגדי כהונה נחשב כזר, חילל עבודתו וביטל עשה של לבישת בגדי כהונה, כמפורש בפרשתנו.

העיר הרמב”ן על הרמב”ם שבעל הלכות גדולות לא מנה את בגדי כהונה כמצוה, ותמוה הדבר הרי זו פרשה מפורשת בתורה. מסביר הרמב”ן שהסיבה לכך היא שאין חובה ללבוש בגדי כהונה ללא קשר לעבודה. רק בזמן העבודה יש חובה ללבוש בגדי כהונה, אם כן בגדי הכהונה הם מכשיר לעבודת הקרבנות והם חלק מדיניה. האופן בו עובדים הוא בלבישת בגדי כהונה, אך אין עניין עצמי בלבישת הבגדים. כהן שלא הוגרל לעבודת הקרבנות והחליט ללבוש את בגדי הכהונה לא קיים מצוה, אלא בשעה שעובדים צריך את הבגדים ולכן הם פרט הלכתי כחלק מעבודת הקרבנות.

יש מקום להביא ראיה לדברי הרמב”ם בדבר הערך העצמי של הבגדים מדברי הגמרא במסכת ערכין (טז א):

“למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים… מכנסים מכפרים על גילוי עריות… מצנפת מכפרת על גסי הרוח… אבנט מכפרת על הרהור הלב… חושן מכפר על הדינין… אפוד מכפר על עבודה זרה… מעיל מכפר על לשון הרע… ציץ מכפר על מעשה עזי פנים”.

הבגדים אינם רק נוי העבודה וכבודה, אלא בעצם לבישת הבגדים טמונה כפרה. כמו כן לבגדים יש השלכות הלכתיות, לדוגמא הציץ מרצה על קורבנות שונים שהובאו בטומאה (יומא ז א). לפי זה מובנים דברים הרמב”ם, הבגדים אינם הידור לצורך העבודה אלא יש להם ערך העומד בפני עצמו.

הבגדים וחטא אדם הראשון

על מנת להבין לעומק יותר את משמעות לבישת הבגדים המכפרת על האדם נתבונן בכלל על מציאות הבגדים ומשמעותם. כידוע, לבישת בגדים היא מציאות של בדיעבד לאחר חטא האדם הראשון. לולא החטא לא היינו לובשים בגדים, כאדם וחוה “וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ” (בראשית ב כה). אך מדוע החטא מחייב את הבגדים ויוצר את הבושה? מה עניין החטא?

תחילת חטא אדם הראשון הוא בהתבוננות חוה על עץ הדעת, “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם” (שם ג ו). הלכה חוה אחר עיניה ואחר הנראות המדומה. כח השכל של האדם רואה את הדברים על אמיתתם. לעומתו הדמיון מתבונן מצד הנראות החיצונית מצד המפגש הצר, המצומצם והקטן. דהיינו, חטא אדם הראשון הוא העדפת הדמיון, החזות והנראות על פני האמת (מורה נבוכים א ב).

ברגע שהאדם שקע בדמיון ואכל מעץ הדעת הגלוי התנתק מהכמוס; הדמיון נפרד מהשכל. כלומר, דברים הנראים לנו אינם לפי האמת, אין התאמה בין האמת ובין הנראות. קטנות האדם היא המנתקת בין הגלוי ובין הכמוס. לפני החטא לא היה צורך להסתיר את הגוף. האדם נברא בצלם א־להים והוא מתגלה במידות, רגשות ואיברים כמכלול אחד ולכן הגוף הוא חלק מהאדם. אין צורך להסתיר את הצד החיצוני של האדם. אולם, לאחר שהאדם נפל ונשקע בדמיון אזי כאשר הוא רואה גוף הוא לא רואה צלם א־להים אלא יצרים ודבר נמוך. על מנת שלא יבלבל אותנו הצד החיצוני יש צורך להסתיר אותו על מנת שהפנימיות תוכל להופיע, סוד הצניעות.

הצניעות נגזרת מירידת העולם, שהדמיון מתפעל מהחוץ והיא מסתירה את הפנימיות. אין אפשרות לראות את כל המימדים באחדות אחת ולכן מוכרחים ללבוש בגדים. הגוף אינו בעייתי, אך אם הגוף יהיה נראה לא יוכלו לראות אל הנשמה ואל הפנימיות. יש הרוצים ללכת בצורה חשופה על מנת שיראו אותם, אך באמת הם רק מסתירים את עצמם. אם העצם של האדם זה הגוף הם צודקים, אך עצם האדם הוא צלם א־להים המתגלה בפנימיות. ההליכה החשופה מגלה כלפי חוץ רק את הגוף ולא את האישיות, מידות וטוב לב. על כן, הצניעות נועדה לגלות את האמת והפנימיות.

אם כן, העולם אחרי החטא מחייב בגדים, שנועדו להסתיר על מנת לגלות. ההסתרה היא לטובת הגילוי.

טומאת עמלק

הנחש הקדמוני, המפתה את האדם הוא כח של רשעה. הוא בא לידי ביטוי מבחינה לאומית בעמלק. הטומאה העמלקית עוסקת בגילוי החיצוני. “וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַד’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז טז). מדוע כתוב שם י”ה ולא שם הוי”ה? אלא זה פגם עמלק. י”ה הוא סוד המחשבה, ו”ה הוא ההתגלות. עמלק בא להפריד בין האמת, בחינת י”ה, ובין ההתגלות, בחינת ו”ה. אז ההתגלות אינה כפי האמת.

הטומאה העמלקית מתמכרת לחזיון הגלוי והוא יוצר עולם מדומה, שהוא אינו כפי האמת. זהו שורש כל החטאים, האדם אינו רואה את החיים וחווה אותם לפי האמת. במצב זה הכמוס והגלוי לא מאוחדים, אין חיבור בין י”ה ובין ו”ה. כל עוד זרעו של עמלק בעולם אין השם שלם ואין הכסא שלם. כאשר האדם עומד והולך הוא אינו חלק מהאירוע, ההתיישבות מצרפת אותו לאירוע. כביכול הקב”ה אינו מתיישב בעולמו, אלא הוא מתהלך. כאשר הכסא אינו שלם אזי לא רואים את תופעות החיים באור א־להי. לדוגמא, אנו רואים המון כנסיות יפות. דבר זה מבהיל ביותר, כיצד ייתכן וכנסיות יהיו יפות, הרי הן בית עבודה זרה? אלא, עולם היופי מנותק מהאמת והוא עומד כשלעצמו.

הנתק בין הגלוי והכמוס הוא מציאות עמלק בעולם.

דוגמא נוספת לרדיפה אחר הדמיון הוא הכבוד. כל אדם בוגר מבין שהכבוד הוא שטויות, האם הכבוד נותן דבר מה לאדם? מה זה משנה מה אנשים אומרים? יש לדון את החיים על פי עצמם ולא על פי הכבוד. אך המציאות מוכיחה שבני אדם רודפים אחר הכבוד, זה נותן לאנשים משמעות וקיימות. זהו הפער בין הדמיון ובין השכל, הם אינם עומדים במשקל אחד.

כך גם העבירות הן תוצר של דמיון מנותק. כפי שמסביר רבי נחמן מברסלב שהיצר הרע דומה לאדם המחזיק יד סגורה, כולם רצים אחריו כדי לראות מה יש לו ביד. כאשר הוא פותח את היד רואים שאין ביד אף דבר. גם כאשר הוא סוגר את ידו השניה עדיין כולם רצים אחריו, לא למדו לקח. זהו עולם הדמיון, כולנו משועבדים אליו. לכן, המלחמה ביצר היא לחיות את העולם על פי האמת, לא על פי הדמיונות המציירים בקרבנו ציורי חיים, המנותקים מהאמת והשכל.

אם כן, עמלק הוא שורש הנחש, הוא מפריד בין י”ה, המחשבה, ובין ו”ה, הגילוי. בגלל ההפרדה בין המחשבה ובין הגילוי אזי “‘זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר’, אמר הקב”ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו”ד ה”א ונקרא אני באל”ף דל”ת” (פסחים נ א). שם ד’ נכתב הוי”ה, אך אי אפשר לומר אותו, אלא אומרים שם אדנו”ת. עולם השקר והדמיון אינו יכול להכיל את אור שם הוי”ה. הוא אינו שלם בעולם הזה בגלל הלבוש והדמיון שהמציאות לבשה. הדמיון הוא התחפשות, התלבשות שהיא לא כפי שהדבר מצד עצמו. על כן, אנו לא יכולים לקרוא בשם הוי”ה, רק במחשבה וברעיון אנו יכולים להיפגש עם שם הוי”ה. אך בדיבור אנו משתמשים בשם אדנו”ת.

כפרת בגדי כהונה

לפי זה נחזור אל סוד הכפרה שבבגדי כהונה. בגדי כהונה הם דמיון המחובר אל השכל. בגדי הכהונה מעוררים את הדמיון, הם עם תכלת וארגמן, תולעת השני והשש. בגדי הכהונה הם אומנות נפלאה ויופי מופלא הקשור אל דברי אמת וחשיבות. היופי הפסול משכר את האדם ומחבר אותו אל עולם של ריקנות. במקום להידבק בקב”ה אתה מתמכר אל היופי החיצוני. אך היופי בבגדי כהונה הוא משרת את האמת ומשלים אותו.

לכן, בגדי כהונה באים לרפא את הקרע בין עולם הדימויים ובין עולם האמת, שהוא שורש הנפילה והחטא. הם נועדו לאחד את עולם הדימויים עם הקדושה הא־להית והרוממות הא־להית. לכן הם תיקון וכפרה על כל מה שנובע מהפירוד בין המישורים.

והנה, בבגדי כהונה אומרת התורה: “וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת” (שמות כח ב). אור החיים הקדוש מפרש שהכבוד והתפארת הם כנגד שני שמותיו של הקב”ה. התפארת, ההרמוניה האחדותית, היא כנגד שם הוי”ה. הכל מתאחד באחדות אחת בשכל ובאמת הא־להית. הכבוד הוא כנגד שם אדנו”ת, המלך והאדון צריכים כבוד.

כפי שביארנו, כל הקלקולים בעולם נובעים מכך שיש פער בין המחשבה ובין ההתגלות. לכן אי אפשר להגיד שם הוי”ה בעולם והוא צריך להתלבש בשם אדנו”ת המתגלה כלפינו בעולמנו המצומצם. בגדי כהונה באים לתקן מציאות מקולקלת זו, הם באים להלביש את האור העליון, אור הקודש, בלבושים. יוצא כי ‘לכבוד ולתפארת’ זהו מילוי שם הוי”ה ואדנו”ת, הכמוס והגלוי מתאחדים באחדות אחת. זהו מחיית עמלק, מחיית הפער בין הכמוס והגלוי והשלמת הכמוס והגלוי באחדות אחת.

סוד מספר הבגדים

אור החיים מפרש כיצד שם הוי”ה ושם אדנו”ת קשורים למספר הבגדים. כהן גדול לובש שמונה בגדים, ארבע בגדי זהב (חושן, אפוד, מעיל וציץ ונראה לומר שבגדים אלו נקראים בגדי זהב על שם רובם) כנגד ארבע אותיות שם אדנו”ת וארבע בגדי לבן (מכנסיים, כתונת, אבנט ומצנפת) כנגד ארבע אותיות שם הוי”ה. אור החיים מזכיר כי שמונת הבגדים הם אלו המוזכרים בגמרא כשמונת בגדי כהונה המכפרים על שמונה מיני עברות, ולכן נראה כי בגדי הלבן אינם בגדי יום הכיפורים.

אם כן, המחשבה הפשוטה הייתה אומרת כי דווקא הבגדים המיוחדים לכהן הגדול, בגדי הזהב, הם אלו שיגלו את השם הגבוה יותר. אלא מדובר על אופן ההתלבשות מלמעלה למטה, היכולת של האור העליון להתלבש בעולם הזה. על כן, שם הוי”ה הוא רק גילוי עליון, שם אדנו”ת הוא גילוי ד’ בכל המימדים כולם, הגלוי מואר באור הכמוס.

זוהי בחינת פורים, הגלוי הוא לפי הכמוס. העולם כולו הוא לבושים של “ד’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ” (תהלים צג א). אך אין הדבר נראה לעין וזו הבעיה הגדולה הנובעת מכך שיש עמלק בעולם. כאשר מוחים את עמלק מתגלה כי כל הלבושים, כל הגילויים, כל ההופעות, ואף הופעות חלקיות, הן חלק מהיופי של האור העליון עד תחתיות ארץ. אלה בגדי כהן גדול.

מלכות אחשוורוש – אחשוורוש והבגדים

בדברים אלה דילגנו לסוף המהלך, אי אפשר להתאפק ולהרגיש שאנחנו כבר כעת עוסקים בסוגיה של פורים ושל המגילה. כל הימים בהם אפשר לקרוא מגילה (י”א, י”ב, י”ג, י”ד ו-ט”ו) יוצאים בגימטריא ס”ה כמניין שם אדנו”ת. כלומר, עניין המגילה הוא גילוי המלכות, “וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת” (אסתר ה א), פגישת ד’ בכל הגילויים וזה עצמו מחיית עמלק.

אך המגילה אינה מתחילה בכך ונראה כיצד הנושא של פרשת השבוע מכוון אל הנושא בו המגילה עסוקה.

מי הגיבור של המגילה? רוב התשובות ידונו בין מרדכי ובין אסתר. אך מרדכי ואסתר לא צריכים לריב, הגיבור הוא אחשוורוש. המגילה פותחת בתיאור נרחב של אחשוורוש ומסיימת באחשוורוש. רואים כיצד כל המגילה מתנהלת על רקע מלכות אחשוורוש והוא נושא המגילה.

המגילה פותחת בתיאור נרחב, שהוא לכאורה מיותר, ביופי הנפלא של המשתה:

“בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתו יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ. חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ” (אסתר א ד-ז).

אחשוורוש מנסה ליצור מקדש. כל העונג וכל היופי נמצאים אצלו והוא מזמין את כולם לראות את מקדש היופי. אך מה תכלית הכל? הוא רק רוצה להראות. זהו יופי שאין בו שום ערך, ויתרה מכך זהו יופי חלול. זהו יופי שהוא סיבת עצמו, אין בו מטרות מוסריות ואציליות על מנת להביא ברכה וטוב. המטרה היא רק להראות לאחרים.

הריקנות של המקדש האחשוורושי מתגלה בכך שאפילו אשתו אינה שומעת לו. שיא השיאים של המשתה, אחרי משתה של מאה ושמונים יום ובסוף המשתה השני של שבעת הימים, הוא להראות את המלכה. הדבר הפנימי ביותר הוא הקשר בין איש ואישה, וגם אותו אחשוורוש מנצל רק כדי להראות.

כאשר המלך מביא את המלכה רק על מנת להראות אותה היא אינה הנושא, אלא הגוף שלה (ונראה שעל מנת להדגיש את זה דרשו חז”ל, שרצה אחשוורוש להראות את ושתי המלכה ללא בגדים). דבר זה באמת מבזה את אחשוורוש. בכך הוא מרוקן את הכל, העולם כולו דמיון. במצב הזה העולם מרוקן מערכי הטוב והצדק, הכל הוא רק עבור נראות ללא כיסוי בעל ערך. זהו עולם עמלקי בו המן נקרא אל הדגל.

שיא התעוזה של אחשוורוש בא לידי ביטוי בלבישת בגדי כהונה, ‘בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו’, כבוד ולתפארת. הנוי הקדוש, שנועד לרפא את העולם, הושפל אל הדמיון על ידי אחשוורוש. הדמיון הוא עולם הכבוד, עולם שם אדנו”ת. העולם הגלוי הוא עשיר ומרובה בפרטים, ולכן שם אדנו”ת שייך לעושר כמו בגדי זהב. ‘ויקר תפארת גדולתו’, הגדולה היא האיכות הפנימית השייכת לשם הוי”ה. אלה תכונות בגדי כהונה.

אך לשיטתו של אחשוורוש הכל כאן, אין דבר השייך אל הנסתר. אחשוורוש משלב את המקדש הצנוע והפנימי בעולם המרוקן. הכל גלוי והכל שטחי. זהו חילול ד’ נורא. כך אחשוורוש מנציח את העובדה שישראל לא נגאלו ולא עתידים להיגאל. עצם זה שאין נעלם ואין נסתר הוא השמדת ישראל.

אך המציאות אינה כזו, ולכן מזימתו אינה יכולה להצליח. החיים הריקים מתמוטטים. לאחר שאחשוורוש הורג את ושתי הוא מגלה כי אין קיום לחייו. אולם, הבעיה אינה מצד הגוים. העובדה כי הגוים מתנהגים כך אינה מפתיעה כלל ועיקר, אך עם ישראל היו בסעודתו של אותו רשע. ידועה השאלה מה נורא בכך שהם השתתפו בסעודה? אם עם ישראל לא היה מגיע היה קורה סכסוך גדול. אלא הם נהנו מסעודתו של אותו רשע, הם לא הרגישו בבעיה. עם ישראל הצטרף לעולם המלא צלצולים של אחשוורוש וממילא הוא מתחייב כליה.

מרדכי והבגדים

אל מול היופי הריק, הנבוב כל כולו דמיון הנועד להראות, עומד יהודי אחד בודד. הוא נקי מהשעבוד אל עולם הדמיון, הוא חי חיי אמת והוא אינו מתפעל מהחיצוניות. הוא חי בשושן כאילו הוא בירושלים. אפשר לפנות אליו ולומר לו שאנחנו בגלות, חייבים להשתחוות. אך מרדכי נקרא על שם “מירא דכיא”, מור דרור. בתוך המור, בתוך עולם הדמיון, הוא חופשי והוא חי חיי אמת. לא רק שהוא אינו משתחווה אלא הוא אינו מתפעל כלל מהשחקנים השונים הנמצאים במרחבי עולם הדמיון הריקני והחלול.

עומד “מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ  וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה” (אסתר ה ט). מה ההבדל בין ‘קם’ ובין ‘זע’? לקום היא פעולה רצונית, אפשר להתגבר אבל דבר חיצוני מפחיד ולא לקום. הזעזוע הוא אינסטינקט לא רצוני. אך מרדכי לא נזדעזע כלל כי המן חשוב בעיניו ככלום (פירוש הגר”א על הפסוק).

דבר זה גרם להמן להתמלא חימה. כולם חושבים שהמן הוא אדם עוצמתי, חזק, מלא כח וישות. אך ישנם שני אנשים שיודעים שהמן הוא באמת כלום. מרדכי יודע את זה וכן המן יודע את זה. הרשעים מרגישים בתוכם את אפסיותם. לכן המן צריך את החזות החיצונית וכאשר יש אדם הקורע את המסך צריך להיפטר ממנו. יש כאן אדם שיודע את האפסות ואת האמת, אותם המן מרגיש בפנימיותו, ולכן אסור שאותו אדם יהיה בעולם.

לעומת אחשוורוש, אשר חילל את בגדי הכהונה והפך אותם למציאות מחוללת הנתפסת רק בחושים, מרדכי קורע את בגדיו. מרדכי קורע את המסך מעל השקר הגדול של הערצת הריקנות ושפלות ישראל בגלות. זהו תפקידו. לכן הוא אינו משתחווה להמן. אך אסתר שולחת למרדכי בגדים, כביכול היא אומרת לו שהוא צריך להשתלב בשושן, מכיוון שהוא אינו נמצא בירושלים. אם יש גזירה עלינו לעבוד על פי הכלים שיש כאן בשושן. קריעת הבגדים רק יוצרת רעש מיותר המונעת להגיע לפתרון בצנעה. לכן אסתר מבקשת ממנו להתלבש בלבושים, בגלות תעבוד עם הכלים של הגלות.

אך מרדכי לא מוכן לכך. אם ישראל ישתלבו בגלות, בגלוי ובשקר, אז הם לא יהיו. יש צורך באדם העומד בתקיפות ומביע את האמת, אף במחיר חייו.

אסתר והבגדים

אך למרות פלאי הפלאות של הדמות המלאה חופש וחוסר התפעלות מעולם הדמיון המגילה אינה נקראת מגילת מרדכי, אלא מגילת אסתר. למרות שמרדכי קורע את הבגדים אסתר אינה מסכימה איתו והיא שולחת לו בגדים.

יתרה מכך, אסתר לובשת מלכות. חז”ל דורשים שלבישת מלכות היא לבישת רוח הקודש. אסתר מלבישה את מידת מלכותו יתברך. כלומר, היא אומרת למרדכי שמדרגתו היא פלאי פלאות, אתה נלחם בשקר, אך הקב”ה צועד דרך השקר. הקב”ה מתגלה דרך העולם המוגבל. ודאי שאין להצטרף אל הרשעים, אך כדי להביא גאולה חייבים לדעת כיצד ניתן להיפגש עם ד’ גם דרך המציאות החסרה והלא מאירה שמופיעה. יש לדעת כיצד לנהל את המציאות ולהוביל אותה כך שדרכה תופיע גאולת ישראל.

לכן, לעומת מרדכי הגלוי, כמו שם הוי”ה הגלוי, עומדת אסתר, השייכת למידת המלכות. אסתר היא שושנה בין החוחים, היא נסתרת כמו שד’ מסתתר בתוך לבושי המציאות הגלויה. בשביל זה צריך צניעות, שאינה מתפעלת מהחיצוניות, והיא יודעת כיצד לפגוש את העומק הנמצא בתוך החזיון החיצוני. כך ניתן לראות כיצד ד’ מתגלה דרך עולמות חסרים.

זוהי מידת מלכותו של הקב”ה ואסתר מלבישה ומגלה אותה בעולם. לכן היא לא מגיעה לאחשוורוש וצועקת עליו לבטל את הגזירה, אלא היא פועלת בתחכום ובסבלנות.

מרדכי אינו זע בפני המן, הוא מבין כיצד המן הוא שקר וכלום, כקצף על פני המים. אך אסתר מזמינה את המן, היא מתמודדת איתו. אסתר מבחינה ברע ובודקת מה יש לרע להביע ולכן היא מזמינה אותו למשתה. אנחנו ננצח את הרע דרך הרע. נשתמש בכלי העולם ודרכם נגלה את ד’. דרך המן נגלה את האפסות והריקנות שבו. זוהי לבישת המלכות של אסתר ולכן היא מתעקשת להזמין את המן. אסתר רוצה לברר מול אחשוורוש מי זה המן וכך היא משחררת את אחשוורוש מהמן. זהו סודה של אסתר.

אחשוורוש רוצה הכל מיד, אך אסתר מאמינה בתהליכים. היא כבר הגיעה עד לאחשוורוש, שהיה מוכן לתת לה ברגע זה עד חצי המלכות. היא עומדת ועונה לו שיבוא מחר עם המן למשתה. דבר זה מלמד כיצד שם הוי”ה זורח במציאות ושם אדנו”ת צומח מתוך המציאות. המלכות מופיעה קמעא-קמעא, זה העולם הזה שהוא עולם הגוונים.

אמנם, יש להדגיש כי אין מדובר במחלוקת בין מרדכי ואסתר, שניהם נצרכים. ללא מרדכי לאסתר לא היה כח ובלי אסתר מרדכי לא יכול היה לפעול בגלות. לכן חז”ל אמרו שהם בני זוג, שני פנים של אמת אחת.

תכלת מרדכי

בסוף המגילה כתוב: “וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן” (אסתר ח טו). סוף המגילה היא מכח אסתר. מרדכי לא היה מוכן ללבוש בגדים, אך אסתר מביאה אותו לשלוט על בית המן. בסופו של דבר היופי חוזר אל הקב”ה. כלומר, סוף המגילה מגלה כיצד היופי של העולם –  אשר נשבה בידי המן, המנתק בין הגלוי ובין הכמוס, ובגללו הפנים הא־להיות מכוסות – חוזר על כל גווניו אל הקב”ה. לכן מרדכי יוצא עם בגדים מפוארים כבגדי כהונה.

בעקבות פורים חוזר להיבנות בית המקדש, לאחר שאחשוורוש הפסיק את הבניה כי הוא לא רצה לתת מקום ליופי אחר. על ידי מחיית עמלק היופי חוזר לקב”ה, הכמוס והגלוי מתאחדים לפי שעה. יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שיהיה ד’ אחד ושמו אחד, הופעת הגלוי והכמוס באחדות אחת בבית המקדש.

בית המקדש הופיע את הגלוי והכמוס יחד. בבית המקדש האירה האמת והיא התגלתה דרך כל הגוונים. על כן, בית המקדש הוא מקום היופי, מקום בו הדמיון והשכל מתאחדים. “וַד’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ” (חבקוק ב כ), היכל קדשו הוא שם אדנו”ת, ובבית המקדש יש אחדות בין שם הוי”ה ובין שם אדנו”ת. לכן המהות והיופי מתארגנים באחדות אחת על ידי מחיית עמלק.

המגילה מגלה כיצד כל תהלוכות העולם החיצוני מונהגים על ידי הקב”ה. כך מבאר הרב קוק זצ”ל ברמזיו שמגילה היא מגל י”ה, היא מגלה את שם י”ה הנסתר. עמלק מנסה להציג עולם אחר מהקב”ה, אך המגילה מגלה כיצד כל האירועים הגלויים מכוונים אל החשבונות הכמוסים. הכל מופיע באחדות אחת. זוהי שמחת הפורים הגדולה והעצומה – אחדות הכמוס והגלוי על ידי המגילה.

פורים והדמיון

בפורים מתחפשים, מנהג זה כתוב בראשונים ויש דיונים שונים על כך בספרות ההלכתית. התחפושת מלמדת אותנו כי אי אפשר להסתכל רק על הצד הגלוי. יש להשתחרר מהדמיון. אך ניתן לומר גם להיפך, התחפושת מראה כיצד ניתן להתגלות בכל מיני אופנים. הקב”ה מתגלה בכל מיני גילויים ובכל מיני פנים. התחפושת מצד אחד היא משחררת מהדמיון, גורמת לנו להסתכל גם על הנסתר. ומצד שני היא מלמדת אותנו כיצד לראות את הכח הטוב שיש בדמיון, המאפשר גילויים מגוונים ורבים כפי שהקב”ה מתגלה בעולמו.

אך שיא הדמיון מגיע בשכרות, המסלקת את השכל. בשכרות אנו שקועים בדמיון. להשתכר זה דבר נורא ואיום, זהו עמלק השיכור השקוע בדמיונותיו. אך בפורים יש לנו תעוזה לנצח את עמלק במגרש שלו. אנו נשתכר, נאחז בדמיון, ונגלה את הדמיון הקדוש. מצד אחד הדמיון מסתיר את הקב”ה, אך יש דמיון המגלה את הקב”ה. דימוייו של אדם צדיק וכל גילויי חייו הקטנים מעשירים את כבודו של הקב”ה. במצב הזה, גם כאשר אדם מסלק שכלו והוא כולו דמיון, הוא אחוז בקדושה ובדבקות בד’.

אם כן, השחרור מהדמיון הטמא הוא מחיית עמלק, ולעומתו עומד הדמיון הקדוש של לבושי המלך. העולם כולו הוא לבושי מלכו של עולם, וישראל מגלים את הלבושים הללו. ביום מחיית עמלק ניתן לעזוב את השכל ולגלות את היכולת לתת לחיים עצמם לדבר. אז נראה כיצד החיים עצמם מדברים צדקות, טהרה וקדושה. פלאי פלאות.

ונהפוך הוא

ונסיים בדברי רמז. “וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם” (אסתר ט א).

בפסוק “כי יד על כס יה” חסרים אותיות ו”ה משם ד’ וחסרה האות א’ מהכסא. השם אינו שלם והכסא אינו שלם, חסר הו”א. הו”א אינו שלם ולכן הוא אינו מתגלה. כאשר הקב”ה אינו נוכח אזי נקרא הוא, לשון נסתר. זהו מצב של ההסתתרות הא־להית. שאיפתנו היא להפוך את הנסתר לנגלה, ‘ונהפוך הוא’.

כאשר הופכים את אותיות הו”א מגלים את “אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ” (תהלים קלב יג), גילוי שכינה בבית המקדש. “וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ” (ישעיהו ל כ) “וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱ־לֹהֵינוּ זֶה” (ישעיהו כה ט) להפוך את הו”א הנסתר לז”ה, על ידי ונהפוך הוא. הפיכת הנסתר לגלוי היא הגאולה. על ידי מחיית עמלק יתבטל הפירוד; גווני הדמיון שנטמאו ונהיו לבוש שק, המסתירים את הקב”ה, יהפכו לבגדי כהונה, לגוונים של היופי הא־להי. כאשר כל הגוונים והלבושים יחזרו למרדכי ולצדיק אז הוא יהיה זה, במהרה בימינו אמן ואמן.

[1] עריכה: יונתן אידלסון