עבודת חודש אדר – “והחודש אשר נהפך להם” | שיעור לפרשת תרומה | הרב אהד קרקובר

“וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם”

“משנכנס אדר מרבין בשמחה” (תענית כט א). הרבי מקוצק אומר כי מכיוון שדבר זה כתוב בש”ס אזי זה מחייב את כל ישראל. אמנם, גמרא זו שידועה לכל, מעלה שאלה. מדוע משנכנס אדר צריך להרבות בשמחה? המגילה אומרת שצריך “לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה” (אסתר ט כב), את ימי הפורים ולא חודש אדר. לכן יש להבין מדוע חז”ל אמרו שצריך לשמוח בכל החודש, מה המקור לכך? לכאורה, החג הוא בי”ד וט”ו אדר.

יש מספר הסברים לדבר. הפירוש הפשוט הוא שלשון הפסוק הוא “וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב” (שם). בחינה של היפוך לכל החודש, כולו נהפך ‘מיגון לשמחה’. הסבר נוסף הוא שחודש אדר הוא החודש האחרון בשנה והמן ראה שבו יבוא קיצם של ישראל: “כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד” (מגילה יג ב).

כלומר, מתברר שסופם של ישראל הוא התחלתם. לישראל אין סוף ואדרבה, כאשר ישראל מגיעים לסופם הם מתחדשים ולכן יש בחינה של היפוך לכל החודש כולו.

לדבר זה יש נפקא מינא להלכה: “תני בשם רבי נתן כל החדש כשר לקריאת מגילה. מה טעמא? ‘והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה'” (ירושלמי מגילה א ב). ומפרש קורבן העדה: “כל החדש כשר – למפרש ויוצא בשיירא שלא ימצא מגילה בידו בזמנה”. היוצא לדרך יכול לקרוא מגילה מא’ באדר (אולם למעשה נחלקו הפוסקים בכך כי דבר זה לא הובא בבבלי). רואים בירושלמי שכל החודש כולו הוא בכלל היפוך השמחה.

מסופר על חסיד אחד שמא’ אדר היה שותה עד סופו. שאלו אותו: ‘לבסומי בפוריא כתיב, לא כל החודש’? ענה להם: ‘המן הרשע ודאי רצה שיהרגו את היהודים כמו שצריך ולכן אין זה סביר שהמן ייחד רק יום אחד להרוג את היהודים. אלא המן חשש שהגזרה תתהפך ולכן הוא גזר את הגזירה רק ליום אחד, כי הוא לא רצה שליהודים יהיה חודש שלם של שמחה. בגלל שזו הסיבה של המן אני מפר את מזימתו ואני שמח כל החודש’.

על כן, הסבר זה מדגיש כי חודש אדר הוגרל על ידי המן ולבסוף החודש כולו נהפך מיגון לשמחה.

פרשיות חודש אדר – הכנה לקראת ניסן

בנוסף להסבר זה אנו רוצים להציע הסבר נוסף המבאר את שמחת חודש אדר באופן רחב יותר. המשנה אומרת: “באחד באדר משמיעין על השקלים” (שקלים א א). מגיע חודש אדר ומכריזים על הצורך להביא מחצית השקל לצורך הקרבת קורבנות חדשים. כמו שכתוב “זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (במדבר כח יד), מחודש ניסן צריך להביא קורבנות מהשקלים החדשים, יש לחדש את המעות לקניית הקורבנות.

מסביר השפת אמת שזו הסיבה שבחודש אדר מרבים בשמחה, מתחילים להתכונן להתחדשות שנעשית בחודש ניסן. כלומר, השמחה של חודש אדר אינה מפאת פורים, אלא מצד ההתכוננות לקראת חודש ניסן.

כן ארבע הפרשיות של חודש אדר, רובן אינן עוסקות בפורים אלא בחודש ניסן. כאמור, השקלים הם התחדשות לקראת חודש ניסן, פרשת פרה היא הטהרה לפני קורבן פסח ופרשת החודש ודאי קשורה לחודש ניסן. רק פרשת זכור קשורה לפורים. לאור זה, אנו מבינים כי עניינו של חודש אדר הוא הכנה לחידוש הקורבנות בניסן וחג הפסח שחל בו. אולם, מדוע דבר זה הופך את חודש אדר כולו לחודש של שמחה? ולפי דברי השפת אמת מדוע ההשמעה על השקלים היא דבר כה משמח?

עניין זה יובן לאור עניינו של חודש ניסן. הנקודה המשמעותית בחודש ניסן היא הקמת המשכן והשראת השכינה. הפעם הראשונה שנתנו מחצית השקל היה לצורך אדני המשכן, הקמת המשכן. המשכן הינו משכן לגילוי שכינה. כן חידוש הקורבנות הוא חידוש עבודת המקדש, שעניינה השכנת השכינה. כמו כן בפסח נגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגם בו יש בחינה של הכנה להשראת שכינה. כך גם כן אנו רואים כי כאשר יש השראת שכינה מופיעה השמחה. “וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם” (ויקרא ט כד), כאשר יש גילוי שכינה של הקב”ה מופיעה רננה ושמחה.

לכן, השמחה מופיעה תיכף כאשר מכריזים על הכנת השקלים לקראת התחדשות של ניסן כבר מתחילה התרגשות ושמחה. עצם ההכנה להשראת שכינה היא משמחת. כיצד מתכוננים להשראת השכינה? מביאים כסף, מלשון כיסופים (זוהר א קכג ב), אם אתה רוצה לפגוש את הקב”ה אתה צריך לכסוף אליו. כפי שאומר הירושלמי שהקב”ה הראה למשה רבינו מטבע של אש (ירושלמי שקלים ט ב), והעירו על כך מדוע צריך מטבע של אש? לכאורה, המנורה היתה מעשה מורכב, אך המטבע הוא דבר פשוט. דרשו בזה שזה לעורר את אש הקודש, להתחיל לכסוף ולהתגעגע לקב”ה לקראת התביעה להתחדשות הגדולה של השראת השכינה. זוהי עבודת הכיסופים של חודש אדר.

ובאמת דברים אלה מתאימים לפרשיות השבוע שקוראים בחודש אדר. בשנה פשוטה בתקופה זו קוראים על ענייני המשכן. כל החודש עוסקים בפרשיות של הכנה להשראת השכינה שבחודש ניסן. אם כן, כל החודש עוסקים באותו עניין.

גאולה והשראת שכינה

ויש מקום להתבונן בעניין זה של השראת השכינה. נפתח בדברי הרמב”ן בהקדמתו לחומש שמות, המבאר את עניינו של חומש שמות:

“השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כענין יצירה לזרעם… ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל, והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו־ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ד’ מלא אותו תמיד”.  

ספר בראשית הוא ספר היצירה ושמות הוא ספר הגאולה. מהי גאולה? תחילה יציאת ישראל ממצרים, מכיוון שאם ישראל אינו יוצא ממצרים הוא אינו גאול, אלא הוא בידי המצרים ואין ישראל. אם ישראל אינם עומדים על עצמם בעצמם אזי אין ישראל. דבר שני, הגאולה לא הושלמה עד שישראל קיבלו תורה, “אין אומתינו אומה אלא בתורתיה” (דעות ואמונות ג ז). מוסיף על כך הרמב”ן ואומר כי ישראל לא נקראו גאולים אלא בהשראת השכינה. ללא שכינה עם ישראל נמצא בגלות והוא אינו עומד על שלמותו. רק כאשר האומה כולה הגיעה למדרגת האבות וכל האומה היתה מרכבה לשכינה רק אז נחשבו גאולים.

ודאי דברים אלה כואבים לנו עד התהום, מכיוון שכיום עוד אין לנו מקדש וממילא אין אנו גאולים. עד שלא יבנה בית המקדש עם ישראל הוא בעל מום חמור. שלמות השראת שכינה בגילויה היא רק בזמן שבית המקדש בנוי ואש הקודש על המזבח. יחד עם זאת, מרגע תחילת השראת השכינה בישראל לא עזבה השכינה את ישראל. בכל הגלויות שכינה עימנו. שכינה שוכנת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, השכינה שוכנת במצוות ובמעשים הטובים של עם ישראל. הסיבה לכך היא – ללא שכינה אין לעם ישראל חיים, ללא שכינה עם ישראל אינו עומד שלמותו.

שכינה – הופעת הנוכחות הא־להית וההתחדשות

ודאי המושג שכינה הוא מושג פלאי שלא ניתן לעמוד עליו, “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ־לֹהִים עַל הָאָרֶץ” (מלכים א ח כז), וננסה להסביר מעט, בדרך פשוטה, את עניינה ומתוך כך הדברים יהיו מכוונים לעבודה המיוחדת של חודש אדר.

על פי הרמב”ן אנו רואים כי יש את ישראל, תורה ושכינה. לכאורה, די בכך שיש את ישראל והתורה. יהודים מקיימים תורה ומצוות בהתלהבות ובדבקות, מה חסר? יובן הדבר דרך משל לחיבוק. כאשר מתחבקים מרימים את זרוע ימין ואת זרוע שמאל, מכופפים אותם ומתקרבים לאהוב ולוחצים. החיבוק הוא דבר נפלא, כי על ידי החיבוק האוהבים מרגישים האחד את זולתו באופן מוחשי, ומתעצמת הקרבה ביניהם. אך אם אתה עושה פעולות אלה לאדם שאינך אוהב אזי אין לחיבוק משמעות כלל. אדרבה, במצב זה החיבוק הוא לרועץ, רק מעורר דחייה.

כלומר, תורה ומצוות הם הלכות החיבוק, אך החיבוק צריך לבטא ולהופיע את האהבה. אם יש את הכלי ללא האור שבתוכו אין ערך לכלי. כאשר הקימו את המשכן משה רבינו אמר “וִיהִי נֹעַם ד’ אֱ־לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ” (תהלים צ יז). השכינה היא הנעימות, הנוכחות הא־להית בתוך מעשינו. כלומר, עשייתנו אינה רק צייתנות של עבד נאמן הנכנע לבקשת אדונו, אלא המעשה מבטא ומגלה קשר אל הקב”ה. ההרגשה הא־להית והקרבה הא־להית נוכחת בתוך מעשינו.

ללא השכינה עם ישראל לא יכול היה להתקיים. מעשים הנעשים רק כחובה בעלמא, ללא ביטוי אהבה וקשר, הם ללא כח עמידה. לפיכך, פרי המעשה של זיווג ישראל ותורה מוליד את השכינה – תחושת הנוכחות הא־להית המתמדת בקיום ישראל – וללא ההולדה אין טעם וערך למעשה הזיווג. נכון, שלמות השכינה היא במקדש, אך היא מופיעה גם כן בנועם הא־להי בקרב כל אדם ואדם העושה מעשה מצוה.

אולם, במעשה מצד עצמו אין התחדשות, אין שינוי באופן הנחת התפילין ושמירת השבת. האדם מקיים את אותן המצוות והוא שומר על גוף המצוות. זוהי בחינת העשייה, אך בחינת הלב מחייבת התחדשות. השכינה חייבת את ההתחדשות כי בלעדיה אין קשר של חיים ולכן ההתחדשות היא קריטית על מנת שהמצוה תביע ביטויי חיים.

זוהי עבודת חודש אדר בו משמיעים על השקלים, קוראים להתחדשות שתופיע בפועל בקורבנות החדשים. השכינה מחייבת חידוש ולכן אי אפשר להביא מהישן, יש להביא מהכיסופים החדשים. על מנת שיופיעו חיים אין לעמוד במצב קבוע-סטטי, אלא להיות בתנועה דינמית כמו הלב הפועם. החיים פועמים וללא התחדשות החיים נובלים ומתרוקנים מהאור הנמצא בתוכם. לכן במקדש יש קריאה וחובה להתחדשות והיא זו המולידה את השמחה הגדולה, שמחת התחדשות ד’.

הר סיני והמשכן

הרמב”ן מבאר בפרשתנו (שמות כה א) את משמעות השראת השכינה בביאור פרשת הארון, שהוא הכלי המרכזי מבין כלי המקדש. על גבי הארון יש את הכרובים וקול ד’ מדבר מבין שני הכרובים. בדבר זה נמצא סוד המשכן כולו:

“וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם ‘וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ד’ עַל הַר סִינַי’ (שמות כד טז), וכתיב ‘הֵן הֶרְאָנוּ ד’ אֱ־לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ’ (דברים ה כ), כן כתוב במשכן ‘וּכְבוֹד ד’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן’ (שמות מ לד-לה), והזכיר במשכן שני פעמים ‘וכבוד ד’ מלא את המשכן’ כנגד ‘את כבודו ואת גדלו’, והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני”.

מעמד הר סיני הוא מעמד חד פעמי; קולות וברקים, ענן וערפל, חרדה גדולה. אך אסור שמעמד הר סיני יהיה מעמד חד פעמי, שאם כן מה משמעותו וערכו. לכן צריך להמשיך את מעמד הר סיני אל תוכנו, אל הקיום התמידי ועבודת ד’ המתמידה. המשכן נועד לקחת את הנוראוּת של מעמד הר סיני, אשר ביטל את כל חושינו, ולשים אותו במקום צנוע נסתר כמקור חיים מתמיד, “שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר… והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני”.

אך לא רק הכבוד שוכן במשכן, אלא גם הקול:

“ובבוא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני, וכמו שאמר במתן תורה ‘מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה’ (דברים ד לו), כך במשכן כתיב ‘וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו’ (במדבר ז פט), ונכפל וידבר אליו, להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דיבור עם משה היה מן השמים ביום, ונשמע מבין שני הכרובים כדרך ‘וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ’ (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב, וכן אמר הכתוב ‘אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי’ (שמות כט מב-מג), כי שם יהיה בית מועד לדיבור ונקדש בכבודי”.

“ובבוא משה” אל המשכן “היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני… שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפורת” ושני הכרובים היו מזהב, שהוא צבע של אש “כדרך ‘ודבריו שמעת מתוך האש'”. הכבוד הא־להי והקול הא־להי של סיני ממשיך באופן מתמיד להיות במשכן בצנעה, מעבר לפרגוד נשמע הקול מבין שני הכרובים.

דברים אלו מקרבים אותנו להבין מהי השראת השכינה המתמדת של ישראל.

יש מקום לדון מדוע יש צורך בכל הקולות והברקים של מעמד הר סיני, הרי רק אנכי ולא יהיה לך שמענו מפי הגבורה. התורה כולה נמסרה לנו על ידי משה רבינו ומה הצורך במעמד הנורא שגרם לפריחת נשמתם של ישראל. לכאורה, אפשר להסתפק בכך שמשה יעלה אל ההר, ישמע את דבר ד’ וישראל יקבלו ממנו. אולם, אם עם ישראל היה מקבל את התורה באופן הזה אזי היה קשר רק עם הדיבור של הקב”ה, אך לא היה קשר עם הקב”ה המדבר בעצמו. מתוך כך, כל יהודי ויהודי שלומד תורה פוגש את ד’ בלימוד תורתו. כאשר לומדים תורה מקשיבים לקב”ה ולא לחכמה שבאה מד’. כן כאשר עושים מצוה המצוה היא מצוות ד’. כלומר, הדיבור מחובר אל המדבר והציווי אל המצווה וזהו מעמד הר סיני.

לפי זה, השכינה היא הנוכחות הא־להית. לעשות כל מצוה ומצוה מתוך הכרה שד’ מתגלה במצוותיו. אין המצוות לצאת ידי חובה שד’ הטיל עלינו, אלא במצוות דבקים בו ועל ידי קיום מצוותיו ד’ מחייה אותנו. הנועם הא־להי הוא נסתר ואינו גלוי, אפשר לקיים מצוות כדי לצאת ידי חובה גרידא, אך זה כלי ריק. ניתן לקיים מצוה מתוך האש הנסתרת הפנימית ואז המצוה היא ביטוי לקרבת ד’ ולנוכחותו. זוהי המשמעות הגדולה של השראת השכינה במעשיהם של ישראל.

חידוש האהבה

קול ד’ במשכן נשמע אל משה מבין שני הכרובים. הכרובים הם ביטוי לאהבה, “כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת” (מלכים א ז לו; יומא נד א). הכרובים הם דבקות האהבה הגדולה בין הקב”ה ובין כנסת ישראל. אם כן, הקול בא מתוך האש, מתוך האהבה הגדולה של הקב”ה לכנסת ישראל. המצוות הן ביטוי של אהבה. זוהי הכוונה של קיום מצוות מתוך תודעת שכינה ולא רק תודעת חיוב ויציאת ידי חובה.

כמובן כאשר מקיימים את המצוות באופן הזה המצוות הן שמחות ודבקות במְצַוֶּוה ומחברות אותנו אל הקב”ה, “עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ” (דברי הימים א טז כז). לכן כאשר מדברים על השראת שכינה ישנה שמחה והיא מחייבת התחדשות מתמדת כמו האהבה הזקוקה לחידוש מתמיד.

מסופר על חתן שאמרו לו: ‘אם אשתך עצובה אז תקנה לה מתנה קטנה שתשמח אותה’. אז הוא היה חתן מאוד רציני ויסודי ולכן לפני החתונה הוא קנה המון מתנות קטנות, שם אותן בארון למעלה ואמר לאשתו: ‘כאשר תהיי עצובה תקחי לך מתנה מהארון’. ודאי שהחתן הזה לא הבין דבר, כי האהבה בין שני הכרובים צריכה התחדשות. “ודבריו שמעת מתוך האש”, האש היא יסוד הצריכה כל הזמן פרנסה. כך האהבה צריכה פרנסה מתמדת על מנת לעורר אותה. כאשר היא שוקעת יש להוסיף עליה עצים ולחדש אותה. ללא ההתחדשות המתמדת היא לא תופיע. כך גם הבחינה הפנימית הליבית של תורה ומצוות, שהיא השכינה השוכנת בתוך ליבם של בני ישראל, צריכה את התחדשות הלב. יש להביא אש חדשה, כיסופים חדשים, כדי שיהיה אפשר להתחדש ותשרה שכינה בישראל.

נדבת הלב והאהבה

על פי זה ניתן לישב שני דברים בפרשתנו. בפרשה כתוב שצריך לתרום למשכן, “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כה ב). רק מחצית השקל היה חובה ורוב המשכן נבנה בנדבת בני ישראל. כל אחד יכול להביא מה שהוא רוצה, אך לכאורה אין זה דבר מעשי. כאשר רוצים לבנות מקדש יש לעשות הערכה כמה תעלה הקמתו ולפי זה כל אחד ידע את הסכום שעליו להביא. בנוסף, המשכן אינה דבר רשות, אלא חובה. אם כן מדוע יש צורך בנדבה?

אך עלינו להבין שכל המושג משכן ושכינה זה לב. את מעשה החיבוק, את המצוות, קיבלנו בסיני, אך המשכן הוא המפגש החי של האהבה מבין שני הכרובים. בחינה זו אינה יכולה להתגלות אלא בנדבה. מדרגת המשכן היא נדיב לב ואם אין נדבה אין משכן. אם בני ישראל לא היו מביאים נדבה לא היה חסר זהב, כסף ונחושת, אלא נשמת המשכן חסרה. המשכן עצמו שייך למדרגת הנדיבות, התעוררות האהבה. ואם אין התעוררות אהבה אין כלל את אש המשכן.

חודש אדר – הכנת הלב

יש עוד מקום לבאר כיצד דברים אלה קשורים לעבודת חודש אדר. המהר”ל בחידושי אגדות (מסכת ראש השנה עמוד צה ד”ה בתשרי נברא העולם) מבאר כי תשרי וניסן הם ב’ חודשים שהם “עיקרי חודשי השנה”. לכאורה, הדבר אינו מובן, וכי יכולים להיות לשנה שני ראשים? אלא מבאר המהר”ל כי שני חודשים אלו הם כנגד ב’ איברים: “ודע כי שני אברים באדם הם קדושים והוא הלב והראש, וכנגד אלו שני דברים הם ניסן ותשרי, כי תשרי דומה לראש”, כפשוטו שתשרי הוא בחינת הראש והמח ולכן ממנו התשובה, כי בה האדם מבקר ובודק את מעשיו.

“אמנם חודש ניסן הוא כנגד הלב ששם החיות”.

מעלת ניסן הוא בבחינת ליבם של ישראל, מקור השמחה והחיים. לכן בניסן הוקם המשכן, בחינת נדיבות הלב. אך, נדיבות זו דורשת הכנה – חודש אדר בו הלב מתחיל להתעורר. בזכות נדיבות הלב שהתחילה להתעורר בחודש אדר שורה השכינה בפועל. בחסידות אומרים כי כפי שלחודש תשרי יש חודש הכנה, חודש אלול, כך לניסן יש את חודש אדר, האלול של הלב. בחינת הופעת נדיבות הלב היא בחינה של הכנה בחודש הקדוש הזה.

מחיית עמלק והמקדש

וכיצד אפשר לדבר על שמחת חודש אדר ללא להזכיר מילה על פורים, וכי נאמר שפורים הוא מיותר? אין זה מתקבל על הדעת. אמרנו שארבע פרשיות של חודש אדר הן הכנה לחודש ניסן, פרט לפרשת זכור שהיא הקדמת זכירה למחייה. אך הפרשיות המיוחדות לחודש אדר נקראות ‘ארבע פרשיות’, דבר המלמד כי מדובר בסדרה אחת. לפי דברינו עד כה, יש שלוש פרשיות ועוד פרשת הכנה לפורים, אך מבואר כי ‘ארבע פרשיות’ הן הויה אחת (ראה מחשבות חרוץ אות ז). לכן יש לומר שגם פרשת זכור אינה קשורה לפורים.

כאשר ישראל נכנסו לארץ נצטוו שלוש מצוות: להעמיד מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. אנו למדים כי סדר זה הוא מעכב, כלומר על מנת לבנות את בית הבחירה יש למחות את זרעו של עמלק. חלק ממהלך השראת השכינה הוא מחיית עמלק. יש לבאר את הקשר הפנימי בין מחיית עמלק ובין השראת שכינה.

כתוב בתורה “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (דברים כה יח), וידועים דברי המדרש המובאים ברש”י ‘קרך’ מלשון קרירות. עם ישראל יוצא ממצרים וכולם בהתפעלות עצומה, בא עמלק ואומר לכולם כמה כולם מגזימים. אדם מתפעל מהאמת, בא ליצן ובליצנותו מוריד את כל הרושם, ‘אל תיקח את הדברים ללב’. כך עמלק מנסה לשכנע את העולם: ‘אל תיקחו ללב את האמת’, הוא מקרר את האמבטיה הרותחת וכך הוא מנתק בין המח ובין הלב. עמלק לא נותן לאמת של המח לחדור לעומק הלב, הוא נשאר אדיש ולא מתחבר אל אמת התורה. זוהי קליפת עמלק אותה עלינו למחות ולברר גם כן מתוכנו.

לכן אי אפשר לבנות בית המקדש ללא מחיית עמלק, כי עיקר בניית המקדש הוא חידוש האש בלב, חידוש גילוי שכינה – כיצד הא־להי אינו רק מעשה תורה ומצוות אלא בחינת חיים, שהאמת חיה בתוכנו, “הכרת הנוכח” (לשון השגורה אצל ר’ צדוק במספר מקומות בכתביו). עמלק אינו רוצה שתהיה נוכחות ד’ ועמידה נוכח פני ד’, את השכינה הוא רוצה לסלק – נוכחות ד’ כדבר חי בחיים. לכן עמלק אינו מתנגד לישראל כאשר הם יוצאים ממצרים, אלא כאשר הם באים להיכנס לארץ. הכניסה לארץ היא קדושת עמקי החיים עצמם והטומאה העמלקית חוצצת בין הקדושה ובין החיים. רשעותו של עמלק שומרת על הלב אטום וקר, והוא אינו מוכן לקבל שכינתו יתברך, לכן הוא צריך להימחות לפני בניית המקדש.

פורים והמקדש

אם כן, מה הקשר בין פורים ובין חודש אדר? פשט המגילה הוא סיפורם של מרדכי ואסתר בשושן הבירה, אך ישראל גלו לבבל ולא לשושן, מה מרדכי עושה בשושן? כן מרדכי מופיע בעולי עזרא וכיצד הוא חוזר לשושן? אלא יש להבין מתי מתרחשת מגילת אסתר. ידוע, שמגילת אסתר מתרחשת לאחר שבית המקדש השני התחיל להיבנות, נכתב כתב שטנה ובניית המקדש מעוכבת. אחרי שנכתב כתב השטנה ונעצרה הבנייה מרדכי חוזר לבדוק על מה ולמה הופסקה הבנייה. כלומר, כל הנושא של המגילה היא העיכוב בבניית בית המקדש.

המקדש רמוז במקומות רבים במגילה, כגון לבישת בגדי הכהונה על ידי אחשוורוש והתייאשות מהגאולה. כמו כן באומרו לאסתר המלכה “עד חצי המלכות”, מלבד בית המקדש אותו הוא לא מוכן לתת. אך מדוע התעכבה בניית המקדש? כי לא מחו את עמלק. לכן הקב”ה עיכב את המקדש, גרר את מרדכי ואסתר לשושן על מנת לגלגל את מחיית עמלק. אז נוצרה התחדשות גדולה בעם ישראל, אחשוורוש מת ודריווש מאשר להמשיך בבניית המקדש. אם כן, הנושא של פורים הוא חידוש בניית בית המקדש.

ההכנה להשראת שכינה של בית שני הוא הנושא של חג הפורים. חג הפורים נארג כולו על מנת להיות הכנה בגלות לקראת התחדשות השכינה בארץ ישראל.

פורים – התעוררות מהשינה

אולם, אין מדובר רק בהכנה היסטורית, אלא גם הכנה פנימית. כוחו של המן העמלקי על ישראל הוא כאשר ישראל “ישנו מן המצוות” (מגילה יג ב). מה הכוונה שישראל ישנים? המדרש מתאר דו שיח בין המן ובין אחשוורוש (אסתר רבה ז יג). המן מציע לאחשוורוש לפגוע בישראל ולכן אחשוורוש נמלך בחרטומים ובחכמים. הם אומרים לו להתבונן מה קרה לפרעה וסנחריב אשר שלחו ידם בישראל. אומר לו המן: “אלו־ה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר, הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו ושרף את היכלו והגלה את ישראל ופזרן בין האומות, והיכן כוחו וגבורתו שכבר הזקין”.

אדם זקן הוא אדם עייף, וכיצד אנו יודעים שעם ישראל הוא עייף? ישנים מן המצוות. עמלק מגיע לישראל כאשר הוא עייף, “ְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ” (דברים כה יח).

מבאר מנות הלוי, רבי שלמה הלוי אלקבץ, כי הסעודה היתה כשרה למהדרין, “כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ” (אסתר א ח). אך כיצד יהודי יכול להיות במקום הכופר בקב”ה?! פרטי תורה שמרו אך החיות מהלב נעלמה, הכל ישן. ועמלק מרגיש כיצד כלי המעשה מתרוקן מהאור, כאשר יש חיבוק ללא אהבה הוא מגיע. כי ללא שכינה, ללא נועם ד’ והנוכחות הא־להית הפנימית אין קיום לישראל. במצב הזה עם ישראל כפורעי מיסים מול הקב”ה, אך אין את הכרת הנוכח השוכן בתוך מעשינו.

“הדת” – חוק ללא מהות

הדבר הנלעג ביותר בפשטי המגילה הוא הדת, ואחשוורוש הוא האדם הדתי ביותר. הוא כל הזמן נותן דת, חוק, והוא כל כך אדוק בדת עד שהוא עצמו לא יכול לבטל את הדת אותה הוא נתן. אסתר המלכה אמורה להיהרג על פי דת המלך, שהרי נאמר להרוג את כל היהודים, אך אחשוורוש מצטער, לא ניתן לבטל את הנחתם בטבעת המלך. בסוף מוצאים פתרון מפולפל שליהודים מותר להתקומם, אך גזירת המן לא בוטלה. כלומר, הדת היא דבר נלעג, מכיוון שהחוק אמור להיות אמצעי של האדם להוציא לפועל את רצונו. אך כאן החוק והמעשה הוא העיקר והוא אינו כלי אל הקשר ואל המהות. כלל אין מהות, יש רק דת.

אך אי אפשר לבנות את החיים על פי חוקים יבשים. אדם לא יכול לתלות על פתח ביתו “וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן” (שם כ), דבר זה לא שייך בקשר. אהבה וקשר בונים באמצעות קשר. המחשבה שאת הכל ניתן לפתור באמצעות חוקים היא מחשבה אחשוורושית נלעגת. דת זו היא דת ריקה, חסרת מהות ומשמעות.

מרדכי ואסתר הם עומדים מול הדת, אסתר נכנסת שלא כדת. חז”ל מגדילים ואומרים שהיא גם עוברת על דתו של הקב”ה, מדוע? כי אם אין ישראל אין תורה! כל עניין התורה שיהיו ישראל בעולם. לכן היא מצווה על מרדכי לצום בליל הסדר. היא אומרת למרדכי שהוא שם ליבו רק אל הדת ללא תכליתה, חיבור ישראל והקב”ה. רק שיקול דעת של גדולי הדורות יכול לומר דבר כזה.

כל ירידת התקופה של פורים, שכמעט הביאה כליה על ישראל, היא מצד השינה. המעשה של ישראל נעדר מהחיות הפנימית ומהלב. תחושת הכרת הנוכח, קרבת ד’ יתברך, ואש האהבה כבתה. נשאר רק המעשה החיצוני. כאשר עם ישראל מגיע למצב כזה אזי עם ישראל נמצא בסכנה גדולה. אין כח למעשיו ואין כח לישראל.

חידוש הלב – קבלת התורה ברצון

הקב”ה ברחמיו עורר את ישראל להתחדש ולחדש את הלב. כפי שחז”ל מלמדים במסכת שבת שבמעמד הר סיני יש בחינה של אונס, כפיית הר כגיגית, ואף על פי כן חזרו וקיבלו את התורה מרצון בימי אחשוורוש. בימי הפורים התרחשה התחדשות של נדיבות הלב, נקודת הרצון. זהו חודש אדר, המכין להשראת השכינה. מתוך ההתעוררות הפנימית יש הארה א־להית הבאה לב אל לב. ליבם של ישראל המתעורר פוגש את הלב העליון המשרה שכינתו בתוכנו.

ליהודים היתה אורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב, וששון זו מילה ויקר אלו תפילין (מגילה טז ב). שואל רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל מדוע לא כתוב במגילה במפורש שליהודים היתה אורה ויום טוב וכו’? עונה ר’ שלמה זלמן כי אחרי פורים התורה לא נשארה תורה, אלא היא הפכה להיות אורה. בעקבות קבלת תורה מרצון אזי התורה לבשה פנים חדשות.

על כן, פורים והשראת השכינה חד הוא.

זוהי עבודת החודש, לעורר את הלב שהיא מחיית עמלק המקרר את הלב. כך אנו מכינים את הלב לקראת החידוש הגדול שהקב”ה יחדש עלינו בניסן, המתחיל להופיע כעת מצד הכיסופים אליו יתברך.

נזכה לחודש אדר, מלא אש והתעוררות קדושה, נדיבות לב בעבודת ד’ ולימוד התורה, פתיחת לב המביאה לזכות לראות מראות א־להים ולהיגאל גאולה שלמה במהרה בימינו.

[1] עריכה: יונתן אידלסון