פרשת: תצוה | הדלקת נרות: 16:51 | הבדלה: 18:09 (ירושלים) 

דף הבית > > “ביום הזה באו מדבר סיני” – אהבה מקלקלת השורה | שיעור לפרשת יתרו | הרב אהד קרקובר

“ביום הזה באו מדבר סיני” – אהבה מקלקלת השורה | שיעור לפרשת יתרו | הרב אהד קרקובר

סיכום השיעור השבועי של הרב אהד קרקובר בפרשת השבוע פרשת יתרו

פרשת יתרו עוסקת במעמד הר סיני, למרות ששם הפרשה אינו על שם מעמד הר סיני אלא על שם חותן משה. כן פתיחת הפרשה עוסקת בסדר מינוי הדיינים שלימד יתרו את משה רבינו. היה מקום ללמוד ולהאריך בעניין זה. אך בלימוד הרגיל יש לנו תאוות הגורמות לנו לרצות לדלג ולעסוק מיד במעמד הר סיני.

אולם, לא רק לנו יש תאוות, אלא גם לתורה הקדושה יש תאוות. כפי שנראה דבר זה מבואר בפסוקים. בשיחה זו נעסוק בפרק יט, ההקדמה למעמד הר סיני.

“בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות יט א-ב).

בפשט הפסוקים יש קושי. בפסוק א כתוב ‘ביום הזה באו מדבר סיני’ ומדוע פסוק ב פותח במילים ‘ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני’? לכאורה היה צריך לכתוב: ‘בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויסעו ישראל מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר’. אך הפסוקים הופכים את הסדר ומתארים כיצד בני ישראל באו מדבר סיני ואחר כך יסעו מרפידים.

הרמב”ן ואור החיים הקדוש מפרשים עניין זה, שניהם מתנבאים בלשון אחת ונתבונן בדברי האחרון מחמת חביבות לשונו.

“ויסעו מרפידים. קשה למה אֵחַר המוקדם, כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר ‘באו מדבר סיני’. ואולי שהוא על דרך אמרם אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר”

אומר אור החיים הקדוש, שאכן מדובר בקושיה אך אין עליה תשובה. פסוק ב אכן היה צריך להיות קודם לפסוק א, אך ‘אהבה מקלקלת השורה’ – התורה לא יכולה הייתה להתאפק, גם לה יש תאוות.

“אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום הַמְּקֻוֶה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים, ומיום הבריאה הם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר, ותכף קדמה ההודעה באמרו ‘ביום הזה באו’ וגו’, הגיע חָשוּק ונֶחֱשָק (ישראל) לַחוֹשֵק וחָשוּק (הקב”ה), ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה, ואחרי כן חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים”.

ישנה התרגשות עצומה של העולם כולו, אשר בא אל תעודתו העליונה לשמוע קול ד’ בתוכו. בגלל התרגשות זו התאוותה התורה ודילגה על הסדר הרגיל. רק לאחר הקדמת ההודעה, שבני ישראל הגיעו למדבר סיני, התורה מתארת את מהלך המסע באופן כרונולוגי.

ביטוי נוסף לכך הוא בפשטי הכתובים, בלשון פסוק א:

“בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי”.

מהו ‘ביום הזה’? לא מבואר איזה יום הוא היום הזה. מפרש רש”י:

“ביום הזה – בראש חודש, לא היה צריך לכתוב אלא ‘ביום ההוא’, מהו ביום הזה”?

הביטוי ‘הזה’ הוא ביטוי ייחודי. את הביטוי ‘היום הזה’ מצאנו בפרשת בא: “וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ד’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות יב מא). ‘היום הזה’ הוא יום מופלא, יום שמהות הכל מתגלה בו. זהו לא עוד יום רגיל, אלא זהו יום שצריך להיזכר, יום מיוחד: יום יציאת מצרים ויצירת העם ויום קבלת תורה – היום הזה.

יותר מזה אומר הרמב”ן. יום מתן תורה הוא תכלית יציאת מצרים: “אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־­­לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” (שמות ג יב). תכלית יציאת מצרים היא להגיע למרגלות הר סיני ועל כן מציינת התורה ‘ביום הזה באו מדבר סיני’.

“ואשא אתכם על כנפי נשרים”

ביום הראשון להגעתם הקב”ה לא אומר לבני ישראל דבר מפאת חולשת הדרך (שבת פו ב), אי אפשר לקבל תורה בגוף מרוסק ובחולשת הנפש (עין איה שבת ב ט כב). ביום השני משה עולה אל ההר והקב”ה מוסר לו דברים לומר לבני ישראל. אלו ארבעה פסוקים המהווים הקדמה למתן תורה. ונרצה להתבונן כיצד פסוקים אלו גונזים בתוכם את החידוש הגדול של מעמד הר סיני ושל הופעת התורה בכללה בעולם.

“וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ־לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ד’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי” (שמות יט ג-ד).

הקב”ה נשא אותנו על כנפי נשרים. נשיאה על כנפי נשרים היא נשיאה בגובה, נשיאה מהירה וכן נשיאה מוגנת כפי שמפרש רש”י:

“כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו, אומר: מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני, אף אני עשיתי כן: ‘ויסע מלאך הא־להים וגו’, ויבא בין מחנה מצרים’ וגו”, והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות, והענן מקבלם”.

אחור ופנים

אולם, יש קושי בפירוש זה. הפסוק אומר ‘ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי’, אך אם הקב”ה נושא אותנו על גבו אזי יוצא כי אנו כבר נמצאים איתו? על כן מפרש רש”י: “ואביא אתכם אלי – כתרגומו”, דהיינו “וקריבית יתכון לפולחני”. כפי שהקושיה היא על דברי דרש כך התירוץ הוא על דרך הדרש.

בדרך ההתבוננות ניתן לדרוש דרך נוספת. מי שנמצא על כנפי הנשר נמצא במצב מופלא, מפחיד ונורא הוד, אך האם הוא רואה את פני הנשר? לא, הוא רואה רק את גבו, הפנים נסתרות ממנו. אם כן, בנשיאה על כנפי נשרים יש מעלה, רוממות וגדולה, אך יש בזה גם כן הסתרת הפנים. לפי זה ‘ואביא אתכם אלי’ זהו מעמד הר סיני עליו כתוב “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ד’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה ד). בהר סיני מתרחש מעבר מראיית ד’ מאחור לראיית ד’ פנים בפנים. ויש להבין ההבדל בין ראיית ד’ מאחוריו ובין ראייתו פנים בפנים.

כאשר מתבוננים על אדם מאחור ניתן להבחין בדברים רבים: האם הוא ילד או מבוגר; שרירי וחזק או צנום וחלש; איש או אישה וכיוצא בזה. ניתן לראות את נוכחות האדם גם כאשר לא רואים את פניו. אולם, במצב זה לא ניתן להיפגש עם הרצון שלו: האם האדם כועס או שמח; מסביר פנים או זועף. הפָּנים הוא האיבר דרכו מתגלה מה שנמצא בִּפְנים.

כנפי נשרים הם הניסים המופלאים המגלים את הגדולה הא־להית ועוצמתו ויכולתו האין סופיים. האהבה הא־להית מתגלה בניסים. אולם, יחד עם זאת שמדובר בגילוי כוחו הגדול חסר החיבוק הפנימי של הקב”ה. אנו עומדים מבחוץ ובמרחק כי הרצון אינו נגלה. כאשר ד’ מביא אותם אליו הוא מביא אותנו למקום בו הוא חושף בפנינו את רצונו הפנימי. כפי שדרשו חז”ל על הפסוק “אָנֹכִי ד’ אֱ־לֹהֶיךָ” (שמות כ ב) – “אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית” (שבת קה א), אני את עצמי כתבתי ונתתי, גילוי העולמות הפנימיים של ד’ יתברך אלינו. זהו גילוי המגמה הא־להית, גילוי הטוב והצדק.

לעומת החיבור של המופתים, שהוא חיבור מצד העוצמה והכח הא־להי, בחינת אחור, כעת יכול להתרחש חיבור של שיח ודיבור. זהו לימוד תורה משותף, שתכליתו לעשות רצוננו כרצונו עד כדי חיבור גמור בין ישראל לקב”ה.

כעת מתחיל עידן חדש. כל מה שהתרחש עד כה, מכות מצרים וקריעת ים סוף וירידת המן, הינו הקדמה אל ההתגלות העצומה של ‘פנים בפנים דיבר ד”, גילוי הפנים הא־להיות. זהו הפסוק הראשון שפותח את הדיבור הא־להי כהקדמה למעמד הר סיני: ‘כעת אתם אצלי וניתן להיפתח אחד אל השני פנים בפנים, כאדם המדבר אל חברו’.

“סגולה מכל העמים”

“וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ” (שמות יט ה).

ארבע פעמים מופיעה המילה סגולה בתורה, וכאן זו הפעם הראשונה. מה פשט הלשון סגולה? מפרש רש”י: “אוצר חביב”. מוסיף על דבריו הרמב”ן:

“שתהיו בידי סגולה, כי דבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר, כמו ‘וסגולת מלכים והמדינות’ (קהלת ב ח)”.

יש כאן עם שהוא יקר וקרוב לליבו של הקב”ה. סגולה הוא אוצר חביב שייחודי לאדם והוא אינו משתף אחרים איתו. דבר זה גם כן שייך ל’אנכי’, אני את עצמי כתבתי ונתתי, מגלה את הפנימיות שלי בתורה למי שמיוחד וחביב לי. מי שקרוב לליבי אזי אני גם כן מגלה את ליבי אליו. הסגולה מתאימה לעניין מעמד הר סיני – גילוי הפנים הא־להיות.

בפסוק זה גם כן יש קושי על פי הפשט, אשר דנו בו כל הפרשנים. ‘אם שמוע תשמעו בקולי… והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’. כאשר ד’ משתמש בלשון סגולה הכוונה היא כי עם ישראל הוא דבר נפרד מכל האומות ואם כן מדוע משתמש בלשון ‘כי לי כל הארץ’? היה ראוי לומר ‘כי אתם לי’. דרך משל אדם אומר לאשתו שהוא מאוד אוהב אותה וגם את וכו’. האהבה היא התייחדות ואין אתה מזכיר אחרים כאשר אתה מדבר אל האהוב שלך. כך גם כן כאשר מדובר על סגולה אין מקום להזכיר את כל הארץ.

נראה שלושה דרכים לביאור שאלה זו, וכל ביאור מוסיף קומה נוספת בסוד סגולת ישראל.

“כל הארץ” – הגוים מגלים חביבותם של ישראל

נתחיל בדברי רש”י:

“ולא תאמרו: אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חיבתכם ניכרת? ‘כי לי כל הארץ’ והם בעיני ולפני לכלום”.

כאשר מתרחשת בחירה בין מיעוט אפשרויות אין הדבר מראה על חביבות הנבחר. אך אם יש לאדם את כל האפשרויות ומתוכם הוא בוחר אז ניכרת עוצם החביבות. כלומר, הגוים רק מגדילים את מרחב הבחירה הא־להית ומתוך המרחב הגדול של כל הארץ בחרתי בכם. אם כן ‘כל הארץ’ הוא רקע שנועד רק להראות את חביבותם של ישראל.

“כל הארץ” – גילוי נקודת ה’כל’

הרמב”ן מסביר בדרך נוספת:

“או יהיה סגולה דבקות, כי לי הארץ הנקראת כל, כמו שפירשתי בפסוק ‘וד’ ברך את אברהם בכל’ (בראשית כד א), והמשכיל יבין”.

הפסוק לא אמר ‘לי הארץ’, אלא ‘לי כל הארץ’ ומפנה אותנו הרמב”ן להתבונן בפירושו הארוך בספר בראשית בעניין “בת היתה לאברהם ובכל שמה”. השכינה נקראת ‘כל’, המלכות הא־להית: ‘לי כל הארץ’. יש להתבונן בדבר זה כי יש כאן סוד ויסוד גדול.

כיצד שייכת סגולה א־להית בארץ? כפי ששואל הכוזרי איך העניין הא־להי יתייחד עם זה העולם השפל? הרי רוממות ד’ היא לאין סוף והארץ היא קטנה, צרה ושפלה. זוהי שאלת מלך כוזר. לא מתיישב על הדעת שהעניין הא־להי יתייחד עם זה העולם השפל.

עונה החבר למלך כוזר: ‘מי אמר שהעולם הזה הוא שפל’? הנחת היסוד שהעולם הזה הוא שפל היא גופא הבעיה. ההתבוננות על העולם הזה כעולם מלא קנאה, תאווה וכבוד, היא התבוננות דרך עיניים צרות וחלקיות הרואות רק את הפרטים. במבט קטנוני המתבונן רק על הפרטים מבחינים רק ברע, בקושי ובבעיות. אך יש המסתכלים על ‘הכל’, לא במובן הכמותי אלא במובן האיכותי.

לעולם הכמותי כולו, לכל הריבוי – בריות, אנשים ומרחבי אין סוף – יש מגמה פנימית החורזת את הכל מראשית ועד אחרית והיא היא הנותנת פשר וערך לכל. זה נקרא ‘כי לי כל הארץ’. הארץ אינה רק מרחב כמותי, אלא זוהי איכות נוראה; גילוי רצון ד’ שברא את העולמות לתכלית וערך. הבריאה אינה לחינם, אלא ד’ ברא אותה מצד תכליתה. ומצד זה העולמות הם דבר מופלא ונשגב עד מאוד.

מצד זה ניתן להבין שיש סגולה א־להית מופיעה בארץ. ‘והייתם לי סגולה מכל העמים’, כיצד מתגלה הסגולה – הדבר החביב, היקר והמיוחד הנמצא עם המלך עצמו – בתוך הארץ החשוכה? רק מפאת העובדה ‘כי לי כל הארץ’. הארץ היא שלי, יש ‘כל הארץ, יש מגמה לארץ. ואתם, ישראל, מבטאים את נקודת ‘הכל’ – נקודת הערך הקיימת בתוך המרחב האנושי שהוא הנותן ערך לעולם כולו.

“וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ד’ אֱ־לֹהֵיהֶם” (ויקרא כו מד). מפרש הזוהר הקדוש (ג קטו ב) ‘לכלתם’ כתיב חסר מלשון ‘כַּלָּה’. מבאר הזוהר הקדוש דרך משל למלך שהיה במדינה שוק של בורסקאים, שוק עורות, שהוא השוק המסריח ביותר (עד כדי שהבורסקי פטור מלעלות לרגל בשל ריחו הרע, חגיגה ד א). בתוך השוק המסריח נמצאת כלתו של המלך. אם היא לא הייתה נמצאת שם המלך לא היה בא אל השוק, רק בגלל הימצאות כלתו דומה עליו השוק לשוק של בשמים.

כך ד’ לא היה נכנס אל עולם ללא ישראל, עולם ללא נקודת ה’כל’. כעת, כאשר כנסת ישראל נמצאת בעולם, כל העולם כולו מקבל ערך כשוק בשמים. כעת העולם מואר באור של מגמה ותכלית.

כלומר, הסגולה היא נקודת הכל, נקודת הערך של הכל והיא הנותנת ערך לכל, ‘כי לי כל הארץ’. לכן מבאר הרמב”ן שסגולה היא דביקות – חיבור הבריאה אל הבורא. נקודת הכל היא המחברת את הבריאה אל הבורא.

סגולה – גילוי היוצר ביצירה

לאור דברי הרמב”ן ולאור המהלך שראינו עד כה בספר שמות ניתן להעמיק עוד במושג הסגולה.

עד כה ראינו שני צירים בספר שמות. האחד הינו ציר ישועתם של ישראל ויציאה מצרה לרווחה. הציר השני הינו ציר התגלות הבורא יתברך. בין שני צירים אלו – ציר ישועתם של ישראל, שלכאורה היא הימלטות מדבר שהוא בדיעבד, וציר הופעת ד’ – יש הקבלה. ישועת ד’ מתגלה דרך ישועתם של ישראל.

בעשרת המכות ראינו כי בדצ”ח מתגלה עצם מציאות ד’, ‘למען תדעו כי אני ד”. בעד”ש מתגלה ‘כי אני ד’ בקרב הארץ’, לא רק מציאותו יתברך אלא התגלות ד’ בקרב הארץ. אחר כך במכות באח”ב מתגלה ‘בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ… ולמען ספר שמי בכל הארץ’. כמו כן ראינו כיצד עשרת המכות הם אצבע – בחינת גילוי הייחוד התחתון, ההתערבות הא־להית במסגרת הבריאה – לעומת ידו הגדולה, גילוי הייחוד העליון בקריעת ים סוף.

כעת יש ייחוד ד’ חדש: ‘כי לי כל הארץ’. מה הייחוד של גילוי זה תוך כדי שאנו מתקדמים בציר התגלות כבוד ד’ בעולם? וכן מהו הגילוי המיוחד של ישראל בעולם, שהם מייחדים את ד’, שלא היה עד כה במעמד הר סיני, שהם המגלים את ‘לי כל הארץ’?

דרך משל, ניתן לומר שיש לאדם שולחן בבעלותו. הוא יכול למכור את השולחן או להרוס אותו, לעשות עם השולחן ככל העולה על רוחו. באותה מידה השולחן יכול להיות של אדם אחר וזה יהיה אותו שולחן. השולחן עצמו אדיש מי בעליו. אין הבדל בין שולחן של צדיק לשולחן של רשע. לעומת זאת ניתן להסתכל על תמונה של אומן מסוים. האם היא יכולה להיות באותה מידה תמונה של אדם מהרחוב? לא ולא. התמונה היא יצירת אומנות, האומן מתגלה דרך האומנות. האומן אינו הבעלים של התמונה, אך היא כולה שלו. התמונה מגלה את אופיו ואת איכותו. איכות היוצר מתגלה דרך יצירתו. זהו גילוי פנימי, עדין של יצירת היוצר.

באותו אופן ניתן לראות שני אופנים של שייכות העולם לריבונו של עולם. האחד מגלה כיצד ד’ הוא השולט והמולך, עושה כרצונו. אך במצב זה ד’ שולט על עולם מלא זוהמה, שקר ורע. אין זה כבוד גדול לריבונו של עולם. אך אלו הייחודים שהיו עד כה. כעת, הגיע הזמן לגילוי הסגולה, המגלה באופן פנימי כיצד היצירה היא של היוצר ברוך הוא. דבר זה מתרחש על ידי גילוי הא־להיות בעולם: גילוי הטוב, הצדק, הרחמים והחסד. גילוי שכינה. גילוי כיצד החיים בעולם מבטאים את סגולותיו יתברך – טובו, רוממותו וצדקו. זהו מעמד הר סיני.

מעמד הר סיני הינו המעבר מהתגלות ד’ כבורא שליט ותקיף אל התגלות ד’ במעמקי הלב ובמעמקי החיים. זוהי התגלות פנימית שהארץ היא של ד’. הגיע הזמן שתהיה בארץ סגולה אשר תגלה את האוצר הנסתר והכמוס. ‘כי לי כל הארץ’, הסגולה תסיר את ערפל השכחה והניתוק. כעת יתרחש מעבר מהפניית העורף אל גילוי גדולת הבריאה המחוברת ודבקה בבורא.

זוהי המשמעות העמוקה של חידוש ‘והייתם לי סגולה… כי לי כל הארץ’. מבט זה אינו מבט קטן, פרטי וחלקי על הארץ, אלא מבט הרואה את מלכות ד’. זוהי מידת המלכות, מידת הכל, הרואה כיצד המגמה הא־להית מסתתרת ונוכחת בעולם דרך כל הגילויים וההופעות. רק כלפי חוץ העולם נדמה כשוק של בורסקי ובפנים, בסגולה ובמעמקים, זהו שוק של בשמים. תפקיד הסגולה היא לגלות את כל הארץ. זהו כל עניינה של הסגולה בארץ – גילוי עם קדוש בארץ שכל תפקידו לגלות את נקודת הכל, שמצידה הארץ דבקה בבורא יתברך. כלומר, נקודת הכל היא המאפשרת את גילוי הסגולה והיא גם תעודת הסגולה – גילוי הכל.

זהו החידוש הגדול של ישראל והתורה בעולם. ייחוד ד’ הפנימי המתגלה רק על ידי תורה וישראל יחד כאחדות אחת המגלה כיצד היצירה של היוצר ברוך הוא.

“אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁד’ אֱ־לֹהָיו” (תהלים קמד טו), אשרינו שיש בארץ מי שמחבר את הבריאה לבורא והוא החושף את גדולת היוצר ביצירה על ידי חשיפת נקודת הכל.

לסיכום, ההסבר הראשון של הסגולה הוא מצד בחירתו המופלאה של הקב”ה. ד’ הוא בעל אפשרויות הבחירה הרבות ומתוך זה הבחירה היא משמעותית יותר. ההסבר השני הינו מצד הסברת הסגולה עצמה. סגולת א־להים יכולה להופיע בארץ, מכיוון ש’לי כל הארץ’.

“ממלכת כהנים וגוי קדוש”

” וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות יט ה-ו).

הספורנו מבאר ביאור נוסף בעניין הסגולה:

“‘והייתם לי סגולה מכל העמים’, אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז”ל ‘חביב אדם שנברא בצלם’, מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכולם. ‘כי לי כל הארץ’, וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם ‘לי כל הארץ’ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק. ‘ואתם תהיו לי ממלכת כהנים’, ובזה תהיו סגולה מכולם כי תהיו ‘ממלכת כהנים’ להבין ולהורות לכל המין האנושי, לקרוא כולם בשם ד’, ולעבדו בשכם אחד”.

הספורנו מחדש את התפקיד המעשי של ישראל בעולם. עניין הסגולה הוא ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’. הארץ כולה שייכת לד’ יתברך, אך היא נמצאת במצב של שכחת ד’. על כן, יש צורך בגילוי סגולה בארץ שהיא זו שתגלה את ד’ בארץ. הסגולה תקרא לעמים כולם לעבוד את ד’ יתברך. זהו תפקידם של ישראל. הכהן אחראי לקדש את האחר, וכך ישראל יהיו גם כן כהנים לאומות.

על כן, לפי הספורנו הפסוק אומר ‘כי לי כל הארץ’ – הסבר מדוע צריך שתהיה סגולה. ועניינה – ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’.

הרמב”ן מבאר את ההסבר המופלא של החביבות הא־להית של ישראל מצד עצמם. הספורנו מבאר את תפקידם המעשי של ישראל בעולם. כפי שמסביר הרב קוק זצ”ל בספר אורות שהחידוש של עם ישראל הוא שלא מדובר ביחידים המבשרים את האמונה בעולם, אלא גילוי ד’ דרך ממלכה קדושה. כך מגלים ‘כי לי כל הארץ’ ומבררים כיצד הבריאה עצמה היא קדושה, דבקה בבוראה ושייכת לד’ יתברך. עניין זה יכול להתקיים רק באמצעות עם הכולל את החיים כולם. הן את צדדי החיים הגבוהים של אנשי הרוח והן את צדדי החיים המעשיים המתגלים בצבא, כלכלה וחכמה.

יחידים יכולים “לשלוף” את הטוב מתוך הרע, להתקדש ולפרוש מן העולם אל הבורא. אך ממלכת כהנים היא גילוי הממלכה הקדושה, שאינה פורשת מן העולם, אלא היא מבררת את העולם ומציגה אותו באור א־להי. העם כולו מגלה כיצד ניתן להאיר חיים שלמים באור ד’. לפיכך, רק ממלכת כהנים היא משלימה את מהלך גילוי הסגולה והדבקות. גילוי תפקידם של ישראל המגלים כי לד’ הארץ, ‘כי לי כל הארץ’.

מלכת שבא הגיעה לראות את שלמה המלך, בחינת העתיד לבוא שהעמים כולם באים לראות את גדולתם של ישראל. בעת בואה רואה מלכת שבא את בית המלך ואת בית ד’ וכן את המעלות אשר יעלה בהם שלמה אל בית ד’, “וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה. וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ד’ (“דרך מבוא שהכין מביתו לבית המקדש שהיה עולה בו לבית ד'”, רש”י. ובדברי הימים ב ט ד כתיב ‘וַעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ד”) וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ” (מלכים א י ד-ה).

מדוע המדרגות הן פסגת היצירה הגורמות להתפעלות הרבה של מלכת שבא? אלא, ישנם מקדשים ודתות רבות וכן ישנם ארמונות מלכים רבים. אולם, עם המחבר באופן כה מופלא בין הממלכה ובין הקודש, בין שמים וארץ, הינו דבר מופלא. זהו חיבור של כל מרחבי השלטון, המקיפים את החיים כולם, אל המרומים. דבר זה הוא ייחודי לעם ישראל, עם קדוש.

הפסוק השלישי יורד אל המציאות התחתונה והוא משלים את סוד החיבור של התורה. התורה מחברת בין הבורא ובין הנברא באופן כזה שיתגלה שאין לפרוש מהבריאה על מנת לבוא אל הבורא, אלא הבריאה כולה היא של ד’ יתברך.

בתי, אחותי ואמי

בכלי יקר אנו מוצאים פירוש נפלא. הכלי יקר היה רבה של פראג לעת זקנותו של המהר”ל. הכלי יקר היה תלמידו של המהר”ל וניתן לראות זאת בפירושו. הכלי יקר מסביר את סוד שלושת הפסוקים על פי מדרש נפלא ונורא על הפסוק “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג יא). מבאר המדרש מי זו האמא. הרי, הדוד בשיר השירים הוא הקב”ה, וכי ייתכן ויש לו אמא? עבודה זרה לומר כך. מבאר המדרש (שיר השירים רבה ג כא):

“אמר רבי יוחנן שאל רשב”י את רבי אלעזר ברבי יוסי, אמר לו: אפשר ששמעת מאביך, מהו בעטרה שעטרה לו אמו? אמר לו: הן. אמר לו: היאך? אמר לו: למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה, עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה, עד שקרא אותה אמי. כך היה מחבב יותר מדאי הקדוש ברוך הוא לישראל וקראן בתי הדא הוא דכתיב ‘שִׁמְעִי בַת וּרְאִי’ (תהלים מה יא), ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר ‘פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי’ (שיר השירים ה ב), ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר ‘הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ’ (ישעיהו נא ד) וּלְאִמִּי כתיב”.

דהיינו, מבאר המדרש מדרגות חביבות של הקב”ה וכנסת ישראל – ביתי, אחותי ואימי ויש להבין עניין זה.

מסביר הכלי יקר שאלה שלושת הפסוקים שמקדימים את מעמד הר סיני.

‘ואשא אתכם על כנפי נשרים’, את מי לוקחים על כנפי נשרים? את מי שצריך הגנה – תינוק, “כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק” (במדבר יא יב). כנפי הנשרים שייכים אל הנשיאה הא־להית, הנושאת את ישראל כאשר הם רכים וצריכים שמירה והגנה מן החיצים. נשיאה זו מביאה את ישראל אליו, ‘ואביא אתכם אלי’ ואז מתגלה כי אתם סגולה.

הסגולה אינה הגנה ורחמנות, אלא זהו דבר החביב על האדם, ‘אחותי רעיתי’. האחות והרעיה הן בחינות המראות על השתוות וחיבור.

מתוך כך מתגלה ממלכת כהנים וגוי קדוש. ‘קראן אמי’, אחריות עם ישראל על גילוי שם ד’ וקידוש שמו בעולם. כביכול, אם יש ישראל יש גילוי ד’ ואם אין ישראל אזי אין גילוי ד’. עם ישראל הם המיילדים, הם המביאים ללידת הקדושה והופעתה במציאות. ד’ נתן בידינו הכח לגלות שמו, ‘קראן אמי’. עם ישראל הוא אחראי על הגילוי, כביכול אנו נושאים אותו. “תְּנוּ עֹז לֵא־לֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ” (תהלים סח לה).

טרם הופעת התורה אנו בבחינת בת. מתגלה האהבה הא־להית, הגנה וניסים, אך אין שיתוף. עיקר התורה מתגלה בבחינת אחותי, הקב”ה פותח ליבו אלינו ומשתף אותנו. בתורה הוא מגלה אלינו את סודותיו, סוד ההשוויה וההידמות (בעוד שאר דתות העולם נשארות רק במדרגה של הבדלה והכנעה אל מול הבורא). “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח ט), הבורא מבקש שאנו נהיה דומים ושווים לו, כפי שאמור להיות יחס של חביבות ושיוויון בין האיש ובין האישה. אישות ולא הכנעה והשפלה. עיקר מעמד הר סיני הוא להביא את ישראל אליו על מנת שיהיה אפשר לדבר ולשוחח יחד. סוד השותפות בין ישראל ובין ד’, הלומד תורה הקב”ה שונה כנגדו.

‘ואתם תהיו לי’, בעתיד תתגלה המגמה המשיחית, כביכול ד’ תולה עצמו בנו. אנו מופקדים לגלות את שמו יתברך בעולמות פה בארץ, ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’.

הכלי יקר חורז את שלושת העניינים של הסגולה ואת תפקיד ישראל בעולם, לחבר בין הבורא והנברא. עד כדי כך שכביכול ד’ תלוי בנו על מנת שיתגלה ויראה כיצד העולם הוא שלו. סגולתו יתברך, האוצרות העליונים של השכינה העליונה יתגלו פה בתחתיות ארץ מכוח ישראל.

סוד ההגבלה

כעת יש דבר מעניין, אך נתבונן בו בקצרה. ד’ אומר למשה להגביל את העם ולאחר מכן משה הולך ואומר את דברי ד’ אל העם. לאחר מכן הקב”ה יורד על הר סיני, משה עולה אל ההר וד’ אומר לו: “רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ד’ לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב”. עונה משה לקב”ה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ד’ לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ”, ‘כבר אמרת לנו שיש להגביל את העם’. אך בכל זאת אומר ד’ למשה: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד’ לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל יְהוָה פֶּן יִפְרָץ בָּם” (שמות יט יב-כה).

מתרחש כאן ויכוח בין הקב”ה ובין משה והדבר צריך עיון מה כל אחד סבר. כאשר מתבוננים בפשט הפסוקים רואים דבר מעניין. בפסוק יב כתוב: “וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת”. בפסוקים יד-טו כתוב מה משה אומר לעם: “וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה”. משה לא מגביל את העם, צודק ד’. אך כיצד נאמר שמשה בדאי? הוא אומר לד’ ‘אתה העידות בנו לאמור הגבל את ההר’. על כן, כנראה משה כן אמר על ההגבלה אך זה לא מוזכר.

נראה לומר כי משה לא חשב שזה דבר חשוב ולכן הוא לא הזכיר את זה. דרך משל יש תקנות בטיחות, הן חשובות אך לא צריך להזכיר אותן. את הקדושה יש להזכיר, את הקדושה האישית יש להזכיר. אך את ההגבלה היא עניין שולי. ד’ אומר למשה שההגבלה אינה דבר שולי, אלא היא הנושא של הכל.

טרם שנסביר עניין זה אביא דברים ששמעתי בשם האבני נזר. האבני נזר שואל מדוע עשו עניין כה גדול מההגבלה? מסביר האבני נזר שלאומות העולם יש טענה על ישראל כלפי הקב”ה: מדוע אתה מחשיב את ישראל ונותן להם שכר כה גדול על שאמרו נעשה ונשמע? זהו טבעם. עם ישראל חושק בקדושה מעצם טבעם. לכן נתן ד’ לישראל מצוה להגביל את העם. ההגבלה היא ריחוק מהקדושה.

על ידי שמירת ההגבלה הדבר מראה כי הם לא נמשכים אחר טבעם, אלא הם מוסרים את נפשם בשביל לעשות את רצון הבורא יתברך אף על פי שהוא היפך טבעם. לכן נקודת ההבדלה היא כה מהותית. נקודת ההבדלה מגלה שישראל אינם רק תאווים לקב”ה, אלא הם מסוגלים לצמצם את רגשי הקודש שלהם לעשות רצון ד’. בשביל זה הם זכו לקבל תורה לכן זהו מבחן מהותי ומשמעותי.

ניתן להעמיק ולומר שהחידוש של התורה בעולם הוא סוד ההגבלה, תורה מפי הגבורה. כיצד יכולים להיות אידיאלים נשגבים וקדושים בעולם הזה? אמירות גדולות רבות ישנן, משאות נפש אדירות באות למציאות והן נרמסות במפגש עם העולם הזה. לדוגמא, הקומוניזם הוא אמירה מופלאה של צדק לעמים כולם, אך השתלטו עליו הגוים והאידיאל המופלא התרסק.

החידוש של מעמד הר סיני הוא סוד ההגבלה. היכולת להוריד את המגמות הקדושות והמופלאות אל עולם קצוב. ד’ ירד וצמצם ונתן שבילים קצובים, קרובים ומדויקים. כך האדם בתוך עולם הפרטים, העולם הכמותי, יכול לשזור חיים קטנים ופרטיים לאור המגמות הגדולות ועל ידי עולם הגבול המוגבל יכול האדם לאחד את חייו עם האורה האין סופית.

על דרך זה ניתן להסביר כי משה חשב שההגבלה היא רק בבחינת תקנות בטיחות: ‘אמרתי להם אך לא צריך לעשות מזה עניין כה משמעותי’. אומר לו ד’: ‘סוד ההגבלה הוא סוד התורה’. ללא הבנת ההגבלה אין הופעת תורה בעולם. יש חשיבות רבה לדיוק ולהעמדת הגבול: ‘לא רק שאדם ימות אם הוא יעבור את הגבול, אלא לא תהיה תורה’.

על כן, הזיווג של ‘והייתם לי סגולה’ נעשה מכח מצוות ההגבלה, ולכן ד’ אומר למשה לרדת פעם נוספת ולומר אותה לישראל. זהו סוד הגבורה, גילוי האופן בו האין סופי מתאחד עם הסופי.

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון

תגיות: מתן תורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

שירת האזינו | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
שלושה ספרים נפתחים בראש השנה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
כבוד ההורות – לפרשת כי תצא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מעמד ברית ערבות מואב – לפרשת כי תבוא | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
המלוכה והמשפט – לפרשת שופטים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
דרך הר סיני – הר גרזים והר עיבל – לירושלים. – לפרשת ראה | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
ה’ שוכן בקרבך – לפרשת עקב | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
משה רבנו והכניסה לארץ – לפרשת ואתחנן | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
חומש דברים: “הואיל משה באר”. לפרשת דברים | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר
מלחמת מדין – פרשת מטות-מסעי | הרב אהד קרקובר
Shape-2
הרב אוהד קרקובר

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן