מכת בכורות והגאולה | שיעור לפרשת בא | הרב אהד קרקובר

מכת בכורות והגאולה

פרשתנו היא הפרשה בה יוצאים כל צבאות ד’ מארץ מצרים. יציאת מצרים היא היסוד לכל התורה כולה, התחלת זריחת האור בעולם על ידי מציאותם של ישראל.

כדי שפרעה יאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים הוא הוכה בעשר מכות. באופן פשוט, המכה האחרונה, מכת בכורות, היא מכה קשה ומשמעותית אך היא רק אחת מעשרת המכות. אולם, כאשר מעיינים בתפילות ובייחוד בפסוקי התורה רואים כי מכת בכורות היא תכלית כל המכות כולן.

לפני תפילת שמונה עשרה בשחרית אנו מזכירים את מכת בכורות: “כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”. כן בתפילת ערבית: “המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם”. גם במזמורו של דוד המלך (תהלים קלו י-יא) נאמר: “לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ”. מכת בכורות היא המכה היחידה שהוזכרה במזמור וסמוך אליה גאולת ישראל. רואים כי גאולת ישראל ומכת בכורות מוזכרים יחד.

עניין זה עולה גם כן מפשט הכתוב. ד’ מצווה את משה:

“וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ד’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ” (שמות ד כב-כג).

יש הקבלה, אם לא תשחרר את בני בכורי אז אהרוג את בכורך. זוהי המכה היחידה המוזכרת לפרעה טרם המכות והיא מוזכרת כמידה נגד מידה – עם ישראל הוא בנו בכורו של הקב”ה, וכשאתה מונע את יציאת הבכור וגאולתו ראוי שהבכור שלך ילקה.

יציאת מצרים – בירור הבכורה

אולם, אין כאן רק סוגיה של גמול, עונש מידה כנגד מידה, אלא באופן אמיתי מתבררת כאן סוגיה מהותית – מי הוא הבכור? רוצה לומר, העולם מלא טוב ולכל דבר יש ערך, אין לך דבר שאין לו מקום. השאלה היא היכן הדבר ממוקם, מי הבכור ומה עומד בראש? האם הצדק והמוסר או התאוות והרשע? כאשר הרע עומד בראש אין ערך לכלום. לעומתו, הצדק והמוסר נותנים מקום לכל; לכל יש ערך כאשר הטוב בראש. לכן הטוב הוא הבן הבכור ויש מקום לילדים נוספים. “לֹא תְתַעֵב מִצְרִי” (דברים כג ח) ובסוף הפרשה מופיעה פרשת פדיון פטר חמור, בבחינת מצרים המשול לחמור. כלומר, מצרים אינה הבעיה אלא העובדה כי היא לא רואה דבר מעבר לחומר והיא ממליכה את החומר על העולם.

אם כן, הסוגיה המהותית העומדת על הפרק היא מיהו הבכור. העולם צריך לברר מה עניינו ומה מהותו, מה עיקר ומה טפל. כאשר סוגיה זו אינה מבוררת הכל חשוך וכאשר היא תתברר הכל יואר.

ובאמת, סוגיית הבכור אינה סוגיה חדשה. בספר בראשית עסקנו רבות בסוגיה זו, “וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו” (בראשית כה כו). עשו נולד ראשון ויעקב מנסה לטעון כי למרות שעשו נולד ראשון הרי שהוא הבכור. רואים שהמלחמה בין יעקב ועשו לוקחת חלק מרכזי בספר בראשית. כן בתוך השבטים יש מחלוקת על מיקומו של כל אחד מהבנים.

על הפסוק ‘בני בכרי ישראל’ מפרש רש”י:

“ומדרשו: כאן חתם הקב”ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו”.

לאורך ספר בראשית נראה כי עשו נולד ראשון והוא הבן הדומיננטי, החשוב והמולך בעוד יעקב מנסה למצוא מקומו. התאוות, הכוחות הריקים והעיוורים, הם המופיעים בראש והקדושה מנסה לזנב אחרי עוצמות החול והעולם הזה. אך כאן, ביציאת מצרים, ניתן לעולם מרכז חדש – עם ישראל. אם פרעה מתנגד לכך אזי ‘אנכי הורג את בנך בכורך’.

בחומש דברים משה אומר לישראל “בָּנִים אַתֶּם לַד’ אֱ־לֹהֵיכֶם” (דברים יד א), משמע כי רק ישראל קרויים בנים. לעומת זאת ד’ אומר: ‘בני בכורי ישראל’, משמע שישנם בנים נוספים. מסביר הרב קוק זצ”ל כי לעם ישראל יש שני תפקידים. יש את תפקיד ישראל מצד עצמם, מצד זה מעלתם היא נבדלת מכל העולם כולו, בחינת “גוֹי קָדוֹשׁ”, ‘בנים אתם לד”. בנוסף, ישראל הם חלק מהעולם ויש להם תפקיד כלפי האומות, בחינת “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים”, ‘בני בכורי’.

על כן, מכות מצרים אינם רק עבור עם ישראל, אלא הם עבור העולם כולו. העולם כולו צריך לדעת את ד’ ולהבין כי יש לו בכור. יש מרכז סביבו הכל צריך להתארגן ולקבל את ערכו מכח ישראל ושם ד’ הנקרא עליהם.

זהו הנושא הפנימי ביציאת מצרים: בירור הבכורה, גילוי המרכז לעולם – דעת ד’ המופיעה בישראל. כפועל יוצא מכת בכורות מבטאת את התוכן הפנימי והמהותי של יציאת מצרים ולידת עם ישראל. בכך מכת בכורות משלימה את ספר בראשית, בירור הבכורה.

ד’ והמשחית

לאור זאת מובן כי מכת בכורות מיוחדת היא מכל המכות: “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ד'” (שמות יב יב). ידועים דברי חז”ל:

“‘ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה’ – אני ולא מלאך. ‘והכיתי כל בכור בארץ מצרים’ – אני ולא שרף. ‘ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים’ – אני ולא השליח. ‘אני ד” – אני הוא ולא אחר”.

כל המכות נעשו על ידי שליחים, אך מכת בכורות נעשתה על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו. לכן הקב”ה אומר לבני ישראל לא לצאת מהבית:

“וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ד’ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ד’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף” (שמות יב כב-כג).

בסוף הפסוקים מפורש כי המשחית הוא הנוגף וכיצד דבר זה עולה בקנה אחד עם דברי המדרש ואף עם פשטי המקראות, ‘והכיתי כל בכור בארץ מצרים’, ‘ועבר ד’ לנגוף את מצרים’.

הרמב”ן מפרש כי בכורי מצרים הוכו על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו. כאשר הקב”ה מגיע להזיק עוברת עימו פמליא של מלאכי חבלה:

“שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב”ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגעו בני אדם ולא יסתכל בו… כי הקב”ה הוא הוא המכה”.

מלאכי החבלה יכלו להרוג את המצריים אך ד’ עיכב בעדם ורצה לעשות זאת בעצמו משום כבוד ישראל. ד’ הוא אב המקנא לכבוד בניו. אולם, עדיין צריך הגנה מצד המשחית המצטרף אל ד’.

החזקוני מיישב בדרך אחרת:

“ומה שאמרו רבותינו: ‘ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך’, היינו שלא ישלח מלאך במקומו, אלא הוא בעצמו בכבודו ירד למצרים ועמו מלאכי משחית להשחיתם”.

אומר החזקוני כי ודאי מלאכי ד’ הם שהיכו את הבכורות, אין זה כבוד כלפי מעלה להכות את מצרים. אולם, יש שני סוגי מלאכים. באופן ציורי נאמר כי יש מלאכים שד’ שולח אותם אל הארץ והוא נשאר במקומו. בנוסף, יש מלאכים שד’ עצמו יורד עם מלאכיו. במקרה הזה המשחית הוא ההורג, אך כיוון שזוהי פמליית ד’ אזי נאמר כי ד’ הוא המכה. המלאך אינו רחוק מד’, אלא ד’ הוא חלק נוכח עם המלאך ומלווה אותו. זו כוונת חז”ל ‘לא על ידי מלאך’.

מכת בכורות – הצלת עם ישראל

בנוסף לפירושים אלו נציע דרך נוספת לישוב את הקושיה.

אולם, יש להקדים תשובה לקושיה אחרת. חג זה קרוי חג קורבן הפסח (מעניין הדבר שזמנו מחצות לחצות, תחילת זמן קורבנו בחצות יום י”ד וסוף זמן אכילתו בחצות הלילה, ראה סוף השיחה ביאור קצר בעניין חצות). חג זה הוא יום אחד ולאחריו חג המצות. חג הפסח קרוי על שם זמן הקורבן ועל שם “וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (שמות יב כז). על פי הפשט ד’ הרג את המצרים בעוד הוא פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג אותם.

דבר זה משונה הוא, כי הרי כל תכלית ירידת הקב”ה למצרים היא להציל את ישראל. היעלה על הדעת שכאשר הוא בא להציל את ישראל הוא יהרוג אותם? נודה לד’ שכאשר הוא בא להצילנו הוא לא הרג אותנו?! הרי ברור הדבר שאם בני ישראל יהרגו תכלית יציאת מצרים לא תתקיים! דרך משל סיירת מטכ”ל מצילה את החטופים במבצע אנטבה, הורגים את כל המחבלים ואחר כך אומרים לחטופים: ‘תגידו תודה שלא ירינו גם בכם’. כך אם ד’ היה רוצה להרגנו הוא לא היה בא להצילנו.

זוהי קושיה על עצם מהות חג הפסח, הבנויה על שם הצלת ישראל.

מכת בכורות – גילוי שכינה

ההבנה הרווחת והפשוטה היא שהקב”ה רצה להכות את המצרים, כיצד? בעצמו. כלומר, התכלית היא הכאת המצרים וזה נעשה על ידי ירידת ד’. אך לאור הקושיה הקשה אותה שאלנו נראה לומר שהבנה זו מוטעית היא. התכלית המבוקשת במכת בכורות היא עצם ירידת ד’. הבשורה הגדולה במכת בכורות היא כי ד’ יורד להתגלות בעולמו. זו התכלית וזה הנושא.

שם ד’ הוא נסתר, “וּשְׁמִי ד’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שמות ו ג), הוא אינו מתגלה בעולם, אלא מסובב אותו מבחוץ, דרך משל העולם הוא כמריונטה בתיאטרון בובות. הקב”ה מנהל את העולם מבחוץ ואין אף גילוי חיובי המגלה את ד’. והנה הקב”ה, שנמצא מחוץ לעולם ומקיף ומסובב אותו מבחוץ, מבקש להתגלות בעולמו ואז שחה גאות האדם. כל הגאווה אנושית מתמוססת בפני ד’ הבא לעולם.

לפי זה מכת בכורות היא עניין פנימי. הבכור הוא הגאווה, הוא כל המשפחה, גאוות הבית. כאשר ד’ מתגלה כל הבכורות מתים, אף של ישראל! אין אף מקום לגאווה ולאף עמדה כאשר ד’ מתגלה.

כך היה אמור להיות ולא כך.

כאשר ד’ מתגלה היישות המצרית הגאוותנית נשברת ומתרסקת. לעומתה ישנה יישות שכאשר ד’ מתגלה היא אינה מתמוססת ומתבטלת אלא היא מתקיימת. היא אינה מעכבת את גילוי ד’, אלא ד’ מתגלה בתוכה.

“שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים, משקוף ושתי מזוזות” (ירושלמי פסחים עח ב). לא נצטוו בני ישראל לבנות מזבח או במה ולכן זרקו את הדם על הבית. הבית, הפתח הישראלי, הוא משכן השכינה. זה חידוש גדול, זה חידוש הפסח. כאשר הכל נמס בפני ד’ ישנה מציאות שהתעצמה והתגלתה, יצאה לחירות. לכן מובן מדוע היה חשש שיהרגו בכורות בני ישראל ומהי השמחה הגדולה בבירור שבכורותינו לא נהרגו (וכפי שביארנו בפרשת וארא, תכלית יציאת מצרים אינה להציל את ישראל, אלא כדי לגלות את שם ד’).

גילוי שכינה – בירור הטוב מהרע

לפי זה ניתן לחזור לשאלה איתה פתחנו, האם ד’ מכה או שמא המשחית מכה.

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ד’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה” (שמות יא ד-ה).

מדייק אור החיים הקדוש שפעולת ד’ היא ‘אני יוצא’ וכתוצאה מכך מיד נאמר ‘ומת כל בכור’. אין הכתוב אומר ‘הכיתי כל בכור בארץ מצרים’, אלא הוא מת מעצמו. אני עובר והוא מת.

מבאר אור החיים שעניין זה הוא כעין מה שכתוב בגמרא ‘נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות’. הזוהר הקדוש אומר שהמזיק בעיניו הוא נחשב רע עין. היעלה על הדעת כי לצדיקים יש עין רעה?! ודאי לצדיקים יש רק עין טובה, אלא לרע אין קיום מצד עצמו אלא מצד נקודת טוב עליה הוא נסמך. הרע מוציא את הטוב מהקשרו ועל זה מבסס את קיומו. בעת התבוננות הצדיק על הרע הוא מביט רק על הטוב הנמצא בתוך הרע. מיד הטוב נשבה בעיני הצדיק והרע אינו יכול להתבסס עוד על הטוב הקיים בתוכו. ממילא הרע נופל, נעשה גל של עצמות.

כאשר ד’ עובר ומתגלה אז הטוב מתגלה. אין רע יורד מן ד’ יתברך, וכאשר ד’ מתגלה אין מקום לרע כלל. לכן גילוי ד’ במצרים מפוגג את כל כח הרע, מכיוון שכל נקודות הטוב שבו נשאבות אל מקורן. אך צריך שמישהו יעשה את זה, זה המשחית. המשחית כביכול מפנה את ההריסות של הבית שנחרב.

והכיתי כל בכור מצרים, הבכורות מתו מעצם נוכחות ד’. היא זו שסילקה כל מקום לגאות. ממילא הגיע גם המשחית על מנת לפנות את הבכורות באופן מעשי.

כך מתיישבת הסתירה בתוך דברי הפסוקים, המלמדים כי עיקר העיקרים הוא שד’ יתברך בא להופיע ולהתגלות בעולמו. עצם גילוי ד’ הוא ממוטט כל אחיזה לרע ומקום גאות. כך מואדרת ומועצמת קיומם של ישראל.

פסיחה – השראת שכינה בתוך ישראל

ניתן להוסיף פירוש נוסף המחזק את פירוש זה. הרב קוק זצ”ל מבאר במדבר שור את עניין הפסיחה לאור לשון הפסוק: “וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות יב יג). ההסבר הפשוט הוא כי כאשר ד’ יכה את מצרים הוא יפסח, ידלג, מעל בתי בני ישראל. אך הרב מבאר כי אין זה לשון הפסוק, שאם כן היה צריך להיות כתוב ‘ופסחתי מעליכם’. אלא ‘פסיחה עליכם’ היא כעין דילוג על הרגל; דילוג על הרגל המונחת על הבית. ככתוב: “עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” (מלכים א יח כא), עוברים מסעיף לסעיף, ממחשבה למחשבה, מבית לבית.

לכן מסביר הרב כי מי שהרג את המצרים היה המשחית והקב”ה דילג מבית לבית. ד’ השכין שכינתו בתוך בתי בני ישראל ועל ידי זה הוא לא נתן למשחית לפגוע בבתי בני ישראל. כלומר, הפסיחה אינה המכה אלא היא השראת השכינה בבתי בני ישראל. כאשר הכל נמחה יש גילוי שיש רגליים לד’ יתברך בעולם וישראל הם הדום לרגליו. “וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם” (ויקרא כו יב). הפסיחה היא התהלכות ד’ בתוככם. תחילת התגלות ד’ בעולם היא בישראל עמו וזוהי הפסיחה, הצעידה הא־להית בתוך בתי בני ישראל.

עדיין יש להדגיש כי דברי הרב קוק זצ”ל אינם מסבירים את לשון הפסוק ‘והכיתי’, ועדיין נזקקים לדברי החזקוני שהכוונה היא שההכאה היא על ידי המלאכים שאיתו. אולם, דבריו מסבירים כי הפסיחה אינה דילוג להכות, אלא הפסיחה היא השראת השכינה המונעת את ההכאה וההשחתה.

עצם השראת השכינה היא דילוג. הא־להים הנמצא בשמים שוכן על הארץ. זוהי מציאות פלאית שהאין סוף שוכן בתוך הסוף. “כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ־לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ” (מלכים א ח כז). יתרה מכך, ארץ מצרים מלאה טומאה, ולמרות המציאות המסובכת והקשה הקב”ה נוכח בה דרך בתי בני ישראל. הבית עצמו נעשה משכן לשכינה ושם תחילת התגלות ד’ בעולם. זוהי דליגה א־להית, נוכחות א־להית פלאית, הנוכחת בתוך העולם המסובך ודוחפת אותו להתעלות, להתקדש ולהיטהר מבפנים.

אכילה בחיפזון – גילוי האמונה

יש להבין כיצד מתקיים הפלא הגדול של שכינת ד’ בארץ, ובוודאי במצרים. המושג של השראת שכינה הוא קשה להבנה, הרי הא־להים נבדל הוא מכל והמציאות היא מוגבלת ומצומצמת. כיצד האי-גבולי ישכון בגבול? כדי להבין זאת צריך להיכנס לסוגיית ההכנות של בני ישראל טרם יציאת מצרים – אופן אכילת הפסח ונתינת הדם על הפתח.

נתבונן תחילה באופן אכילת הפסח:

“וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַד'” (שמות יב יא).

אוכלים את הפסח “על חגור מלא”, מקל ביד, כל רגע אפשר לצאת ואוכלים את הפסח במהירות (לכן על פי הרשב”ם אוכלים את הפסח צלי – זוהי צורת הבישול המהירה ביותר). מדוע צריך לאכול את הפסח בחיפזון? בני ישראל נכנסים אל הבתים בתחילת הלילה והם יוצאים ממנו רק בבוקר. וברור כי דבר זה היה ידוע לבני ישראל כמאמר “וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר” (שם כב). אם כן, אכלו את הפסח בתחילת הערב ומדוע צריך לאכול אותו באופן הזה? מה עניין החיפזון ומה הצורך בנעליים ובמקל?

תשובה אחת היא על בסיס הספורנו. זכויותיו של עם ישראל היו מעטות בעת יציאתו ממצרים. היו שרויים במ”ט שערי טומאה והיו דומים למצרים עד כי על ים סוף אמרו המלאכים ‘הללו עובדי זרה והללו עובדי זרה’. נכון, יש לישראל זכות דם פסח ודם מילה, אך הוויתם שקועה כולה בתוך המציאות המצרית, תרבות מצרית וטומאה מצרית. על כן, רצה הקב”ה שתהיה לישראל את זכות האמונה.

בעת אכילת הפסח עם ישראל אוחזים במקל לא בגלל פחד הזמן, אלא כדי להראות את ביטחונו בא־להיו. אדם האוכל את הפסח כאדם המוכן לצאת לדרך מלמד על האמונה. ניתן לוותר על כל הזכויות, אך כביכול בלי האמונה שניתן להיגאל אי אפשר להיגאל. זה היסוד ולכן הקב”ה רצה שישראל יראו בעת אכילת הפסח את האמון והביטחון בו שהם עומדים לצאת. מכח זה זכו להתגלות ד’. האמונה היא הבסיס לכל יכולתו של האדם לצאת מצרה לרווחה, מאפילה לישועה.

אכילה בחיפזון – חיים של תנועה

גם רש”י עונה על שאלה זו: “‘פסח הוא לד” – הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה, שהקב”ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי… ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים דרך דלוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח”. הקורבן קרוי קורבן פסח על שם זה שד’ מדלג, וכך תעשו אתם כל עבודותיו לשמו, לשם הפסח שהוא הדילוג. כלומר, כפי ששם הקורבן מלמד על דילוג כך גם אתם תהיו מוכנים ליציאה.

כלומר, האכילה באופן הזה אינו לצורך מוכנות ליציאה, אלא אכילת הקורבן צריכה להיות לפי הקורבן. הקורבן הוא קורבן דילוג ולכן צריכים לאוכלו באופן של מוכנות לדילוג. כך מובן פשט הפסוק ‘ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד”, מכיוון שהוא פסח לכן תאכלו אותו בחיפזון. אופן אכילת הקורבן הוא כפי מהות הקורבן.

פירוש זה נראה פירוש מוזר ומשונה. ד’ מדלג כי הוא צריך להושיע את ישראל ולכן ישראל צריכים להתחפש כביכול? מה העניין בזה? אלא יש כאן משהו עמוק. יהודי הוא אוחז בבחינת מקל, הוא תמיד מוכן לתנועה. יהודי מוכן לכל שליחות, מוכן לדלג. אין זו הידמות חיצונית לקורבן, אלא יש כאן דבר עמוק. קבלת מלכות שמים זה להיות בעמדה של ‘הנני’, להיות בעמדה של מוכנות מתמדת להשתנות, לנוע, ולא להישאר במקום.

גילוי האין סופי בעם ישראל

אם כך אנו מבינים את המשמעות של פסח – התנועה – נוכל לחזור ולענות על השאלה כיצד יכולה להיות מציאות אין סופית המתגלה בתוך עולם מוגבל, סופי ומצומצם; בתוך עם ישראל שהוא גם כן עם מוגבל.

אלא באמת עם ישראל אינו מוגבל.

עם ישראל הוא משתלם, הוא משתנה ונע. הוא לא בפועל אין סופי, אך הוא נע אל האין סוף. עם ישראל הוא בבחינת ‘אהיה אשר אהיה’, הוא אינו הווה אלא מתהווה. מי שהוא בבחינת הווה, שיש לו קיום סגור גאוותני הוא נמצא בקיום ‘עבדותי’. כך המצרים תקועים וכאשר ד’ מתגלה הם סרים מאליהם. כאשר מתגלה האין סוף בסוף אז הסוף מתמוטט ומתפוגג.

אך יש עם שהוא בבחינת אין סוף, כפי שד’ מדלג גם הוא מדלג. האין סוף אינו מופיע אצלו בפועל, אך הוא אין סוף בכח. הוא עצמו נמצא בתנועת חיים מתמדת והוא אינו נשאר במקום אחד. עם ישראל דרוך באופן מתמיד לשינוי. מתוך תנועת חיים זו האור האין סופי שורה בו, השכינה הא־להית שורה בו.

יוצא עניין עמוק ומהותי במהות גילוי שכינה בעולם. גילוי שכינה בעולם הוא מכח החזקת המקל.

קדושת הפתח

לפי זה ניתן להבין את מקום שימת הדם על המזוזות ועל המשקוף. על פי הפשט כאשר הקב”ה יעבור במצרים הוא יראה את הדם ויפסח על הבית. אך האם ד’ צריך את הדם בחוץ, ד’ יראה ללבב. לכן יש המפרשים כי שימת הדם היא כדי שעם ישראל יראה בפרהסיה את הדם אל מול המצרים, גאות ד’. עם ישראל מצהיר אמונים לקב”ה בפרהסיה.

אולם, כפי שהזכרנו יש קדושה בפתח, נעשו המזוזה והמשקוף כשלושה מזבחות. וזה עניינה של יציאת מצרים – להראות שיש לעולם פתח, יש חיבור. העולם הוא פתוח, הוא אינו סגור בתוך עצמו כתפיסה המצרית העבדותית. לעולם לא יצא עבד ממצרים, מה שהיה הוא שיהיה, כביכול העולם עגול וחוזר על עצמו. אלא העולם הוא פתוח להשתנות, פתוח אל ד’ ואל ההתגלות. עם ישראל בא לפתוח פתח.

ד’ עובר ומתגלה במצרים, מי שיזרוק דם על הפתח, יקדש את הפתח וייפתח הוא המוכן לגילוי שכינה. האחיזה במקל, המוכנות לתנועה ולהשתנות היא המאפשרת את ההתגלות והחיבור.

זהו החידוש הגדול של יציאת מצרים – קיום הפתח המחבר שמים וארץ. חיבור זה נעשה על ידי ישראל היוצרים את החיבור בעצם תכונתם-אמונתם. תקוה יוצרת קו שפותח פתח. יותר מכך, האמונה והנכונות הם המחברים שמים וארץ.

חצות הלילה – זריקת נשמה

יש מקום בסוף דברינו לבאר מדוע ד’ עובר בחצות הלילה דייקא. חצות הוא זמן הופעת הנשמות. החצי הראשון של הלילה קשור אל רשמי היום הקודם. צריך לברר ולסלק את הפסולת ברשמים אלו ולקחת את האוכל. החצי השני של הלילה הוא ההכנה אל היום הבא. והרגע של זריקת הנשמה היא נקודת חצות. אם כן, בחצות הלילה נשמת העולם נזרקת ומאירה בקרבו.

בחצות הלילה כינורו של דוד מנגן, כינור – נר כ”ו, “נֵר ד’ נִשְׁמַת אָדָם” (משלי כ כז). נשמת ההויה והבריאה כולה מאירה בתוכה. וכאשר יש גילוי נשמה צריך “שימו לב אל הנשמה”. בא הדם על המשקוף והמזוזות ומסמן את ההיפתחות אשר מכוחה נוצרת הויה של בתי בני ישראל המגלים את הא־להות כתכונת חיים בתוכם.

המצה והפתח – יכולת ההקשבה

ובאמת זוהי גם תכונת המצה. המצה היא לחם נמוך, ענוותני פתוח ומקשיב. הגאווה לא נותנת מקום לגילוי מה שמעבר. הקרוב מתנפח ונוכח באופן כזה שהוא דוחה כל רחוק ואצילי. הגרגיר הקטן חושב שהוא הכל וממילא אין יכולת לגלות מרחבים של טוב ואצילות בתוכו. נקודת הענוה, “יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה” (תהלים קמט ד), ישראל נקראו ענוים, הענו הוא הפתוח והקשוב לקבל. זה סוד הענוה.

לכן המצה והפתח חד הם. המצה היא גופא הפתיחות וההקשבה אל מה שמעליי. מתוכו אני מאפשר לעליון להתגלות בתחתון.

מכח ההקשבה נפתח הפה, פה-סח, והפה מדבר. הפה העליון שח, הקב”ה מתחיל לשוחח. עד כה אף אחד לא הקשיב אז ד’ לא שוחח. מכח המקשיב מתחיל להופיע הדיבור העליון ומתוך כך גם מופיע הדיבור של ישראל כדיבור עליון המגלה את ד’ יתברך.

 

 

[1] עריכה: יונתן אידלסון