ארבע קושיות על ארבע לשונות הגאולה | שיעור לפרשת וארא | הרב אהד קרקובר

שאלות על תחילת הפרשה

פרשת השבוע הקודמת הסתיימה במשבר. משה רבינו בא אל הקב”ה ואומר לו “וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ” (שמות ה כג). בתגובה הקב”ה מחזק את משה “וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ” (שם ו א). באופן הזה נראה שהשיח בין משה ובין הקב”ה הסתיים. משה טוען טענה והקב”ה אומר לו לחכות בסבלנות. כעת מתחילה פרשתנו והתחלתה נראית משונה ותמוהה.

דיבורו של הקב”ה עוסק כעת בעניין שלא ברור מדוע יש צורך לדבר עליו:

“וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ד’. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ־ל שַׁ־דָּי וּשְׁמִי ד’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שם ב-ג).

הקשו המפרשים כי מפורש שהקב”ה התגלה לאבות בשם הוי”ה: “וַיֹּאמֶר ד’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב א). פירש רש”י: “לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ד'”. הרמב”ן מפרש: “אבל בשמי של יו”ד ה”א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות”.

אחר כך מופיעים ד’ לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי. איך הודעת שמו של הקב”ה קשורה לטענתו של משה כי כעת לעם ישראל קשה יותר השיעבוד. שאלה זו היא שאלה פשוטה יחסית, אך לאחר מכן התורה פותחת בעניין שנראה לא לצורך – ייחוסו של משה רבינו.

כעת “באמצע העלילה”, כאשר מחריף מצבו של עם ישראל, התורה עוצרת רגע כי היא כביכול שכחה פרט קטן, מיהו משה רבינו. מדוע כעת צריך לדבר על ייחוסו של משה רבינו?

עיתוי עניין זה אינו כדרכה של תורה. ראוי היה לתאר את ייחוסו של משה רבינו כאשר הוא הוזכר לראשונה, “וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי” (שמות ב א). כל פרשת שמות נמנעה התורה מלכתוב מי זה משה רבינו. רק בפרשת וארא, לאחר המשבר, התורה פותחת את כל סדר היוחסין על מנת לבאר את ייחוסו של משה. ודאי התורה הרחיבה ביוחסין על מנת לבאר את ייחוסו של משה רבינו:

“הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ד’ לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן” (שמות ו כו-כז).

שלוש פעמים הוזכרו משה ואהרון בפסוקים אלו, תחילה ‘אהרון ומשה’, באמצע ‘הם המדברים’ ובסוף ‘משה ואהרון’. עד עכשיו הם היו אנשים אנונימיים, לא ידעו מי הוריהם ומי אחותם. התורה מספרת את תחילת ההתגלות של משה ואהרון בעילום הייחוס ודווקא כעת, לאחר התרחשות המשבר, בוחרת התורה להודיע את ייחוסו של משה והיא אף מדגישה “הוא משה ואהרון”. מדוע הדגשה הזו?

פלאי יותר מה שהתורה אומרת אחר כך:

“וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ד’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ד’ דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ד’ הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱ־לֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ד’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם” (שמות ו כח-ז ו).

חוזר ד’ בתמצות על כל הסיפור מראשיתו. מה התועלת בחזרה זו?

לסיכום ראינו ד’ קושיות: מה עניין שם א־ל ש־די מול שם הוי”ה ומה עניינו לכאן? כמו כן, יש להבין עניין הדיבור על לשונות הגאולה? בנוסף, מה עניין הייחוס של משה רבינו? מדוע הוא הועלם בפרשת שמות ומה עניין ההדגשה ‘הוא משה ואהרון’? ונראה כי הקושיה הקשה ביותר היא מדוע ד’ מאריך בדברים על מנת לחזור על הסיפור פעם נוספת?

פרשת שמות – הצלה מהייסורים

נראה כי התשובה לכך טמונה בהבנה שיש כביכול שתי יציאות מצרים – יציאת מצרים של פרשת שמות ויציאת מצרים של פרשת וארא. שני סיפורים שלכל אחד מהם יש יסוד אחר ומטרה אחרת.

בפרשת שמות מבוארת סיבת הוצאת בני ישראל ממצרים:

“וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ־לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב” (שם ב כג-כד).

לאחר צעקת בני ישראל אומר ד’ למשה בסנה:

“וַיֹּאמֶר ד’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (שם ג ז-י).

כלומר, על פי פרשות שמות יציאת מצרים היא מעין “שליחות הומניטרית”. היהודים סובלים בייסורים גדולים ולכן צריך להושיע אותם כעת בהווה. ההווה צועק ובוער ולכן צריך להציל את ישראל מהכאב הגדול.

וזו הסיבה שהייחוס לא חשוב. כאשר עוסקים בהווה הרקע והייחוס הם בבחינת נעלם ונסתר. הוריו של משה אינם מוזכרים בשמם, העיקר שמשה הוא טוב במהותו וכאשר הוא רואה כאב וצער הוא נשלח להושיע את ישראל. העבר לא חשוב כי הנושא הוא ההווה – ההצלה מהייסורים. זה הנושא של פרשת שמות

אך יש קושי. מהלך יציאת מצרים, המתרכז רק בהווה, מתרחש רק כאשר ישראל ראויים להיגאל מהייסורים. ההווה ראוי לגאולה, ללא קשר אל העבר ואל העתיד, אך הוא נתקע ולא מתקדם. לא רק שהוא אינו מתקדם אלא אף נהיה גרוע יותר. משה מתפלא על כך ומדוע? הרי הקב”ה אמר מראש למשה שהוא יכביד את לב פרעה. אלא שהקב”ה לא אמר שיהיה יותר גרוע. פרעה יכביד את ליבו אך שהוא ירע יותר לישראל? ומשה רוצה רק להטיב לישראל, כולו מתחיל מגמילות חסדים על מנת להסיר את הכאב. יש למשה סבלנות לשליחות, אך שהיא תביא להגברת הכאב?! במקום ששליחות משה תסיר את הייסורים היא רק הגבירה אותם.

מבחינת תודעת השליחות של משה יש כביכול מבוי סתום. לכן בסוף פרשת שמות יש תשובה קטנה: ‘חכה בסבלנות’. אולם, כאשר כואב אין סבלנות.

פרשת וארא – גילוי שם ד’

כעת מגיעה פרשת וארא והיא פותחת רוחב גדול בסיפור הגדול. האם משה שלח את ישראל כדי להציל את ישראל מהייסורים? מדוע בכלל יש ייסורים? הוזכר הדבר בברית בין הבתרים: “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל” (בראשית טו יג-יד). הקב”ה אמר לאברהם שבני ישראל יהיו במצרים ויהיו ייסורים שכל תכליתם היא לזכך את עם ישראל כדי להקים גוי גדול. תכלית הגוי הגדול היא הודעת שם ד’ בעולם. הוצאת ישראל ממצרים אינה שליחות הומניטרית מוגבלת המתרכזת בהווה, אלא זו שליחות של גילוי שם ד’ בעולמות שברא. הארת שם ד’ הנסתר, אשר לא התגלה לאבות, מבקש להופיע בעולם. רק עם חי בקדושה יכול לגלות שם ד’. אין כאן מהלך הצלה גרידא, מכיוון שעם ישראל באמת שייך למהלך גבוה יותר של קידוש ד’. מהלך כזה אינו כולל רק את הגאולה, אלא גם את הייסורים. זהו המרחב האדיר שנפתח בפרשתנו, שבאמת הוא סיפור חדש לגמרי.

ייחוס משה – הארת יציאת מצרים באור חדש

כעת חשוב לדעת מי זה אותו משה. משה הוא בן של אברהם, יצחק ויעקב. הוא חלק מעם אשר אמון על קידוש שמו הגדול בעולם. לכן צריך לכתוב את הייחוס ולהדגיש שאותו אדם שהופיע בפרשת שמות ‘הוא משה ואהרון’, מדובר באותו אדם.

כאשר מתחילים סיפור חדש אי אפשר להסתמך על הסיפור הישן. כעת יש צורך לחזור ולספר את הסיפור מחדש, מכיוון שאין כאן רק הצלה ובריחה מהייסורים אלא ישנו הקשר א־להי גדול יותר של הודעת שם ד’. כדי לגלות את ההקשר הרחב צריך להיפתח אליו, אי אפשר לגלות אותו מיד בהתחלה. הקב”ה מתגלה לאדם כפי מדרגתו, משה צריך לעבור תהליך עד שהוא יוכל להיחשף אל ההקשר הרחב.

לכן התורה מתחילה מהקרוב, כאב הייסורים, אך כאשר יש כאב קשה לראות מעבר אליו. דרך זה מגיעים למבוי סתום, ודווקא הוא פותח אותנו לסיפור הגדול של הודעת שם ד’, שהיא תכלית חייהם של ישראל. תכלית זו אינה מאירה רק את הגאולה, אלא גם את תכלית הייסורים, ומתוך כך יש לה אורך רוח וסבלנות. מצד גודל המגמה הרוממה תהליכי הגאולה ארוכים הם.

דרך משל, ישנם סיפורים פשוטים שסדר התפתחותם על ציר הזמן הוא מאוד ברור. הסיפור מתחיל מההתחלה והוא הולך ונכתב אט אט. אך ישנם סיפורים שאתה מתחיל לקרוא אותם ואתה לא מבין מה מתרחש. פתאום, באמצע הסיפור ישנה הארה. הארה זו אינה מאירה את הסיפור רק מכאן ולהבא, אלא היא מעוררת הבנה חדשה גם למפרע. כעת אתה מבין כל מה שסופר עד כה.

להבדיל בין קודש לחול, עד כה קראנו סיפור בהקשר של סבל, כאב ויציאה מהצרה. סיפור זה הוא נכון אך אנחנו לא באמת מבינים אותו. רק כאשר ישנה התוודעות אל השורש הפנימי של הכל, ‘שמי ד’ לא נודעתי להם’, מתעוררת הבנה חדשה. כעת צריך לקרוא את הסיפור שוב למפרע ולהאיר אותו באור של גדלות.

קריאה בשם

מתחילת הפרשה אנו יכולים ללמוד יסוד גדול. בתחילת התורה מופיעה סוגיית קריאת השמות על ידי האדם. לאדם יש כישרון, שניתן על ידי הקב”ה, לקרוא בשם: “וַיִּצֶר ד’ אֱ־לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ” (בראשית ב יט). כישרון זה הופיע אצל אברהם אבינו הקורא בשם ד’ וכן אצל בניו, “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות א א). כמו כן בפרשת שמות מופיע בפרשת הסנה שם ד’ יתברך ובפרשתנו ‘שמי ד’ לא נודעתי להם’.

כישרון קריאת השמות הוא כישרון מהותי ששייך לצלם א־להים של האדם. המציאות היא חסרת פשר. היא מגיעה אל האדם ערומה והאדם נותן לה פשר באמצעות קריאת השמות. ניתן לקרוא במספר קריאות את אותה המציאות, וכפי שהאדם יקרא אותה אזי כך היא תופיע כלפיו ולפי זה הוא יתפקד ויפעל בתוכה. כלומר, ניתן לתפוס אירוע מסוים במספר מבטים. לאור השם שהאדם קרא במציאות כך הוא יפעל. לדוגמא, ניתן להסתכל על הסיטואציה באופן מצומצם של הצלה מקומית ולאור זה האדם יפעל. אך אפשר להאיר אותה מציאות באור אחר. אז כל המציאות כולה תתואר בשם שהאדם קורא למציאות.

גאולת פרשת שמות היא סיפור אחד וגאולת פרשת וארא היא סיפור אחר. באמת מדובר באותו סיפור, אך הארה שונה של אותו סיפור.

דוגמא נוספת לעניין זה, היא ההתבוננות על שיבת ישראל לארצו. ניתן להסתכל עליו במבט של “מקלט בטוח” לעם סובל; “פתרון בעיית היהודים”. צריך למצוא פתרון ליהודים ולכן אפשר ללכת לאוגנדה. אך זה נתקע, כי רעיון כזה נותן חיים רק לפרק זמן מסוים. אך האם בשביל זה אנו חוזרים לארץ? “תחיינו ותקיימנו, ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך, ולעשות רצונך, ולעבדך בלבב שלם”. חזרתנו לארץ היא בשביל להודיע שם ד’ בעולם ולגלות שמו. השראת שכינה בתחתונים, בניית בית המקדש ולהשיב שכינת ד’ לעולמו. זה סיפור אחר לחלוטין.

וכפי האור שאתה מאיר על הסיפור כך הסיפור והמציאות מאירה לאדם. זה סוד קריאת השמות.

שם ש־די ושם הוי”ה

לאור זאת ניתן להבין את ההבדל בין קריאה בשם ש־די ובין שם הוי”ה. באופן פשוט שם ש־די הינו על שם שאמר לעולמו די (חגיגה יב א). כעת הקב”ה מצטרף אל האדם. יש אדם בעולם והקב”ה משגיח עליו. אך מדוע יש אדם בעולם הזה? מה סיבת הקיום? ישנה הארה מצומצמת, שאמר לעולם די, שמוצאת את הנוכחות הא־להית בתוך עולם מצומצם, אך עדיין לא התברר מדוע יש בכלל עולם.

יכולים להיות כופרים האומרים שעזב ד’ את הארץ ואין נוכחות א־להית בארץ. באו אבות האומה וגילו בחייהם כיצד ד’ מדבר עימם ומשגיח עליהם. ד’ ליווה את האבות. אך לא התגלתה הארה המבארת מדוע יש עולם בה ד’ לא רק מתלווה אל האדם אלא כיצד האדם הוא שותף אל ד’. זוהי הארת עצם החיים המתגלה בשם הוי”ה, היה הווה ויהיה. הוא ההוויה עצמה והוא מתגלה ויתגלה לעולם כולו ביציאת מצרים.

המעבר בין שם ש־די ובין שם הוי”ה הוא גוף המעבר בין תפיסת פרשת שמות – ד’ מלווה את המציאות – ובין התפיסה הרואה את ד’ כעצם המציאות; כיצד המציאות כולה היא בשבילו ולמענו. זכותנו ואושרנו שאנו שותפים עם ד’ יתברך.

לכן, סיפור יציאת מצרים אינו ההימלטות מצרות, אלא זוהי יציאה כדי להוציא את העולם כולו לחירות וגאולת עולם – גילוי שם הוי”ה. מתוך הבירור הזה אנו מגיעים לעשרת המכות.

עשר המכות

ההבנה הפשוטה והנפוצה לסיבה שהקב”ה היכה את המצרים בעשר מכות היא כי היה צורך לשכנע את פרעה שבני ישראל יצאו ממצרים. המכות הן מכות לפרעה כדי להכריח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים. אך מפשט הכתובים עולה כי הסבר זה אינו נכון, “כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ” (שמות י א).

פרעה מצד עצמו היה מוציא את בני ישראל כבר במכה השישית, אך הקב”ה הכביד את ליבו כדי להרבות אותותיו בקרבו. אם כן, אי אפשר לומר שהמכות הן כדי שבני ישראל ממצרים. אדרבה, בני ישראל נשארו במצרים זמן נוסף, על מנת שיהיו מכות נוספות. אם כן, מטרת המכות אחרת היא – להודיע שמו יתברך בעולם, “וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ד’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם” (שמות ז ה). ישראל התעכבו מלצאת למען התכלית הרוממה של גילוי שם ד’ בעולם. כלומר, ישראל הם למען ד’, לא ד’ למען ישראל.

אם כן, הודעת שם ד’ בעולם היא הסוגיה של עשרת המכות. נחמה ליבוביץ’ מביאה עשרה מקומות בפרשות שמות-וארא-בא בהם כתוב דעת ד’. המכות עצמם הם דעת ד’ והודעת שמו וכן תכליתם היא הודעת שם ד’ בעולם.

המספר עשר מופיע בעשרת המאמרות, עשרת המכות ועשרת הדיברות. מסביר השפת אמת שמאמר זה בחשאי, נסתר. כאשר הקב”ה ברא את העולם הוא לא התגלה. כעת הגיע הזמן שהקב”ה יופיע בדיבור גלוי, אלה עשרת הדיברות. אך קודם יש להסיר את הערלה באמצעות עשרת המכות. המכות נועדו להכות את הקליפה, שמונעת את גילוי המאמרות בדיברות. מאמר-מכות-דיברות הוא מהלך אחד של התגלות המכוון לדבר אחד – דעת ד’ בעולמו.

עשר המכות – גילוי דעת ד’

אם כן צריך ללמוד את עשרת המכות כגילוי דעת ד’. הכלי יקר (שמות ז יז) מבאר, על פי האברבנאל, כיצד המכות הן מהלך גילוי דעת ד’ בעולם, על פי סימניו של רבי יהודה – דצ”ך עד”ש באח”ב. הסימנים לא נועדו לשינון עשרת המכות, אלא הם באו לסדר את מערכת המכות.

בתחילת כל מערכה רואים תכלית אחרת. מערכת דצ”ך היא כנגד כפירת המצרים במציאות ד’ ובריאת המציאות יש מאין על ידו יתברך. כנגד זה אומר הפסוק במכת דם “כֹּה אָמַר ד’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ד’ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם” (שמות ז יז).

מערכת עד”ש היא כנגד הכפירה בהשגחת ד’ בתחתונים, “וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ד’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” (שם ח יח). במכות דם, צפרדע וכינים לא מוזכרת אפליה בין מצרים ובין בני ישראל. כלומר, במכות אלו לא ניכרת האפליה בין ישראל למצרים כי ישראל היו בארץ גושן, במקום אחר בו התרחשה המכה. אך הערוב דרכו להתפשט, לרוץ ממקום למקום, ולכן כאן ניכרת האפליה (גבורות ד’ לב). האפליה היא הדיוק הא־להי בעולם והיא מגלה כי אני ד’ בקרב הארץ.

מערכת באח”ב היא כנגד האמונה בשתי רשויות, ועל כן “בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ” (שם ט יד), אין עוד מלבדו. ד’ מהווה הכל וממילא הכל שלו. מכות אלו מגלות כי ד’ הוא מקור ההוויה.

אם כן, פרשיות המכות מודיעות בעולם את שמו הגדול. סדר המכות הן מלמטה למעלה. הן מתחילות מהארץ – דם, צפרדע, כינים, ערוב – ומגיעות עד השמים – ברד, ארבה, חושך. מבאר המהר”ל כי המכות שייכות למציאות התחתונה, העולם האמצעי והשמים. כלומר, המכות מגלות את ייחוד ד’ הנמצא בכל מקום.

המכות – שמיעת הקול הא־להי

נראה להסביר בצורה פשוטה יותר מדוע המכות מתחילות במכת דם. יש המפרשים כי זוהי פגיעה במקור החיות של המצרים. למרות, שיש מקום לומר לפי זה שמכת הדם צריכה להיות יותר מאוחר, כי המכות באו בהדרגה. דעה נוספת היא שהיאור היה אלהים של מצרים ולכן הקב”ה פגע תחילה באלהיהם. אלו הסברים המופיעים במדרשים.

נראה כי ההסבר הפשוט הוא מידה כנגד מידה. הדבר הנורא ביותר שעשו המצרים היה זריקת התינוקות ליאור. מדוע המצרים בחרו לזרוק את התינוקות ליאור? כי ככה “מעלימים ראיות”. זורקים התינוק ליאור וככה הוא נסחף ונעלם. פרעה רצה להסתיר את הרג התינוקות ונוח להשתמש ביאור, לא רואים אף דם נשפך. אך לא כך! אי אפשר להעלים הרשע והעוול והמציאות עצמה מגלה אותה. פשוט הוא שהדם ביאור הוא דם הילדים העולה מתוך היאור. ניסיתם להסתיר עוולה, אך יש בורא לעולם. אי אפשר לכסות על העוול. דם ילדי ישראל הוא ראשית הליך מפלת מצרים. מצרים מתמוטטת בגלל הדם, בגלל הרשע והעוול. הרשע לא יצליח בעולם. יכולה להיות הצלחה רגעית לתרבות כזו, אך היא תקרוס בסופו של דבר כי הטוב הוא יסוד המציאות ולרע אין קיום.

כך ניתן להבין גם את מכת הצפרדעים. המדרש מבאר כי הצפרדעים היו נושכות את המצרים והיה בהם ארס. אך על פי הפשט לא ברור מה קשה במכת צפרדעים. אלא הצפרדעים צעקו! קולות הצפרדעים הם הצעקה המוסרית שעולה מן היאור. לאט לאט צעקה זו עולה למעלה עד שהיא ממוטטת את מצרים.

הרב קשתיאל מבאר עניין יפה במכת הברד, “הַעְתִּירוּ אֶל ד’ וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ־לֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד” (שמות ט כח). קולות א־להים הם המטרידים את פרעה יותר מהברד עד שהוא מסכים לשלוח את בני ישראל. העיקר לא לשמוע קולות א־להים. הברד מקביל למעמד הר סיני שגם בו היו קולות ואש מתלקחת. תכלית המכות היא לרכך את האנושות כדי שתיפתח לשמוע קולות א־להים.

פרעה, אותיות עורף, אוטם אוזנו משמוע קול ד’, קול המוסר וקול הצדק, “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ד’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ” (שמות ה ב). פרעה מתמכר לעבדות אל מעגליות הטבע ואוטם אוזנו משמוע קול הטוב. לכן מטירת המכות היא להביא לעולם את קולות א־להים, תנועה אל מעמד הר סיני.

הכבדת לב פרעה והבחירה החופשית

הזכרנו כי במכה השישית בני ישראל היו צריכים לצאת והקב”ה הכביד את ליבו של פרעה כדי שיהיו עשרת המכות. הקשו הראשונים על עניין הכבדת הלב שהיא כנגד הבחירה החופשית שהיא יסוד העולם. אם ד’ מכריח אדם לעשות רע אזי אין זה רע כלל. העניין הרע בעשיית רע היא הבחירה ברע. אך כאשר האדם מוכרח לעשות רע אין אפשרות לבוא כלפיו בטענות. על כן, כיצד הקב”ה שולל מפרעה את הבחירה החופשית ועוד מעניש אותו על כך?

ראש וראשון הוא הרמב”ם – הקב”ה יכול לשלול מהאדם את הבחירה. בכח מעשיו הרעים ובחירתו הרעה אזי כעונש נשללת ממנו מציאות הבחירה. פרעה לא נענש בד’ המכות האחרונות, אלא רוע הלב מול ישראל גרם שד’ יעניש אותו בהכבדת הלב.

דרך משל, אדם עולה לקומה גבוהה כדי לקפוץ מהבניין. עולה קומה ועוד קומה. בכל קומה האדם יכול לבחור אם הוא ממשיך לעלות או שהוא חוזר אחורה. הגיע האדם אל הגג, עדיין יש לו בחירה והוא מחליט לקפוץ. כעת הוא נופל ונופל ונופל, במהלך הנפילה הוא מתחרט ומבקש מד’ שיציל אותו. האם הוא יכול לבוא אל ד’ בטרוניא ולומר: ‘כיצד אתה לוקח לי את הבחירה בעת הנפילה’? אך אתה כבר בחרת למעלה, אדרבה מכח הבחירה שלך למעלה אין לך כעת בחירה. אי אפשר לבוא בטענות כנגד שלילת הבחירה לאחר שנעשתה בחירה. כך פרעה כבר בחר להרע לישראל והוא לא יכול לטעון שנשללת ממנו הבחירה.

פירוש נוסף הוא פירוש הרמב”ן, שהתפתח לאחר מכן בקרב תלמידיו. לשיטת הרמב”ן אם ד’ לא היה מכביד את לב פרעה אזי הוא היה מסכים שבני ישראל יצאו ממצרים בגלל הייסורים. לכן ד’ לא באמת נטל מפרעה את הבחירה, אלא נתן לו כח לעמוד בייסורים. אם פרעה היה מוציא את בני ישראל ממצרים מכח המכות אזי לא היה הדבר בגין תשובה וחרטה, אלא בגלל הייסורים ומתוך רצון להימנע מהמכות. על כן, ד’ נותן לפרעה את הכח לעמוד בייסורים אלו.

פירוש מפליא אנו מוצאים בשיטת ספר העיקרים והספורנו. הקב”ה הכביד את לב פרעה דווקא כדי שפרעה יוכל לבחור. כלומר, בחירה היא בחירה כאשר היא נעשית מתוך הכרעה פנימית: ‘מה ראוי לי, מה נכון ולאן כדאי לי ללכת’. לחתול אין בחירה כי כל מעשיו הם תגובות לגירויים שונים בסביבתו. החתול נע בין גירויים שונים ולכן הוא לא באמת בוחר. כך אם פרעה היה מסכים להוציא את בני ישראל ממצרים מחמת כניעה למכות אין זה מתוך בחירה חופשית. הוא היה עושה זאת רק בגלל דחיפה א־להית חיצונית. בעוד בחירה אמיתית היא מבוע פנימי של הבנה, תודעה וזהות של מציאות ד’.

הכבדת הלב – גילוי הבחירה

יוצא דבר מופלא. כל מטרת הכבדת הלב היא ידיעת ד’, אך דווקא על ידי המכות בני ישראל יכולים לצאת החוצה לפני השלמת הידיעה. אם יוציאו את בני ישראל רק מחמת המכות טרם הזמן אזי לא תתגלה דעת ד’ בעולם. לכן ד’ מכביד לב פרעה ונותן לו כח לעמוד במכות. יוצא כי המכות נועדו להוליד בחירה אצל פרעה, להתחיל גרעין פנימי של דעת ד’ באנושות. ריכוך הלב כדי לבנות יראת העונש, יראה תחתונה, באנושות.

ההבנה הפשוטה דעת הרמב”ם כי לפרעה היתה בחירה רק עד רגע מסוים. לאחר מכן מגיעה כמעין שריקת הסיום ונגמרת הבחירה של פרעה וד’ מכביד את ליבו. לוקחים לפרעה את הבחירה וכעת הוא משועבד. אך ניתן להבין באופן עמוק יותר וכך עולה משמועות הראי”ה. הקב”ה לא לקח לפרעה את הבחירה באופן חיצוני, אלא פרעה ירד כל כך נמוך עד למקום בו אין בחירה. בחירה מתחילה כאשר יש אנושיות וצלם א־להים.

כאשר יש צלם א־להים ניתן להכריע הכרעות ערכיות שונות. אך פרעה נכנע לדחפיו ותאוותיו עד שכביכול הכוחות אליהם התמכר נטלו את אנושיותו עד כי הוא מגיע לדרגת בחירה בין גירויים. כפי שביארנו בחירה בין גירויים אינה בחירה. הבוחר להיות עבד ליצריו אינו בוחר. אין זה עונש חיצוני, אלא עונש פנימי עצמי. כך ניתן לבאר את דעת הרמב”ם שפרעה הגיע למקום שאין בו בחירה.

יציאה מעבדות לחירות

על כן, לפי הרמב”ם האדם יכול להגיע למקום שאין בו בחירה. על פי הרמב”ן למדנו מה זו בחירה – בחירה אינה אפשרות, אלא הכרעה פנימית מהותית. אך לא מובן כיצד סוגיית הבחירה החופשית מופיעה דווקא בהכבדת לב פרעה ביציאת מצרים. מדוע יציאת מצרים היא המקום המברר את הבחירה החופשית? נראה לומר שהסיבה לכך היא שביציאת מצרים בני ישראל יצאו מעבדות לחירות. עבד לא יכול לבחור, בן חורין בוחר. כאשר עם ישראל יוצא מעבדות לחירות הוא עושה הליך של בירור. אין מדובר רק ביציאה טכנית מעבדות לחירות, אלא יש כאן בירור מהי חירות. מושג החירות עצמו מתברר. האם החירות היא “זכות” או שמא חירות היא תוכן המגלה צלם א־להים. זוהי חירות שאינה מגיעה מבחוץ אלא היא נובעת מבפנים.

על כן, לא רק ישראל יוצא לחירות, אלא אף החירות יוצאת לחירות.

כאן יש מחזה מפעים. אם היינו מתבוננים בפרשה במבט נטול דעות קדומות היינו יכולים לומר שהאדם החופשי ביותר בכל הפרשה הוא דווקא פרעה! פרעה הוא מחזיק בעמדתו כנגד כל המכות הנוראיות שהוא מקבל. פרעה הוא אדם חזק וחופשי. אך הוא באמת העבד הגדל ביותר. אין בכלל פרעה, אלא יש רק את ד’ המכביד את ליבו.

כלומר, חזות החופש החיצונית היא חסרת משמעות לחלוטין. החופש ניתן רק למי שיש ערך ומשמעות לבחירה. ללא זה הבחירה היא בחירת דמה. לכן יחד עם היציאה לחירות גם החירות יוצאת לחירות. על כן, סוגיית החירות והבחירה היא המתבררת ביציאת מצרים. גם בדורותינו הסוגיה המהותית ביותר היא סוגיית החירות, הבחירה והחופש. החופש זה הדבר הקדוש ביותר שיש. תרבות המערב מקדשת את הזכויות אך היא אינה נותנת את הדעת לערך החופש והזכויות. מרוב הצעקות לאפשר בחירה היא רוקנה את החופש מכך ערך ובכך היא הפכה את החופש לכלוב התקיף ביותר שבעולם. האדם משועבד לעובדה שצריך לבחור ובכך הוא מנותק. מרוב רצון שהוא יהיה הבוחר הוא בוחר להתנתק מכל ערך.

אך ההתנתקות מערכים אינה מאפשרת מרחב של השראה וגדילה. בכך האדם בוחר לעצמו מרחב מאיים ובסופו של דבר האדם נשאר עם בחירה ריקה. האם בחירה כזו היא בחירה חופשית? בחירה ריקה מכל תוכן ומנותקת מכל קשר יכולה להיות בעלת משמעות? אכן הבחירה קדושה היא, אך כי היא מגלה את הבורא יתברך. לבורא יתברך יש חופש והחופש הוא יסוד הטוב, הצדק והמוסר ולאדם יש חופש גמור לגלות ערכים אלו. כאשר ערכים אלו לא קיימים הבחירה אינה קדושה יותר.

על כן, הבחירה אינה נקודה אקסיומטית, אלא הקב”ה מולך גם על הבחירה. הבחירה מושגחת ברצון ד’ על מנת לגלות שם שמים. בע”ה נזכה לחירות עולם, גילוי החופש ששיאו יהיה כאשר כנסת ישראל תקרא לקב”ה אישי ולא בעלי. לא בעלות ואדנות ככח חיצוני תקיף, אלא אישי – כח הבא מבפנים, מתוך בחירה פנימית ועמוקה בצדק ובטוב.