“ויקח את בת לוי” | שיעור לפרשת שמות | הרב אהד קרקובר

בחסדי ד’ עלינו מתחילים ספר חדש, ספר שמות.

ספר שמות מתחיל בשיעבוד קשה ונורא, שיעבוד מצרים. שיעבוד מצרים בא בהדרגה כפי שמתואר בכתובים עצמם. בהתחלה עבודה ואחר כך עבודת פרך. לאחר מכן האמירה למיילדות להמית את הבנים הנולדים ולבסוף פרעה מצוה את כל עמו להשליך את הבנים ליאור. זוהי מציאות נוראה, פרעה מנסה לגזור כליה על עם ישראל. אם יהיו רק בנות, ללא בנים, אזי הבנות ילקחו למצרים ולבסוף לא יהיה עם ישראל. זוהי השואה הראשונה, שעם ישראל פוגש בתחילת יצירתו.

בתוך השיעבוד הקשה, בסתר המדרגה של זריקת הילדים ליאור, מופיע פסוק מעט תמוה:

“וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי” (שמות ב א).

מה התורה באה לומר? לכאורה הקדמה ללידת משה. אולם, כידוע משה הוא הילד השלישי ולפניו נולדו מרים ואהרון, כלומר משה לא נולד מיד לאחר הליכה זו. היה צריך לומר: ‘ותלד יוכבד בת לוי בן לעמרם’. לא מובן מדוע היה צריך לציין שהלך איש מבית לוי? לכאורה הסיפור מיותר וכפי שאמרנו הוא גם לא מדויק.

גזירת עמרם – סכנת הייאוש

חז”ל היו רגישים לקושי זה ואומרים כי ישנה דרמה המסתתרת בפסוק זה. יוכבד היתה מבוגרת מאוד, היא נולדה בין החומות ובוודאי שהיא לא התחתנה כעת. אלא, בעקבות עומק חושך הגזירות\ ובפרט בעקבות גזירת זריקת התינוקות ליאור, היה ייאוש גדול:

“עמרם גדול הדור היה. כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע ‘כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ’ (שמות א כב) אמר לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: ‘אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה”ז ואתה בעוה”ז ולעוה”ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ’ (איוב כב כח). עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו את נשותיהן” (סוטה יב א).

עם ישראל נמצא בשיא החושך, אך החושך אינה הגזירה אלא הייאוש שבא בעקבותיה. אומרת מרים לאביה: ‘אבא, הייאוש יותר גדול מהגזירה של פרעה! עם הגזירה של פרעה עוד אפשר להתמודד אך הייאוש סוגר את הפתח’. בעקבות דבריה של מרים, חוזר עמרם ולוקח את יוכבד. לכן התורה מדגישה את ההליכה והלקיחה מחדש של יוכבד על ידי עמרם.

מנהיגות מרים – קדושת הרגש הישראלי

רואים מכאן שישועת ישראל תלויה במרים. בפשטי הכתובים מרים היא זו שעומדת מרחוק ומשגיחה על משה, אך לפי דרשת חז”ל אנו רואים שאף קודם לכן גאולת ישראל תלויה במרים.

בעקבות דרשת חז”ל זו נרצה להתבונן בדמותה של מרים.

יודע כי משה רבינו מנהיג את עם ישראל בבחינת תורה. אהרון מנהיג את עם ישראל דרך המקדש והופעת שכינה. הן מרים היא אחת ממנהיגות עם ישראל על פי דברי הנביא מיכה: “כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם” (מיכה ו ד).

כיצד באה לידי ביטוי מנהיגותה של מרים?

הרב קוק זצ”ל מבאר את דמותה של מרים בעין איה (שבת א ב רצה) בביאור מאמר הגמרא: “אמר רבי חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים” (שבת לה א). מסביר הרב כי מרים מייסדת בישראל את קדושת הרגש הישראלי. כפי שיש לנו שכל וכן יש לנו עבודת ד’ אזי יש לנו גם כן סגולה של רגש.

סגולה זו נחשפת על ידי בארה של מרים. הבאר חושף את המים החיים הגנוזים במעמקי הלב. כלומר, מרים היא מנהיגת הלב; נותנת לעם ישראל את הלב. לכן כאשר מרים מתה ישנה התפוררות והתפרקות ועם ישראל רב עם משה רבינו על המים.

על כן, מרים היא קדושת הלב הישראלי ובעמקי הלב טמונה סגולת האמונה.

בזכות נשים צדקניות נגאלו – ודאות האמונה

כעת, כאשר ישנו מצב של חושך קשה, סוברים הגברים, המצוינים בחשיבה רציונאלית, כי אין תקווה, אין אופק לעם ישראל. סוברים הם כי אין סיבה להתחתן, שהרי כך רק תתווסף עצבות וייגרם הרג נוסף. מבחינה רציונאלית הם אינם רואים את הדרך. אך לעם ישראל יש בינה פנימית, ידיעת האמת שהיא גבוהה ועמוקה מהשכל – חוש האמונה הא־להית. שם טמונה ודאות האמונה.

רוצה לומר, בארה של מרים מאירה בתוך הלב הישראלי את רגש הלב, את ודאות האמונה, במצבים שאין אופק שכלי. לכן כחה של מרים היא זו שמוכיחה את עמרם ומביאה לחידוש התקווה שבעקבותיה נולד משה רבינו.

“בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים… שנאמר ‘תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ’ (שיר השירים ח ה)” (סוטה יא ב).

“וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם” (שמות א ז), בזכות הנשים המאמינות בחיים. הן נמצאות למעלה מהחשבון ולכן יש להן ודאות עמוקה מכל חשבון, המופיעה גם כאשר אור השכל נחשך לחלוטין. כח האמונה הוא המקים את עם ישראל, אף מהמחשכים הנמוכים ביותר.

מרים גורמת לחזרת הוריה זה לזו וכך היא יוצרת אופטימיות. אז נולד משה “וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך” (סוטה יג א). אך לאחר שלשה ירחים לא ניתן להצפין עוד את משה והוא מושם בתיבה על שפת היאור. “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (שמות ב ד). יש מקום להתבונן מה מרים ציפתה לראות?

על פי הפשט ביאור יש חיות רעות. עדיף לסגור את העיניים ולא להסתכל. על פניו, לא אמור להתרחש דבר טוב ביאור השורץ חיות רעות. ואף אם משה ישרוד את היאור ומישהו ייקח אותו אזי ייקחהו להיות עבד ומה הועילה הצפנתו ביאור? אלא מרים היא בעלת ודאות אמונה בנבואתה. בדרך הטבע אף אחד לא ירצה להסתכל. אף הצלה לא אמורה להתרחש כאן. אך מרים עומדת, מתייצבת ומסתכלת. זוהי הוראה על ודאות האמונה שבליבה.

‘מרחוק ד’ נראה לי’

יותר מוודאות אמונה יש כאן:

“ותתצב אחותו מרחוק אמר רב יצחק פסוק זה כולו על שם שכינה… ‘מֵרָחוֹק ד’ נִרְאָה לִי’ (ירמיהו לא ב)” (סוטה יא א).

כנראה חז”ל לומדים את זה מלשון הפסוק ‘ותתצב’. הפסוק לא אמר ‘ותעמוד’, אלא לשון התייצבות, תקיפות של עמדה יציבה. אך גם יותר מכך אומרים חז”ל. מרים אינה מחזיקה רק את האמונה בליבה אלא היא מחדשת חידוש רוחני – להסתכל רחוק.

התפיסה הרגילה היא שכדי לראות צריך להתקרב, אך אין זו ראיה שלמה. כדי להסתכל באמת צריך ללכת רחוק; הראיה מקרוב מבחינה רק בפרטים. דווקא הראיה הרחוקה יכולה להבחין במשמעות ובהקשר הרחב. כך ניתן להבין ולראות את הערך העמוק והמהותי, לראות את ד’. “אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק” (איוב לו ג).

בעולם הזה, שהוא מלשון העלם, אי אפשר לראות את ד’ רק מקרוב. יש צורך בראיה הרחוקה, מכיוון שיש כאן מהלכים עמוקים וארוכים של ד’ יתברך, הנבנים בתוך שזירת דבר מתוך דבר, ממאורע למאורע. אך במבט קצר ההעלם גדול הוא ולא ניתן להבחין בהקשר. רק כאשר עולים למעלה ומביטים רחוק ניתן לראות את הקב”ה.

זוהי טענתה של מרים המחזיקה בודאות האמונה. אומר עמרם למרים: ‘היכן האמונה שלך? את הבטחת שיהיה טוב, אך קורה היפך הטוב’. אומרת מרים: ‘אבא, לא כך מסתכלים. אי אפשר לראות את הטוב תיכף ומיד, אלא רואים את הטוב מרחוק’.

יש צורך באורך רוח ונשימה ארוכה ואז בתוך האורך רוח והנשימה הארוכה מתגלה הטוב הא־להי. על כן, אין מדובר רק באמונה הנמצאת בליבה של מרים, אלא יש כאן חידוש רוחני – אמונת הרחוק; ההכרה שהא־להי נמצא ברחוק. זוהי חכמתה של מרים, “אחותו – ‘אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ’ (משלי ז ד)” (סוטה יא א). הרחוק הוא המבט של החכמה העליונה.

על כן, מרים מבטאת את מבט החכמה, שרואה כיצד דברים נרקמים ב’משך’. על מנת להחזיק אמונה בקב”ה צריך לדעת חכמה זו, ומי שהוא קצר רוח לא יזכה לראות.

כח האמונה של מרים מחדשת חידוש – חכמת האמונה. כאשר ודאות האמונה נפגשת עם המציאות הקצרה אנו נפגשים עם קושיה עצומה. המציאות כולה מקשה על האמונה, כפי שעמרם אומר למרים איפה אמונתך, איפה נבואתך. מתיצבת מרים אחותו ומחדשת את חכמת האמונה, האומרת שצריך להביט רחוק. מכחה של מרים מתחדשת ההבטה הרחוקה.

התפתחות הגאולה

תודעת “הרחוק” מופיעה בפשטי הכתובים בפרשתנו.

יהודי העובד בפרך אומר לעצמו כי הקב”ה עזב את עם ישראל. ‘הקב”ה אינו מתעניין בנו והוא נותן למצרים להשפיל ולהרוג אותנו’. ודאי כך הרגישו היהודים. אך האמת היא שהקב”ה מכין את הישועה שמונים שנה טרם יציאת מצרים. מרחוק ד’ מכין את הישועה בלידת משה, ולאחר שנולד משה הוא מוציא אותו מהעבדות.

שואל האבן עזרא מדוע משה רבינו גדל אצל פרעה הרשע במקום טמא? מה ראה הקב”ה לעשות כך?

“ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על המדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים” (אבן עזרא הארוך שמות ב ג).

כדי לגאול את ישראל צריך רוח חופשית, רוח של בן חורין. אם משה היה גדל בבית עבדים הוא לא היה בעל רוח חופשית להרוג את המצרי. זוהי עצתו העמוקה של הקב”ה. ד’ מוציא את משה מהעבדות על מנת לבנות את רוח החירות.

לאחר שמשה נמצא אצל פרעה הוא נמצא אצל יתרו. אצל פרעה משה מקבל הכשרה מדינית, אך יש צורך גם במודעות רוחנית. ודאי הרוחניות של יתרו היא רוחניות טמאה, אך הוא פתוח לסוגיות רוחניות ובהמשך הוא מגיע להכרה “עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ד’ מִכָּל הָאֱ־לֹהִים” (שמות יח יא). הקב”ה לוקח את משה, מוציא אותו מישראל ובונה אותו לאט לאט, עד שהוא מוכן מתוך בשלות ועוצמה לשוב ולהיות גואל.

פרשתנו מספרת את ה”מרחוק”, כיצד הקב”ה בונה ורוקם את גאולתם של ישראל בסתר. ואף שקצרה נפשם של ישראל, כי הרי באופן גלוי לא רואים כלום, הרי שהאמונה, בחינת מקיף, מספרת לנו שצריך להביט רחוק. אף שלא נדע כיצד נבנית הגאולה לא בזה המבחן. יש צדק א־להי ואמת א־להית החופפת על הכל. היא זו שמובילה ומכוונת את המאורעות אל מטרתם. זה הסוד שמתגלה פה בפרשתנו.

צפית הישועה היוצרת

בנוסף לסוד עמוק זה מתגלה בפרשתנו דבר מופלא יותר. אמרנו כי מרים היא צופה ישועה. כולם סוגרים את העיניים בשביל לא לראות, כי העתיד לא אמור להיות טוב. אך היא מתייצבת בוודאות גמורה שיש כאן דבר עמוק ורחוק ההולך וצומח. לכאורה, מרים צדקה. אכן נבואתה התקיימה ומתינוק זה יצא מושיעם של ישראל. אך הרבה יותר מזה.

לא רק שמרים צפתה את הישועה – אלא היא יצרה וחוללה את הישועה. הרי, מה היה קורה לולא ההתייצבות של מרים מרחוק? ייתכן ובת פרעה היתה מגיעה ומוצאת את משה, מרחמת עליו ומגדלת אותו בביתה. אז היא היתה יכולה למצוא מניקה מצרית, ומשה רבינו היה חי ומתפתח ללא ידיעה שהוא יהודי. היה גדל בתור אסופי יתום. הסיבה היחידה שמשה רבינו חי מתוך מודעות למקורו היא ההתייצבות של מרים, שראתה את אסיפת משה על ידי בת פרעה, והביאה את אם הילד. לאחר מכן הן דאגו לשמור על קשר והן סיפרו למשה על מוצאו. לא נראה שיש לבת פרעה סיבה לספר למשה שהוא עברי, הרי זה רק לגנותו.

אם כן, האמונה שרואה למרחוק היא עצמה שותפה לגאולה. אין זו אמונה הצופה מהצד, אלא היא מחוללת את הגאולה. כפי שכותב הרב קוק זצ”ל על כח ציפיית הישועה היוצרת (אורות הקודש ג ע), שהיא עצמה מביאה את אור הישועה לעולמים. כך גם מרים, בעמדתה המופלאה, שותפה להבאת הגאולה בעצמה.

הסיבה להצלת משה

כעת נחזור מעט אחורה. מדוע טורחים להציל את משה על פי פשט התורה? “וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים” (שמות ב ב). ההבנה הפשוטה היא כי בגלל שיוכבד ראתה שמשה הוא טוב אזי היא הצפינה אותו. אולם, מקשים הרשב”ם והרמב”ן, איזו אימא לא מרחמת על ילדיה? צריך שהילד יהיה טוב כדי שהיא תרחם על בנה?! “ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן ואין צורך לטענה כי טוב הוא” (רמב”ן).

הרשב”ם, כדרכו בחריפות הפשט, מפרש כי מכיוון שמשה נולד לסוף שישה חודשים אזי היא ראתה כי טוב הוא, שהוא אינו נֶפל. הרמב”ן מפרש: “פירוש הטובה הזאת שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל” ולכן היא התאמצה מאוד להצפינו, “נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו”. אולם, ברור כי פסוק זה נועד להידרש, שהרי מה הפסוק מוסיף באומרו ‘כי טוב הוא’? אמרו חז”ל נתמלא הבית אורה (סוטה יב א). אולי זה מתחבר לדברי הרמב”ן – כיוון שראו את האור אמרו ‘אי אפשר שלא יינצל’.

הטוב של משה

ננסה להכיר מעט, על דרך פשטי הכתובים, את משה רבינו.

משה רבינו מגיע לארמונו של פרעה, “וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל” (שמות ב יא-יב). דבר זה לא פשוט בכלל. משה גדל כנסיך מצרי וכעת הוא מסכן את מעמדו. מדוע לעשות כך? משה יוצא מהבית המוגן והמכובד ומגן על עבדים שפלים? אלא הוא ראה בסבלותם – הוא התחבר לכאב של עמו ולא יכול היה לעמוד מנגד.

‘וירא כי אין איש’ – הוא ראה שאף אחד לא מסתכל. בנוסף לפירוש זה ישנם מפרשים האומרים כי משה רואה שאין אף אחד שעוזר: ‘אני אשמח שאחרים יעשו את זה, אבל אין איש. אולי אתה תעזור? ואולי אתה? אם אף אחד לא עושה אז אני אעשה’. למדים מכאן שמשה רבינו התחבר לגורל הלאומי, הוא פטריוט לאומי.

מיד למחרת הוא רואה שני עברים רבים ביניהם. אם משה רבינו הוא רק פטריוט לאומי אזי המקרה לא אמור לעניין אותו, שניהם יהודים. אך משה רבינו אינו עומד מנגד: “וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ” (שם יג). קשה למשה רבינו לראות שני אנשים רבים. כלומר, הוא לא אוהב רק את העם שלו, אלא הוא אוהב גם את האנשים בתוך העם.

אחר כך משה צריך לברוח והוא מגיע למדין. כאשר הוא מגיע למדין הוא רואה את שבע בנותיו של יתרו משקות צאן אביהן, “וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם” (שם יז). מה פתאום רואה משה רבינו צורך להתערב? לא פוגעים בעמו ולא מדובר במריבה בין אנשים בתוך העם. בכל מקום משה רבינו חייב להתערב?!

כאן אנו רואים כיצד מפשטי הכתובים עולה אישיותו הטובה של משה רבינו, “ותרא אותו כי טוב הוא”. יש כאן טוב בלי גבול. אין זה טוב לקבוצה מסוימת, אלא כל מה שהוא פוגש הוא טוב. משה רבינו לא יכול לשאת עוולה וצער, ועל כן הוא מוכן להסתכן בשביל להיות טוב. הבית מתמלא אור טוב, המתגלה בכל פרשיותיו של משה רבינו.

הטוב הבלתי גבולי של משה

המדרש מוסיף כי הטוב הוא הסיבה שמשה רבינו נבחר להיות גואלם של ישראל. ידוע המדרש בשמות רבה (ב ב):

“אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי ומשה היה רועה”.

משה רבינו נבחן בצאן ואנו למדים כי הטוב של משה הוא טוב בלי גבול כלל. אין זה טוב רק כלפי אנשים, אלא כלפי הבריות כולן. התכונה שמצטיין משה בה הוא הטוב הבלתי גבולי, “טוֹב ד’ לַכֹּל” וטוב משה לכל.

“בא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב זה משה דכתיב ותרא אותו כי טוב. ויקבל טוב זו תורה דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. מטוב זה הקדוש ברוך הוא דכתיב טוב ד’ לכל. לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה ה’ לטובים וגו'” (מנחות נג ב).

הנקודה הפנימית של כל התורה כולה היא הטוּב. התורה מחפשת איך להוציא אל הפועל את הטוב. החומר עליו מופיעות הצורות כולן היא להיות טובים. זו התכונה המתגלה אצל משה רבינו עליו השלום.

על פי זה מוכיח הרב קוק זצ”ל כי התורה היא מן השמים (אורות הקודש ג ו): אנחנו רוצים לעשות טוב, אך לא טוב מוגבל ומצומצם. אנו רוצים לעשות טוב להוויה כולה, אך כיצד נברא מוגבל יכול לדעת כיצד לעשות זאת? לכן חייבת להיות תורה מן השמים. כלומר, הטוב הפנימי שבנו הוא המוכיח כי חייב להיות שביל, המורה את הדרך לעשות את הטוב. ודאי הטוב הפנימי לא ניתן בנו לשווא, ולכן חייבת להיות הדרכה א־להית, המורה את הדרך להוציא הטוב אל הפועל.

כאן התורה מלמדת אותנו את היסוד לגאולה כולה ולסגולת ישראל.

גילוי הטוב של משה – גילוי הטוב הא־להי

נעלה קומה נוספת.

“ותרא אותו כי טוב הוא – התמלא הבית אורה”, כיצד לומדים זאת חז”ל? גזרה שווה – “וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב” (בראשית א ד). האור הטוב שהיה בבריאת העולם שייך לאור הטוב של משה רבינו. על הפסוק ‘וירא א־להים את האור כי טוב” למדו חז”ל כי האור הא־להי של הבריאה שימש רק בבריאה, גנזו הקב”ה. כך גם עם משה רבינו “ותרא אותו כי טוב הוא ותצפינהו”, מצפינים את האור. יש סכנה, המצרים נמצאים בחוץ וצריך להצפין את האור. אך יש הבדל בין אור הבריאה ובין אורו של משה רבינו – ” וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ” (שמות ב ג). הגיע זמן גילוי האור. לאחר הבריאה אז האור של הטוב הא־להי, יסוד כל הבריאה, נעלם. הבריאה מסתירה את האור כי היא לא יכולה להכיל את האור. לכן הוא רק מקיף את הבריאה. כעת הגיע זמנו להיגלות במשה. אי אפשר להצפין יותר את האור, אור הקודש הפנימי חייב להתגלות. האור יתגלה בגאולתם של ישראל ומשה הוא ראשית הגאולה.

רבינו בחיי מחשב מתי שמו את משה רבינו ביאור. משה רבינו נולד בז’ באדר, שלושה חודשים לאחר ז’ באדר זה ו’ בסיון, יום מתן תורה. הזמן בו לא ניתן יותר להצפין את משה רבינו הוא יום מתן תורה. לכן חייב להתחיל כעת מהלך של גילוי ויציאה מהבית.

זה עניינו של ספר שמות. ראשית האור נעלם ומופיע רק ביחידים, לגבי העולם האור נסתר. אך הטוב של משה אינו טוב רגיל, הוא שייך לטוב של תורה – הטוב הנסתר, המתגלה בצורה פשוטה, בו טמון סוד הסודות. הוא חייב להופיע ולהתגלות. “ותרא אותו כי טוב הוא”.

סירובו של משה בסנה

מה מתרחש לטוב הזה? שישים שנה איננו יודעים מה קרה עם משה רבינו (ראה רמב”ן שמות ב כג). ישנם מדרשים על מעשיו של משה רבינו בשישים השנה הללו. בכל אופן על פי הפשט בשנים הללו משה רבינו לא יכול לעזור לעם ישראל ואיננו יודעים מה קורה למשה רבינו בשנים הללו. בסוף השישים שנה מגיע משה ליתרו (שם), הקב”ה מתגלה אליו והוא מבקש ממנו ללכת ולגאול את ישראל בשליחותו של מקום.

כאן אנו עומדים מובכים אל מול פשט הפסוקים. פסוקים רבים מתארים כיצד משה מנסה להתחמק מהשליחות. על מה ולמה? הטוב של משה רבינו, הכואב את כאבם של ישראל, מנסה להתחמק ולהשתמט?

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ־לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (שמות ג יא).

משה מציג שתי בעיות – ‘מי אנכי כי אלך אל פרעה’ ו’כי אוציא את בני ישראל ממצרים’?

משה רבינו הוא איש רוח, עדין, אציל ומלא טוב. מבקש ד’ ממנו ללכת לאדם המנוול ביותר, כולו ערמומיות ונכלולים. פרעה מפותל, פיתולי פיתולים. אומר משה: ‘מה שייך לי המקום הזה? איך אני יכול לשרוד שם? רגע אחד אני לא יכול לשרוד שם. המקום האכזרי והמרושע הזה מצריך תכונות של גבורה, עזות וחוצפה שאני לא שייך אליהם כלל. מי אנכי כי אלך אל פרעה. היישאר משהו ממני אם אכנס לתוך הזוהמה הזו’? היינו מסתכלים על משה והיינו מסתכלים על פרעה – זה לא מתחיל בכלל. צריך מישהו שיודע כיצד “עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ” (משלי כו ה). איך מצפים ממשה רבינו להיות פוליטיקאי מצרי ולהיכנס לתוך העולם המסובך, ‘מי אנכי כי אלך אל פרעה’.

דבר נוסף היא השאלה האם יש את מי לגאול? עם ישראל נמצא במצב נורא. הם חדלי אמונה, מלאי קטגוריא, קטנות הלב, סכסוכים. אין את מי לגאול, ‘וכי אוציא את בני ישראל ממצרים’.

שני האותות

כנגד זה הקב”ה מצייד את משה רבינו בשתי אותות. האות הראשון מטה שהופך לנחש והאות השני הצטרעות היד. מה תפקיד האותות? האם תפקידם רק הוכחה כי ד’ שלח את משה רבינו? ייתכן ויש דרכים מוצלחות יותר.

נראה לומר כי האותות הם מלשון אותיות. כלומר, הקב”ה מעביר למשה רבינו תכנים, שנותנים כח לשליחות של משה רבינו, ממנה הוא מנסה להימנע. אין מדובר במופתים חיצוניים, אלא אות המלמד ומורה את הדרך.

המטה הוא ישר, הנהגת היושר הא־להי. המטה ליווה את משה רבינו עד סוף הארבעים שנה. אומר ד’ למשה לזרוק את המטה ויופיע נחש, שפעמים נקרא תנין (ויש מקום לעקוב מתי מופיע נחש ומתי מופיע תנין). מי הוא הנחש? פרעה – “הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט ג). מלך מצרים הוא הנחשיות בעצמה. משה רבינו נבהל מפני הנחש, אך עליו לאחוז בו ואז הוא חוזר להיות מטה.

אומר ד’ למשה: ‘אל תסתכל על החיצוניות, היושר הא־להי הוא יסוד המציאות ולכן באמת פרעה שייך לי’. נכון, בחוץ היושר מתלבש בלבושים קשים, אך ביסוד הכל ד’ נמצא. לכן אל למשה רבינו לפחד מהנחש, אלא לאחוז בזנבו. הצד המכיש הוא הצד הגלוי שפונה אל הקורבן, והזנב שייך אל השורש. תחזיק בשורש של הנחש ותראה כי היושר הא־להי הוא שדוחף את כל מעגלי המציאות כולה. זוהי אמונת ההנהגה הא־להית, שהיא נוכחת ומובילה את הכל. מצד זה פרעה הוא שליח דרחמנא ואל למשה רבינו לפחד ממנו. הלב צריך להיות נקי מכל התפעלות.

כאן מלמד הקב”ה את משה רבינו שיעור גדול. האם הטוב הא־להי יכול להופיע במציאות המסובכת? משה רבינו כולו טוב, אך האם יש מקום לטוב בעולם של נחשים? משה רבינו חושב כי הופעת הטוב שלו בעולם זה תרתי דסתרי. משה רבינו מוכן לשמור על הטוב שלו, אך הוא שואל את עצמו: ‘האם הטוב יכול להיות יסוד המציאות, לגאול את העולם ולהפוך את העולם להיות מקום טוב’?

תשובת ד’ יתברך היא כן! ייקח זמן עד שהנחשים יהפכו למטה ויופיע היושר הא־להי בגלוי, אך סוף סוף זהו עולמו של הקב”ה. הוא המולך בעולמו והוא השולח את משה רבינו לגאול את עולמו כדי שהיושר, המטה, ימלוך על הכל.

משה רבינו מתקשה להאמין שהטוב יכול להתגלות בעולם, בממשות, בהיסטוריה, להקים עם קדוש. מלמד אותו הקב”ה את סוד האחיזה בשורש. יש להבין שבשורש העולם הזה הוא עולם א־להי, עולם של ד’ יתברך.

אך מה עם העם? יש עם מי לעבוד? הרי כולם חסרי אמונה, מספרים לשון הרע. אומר לו הקב”ה: ‘הכנס את היד לחיקך ותראה כי הצרעת תעלם’. הצרעת היא פרי לשון הרע ומשה רבינו נענש על זה. גם הוא שייך במובן דק ללשון הרע. כאן מלמד אותו ד’ שצריך לחבק את עם ישראל. במעמקים ישראל קדושים הם. רק הנסיבות והצרות גרמו לניוול הזה, אך אם תיקח אותם לחיקך הכל ייעלם. מאמינים בני מאמינים הם ויש להביט אל הפנימיות. כאשר מביטים אל הפנימיות רואים שישראל ישרים, צדיקים וטובים. אלו שתי האותות.

אמונה בד’ ואמונה בישראל

כל מנהיג וכל מי שרוצה לצאת אל החיים צריך לאחוז בשתי האותות – אמונה בקב”ה ואמונה בישראל. אמונה שהקב”ה מנהל את העולם. תחת מעטה ההכרחים הקשים והנחשים רק יד ד’ מולכת ושולטת. “כִּי אֵין לַד’ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט” (שמואל א יד ו). והאמונה בישראל – ישראל ישרים וצדיקים. הכל רק נגעי עור חיצוניים, רק צריך לחבק אותם ולהסתכל לפנימיות. גילוי הפנימיות מרפא את הנגעים. אלה האותות בהם מצויד משה על מנת להשיב את האמון בטוב, שהוא אינו רק טוב פנימי, אלא “מלכות הטוב” – מלכות הטוב הא־להי בעולם.

לבת האש מתוך הסנה

אך לפני מתן האותות הקב”ה מתגלה למשה בלבת אש מתוך הסנה. משה רבינו מתקרב להביט מדוע לא יבער הסנה והקב”ה מתגלה אליו.

לאור האש והסנה נוכל לסכם את עניינה של הפרשה. הנושא של פרשת שמות הוא הלימוד כיצד ניתן לפגוש את ד’ בתוך החושך והשעבוד, גם כאשר הוא לא מתגלה. ראינו את נקודת האמונה שבלב, בארה של מרים וכח האמונה, ואת המבט “למרחוק”. אלו שני המקיפים. אחר כך צריך לפעול כדי לצאת מהחושך – לא להתפעל ולברוח מהרע. יש לאחוז בזנבו, לראות את השורש. להאמין בטוב הקיים במציאות וכן להאמין בישראל. מתוך האמונה הטוב יתגלה. כך מעלימים את החושך וחושפים את האור.

שני הגילויים האחרונים מופיעים מתוך הסנה. זהו חיזיון שמכיל בתוכו סוד. חז”ל אומרים “משום עמו אנכי בצרה” (מדרש תנחומא ומופיע ברש”י שמות ג ב). עם ישראל נמצא בצרה ולכן גם הקב”ה מתגלה בסנה. מסביר הכלי יקר שהסנה הוא ישראל. מצבם של ישראל שפוף הוא ובערת הסנה הוא הייסורים הבאים על ישראל. ולמרות שהסנה בוער, יש ייסורים קשים, הסנה איננו אוכל. בחינת “חיצי כלים והם אינם כלים” (רש”י דברים לב כג). זה ההסבר הפשוט ביותר.

אך משה רבינו אינו מסתכל על האש כי שם מתגלה הא־להים (שמות ג ו). כלומר, האם האש היא הייסורים או ד’? נראה לומר כי הקב”ה רומז למשה בסנה סוד גדול. בתוך הייסורים – אני בתוכם. הייסורים הם בחינת גילוי שכינתי ומתוך כך הייסורים יכאיבו, ימרקו, יזככו ויביאו למטרתם. יש להם תכלית.

יחד עם ההסתכלות למרחוק, מתוך אמונה גדולה, אזי איש האמונה רואה כיצד הוא יכול לפגוש את ד’ בכל המאורעות הבאים עליו. הטובים ושאינם טובים. בכל הוא פוגש את ד’. כאשר הוא פוגש את ד’ בפנימיות הייסורים אזי זה עצמו הפתח לשמוע בשורת גאולה. את בשורת הגאולה ניתן לשמוע כאשר יודעים “שגם מאחורי הדברים הקשים הבאים עליך אני עומד”. אז הייסורים עצמם מתהפכים לבשורת גאולה.

לפי זה ניתן להסביר מדוע הר סיני נקרא על שם הסנה (אבן עזרא הארוך שמות ג ב). “וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה” (דברים לג טז), על הפעם האחת שד’ התגלה בסנה? אלא הסנה זה הר סיני וכל הר סיני נקרא על שם הסנה. מה העניין לקרוא להר סיני כך? ללמדנו שבתוך הסנה, בתוך הקוצים, בתוך העולם התחתון הזה, אש א־להית בוערת. אש הקודש, האש הא־להית, היא בוערת. זה סודה של תורה – אין הטוב בורח מהעולם אלא הטוב בוער, יבער ויבעיר את הכל.