מה זה “רחוק”?
תשאלו כל מבוגר והוא יטעה מייד וינסה לענות תשובה נכונה והגיונית לשאלה שלך. למשל: ‘רחוק, חמודה? מרחק זה דבר יחסי, את יודעת…’, ואת תנסי לכבוש קצת את קוצר הרוח ולומר: ‘כן, דוד עוזיאל, ברוווּר שאני יודעת את זה, אבל אני שואלת ‘מזה רחוק’, ולא ‘כמה זה’, אז מה אתה אומר?’ ועוזיאל ה’איזה-כיף-לי-שאתה-דוד-שלי’ יסתכל עלייך במבט המצחיק המשתאה-כזה עם חצי חיוך עקום ויגיד אולי: ‘אה, זאת שאלה מהסוג הזה שלך… שתהיי לנו בריאה, מיריל’ה, את ילדונת פקחית מדי בשביל דוד זקן שעובד קשה כל כך, עד ששכח מה פירוש לחשוב ישר’.
שונאת שקוראים לי מיריל’ה.
בתכ’לס הוא צודק, דוד עוזיאליל’ה, בלי שהוא באמת יודע למה. כי קודם כל, הוא טועה. כי לתת תשובה הגיונית, זה להראות שאתה חושב שהשאלה הגיונית, והיא לא, אז אתה טועה, ולא חשוב כמה הגיוני אתה. כי לשאול ‘מזה רחוק’ אתה לא שואל בבית המדרש, בלי קשר לכלום. רחוק זו שאלה של חיים. לפעמים חיים או מוות. אי אפשר לשאול אותה מישהו אחר מלבד את עצמך, ברגע הקובע. כי אחר כך, בדיעבד, כבר אין שום משמעות לרחוק ההוא, המקורי.
מה אתם עושים לי פרצוף-עוזיאל עכשיו?
אבל מה שהוא אמר זה נכון בסופו של דבר, כי ‘רחוק’ זה יחסי למה שאת באותו רגע. אם את לא יציבה מרוב פחד ואימה, נניח, ומצד שני נואשת לדעת מה יהיה בסוף נבואתך, כמאמר החבר’ה, אז ‘רחוק’ הוא בדיוק הנקודה שמוגדרת על ידי שני הצרכים הללו: יציבות, ולדעת. מספיק רחוק כדי לעמוד בלי ליפול מהרגליים הרועדות, ומספיק קרוב כדי לדעת מה ייעשה לו.
טוב, עוזיאלים מקסימים ומותשים, נמשיך בשיעור. השאלה הקודמת היתה רק חימום, אם לא ידעתם. עכשיו שאלה קצת יותר מאתגרת, וכן, אני יודעת שעבדתם כל היום בפרך. גם אני.
אז נגיד שאתם ניצבים לכם בדיוק במרחוק הנכון שלכם, שכאמור, הוא המקום שהכי עונה על כלל הדחפים הכי קיומיים שלכם באותו רגע. מה שנקרא ‘מרכז הכובד’, או ‘שיווי משקל’ בפי ההמון. מה צריך עכשיו לקרות כדי שתזוזו משם?
כאן את בטח נאנחת אנחה מתודית, ומפסיקה לרגע את השיעור הדמיוני שאת מלמדת את אחייך העבדים, כדי להזכיר להם שאמרת, הרי, שזו שאלה יותר קשה, אז מה פתאום ורעמסס הם נותנים לך תשובות כאלה צפויות ושטחיות כמו: ‘חח, אוקיי, אחרי שראיתי לאן העסק מתגלגל, אז עכשיו אני כבר יודע, אז הצורך לדעת נעלם לי, ואני עף הביתה מרוב פחד…’. או: ‘נו, מירי, בחייאת, סקרנות זה נהדר, אבל כשאת גמורה אחרי יום עבודה וגם פוחדת להיתפס – אחרי עשר דקות גג את מתקפלת משם’. מה זה תשובות של גן ילדות עכשיו? ומה זה ‘מירי’? אין לי שם שנתן לי גורלי?
טוב, רמז. השאלה היא לא מה צריך לקרות כדי שתתקפלו משם אחורה בבהלה, אלא כדי שתעופו משם קדימה בבהלה.
בנקודה הזו את שואלת את עצמך, כמו בעוד דיונים דמיוניים מסוג זה שאת מנסה לנהל עם עצמם, למה הם מסתכלים עלייך בבהלה. מה יש? כולם חייבים להיות נרפים? אסור אפילו להעז לשאול שאלות שמזכירות קצת תעוזה? רק שאלתי! אני רק ילדה, עוד לא עוזיאלית, מותר לי!
אבל אפילו הדמיון שלך לא מספיק חזק כדי להשאיר אותם בכיתה הדמיונית שלך. כולם הלכו ואת לבד ניצבת, מרחוק, לדעה מה ייעשה לו, לאחיך ה-מד-הייים! לברוח לא אופציה. פחח, מה אנחנו, בגן? וזה לא קשור בכלל לרטיבות שעל נמשייך. אחיך בוכה, אז את בוכה איתו כאן ב”מרחוק” שלך, ככה הם ילדים, למקרה ששכחתם, כשעברתם את גיל העוזיאליות.
וכן, יפה ששמתם לב, יש לי קצת חשבון לסגור עם דוד עוזיאלוש שלי, שגידל אותי משהייתי בת יומיים בערך, והתלהב מ”החוכמות” שלי מגיל חודשיים בערך, ולימד אותי כל מה שאני יודעת על העולם ועל החיים בערך, והיה כמו אחי הגדול לכל דבר בערך, עד שהחיים הפכו אותו לסחבה “בוגרת”, כאילו הוא פָּרעוֹן חנוט בן אלף. אמרו נא לי אתם, תלמידים יקרים, איך פער גילאים של שבע שנים כשאת נולדת, הופך לתשע מאות תשעים ושש כשאת בת ארבע? הבנאדם עוד לא בר מיצווה! אפילו חרטום שיכור לא יצליח לפתור את חידת גיל ההתבגרות, אמרה לי אמא כששאלתי אותה על זה לפני שנה, בדרך לעוד ‘תודה-שבאתן-כבר-ילדתי’ מרוצה.
אז קראתי לתופעה “גיל העוזיאליות”, מסיבות השמורות עימי.
בדמיון שלי החלטתי שאם ה”תחליף אח גדול” שלי החליט להתפטר מתפקידו, יהיה לי אח גדול חדש, אבל אמיתי. מה זה משנה אם נולדתי קצת לפניו? אז התפללתי לה’ שיתן לי אח קטן, שיהיה כזה גדול עד שיהיה כמו אח גדול לכל אחד, אפילו לעוזיאלים הכי מסכנים וזקנים. שיזכיר להם איך זה להיות ילדים. שאף פעם לא יקרה לו מה שקרה לדוד-הכי-כיפי-שלי-לשעבר. תשאלו אותי עכשיו, תלמידים אהובים ובלתי מאמינים בני בלתי מאמינים שכמוכם: ‘ואיך בדיוק, גברת מרים הנאורה, תוכלי להבטיח שאחיך הקטן-גדול לא יתבגר אף הוא כאחד האדם?’ הא! ידעתי שתשאלו. מצחיקים אתם. הרי יש לו אחות גדולה כמוני! אנכי אדאג לכל העניינים.
לכן את פה עכשיו. דואגת מאוד. לכל העניינים. ובוכה. אבא שלי אומר שבשביל להשחיז מגל צריך אבן קשה ומים, ובשביל להשחיז את המוח צריך לב אמיץ ודמעות. נו. אם תיקחו את אומץ הלב של אבא והדמעות של אמא, תגיעו יחד לפתרון הגאוני של “תיבת נוח במהדורת כיס”. נאה ויאה, אבל למה לפעול על פי נוהל “שגר ושכח”? לא ממש מובן לך. התשובה הכי טובה שאת מוצאת היא שלהם יש את המרחוק שלהם, וזה בסדר מצידך, אבל לך יש את שלך, ובו את ניצבת.
בטח עברה כבר שעה. מרגיש לי כמו שבוע. הה! תנועה מלפניי! אוי ואבוי, תנין? לא! יותר גרוע, אלו הנחשות של השירות החשאי המלכותי! את מי הן מלוות הפעם? או שזו “הפרעונית הראשונה”, או – הממ… הבת המתבגרת שלה? אכן, כן. הזאבות הללו סורקות את השטח כמו היו מוכות כלבת. לא בריא לאף אחד לפגוש אותן. לא פלא ש”המתבגרת הראשונה” נראית כמו דוד עוזיאל ביום גרוע במיוחד. רחמנות. אם רק היה לה אח קטן כמו שלי… הה! היא ראתה אותו! הה! היא מגניבה מבט להיפופוטמיות שלה ונראית מוטרדת מאוד! אהה, היא לא רוצה שהן תראינה אותו… הילדה רוצה עצמאות, מה? מעניין… הה! תנועה מאחוריי! אוי ואבוי, תנין? לא! יותר גרוע, זה עוזיאל! מה הוא עושה כאן? הוא נראה חיוור ומודאג. בטח בא להציל אותי מלעשות שטויות. מחמיא, אבל ממש לא בזמן… ועכשיו גם הוא רואה אותי ואת המצריות, ואולי גם את ה’פפירוס-הצילו-בתוך-בקבוק’ בצורת תינוק בתיבה שאמא שלי זרקה למים, ומבין שאם הוא אפילו רק ילחש את שמי תתעורר פה מהומה ואסון יקרה את כולנו, כי המטורפות הללו קודם יורות ורק אחר כך – אחר כך כלום, כנראה – אז – אז – תמיד אפשר לזחול בשקט בשקט אחורה, ללכת הביתה עם עוזיאל, ולקוות שהדמיון שלך יהיה קצת יותר מוצלח להבא, אם כי זה ספק גדול, שהרי את יודעת שברגע שתוותרי על אחיך הגדול-קטן כבר הזדכית על הילדות שלך לעולמים והפכת סופית לעוד עוזיאלית-מתה, כמו שפרעה אוהב אותנו, ויותר לא יהיה לך שום דמיון, והמרחוק שלך יהיה בקושי “מקרוב”, אם בכלל, ולא תהיה לך עוד שום סיבה בעולם להיות ניצבת, כי כל הרעיון, הרי, של להיות ניצב מרחוק הוא שהרחוק הזה, בסיכומו של דבר, מעיף אותך ממנו, מן הרחוק – קדימה, כמו ה”ניצב” ב”מחבואים-תופסת” שהיית פעם משחקת עם דודך האהוב, וכשאת סופסוף תופסת את זה במוח המושחז-בקושי שלך, את זועקת השמימה בחדווה בקולי קולות –
“…כל העומד מאחוריי ומצדדיי ומלפניי – הוא הניצב! אחת, שתיים, שלוש!… עוזי-אללל! הנה אתה, שם בסוּף! לא תתפוס אותי ולא תתפוס אותי…” – ואת קורצת מרחוק בתחינה לעוזיאלוש המתוק והלבן-כשלג וההמום שקופא במקומו, ונועץ בך מבט רצחני שאת מתרגמת לך בדמיונך למשהו בסגנון: ‘לאיזה סצינה מטורפת את מלהקת אותי כרגע, מרים יקירתי הענוגה?’, שמתחלף איכשהו לחצי חיוך עקום-משתאה, ואז לחיוך שובב-כזה-מפעם שמדליק לו את העיניים, והוא מסתובב ועף משם, וגם את עפה משם, מרחוק, ישר קדימה, לכיוון הנסיכה המופתעת מצירוף כל המקרים לרגע מכונן אחד, ומזגזגת לך דרך עדר הממוטות החמושות שקלטו – די-בזכותך, יש לומר – חיש קל את הסכנה האמיתית לגבירתן, הלוא הוא העברי המתבגר העונה לשם “עוזי-אללל”. הן מסתכלות בבהלה על האדונית, שמצדה מחליפה איתך מבט זריז ומקסים של שותפה-לפשע ומצטווחת בנסיכותיות איומה ההולמת למעמד: “תפסו אותוווו!” והן רודפות אחריו, לא אחרייך.
אין להן סיכוי מולו, זה בטוח, הוא אלוף ב”תופסת-מחבואים”. אבל לך אולי יש סיכוי – מולה. כי הנה היא מושה אותו, אחרי שסילקה את הגורילות מדרכה – די-מתפוצצת-מצחוק, יש לומר – ומחזיקה בו ברעד, והנה את שוב ניצבת לך, לידם, ודמעות רכות על לחייהָ, ועל נמשייך, ועל פני אחיך, כי כולכם רק ילדים, הרי, והיא אומרת לך, נגיד:
‘איך קוראים לך, ילדה?’
ואת אומרת לה, אולי:
‘האלך וקראתי לך, אשה?’
