הבירור האחרון של יעקב ורחל עם יוסף | שיעור לפרשת ויחי | הרב אהד קרקובר

הטרוניא של יוסף

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית ובמובן זה היא מהווה סיכום לחומש בראשית. בפרשה זו מספרים ליוסף שאביו חולה:

“וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם… וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵ־ל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם”.

יעקב אומר ליוסף שבניו, אפרים ומנשה, יהיו לו כבנים, דהיינו הם מצטרפים לשניים עשר שבטי י-ה. לאחר מכן מספר יעקב ליוסף על קבורת רחל בדרך. אולם, ודאי יוסף יודע איפה קבורה רחל ומה ראה יעקב לספר ליוסף את הידוע לו זה מכבר.

רש”י והרמב”ן מסבירים כי הסיבה לכך היא טרוניא של יוסף:

“וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר ‘קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ’, והקב”ה משיבה ‘יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ד’, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'”.

יעקב מבקש מיוסף שיקח אותו ויקבור אותו במערת המכפלה, בארץ ישראל. יכול יוסף לומר בליבו כיצד יעקב מבקש לקבור אותו בארץ ישראל בעוד הוא לא טרח כלל לקבור את רחל במערת המכפלה אף על פי שזו הייתה דרך קצרה, “כברת ארץ – מידת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת” (רש”י). לכן יעקב מפייס את יוסף ומסביר לו שהסיבה בגללה רחל נקברה בדרך אינה מפאת עצלות, הרי לא מדובר במרחק רב, אלא היא נקברה בדרך על פי הדיבור. עתידים ישראל לגלות ורחל הנמצאת בדרך תבקש רחמים על בני ישראל והגאולה תהיה מובטחת.

כדרכה של תורה ניתן להקשות על פירושי רש”י והרמב”ן, התולים את איזכור קבורת רחל בדרך מפני בקשתו של יעקב להיקבר בארץ ישראל. הרי בקשתו של יעקב לקבור אותו בארץ ישראל כתובה בתחילת הפרשה: “וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם”. כעת היה על יעקב להתנצל על קבורת רחל בדרך. אם כדברי רש”י והרמב”ן הזכרת קבורת רחל על פי הדיבור הייתה צריכה להעשות מיד כאשר יעקב מבקש לקוברו בארץ ישראל. לפי פשטי הכתובים אם אמירת “בבואי מפדן ארם” נאמרה על מנת לפייס את יוסף לקבור את יעקב בארץ ישראל היא הייתה צריכה להיאמר יחד עם בקשת יעקב להיקבר בארץ. איננו יודעים מה מרחק הזמן בין בקשתו של יעקב לקוברו בארץ ישראל ובין התרחשות המעמד של יוסף יחד עם בניו.

בכורתו של יוסף

לפיכך נראה לומר כי הטעם שיעקב מזכיר דווקא במעמד זה את רחל היא מפני בשורתו של יעקב שאפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון. המשמעות שאפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון היא שליוסף יש שני חלקים בארץ ישראל ולא חלק אחד, דהיינו יוסף הינו בכור היורש פי שניים. זוהי אמירה מהותית של יעקב הרואה ביוסף כבכור, אף על פי שהוא נולד כמעט אחרון לאחיו.

בכורתו של יוסף כתובה במפורש בדברי הימים (דברי הימים א ה א): “וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה”. אם כן מפורש הדבר, בכורתו של ראובן ניתנה ליוסף בעקבות חילול יצועי אביו. אך כיצד הבן שנולד כמעט אחרון יהיה הבכור? לכן מזכיר יעקב את רחל וכך הוא מדגיש שהוא רואה את רחל כאישתו העיקרית. נכון כי הקב”ה סיבב שיעקב יתחתן תחילה עם לאה, אך אף על פי כן יעקב הולך אחר אהבתו ומחשבתו הראשונית ולא אחר המעשה. כל עבודת יעקב אצל לבן שבע שנים היתה עבור רחל ולה הוא נאמן, וכך מבחינת יעקב יוסף הוא הבכור.

אמירה זו של יעקב היא דרמטית ביותר. כל התנהלות השבטים בפרשות האחרונות היא סביב בירור הסוגיה מי העיקר ומי הטפל, מי המוביל ומי המובל, מי עיקרו של הבית. כעת בנתינת פי שניים מהנחלה ליוסף ישנה אמירה של יעקב שהוא נאמן לאהבתו הראשונה ולכן בנה של רחל הוא בנו הבכור.

בשורה זו היא חשובה ביותר, אך היא מעלה אצל יוסף שאלה כבדת משקל. אם רחל היא אהבתו הראשונה של יעקב והיא עיקר הבית מדוע היא נקברה בדרך. היה ראוי שרחל היא זו שתהיה קבורה במערת המכפלה לצידו של יעקב. הא כיצד יעקב יכול לומר שרחל היא האישה העיקרית בעוד הוא לא טורח לקברה במערת המכפלה.

רחל עיקר הבית

על מנת להבין עניין זה יש להבין מדוע רחל היא האישה העיקרית של יעקב. יעקב שואף להקים בית לקב”ה, כפי שהוא אומר בעת צאתו לחרן “וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ־לֹהִים” (בראשית כח כב). עניינו של יעקב הוא הקמת בית לכבוד ד’ יתברך. דהיינו רצונו של יעקב הוא השכנת שכינה בתחתונים, חיבור שמים וארץ בסוד הסולם. כאשר יעקב רואה את רחל הוא רואה אישה יפת טוהר ויפת מראה, אך הוא אינו רואה בה יופי אנושי רגיל גרידא, אלא הוא רואה התאמה והרמוניה, הוא רואה יופי א־להי. כלומר יעקב רואה ברחל מימוש של השכינה בעולם הזה; התאמת האמת, הצדק והיושר למטה, כיצד כל הממדים מתאחדים. זוהי מגמתו ושאיפתו של יעקב, השכנת שכינה בארץ.

לכן יעקב רוצה להתחתן עם רחל תיכף ומיד, אך בהשגחה א־להית הוא עובד שבע שנים ולאחר שבע שנים מגיע יום חתונתו “וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה”. הקב”ה הוא הדוחה את נישואי רחל, מכיוון שרחל היא בחינת עלמא דאתגליא, העולם הגלוי, ולאה היא העלמא דאתכסיא. ללמדנו שלא ניתן לגלות את העולם הגלוי, שהוא התכלית האחרונה בהשראת שכינה בתחתונים, ללא השתקעות עמוקה ברוחניות, בעולם הכסוי שהוא מעל החושים ומעל העולם, “והנה היא לאה”. רק לאחר נישואי יעקב עם לאה יהיה ניתן לממש את האהבה לרחל. כך גם בלידות השבטים, רק לאחר שלאה תסיים ללדת את בניה רחל יכולה להתחיל ללדת.

דבר זה מלמד כי לאה היא זו שמצויה כל הזמן עם יעקב, ישראל והתורה חד הם ממש. אם חס וחלילה ישראל יפסקו רגע אחד מהתורה ייבטלו הם וכל העולמות. לעומת זאת בעולם הגלוי יש גלות וגאולה, יש מעלה ומטה. לכן כדי להגיע לרחל, לעלמא דאתגליא, יש צורך בדרך ארוכה שרק בסופה יאיר אור ד’ בעולם ויהיה ד’ אחד ושמו אחד.

קבורת רחל בדרך – נתינת כח לגָלות

על כן, קבורת רחל בדרך היא שליחות. זוהי הכרה שנועדה לתת כח לדרך ארוכה עד שנזכה לראות את היפת טוהר והיפת מראה, לראות את הכמוס בתוך הגלוי. לא לחינם רחל אינה קבורה עם יעקב, זיווג זה אינו מתמיד.  כך גם כניסת בני ישראל לארץ ישראל אינה כתובה בתורה. התורה היא הכנתם של בני ישראל לכניסה לארץ, בעוד הכניסה בפועל כתובה בספר יהושע. אם כניסת ישראל לארץ היתה כתובה בתורה לא היינו גולים, אלא התורה היא הרוחניות הנותנת לנו את הכוח לדרך לבוא אל הארץ. בעוד הביאה לארץ תלויה במעשינו, במעמד העולם ובדברים רבים נוספים.

לאור זאת אנו מבינים שקבורת רחל בדרך אינה מפאת חוסר חשיבותה אלא מפני שהיא האחרית ויש דרך ארוכה עד שהיא תתגלה בפועל. כך אומר יעקב ליוסף.

אם כן יוסף הוא הבכור, אך בכל מנייני השבטים מונים תחילה את ראובן או את יהודה. כן במסעות ההולכים ראשונה הם שבט יהודה. יוסף הוא בכור מוזר, לא מובן היכן בכורתו באה לידי ביטוי. אלא יד לומר שבאופן פשוט יוסף הינו הבכור לעניין נחלת פי שניים בארץ ישראל. כלומר, בארץ ישראל מתגלה בכורתו של יוסף, כפי שיעקב אומר ליוסף: “וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם”. בכורתו של יוסף באה לידי ביטוי בירושת הארץ. כמו כן אצל יוסף באה לידי ביטוי החביבות של ארץ ישראל, הוא מזדהה בתור נער עברי והוא מודה בארצו. יוסף משביע את אחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. כמו כן בנות צלפחד משבט מנשה מחבבות את הארץ ומבקשות כי לא תגרע נחלתן. ויש לומר שהשייכות של יוסף לארץ היא מכיוון שהארץ היא בחינת האתגליא, בחינת רחל.

דבר זה בא לידי ביטוי גם כן בתיקון חצות. תיקון לאה הוא תיקון של שמחה מכיוון שגם בעת הגלות ישנה בחינה שעם ישראל עוסק בתורה ודבק בקב”ה. בפנימיות גם בגלות עם ישראל נמצא תדיר עם הקב”ה. הקשר התמידי בין יעקב ולאה הוא בחינת החיבור התמידי בין עם ישראל ובין הקב”ה. לעומת זאת תיקון רחל הוא תיקון של צער, בכי ואבלות, מכיוון שרחל שייכת לארץ ישראל. בחינה זו אינה יכולה להופיע בשלמות בעת הגלות, רק בארץ ישראל תופיע באחדות אחת האחדות של האתגליא והאתכסיא.

שיכול ידי יעקב

לאחר אמירתו של יעקב שאפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון וההסבר על חשיבותה של רחל הוא רוצה לברך את אפרים ומנשה:

“וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר”.

יוסף אינו מסכים עם מעשה אביו:

“וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם”.

טרם הבנת המהויות הטמונות במעמד זה יש להבין את שיכול הידיים, סוד החילופין המלווה את יעקב לאורך כל חייו. יעקב נולד שני והוא גרם להחלפה בקניית הבכורה בנזיד העדשים. יתרה מכך יעקב גרם להחלפת ברכותיו של יצחק כאשר הוא נכנס במקום עשו. לאחר מכן החליפו ליעקב את נשותיו וכן יעקב מחליף את העקודים, נקודים וברודים. כל סיבוכי חייו באים מפאת החילופין. כלומר, סוד החילופין הוא סודו של יעקב.

היינו חושבים שלאור העובדה כי כל סיבוכיו של יעקב באו בעקבות החילופים אזי לעת זקנתו הוא “ילמד לקח”. תניח יעקב לחילופים, מי שהוא ראשון יהיה ראשון ומי שהוא שני יהיה שני, קבל יעקב את המציאות. אך יעקב אינו מוכן, הוא משכל ידיו כאומרו: ‘אני נשאר בעמדתי! אני מאמין בחילופין!’

סולם יעקב – החילופין מגלים את האחדות

ניתן להתבונן על סוד החילופין במספר דרכים. דרך ראשונה רואה כיצד יעקב הוא סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי א־להים עולים ויורדים בו. זהו איחוד שמים וארץ – מה שלמעלה יהיה למטה ומה שלמטה יהיה מעלה. ההחלפה היא זו היכולה לראות במטה את סוד המעלה ובמעלה את סוד המטה. לכן ההחלפה שייכת למהותו של יעקב, הרוצה להקים בית לד’ ולהוריד שכינה לתחתונים בסוד הסולם. ללמד שהתחתון הוא לאו דווקא תחתון. בתחתון יש סוד גדול מכיוון ששורשו בעליון.

נכון שאנו מכירים בכך שקיים מדרג מלמעלה למטה. אך באותו האופן ישנו מדרג מלמטה למעלה כי בתחתון דייקא מופיעה הכוונה העמוקה ביותר. יש צד שהתחתון הוא העליון כי בו מופיעה הכוונה הא־להית. הקב”ה ברא את עולמו על מנת להופיע בתחתונים ולכן בתחתונים מופיע הסוד הגדול ביותר. סוד זה הוא סוד החילופין, סוד האחדות, המגלה כיצד במטה יש סוד עמוק של המעלה.

שיכול הידיים – גילוי האמת

דברים אלו מבארים את סוד החילופין בדרך רמז. בהמשך פרשתנו ניתן לבאר את סוד החילופין במעשה שיכול הידיים. יעקב “שִׂכֵּל את ידיו”, שיכל מלשון שכל וכן מפרש רש”י:

“‘שִׂכֵּל אֶת יָדָיו’, כתרגומו: אחכמינון, בהשכל ובחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור ואף על פי כן לא שת ימינו עליו”.

יעקב הוא מידת האמת וכל מעשיו הם בשכל. יש הבדל בין ההתגלות החיצונית ובין האמת, בין מה שנראה בחוץ ובין מה שנראה בפנים. בחוץ הגדול הוא החשוב אך האם זו האמת? על פי האמת החשוב הוא החשוב. כלומר, בחיצוניות הערכים הפוכים, הדמיון של האדם רואה את הדברים הפוך.

הגמרא מספרת (בבא בתרא י ב) על יוסף בנו של רבי יהושע, אשר חלה והתעלף, בבחינת מוות קליני. כאשר התעורר שאל אותו אביו מה הוא ראה, ענה לו “עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה”. מי שנחשב בעולם הזה עליון נחשב בעולם האמת תחתון ומי שנחשב בעולם הזה כתחתון בעולם האמת הוא עליון. “עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה עולם ברור ראית”. יש הבדל בין אופן ההתבוננות על פי האמת ובין ההתבוננות על פי הדמיון החיצוני.

יעקב בא לעולם השרוי בדמיון וכל הערכים הפוכים. יעקב הוא איש תם שאינו מוכן להתקפל ולהיכנע לערכי העולם החיצוני, הוא שומר על תומת נפשו. להיות איש תם בעולם מלא שקר, ערמומיות ודמיונות זהו דבר מסובך מאוד, אך יעקב אינו מוותר על יושרו הפנימי. לכן כאשר יעקב מגיע למציאות הוא מחליף, אך באמת הוא אינו מחליף אלא הוא מסדר נכון את המציאות. יעקב אינו הופך אלא הוא מיישר את הדברים, מעמיד הכל על פי השכל ועל פי הברור.

האדם התמים שנשאר באוהל לא מפריע לאף אחד. אך כאשר התמים מנסה לצאת החוצה ולסדר את המציאות על פי התום כל העולם נגדו. כל אנשי השקר, השייכים לעולם הפרסומי, מתקוממים עליו. להעמיד את האמת זה דבר מסובך. אך אין להתחשב בנורמות ובהנחות יסוד דמיוניות, אלא יש להסתכל על הדברים מצד חשיבות האמת. לכן עולמו של יעקב אבינו מסובך והוא נאבק עם עשו ולבן וכן עם משפחתו. מי שחי בשכל נדמה לעולם כאילו הוא חי הפוך, אך יעקב בא לרומם את כל המציאות ולסדר את הערכים על פי בהירות השכל ולא על פי הדמיון. הוא אינו נכנע והוא אינו חי על פי המורגל והמוסכם אלא על פי אמת המידה השכלית. דבר זה בא לידי ביטוי בשיכול הידיים.

יעקב והבכורה

אמנם אי אפשר להתעלם מנקודה נוספת. אין מדובר על תפיסה כוללת בלבד, האומרת כיצד יש להתבונן על המציאות, אלא נראה שיעקב עומד בפרט אל מול הבכורה. יעקב נולד שני ובכל זאת הוא נלחם להיות בכור. הוא אינו מקבל את העובדה שהנולד ראשון ראוי להיות בכור. כך גם בקרב בניו ובני בניו. יעקב קונה את הבכורה, וכן הוא לוקח את הבכורה מראובן ונותן אותה ליוסף וגם כאשר באים לפניו אפרים ומנשה הוא מעדיף את הקטן על פני הבכור. כביכול יש ליעקב התנגדות למושג הבכורה.

התשובה לכך תבואר דרך התבוננות בברכת אפרים ומנשה:

“וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ־לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה”.

כלומר, כאשר ישראל יברכו את בניהם הם יאמרו ‘ישימך א־להים כאפרים וכמנשה’ ומדוע הדבר כך. על דרך החידוד ניתן לומר שכאשר אנו מברכים את הבנות אנו אומרים ‘ישימך א־להים כשרה רבקה רחל ולאה’ אך אין אנו אומרים לבנים ‘ישימך א־להים כאברהם יצחק ויעקב’. מדוע אנו מברכים שבנינו יהיו כאפרים ומנשה, איננו מכירים אותם לעומק כפי שאנו מכירים את אברהם יצחק ויעקב. פשט הכתובים אינו מרחיב על דמותם של אפרים ומנשה.

אלא המיוחד באפרים ומנשה הוא מקום גידולם. הם גדלו בארץ מצרים, המלאה עבודת אלילים, והם בני תורה. הברכה הטמונה באפרים ובמנשה היא להיות גיבור, להצליח לשמור על התורה ועל יראת השמים בכל מקום. כלומר, הברכה היא על דמויות ששמרו על קדושתם גם במקום רחוק מתוך בחירה חופשית. כן יש להעיר שהאימהות גדלו במקומות רחוקים מהקדושה, אצל הרן, בתואל ולבן והן בחרו בקדושה.

דבר זה מגלה את עיקר עניינו של יעקב. אין עניינו של יעקב הסגולה, אלא הבחירה. לעומתו יצחק הוא איש הסגולה המכבד את הקב”ה. יצחק הוא סוד הנפעלות והוא מקשיב לרצון ד’ ומעשיו. לפיכך הוא רוצה לברך את עשו למרות מעשיו הרעים. אך יעקב אומר “אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת”, כוחנו ליצור ולבחור. עיקר מעלתו של האדם הוא הבחירה בטוב והעמל הרוחני שבכוחו הוא זוכה למדרגתו. זהו עיקר חשיבותו של האדם. על כן, אין סדר הלידה קובע אלא הבחירה בטוב. לאור זאת מובן מדוע יעקב אומר שישראל יברכו את בניהם לאור דמותם של אפרים ומנשה. מכח הבחירה יעקב אומר שהבכורה אינו המדד העיקרי. יעקב מעדיף את הבוחר על פני הבכור.

חשיבות הבחירה בעיניו של יעקב מבארת גם כן מדוע הוא מעדיף את יוסף על פני כל בניו. יוסף הוא הצדיק שבוחר ומושל, יוזם ופועל. כח הבחירה מופיע בצדיק שבוחר בטוב. החיים בידיו והוא אינו נותן לחיים לשטוף אותו, אלא הוא מושל בחיים. בעוד ראובן הוא בנה הבכור של לאה, הצד הנפעל הא־להי שד’ הביא לו את הבכורה, יעקב מעדיף את הבחירה. לכן הוא רואה את יוסף כבכור מכח בחירתו ולא את הבכורה הנובעת מכח מעשי ד’.

הקדמת אפרים למנשה

לאור זאת אנו מבינים מדוע יעקב מציין דווקא את מנשה ואפרים, אך מדוע יעקב מקדים את אפרים. האם רק בגלל שמנשה נולד ראשון יש להחליף אותו? יש להבין מפני מה אפרים עדיף על מנשה. מפרש רש”י:

“‘יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי’, שהוא הבכור. ‘גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל’, שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב”ה עושה נס על ידו. ‘וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ’, שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. ‘וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם’, כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון”.

יהושע גדול מגדעון ולכן הוא בוחר באפרים על פני מנשה. מסביר הנצי”ב שעניינו של יהושע הוא כח התורה, “נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל” (שמות לג יא). כן לאחר שהוא נבחר להנהיג את ישראל הוא מצווה “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל” (יהושע א ח). לעומתו גדעון הוא משלושה קלי עולם, עם הארץ (ראש השנה כה ב) ועניינו הקנאה לכבוד ישראל:

“וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ד’ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד’ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ד’ עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ד’ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ד’ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן. וַיִּפֶן אֵלָיו ד’ וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ” (שופטים ו יב-יד).

המלאך נגלה לגדעון וקורא לו ‘ד’ עמך גיבור החיל’, אך עונה לו גדעון: ‘כיצד אתה אומר עליי שאני גיבור החיל, הלא ד’ נטש אותנו’. לו אנו היינו שומעים את גדעון היינו מתפלאים על דבריו, הרי הארץ מלאה עבודה זרה. אף על פי כן עונה לו ד’ ‘לך בכחך זה והושעת את ישראל’. גדעון הוא סנגורם של ישראל ומכח אהבת ישראל והאיכפתיות הוא תובע את כבודם של ישראל. גדעון הוא איש מעשה הדואג לטובתם של ישראל.

גם גדעון, הדואג לטובתם של ישראל, וגם יהושע התלמיד חכם הם גדולים, אך יעקב אומר התורה היא בראש. ‘וישם את אפרים לפני מנשה’, העמדת עמל התורה ולימודה לפני אנשי המעשה הדגולים. ללמדנו ראויים הם אנשי המעשה, אך רק כאשר הם טפלים לתלמידי חכמים. יעקב מלמד את סדר העדיפויות הנכון בעם ישראל. ייתכן שזו הסיבה שמברכים את ישראל כאפרים וכמנשה, להסביר לילדים שהתורה היא בראש. לפעמים מנהיגי המעשה נדמים לנו כיותר גדולים ממנהיגי התורה, אך אל לנו להתבלבל, אין הדבר כן ולכן מקדימים את אפרים למנשה.

יחד עם זאת יש לציין כי בכל מניין השבטים אפרים קודם למנשה, פרט לפרשת פנחס. הנצי”ב מסביר שבבניין הארץ יש להקדים את מנשה. מנשה הוא איש המעשה, הבכור שייך יותר לעולם הטבע בעוד התורה מתגברת על הטבע. כאשר מתקרבים לארץ ישראל, עולם הטבע, יש הצטיינות למנשה. בפרשת פנחס אנו גם כן נפגשים עם בנות צלפחד וכפי שאמרנו הן בנות מנשה.

לאור זה ניתן להבין את שיכול ידי יעקב. יעקב היה יכול לבקש מיוסף שאפרים ומנשה יחליפו מקומות. אך מסביר הנצי”ב כי שיכול הידיים היה מכוון, אמנם יד ימין של יעקב מונחת על ראש אפרים, אך רגל ימין של יעקב היא מול מנשה. הידיים שייכים לפעולת השכל ומצידם התורה היא בראש, אך ברגליים, העמדת ישראל, יש כבוד למנשה. לכן כאשר מתקרבים ברגליים לארץ ישראל בחומש הפקודים, בפרשת פנחס, מנשה הוא הבכור וכן הוא נשלח להיות שליח לעבר הירדן.

אפרים ומנשה וחלומות יוסף

לאור דברים נפלאים אלו ניתן לראות כיצד הדברים שייכים באופן מהותי ליוסף עצמו.

יהושע מצוין בכך שהוא העמיד את החמה, “וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ד’ בְּקוֹל אִישׁ כִּי ד’ נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל” (יהושע י יד). עד כדי כך העמדת השמש היא מרכזית אצל יהושע שעל קברו היה ציור של שמש (רש”י יהושע כד ל), אשרי אדם שהעמיד את החמה. בנוסף אליו מצאנו אדם אחד שהשמש משתחווה לו – יוסף בחלומו. יוסף חולם שהשמש משתחווה לו ובא נכדו יהושע ומעמיד את החמה וכן כתוב במדרש (בראשית רבה פד יא):

“אמר רבי יצחק, אמר יהושע לשמש: עבדא בישא לאו זבינת כספיה דאבא את, לא כך ראה אבא אותך בחלום ‘והנה השמש והירח’ אף את דום מלפני, ‘וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד'”.  

השתחוות השמש והירח ליוסף היא הגברת כח הצדיק על הטבע, “צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱל־ֹהִים” (שמואל ב כג ג). השתחוות השמש לצדיק היא האמון של כח הטבע באדם שהוא יכול למשול בבריאה. האדם אינו מקבל את הטבע, אף שהטבע הוא בריאה א־להית, והוא מוכן למשול בו מכח הרוח והצדקות שבאדם. המציאות הטבעית היא עגולה, השמש והירח מסתובבים בעיגולים והאדם הוא ההולך זקוף-ישר, “הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר” (שמואל ב א יח). בספר הישר, ספר בראשית, אנו לומדים על האמון בגדולת רוח האדם, קו היושר, היכול להכניע את השמש. יהושע מוציא אל הפועל את סגולת יוסף על ידי שהוא מעמיד את השמש. חלומו של יוסף הצדיק מגלה את כוחו הרוחני המופלא של הצדיק להעמיד את השמש והוא בא לידי ביטוי בפועל אצל אפרים.

חלום השמש הוא חלומו של אפרים ואם כן חלום האלומים הוא חלומו של מנשה. האלומים שייכים לחומר, לעולם הזה. דבר זה בא לידי ביטוי אצל גדעון, שפרשתו מתחילה שהוא חובט חיטים בגת להניס אותם (להבריח ולהטמין) מפני מדין. כן כאשר גדעון יורד למחנה מדין: “וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן” (שופטים ז יג). נקודתו של גדעון היא האלומים, השלטון על העולם הזה.

צדיקותו של יוסף – היחס בין החלומות

בכללותו יוסף שייך לכח הצדיק המושל, המתאפק והמתגבר על טבעו. בזכות יוסף שבקע את טבעו נבקע לנו הים (בראשית רבה פז ח). כח הצדקות של יוסף מושלת על הבריאה. לממשלה זו יש שני פנים – ממשלה על העליונים וממשלה על התחתונים; ממשלת התורה על כל צבא השמים והממשלה המושלת על העולם הזה ומסדרת אותו.

אך כואב הדבר, אין שבט יוסף. ניתן לומר “בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו” (סנהדרין קה ב), אך גם הנצי”ב שם ליבו לכך, נחסר שמו של יוסף מהארץ.

יוסף הוא צדיק, אך יש להבין איזה מין צדיק. בעבודת ד’ יש שני סוגי צדיקים. ישנם צדיקים שעבודתם היא הכנעה וביטול כלפי ד’. הם מקטינים את יישותם, מכירים בבחינת אין עוד מלבדו; הכל מעשה ד’, “כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ” (ישעיהו כו יב). הכל מאת ד’ ויש לבטל עצמי לבורא על מנת להקטין את נוכחותי ולאפשר את נוכחות ד’ בקרבי. “אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ד’ וּבֵינֵיכֶם” – האנוכיות עומדת בין ד’ וביניכם. בנוסף יש צדיק שאינו בטל לבוראו אלא מידמה לבוראו. כפי שהבורא בורא, יוצר ושולט כך הוא בתכונת בוראו. הוא שותף עם הבורא יתברא בכך שהוא שליט על עצמו ועל העולמות בכח צלם א־להים שבו. הוא אינו בטל אלא שותף ולובש תכונת הבורא להיות בוחר, יוצר ופועל. בזה אנו קרובים לבורא, כאשר אנו עושים יחד איתו בכח הא־להי שבקרבנו, גדולת האדם.

בחינה זו היא בחינתו של יוסף הצדיק. יוסף הוא גדולת האדם, ממשלת צלם הא־להים שבאדם היוצר ומושל. הוא ישר ושליט על הבריאה כולה. דבר זה נפלא מאוד אך גם מסובך מאוד כי דבר זה יכול להוביל לגאווה ולשכחת ד’. במקום להיות דבקים בד’ עלולים ליפול ולנסות להיות כא־להים יודעי טוב ורע. זוהי מדרגה מופלאה של הידמות לבורא יתברך, ובמובן מסוים יש בכך מדרגה גדולה יותר מהביטול כי היא מקרבת את האישיות שלי להיות א־להית. אך אין זו מדרגה פשוטה כלל וכלל. זוהי מדרגה מסובכת כי הממשלה מקנה לאדם נטייה לגאוה.

יוסף חולם את חלום האלומים ראשון, הוא רואה תחילה את ממשלתו על העולם הזה. לאחר מכן הוא רואה את יכולת ממשלתו על העליונים. מה קרה ליוסף, דבר רע ומר. הוא התגאה על אחיו, עורר מחלוקת ושנאה. שורשו של יוסף נורא נשגב אך הוא צריך מיתוק כי נחש כרוך על עקבו. המיתוק הוא ההבנה כי השלטון הוא מכח הבורא יתברך. מסיבה זו הקטין ד’ את מחנה גדעון, “פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי”. ד’ הוא הנותן כח לעשות חיל. יחד עם הכבוד הגדול ליוסף הזוכה לשני חלקים אסור לשכוח שירבעם בן נבט הקים עגלים, בני יוסף גלו. צריך להיזהר עם בני מנשה והם עלולים ליפול בכוחי ועוצם ידי. לאחר מלחמת מדין עושה גדעון אפוד, הנעשה לגדעון ולביתו מוקש, עשו אותו עבודה זרה. האפוד הוא בחינת הלבוש, בחינת הלאומיות כפי שביארנו בפרשות הקודמות. בני גדעון התמכרו להצלחה הלאומית ושכחו את הקב”ה.

כאשר חלום האלומים קודם לחלום השמש והירח יש בעיה גדולה. לכן צריך לפצל את יוסף על מנת לברר אותו. הבירור שלו הוא לדעת לאבחן ולהבחין מה מקור הכח והשליטה של האדם ולאן הוא צריך להיות מתועל. מעלת העולם הזה מתגלה כאשר הוא מחובר לעולם הבא. רק מכח הפיצול וההבחנה ניתן להופיע את הברכה העליונה מכוחו של יוסף שהוא אחרית מדרגת קרבת ד’. האדם מלא עוצמות, ממשלה ושלטון, כולו א־להי, שותף עם הבורא ומגלה אותו ללא צורך לבטל ולהכניע אף כח במציאות. מכח צדיקות זו יש לנו את כח השלטון על מנת לעשות טוב ולהטיב, להאיר ולברך את העולם, לעמול בתורה הקדושה.

תעודה זו היא האחרית והציפייה, יוסף הוא הבכור ולצדיקות זו אנו שואפים. אך יש דרך ארוכה הכוללת פסיביות וקבלה על מנת שנוכל למתק את כח יוסף. זהו סוד הקדמת אפרים למנשה על מנת שניגאל גאולה שלמה, גאולת עולמים.