“הנה המלכים נועדו” – מפגש יוסף ויהודה | שיעור לפרשת ויגש | הרב אהד קרקובר

פרשתנו פותחת במפגש דרמטי ומופלא בעת התוודעות יוסף אל אחיו ובהמשך הפרשה המפגש בין יעקב ויוסף. התוודעות של יוסף לאחיו באה בעקבות דברי יהודה והמוכנות שלו להיות ערב עבור בנימין. חז”ל במדרש רבה ובמדרש תנחומא מתארים את המפגש בין יוסף ובין יהודה בצורה דרמטית ביותר (בראשית רבה צג אות ב): “‘כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו’. ‘כי הנה המלכים’, זה יהודה ויוסף. ‘עברו יחדו’, זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה”. שני מלכים המתגרים ונלחמים זה בזה וכן בהמשך המדרש (שם אות ז): “דבר אחר ‘וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה’. זו היא שנאמר ברוח הקודש על ידי שלמה ‘הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם’ וגו’. כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד יוסף הצדיק. אמר רבי יוחנן בשעה שתפס יוסף הצדיק את בנימין ואמר להם לאחיו האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר לו יהודה בנימין את תפוס ושלום בבית אבא? מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ד’ מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ מצרים להיפך עליהם. אמר איוב ‘שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל’. שאגת אריה זה יהודה שכתוב בו גור אריה יהודה, וקול שחל זה חושים בן דן ששניהם נמשלו כארי שנאמר ‘ וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה’. ‘שִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ’ אלו גבוריו של יוסף, שכיון שכעס יהודה נשרו שיניהם של כולם. אמר רבי יהושע בן לוי אף אחיו כיון שראו יהודה שכעס אף הם נתמלאו חמה ובעטו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים שנאמר ‘לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף’, זה יהודה שמסר עצמו על בנימין, אמר שמא ימחול הקדוש ברוך הוא על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך, באותה שעה נתמלא חמה על יוסף, כיון שראה יוסף סימנין של יהודה מיד נזדעזע ונבהל אמר אוי לי שמא יהרגני. ומה הן סימנין שהיו בו ביהודה, של בית שילו אמרו שני שילטונין זולגות דם, ויש אומרים כמין שלטי הגבורים, וחמשה לבושים היה לובש נימה אחת היתה לו בלבו כיון שהיה כועס קורע את כולם. מה עשה יוסף באותה שעה, אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו בעט בו ועשאו גל של צרורות, מיד תמה יהודה ואמר זה גבור ממני, באותה שעה אחז יהודה חרבו לשלפה מתערה ואינה נשלפת לו, אמר יהודה ודאי זה ירא שמים הוא לכך נאמר ‘הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם'”.

ודאי דברי המדרש עמוקים הם בחכמה, אבל גם בקריאה פשוטה הם פועלים רושם חזק על הלומד. יחד עם זאת, קשה לראות כיצד דברי המדרש עולים בקנה אחד עם פשט הפסוקים, שהרי על פי הפשט יהודה הוא המתחנן בפני יוסף: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה”. אלו דברי תחינה ולא דברי מלחמה.

ברור לכל כי יהודה צריך לגשת אל יוסף בתחנונים, יחסי הכוחות בין יהודה ויוסף הם לטובת יוסף. כל צבא מצרים עומד לרשותו של ל יוסף ולעומתו יהודה נמצא רק עם אחיו. רק בדרך נס יכלו האחים לנצח צבא של מדינה שלמה, ומכיוון שאין סומכים על הנס אזי אם יהודה היה נוהג כפי שמצייר המדרש הדבר היה נחשב לו לחטא. לכן ברור שבסיטואציה הזו הוא צריך להתחנן בפני יוסף.

פנימיות וחיצוניות בדברי יהודה ליוסף

על כן, נראה לומר שלא ניתן ללמוד את דברי המדרש כפשוטם. ובאמת המדרש מעיר שיש להסתכל על דברי יהודה במבט מיוחד (שם אות ג):

“דבר אחר ‘ויגש אליו יהודה’. כתיב ‘תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף’, תרגם עֲקׅילָס הגר, חזוּרין דדהב בגו דיסקרין דכסף. ‘דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו’, מה אופן זה מראה פנים מכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף”.

המדרש מתאר את דברי יהודה כתפוחי זהב במשכיות כסף. מבאר הרמב”ם בהקדמתו למורה נבוכים כיצד מדרש זה מתייחס לדברי תורה בכללותם. על פי הרמב”ם התורה כולה היא תפוחי זהב במשכיות כסף, דהיינו משכיות כסף הם סבכה של רשת מחוררת העשויה מכסף, המכסה תפוחי זהב. המסתכל מרחוק רואה את יופי הכסף והמתקרב רואה את תפוחי הזהב הנמצאים בפנים. כך התורה היא נאה בחיצוניותה, בפשט שלה, והיא נאה גם כן בפנימיותה. דהיינו מבאר הרמב”ם שלתורה יש שני ממדים נאים.

באותו אופן מבאר המדרש כי בדיבורו של יהודה יש שני ממדים, חיצוניות הדיבור ופנימיות הדיבור. בחיצוניות דיבורו של יהודה נראה כדברי תחנונים. יחסי הכוחות מחייבים את יהודה להתחנן אל החזק, כך ראוי לנהוג בדרך הטבע. אבל יש גם כן דיבור נסתר, שיוסף אמור לשמוע אותו גם כן, כפי שמפרש רש”י: “דבר אחר מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה. אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו”. אומר יהודה ליוסף: ‘אתה מאשים אותנו ואת בנימין בכל שהתרחש? אתה האשם. אתה מבטיח ולא מקיים. הבטחת הורידו אליי את בנימין ואשימה עיני עליו, אני אשמור עליו וככה אתה מקיים את הבטחתך’?! בנוסף מפרש רש”י שיהודה רומז “בעלילה באת עלינו”, ‘אל תיתמם שליט מצרים, הכל תיכננת’.

ודאי שיהודה לא יכול לומר דברים אלו בגלוי, מבחינתו הוא מדבר אל שליט מצרים. אך התחנונים, הדיבור הגלוי של משכיות הכסף, טומנים בחובם תפוחי זהב, דברי דין נוקבים שאמורים לזעזע את הנקודה המוסרית של שליט מצרים.

ייתכן וזו כוונת המדרש שנימה אחת היתה לו בליבו של יהודה, שערה אחת שהזדקפה וקרעה את חמשת בגדיו. יהודה הוא בעל ישרות פנימית, עוצמה של טהרה ויושר, הבאה לידי ביטוי בדבריו הנוקבים. כאשר היא מתגלה אזי היא בוקעת את כל הלבושים ובעצם פוגעת בליבו של יוסף.

יוסף ויהודה – שתי בחינות מלכות

עד כה ביארנו כיצד פשט הפסוקים והמדרש מתאחדים באמצעות ביאור הדיבור הכפול. מחד גיסא המישור המתחנן הגלוי ומאידך גיסא המישור המוסרי הנסתר, הנוקב והמזעזע.

בנוסף לביאור זה יש להתבונן על המדרש כפותח יריעה רחבה יותר. ‘כי הנה המלכים נועדו’, מתרחשת כעת פגישה של שתי מלכויות, שתי עוצמות גדולות וכבירות, המתגוששות ביניהן. אין זה מפגש המסתכם בשחרור בנימין גרידא, אלא המפגש שייך לבירור ההיסטורי של הבחינות השונות; רחל ולאה, יוסף ויהודה. כאשר אנו רואים מפגש כה נוקב בין יהודה ובין יוסף אין להסתכל עליו רק בהקשר הצר. מדובר כאן בממלכות שונות, בחינות שונות, ולכן יש לבחון את המפגש בהקשר רחב יותר – שני מלכים מתעצמים זה בזה. מתרחש כאן מפגש נוקב בין הבחינות השונות.

בעניין בירור המלכים הנפגשים ביניהם, סוגיית יוסף ויהודה, יש פרשנויות רבות בהן מבואר כי יהודה הוא הממד הפנימי של כנסת ישראל ויוסף הוא הממד החיצוני. כפי שביארנו בפרשיות הקודמות, יוסף פונה אל האומות ואל החכמות האחרות בעוד “הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ” (תהלים קיד ב), יהודה קשור אל ההתכנסות פנימה. כעת נרצה להמשיך ולהתבונן על מהותם של יוסף ויהודה ועל המפגש ביניהם על פי העולה מפשטי הכתובים.

יוסף הצדיק – מלכות מילדות

עניינה של מלכות יוסף יוסף מתגלה מילדותו של יוסף. כבר בעת צעירותו יוסף מתגלה כמלך. הכח של יוסף ותכונתו הוא השלטון, הממשלה. תחילה אנו נפגשים כיצד הוא קודם כל מושל על עצמו ומתגבר על יצרו. יוסף נקרא יוסף הצדיק על שם היכולת להתגבר על יצרו מתוך יראת שמים. יתרה מכך, כפי שביארנו בפרשות הקודמות, יוסף שומר על תומתו וטהרתו במשך שנים רבות בתוך זוהמת החושך והטומאה של מצרים. אין עין הרע שולטת בו, הוא שומר על העצמיות הקדושה שלו בתוך כל הנסיבות הקשות. הוא אינו נשחת ואינו מאבד את יראת השמים שלו. כן בעת עומדו לפני פרעה שם שמים שגור על פיו, “בִּלְעָדָי אֱ־לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה”, “אֲשֶׁר הָאֱ־לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה”. מתוך כך שיוסף מושל על עצמו ואינו חוטא הוא מושל גם על זולתו. מתגלה כישרון הממשלה של יוסף בבית פוטיפר ואף בבור בית הסוהר עד שבסופו של דבר יוסף שולט על כל ארץ מצרים, בירת העולם העתיק.

יכולת הממשלה של יוסף, היכולת לסדר את הכל בסידור נאות, דורשת את תכונת האיפוק. יוסף אינו מתפתה אחר רצון של רגע, אלא בעל יכולת לשמור על חכמתו ולנהל את החיים לאור החכמה. האיפוק מתגלה בעצה שהוא נותן לפרעה בעת פתרון חלומותיו. בשנות שובע הנטייה היא להעלות את רמת החיים, אך יוסף מבין כי אם יתנהגו כך אזי בשנות הרעב לא יישאר דבר. לכן יוסף מציע להתאפק ולא ללכת אחר שרירות הלב למען החשבון הארוך. לכן יוסף הינו מלך כל הזמן. באופן מופלא הוא מושל על טהרתו ועצמיותו ומתוך כך הוא מושל על כל ארץ מצרים, על כל המֶצרים ועל כל המציאות. זוהי מלכות אמיתית, מלך שמתחיל מתכונה מלכותית והוא בצדק ראוי להיות מלך.

יהודה בעל התשובה

לעומת זאת אחיו הגדול יהודה מתגלה מתחילתו כאדם שנכשל. תחילה הוא נכשל בעת מכירת יוסף. יהודה לא הצליח לעמוד מול אחיו בגבורה ולהציל את יוסף, אלא הוא נותן לו להימכר. יהודה נכשל יחד עם כל אחיו בחטא מכירת יוסף והיה שותף למעשה. אך חטא זה נוגע לכל האחים והתורה מדגישה כי בייחוד יהודה יורד מגדולתו לאחר החטא. “וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו” (בראשית לח א), על פי המדרש “הורידוהו אחיו מגדולתו” (רש”י שם), אך על פי פשט הפסוק יהודה יורד בעצמו, הוא מרגיש אשמה ועל כן הוא לוקח אחריות ויורד.

גם במהלך הירידה תמר כלתו מתחפשת ויהודה בא על קדשה. אמנם יהודה אינו נשוי, אך עם כל זאת אין דבר זה ראוי לאיש מעלה. אם כן, ודאי זהו כישלון עבור יהודה וכך מתגלה כיצד יהודה הוא היפך יוסף. אנו רגילים לומר כי פרשת ירידת יהודה באה בעקבות מכירת יוסף, אך ניתן גם לראות כיצד פרשה זו מופיעה לפני פרשת יוסף ואשת פוטיפר. הקרבה בין שתי הפרשות מבליטה את ההנגדה בין שני האחים, יוסף אינו נכשל בעוד יהודה נכשל.

אך יהודה, בניגוד ליוסף, מגלה את מלכותו דרך הכישלון והנפילות דייקא. כלומר, מלכות יהודה היא מלכות מיוחדת המגלה את היכולת לשוב בתשובה. דווקא הכישלון מגלה את מלכותו. יהודה נכשל אך “מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ” (בראשית מט ט), הוא בעל יכולת וכישרון לקום מהכישלון.

רש”י מדגיש (שם) כי מי שמגלה את כישרון העלייה של יהודה היא תמר, “וכן בהריגת תמר שהודה: צדקה ממני”. תמר היא המעוררת את יהודה לשוב בתשובה בעת אומרה “הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה” (בראשית לח כה). תמר אומרת ליהודה: ‘הכר נא, אני לא אבייש אותך. אם תרצה אני לא אגיד כלום ואשרף. הבחירה בידך ואני מוכנה לקבל אותה. אתה יכול לבחור להמשיך לברוח או לא’. מצד אחד תמר מקבלת על עצמה את האשמה, שהרי היא יזמה את האירוע. היא מבינה שזה לא בסדר להתחזות כך, אך מצד שני היא אומרת ליהודה הכר נא את חותמך! אל תגיד ‘זה לא אני’. החותמת מבטאת את העצמיות של האדם, כאשר אדם חותם על דבר הוא אומר ‘זה אני’.

בכך תמר מעוררת את יהודה להכיר בעובדה שהוא גם כן חטא. האדם יכול בעת החטא להאשים את הנסיבות החיצוניות, כפי שעשה האדם הראשון אשר האשים בחטאו את חווה ואת הנחש. כך החוטא בורח ומתעלם מהחטא. אך תמר שולחת ליהודה את החותמת, ‘דע לך שאתה בעל האחריות’. ויהודה מבין, רמזו לו ונרמז, “וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי” (בראשית לח כו). זוהי המשמעות העמוקה של הוידוי, לקיחת אחריות על החטא.

כעת בפרשה זו מתחדשת הדמות של בעל התשובה. יהודה מכיר בחטאו ולוקח אחריות על מעשיו. על כן, בעוד המלכותיות של יוסף מתגלה בראשיתה, אזי אצל יהודה היא מתגלה בסופה. אדרבה יהודה בתחילתו אינו נדמה כמתאים למלוכה, אלא דווקא בסופו. ובסופו הגדול יהודה מביא לתשובה הגדולה של כל בית ישראל, השבת האהבה והחיבור בין השבטים כולם, “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ” (בראשית מג ט). בכך הוא מכפר במעשיו על מכירת יוסף ועל ידי זה הוא זכה להיות מלך.

יוסף ויהודה – פנימיות וחיצוניות

לפי דברים אלה אנו מבינים על פי פשטי המקראות כיצד יש כאן שני מלכים, שני ענקים, שכל אחד תכונתו שונה. יוסף תמיד שולט ויהודה בעל התשובה, יודע לקום מהחטא. שני ענקים אלה מגיעים כעת למפגש דרמטי.

תכונתם של יוסף ויהודה מדגישות כיצד יהודה הוא איש הפנימיות ויוסף הוא איש החיצוניות. בעל התשובה עיקר עניינו זה הלב. בעל התשובה אינו מצטיין במבחן המעשי, עברו אינו מרשים במיוחד, אך עיקר עניינו הלב שלו. למה מעולה הוא בעל תשובה? כי הוא היה ושב. מעלתו של יהודה באה לידי ביטוי בגילוי טהרת הלב. נראה שדווקא בגלל שיהודה הוא איש של לב, איש של פנימיות, הוא מתקשה לדייק במעשיו. לכן כשהוא בא למציאות הוא הרבה פעמים לא מצליח לדייק את מעשיו. יתרה מכך, דווקא מצד גדלות הלב וסערות ליבו הוא אינו תמיד מצליח. אבל גדלות הלב, שהיא זו הגורמת לנפילה, היא המביאה גם כן בכוחה למעלת התשובה. לעומת יהודה יוסף הוא איש המעשה וההצטיינות של יוסף באה לידי ביטוי במלכות המעשית, באיפוק.

לכן המדרש מציין שאחד מסימניו של יהודה היא השערה בלב הבוקעת את הלבושים, את הבגדים. ביארנו בפרשות הקודמות כי הבגדים הם מעלתו של יוסף דווקא, המצוין בלבושיו. יהודה לא תמיד מצוין בלבושיו, פעמים הוא נכשל, אך לעומת זאת השערה בליבו בוקעת את הלבושים. גדולת נפשו, טהרת ליבו ולקיחת האחריות, בוקעת את כל הלבושים.

כאשר יוסף רואה את השערה שבוקעת את הלבושים הוא בועט בעמוד שהוא יושב עליו והופך אותו צרורות צרורות. יוסף רומז על ‘עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו שנאמר ‘צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם’ (משלי י כה)’ (על פי חגיגה יב ב). לעומת הצד הסוער והפורץ של יהודה, שחסרונו היא גדולתו, יוסף מציג את נקודת היציבות. יוסף בא ואומר ליהודה שבסופו של דבר אם העולם היה רק שלו אזי יחד עם כל הסערות נפש והמסירות נפש הגדולה והמופלאה, העולם לא היה שורד. בשביל להעמיד את העולם צריך צדיק, צריך עמוד יציב. אך אם העולם היה נוהג רק כשיטת יהודה אז העמוד עליו העולם עומד, הצדיק, היה מתפורר והעולם היה חרב.

כתשובה ליוסף בא יהודה ומנסה להוציא את חרבו ואינו מצליח “אמר יהודה ודאי זה ירא שמים”. יהודה מכיר בכך שנקודת השמירה היא היראה ולא אהבת הלב, “אֶת הָאֱ־לֹהִים אֲנִי יָרֵא”. אלו שתי העוצמות הגדולות שנפגשות פה במפגש בין יהודה ויוסף, הצדיק ובעל התשובה.

“ולא יכול יוסף להתאפק” – הצדיק מול בעל התשובה

יש להתבונן איזו מלכות גוברת על חברתה בעת המפגש בין יוסף ויהודה. כעת אנו מגיעים לסוגיה שיש צורך בזהירות רבה בפירושה:

“וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו” (בראשית מה א).

יוסף אינו יכול להתאפק. מסביר רש”י את חוסר האיפוק: “לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם”. יוסף לא היה יכול להתאפק, דהינו לסבול. נראה מכאן שיוסף התכוון להתגלות בין כך ובין כך. הוא לא התגלה בגלל יהודה, אלא יהודה מגלה באמצעות החזרה בתשובה שכעת הגיע הזמן להתגלות, ואמנם יוסף אינו יכול להתאפק, דהיינו לסבול את נוכחות המצרים. אך סוף סוף זוהי בחירתו של יוסף להתגלות כעת ועל כן לפי רש”י נראה שיוסף הוא הגובר בעת המפגש עם יהודה.

לעומת פירוש רש”י מפרש הרשב”ם:

“‘וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק’ עוד, כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו. כמו שכתוב למעלה ‘וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם’ (לעיל מג לא). ‘לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו’, בפני כל הנצבים עליו לא יכול עוד להתאפק, ויקרא למשרתיו הוציאו כל הנצבים עלי מן הבית. כך עיקר פשוטו”.

על פי הרשב”ם כל מעשיו של יוסף היו על ידי התאפקות. גבורתו של יוסף היא גבורת האיפוק, דהיינו היכולת לא “לזרום” על פי הלב אלא על פי החכמה השומרת על כל המעשים בדייקנות ועל פי החשבון הארוך. “כי עד כתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו” וכעת יוסף אינו יכול עוד להתאפק, הוא אינו יכול לשמור על מידתו, מידת האיפוק. מי הגורם לכך? יהודה, הלב שאינו מתאפק. על פי הרשב”ם נראה כי הלב הקדוש, הפנימיות, היא הגוברת על תכונת האיפוק. יהודה הכריע את יוסף שלא יכול היה עוד להתאפק וקרא לכל הניצבים עליו לצאת מן הבית.

משמע מפירוש הרשב”ם שיהודה שיבש את תוכניותיו של יוסף. שר האיפוק נכנע בפני איש הלב הטהור. אם כן מה הייתה התוכנית של יוסף? כאן אנו עומדים במבוכה, מה יוסף תכנן לעשות?

יש מאחרוני זמננו שרצו לבוא ולומר שיוסף כלל לא תיכנן להתגלות לאחיו. יוסף התייאש מהאפשרות לאחד את כל בית ישראל ולכן הוא רק רצה להביא אליו את בנימין אחיו שלא חטא במכירת יוסף. אי אפשר לרפא את השבר הגדול שהתרחש בעת המכירה ויוסף ובנימין יחד יקימו אלטרנטיבה לבית ישראל.

יש לציין בהערת אגב שלפי פירוש זה אזי התוכנית של יוסף בעניין החלומות וההתנכרות אל אחיו, כפי שפירשנו בפרשות הקודמות, אינה רלוונטית. יוסף אינו מעוניין בקיום חלומותיו ואין לו שום כוונה נסתרת בהתנכרות אל אחיו. כל רצונו שבנימין יגיע להיפגש עימו. יוסף בטוח שכפי שאחיו ויתרו עליו בעת מכירתו כך הם גם יוותרו על בנימין. הרי אי אפשר לרפא את בית ישראל ולכן ודאי האחים ישאירו את בנימין עימו ואז יוסף יתוודה בפני בנימין.

פירוש זה עולה בקנה אחד עם פירושנו לעיל בעניין יוסף הצדיק ויהודה בעל התשובה. יוסף אינו מאמין באפשרות התיקון, הוא צדיק. לעומתו עומד יהודה בעל התשובה ומציל את עם ישראל מייאושו של יוסף. יוצא לפי זה שיהודה הכריע והציל את עם ישראל כולו. זוהי קריאה חדשה של הפרשה. הפירוש הרגיל מפרש את כל התנהגותו של יוסף על פי סוף הסיפור, בא פירוש זה ואומר כי התרחשה פה תפנית. יוסף התכוון להתאפק עד שבנימין יהיה איתו אך כוחו של בעל התשובה גבר להכריע את מהלכיו של יוסף הצדיק.

אך עד כמה שהפירוש מדגיש את מעלת בעל התשובה מול הצדיק נראה שקשה מאוד לקבל פירוש זה. הייתכן ויוסף רצה להרוג את אביו ולקחת גם את בנימין?! לא יעלה על הדעת דבר כזה ובוודאי לפי המשך הכתובים שיוסף אומר לאחיו לעשות כל מאמץ על מנת להביא את יעקב מצרימה. כמו כן אין אף סיבה שבנימין יסכים להישאר עם יוסף, הייתכן והוא ישאיר את אשתו וילדיו בארץ כנען? בנימין יישאר עם יוסף לבד במצרים ולא יספר לאביו?

קשה לקבל פירוש זה בעיקר מצד זה שהפירוש מאיר את התנהגותו של יוסף באכזריות גדולה מאוד כלפי אביו. המשך חכמה מסביר את התנהגותו של יוסף בכך שהוא רצה לקיים את חלום השתחוות השמש והירח. מכיוון שהחלום לא התקיים אזי יוסף ממשיך לרקום את העלילה על מנת לקיים את החלום, שיעקב יגיע למצרים וישתחווה לו.

בין כך ובין כך, הנקודה העיקרית אותה אנו רוצים להדגיש היא גבורת האיפוק הקדוש של יוסף הצדיק לעומת טהרת הלב והסערה היוצאת מהלב ובוקעת את לבושיו של יהודה אשר בסופו של דבר היא מכריעה את האיפוק של יוסף.

מעלת בעלי התשובה

בעניין מעלת בעלי התשובה אל מול מעלת הצדיקים פוסק הרמב”ם בהלכות תשובה (ז ד):

“ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם”.

פסק הרמב”ם הוא על פי הגמרא במסכת ברכות (לד ב). אמנם בגמרא מצאנו מחלוקת בין רבי אבהו האומר ‘מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין’ ולעומתו רבי יוחנן מגדיל את מעלת הצדיקים ‘כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה א־להים זולתך’. לפי כללי הפסיקה בש”ס ההלכה אמורה להיות כרבי יוחנן ויש להבין כיצד הרמב”ם פוסק על פי רבי אבהו.

מבאר האור שמח כי פסק הרמב”ם הוא על פי הגמרא במסכת סוטה (לו ב): “יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב”ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו”. על כן סתמא דגמרא פוסקת שבעל התשובה עדיף על הצדיק. יוסף קידש שם שמים בסתר כאשר הוא לא חטא באשת פוטיפר ולעומתו יהודה קידש שם שמים ברבים בעת פרשת תמר וגילוי מעלת התשובה. לכן נראה לומר כי גם העובדה שיוסף אינו יכול להתאפק זה מקור לרמב”ם ולאור שמח, יהודה גובר על יוסף וכן בעלי תשובה עומדים במעלה על פני הצדיקים.

מעלת בעלי התשובה על הצדיקים היא מצד הכישרון המהותי והיסודי של התשובה. בעל התשובה אינו משיב רק את עצמו לבורא, אלא מתוך שהוא משיב את עצמו הוא משיב את הכל לבורא. בעל התשובה לוקח אחריות, ‘אנכי ערבנו’, הוא אינו יכול לנוח שיש מציאות מנותקת מהבורא יתברך ועל כן הוא מבקש לכנס ולהשיב את הכל אל הבורא יתברך.

זוהי תכונת האחריות והערבות של בעל התשובה שאינו מפנה עורף, אלא הוא לוקח אחריות על הנעשה. תכונה זו היא העומדת ביסוד התכונה המשיחית שיוצאת מיהודה, המשיח ערב לעולם כולו. הוא לא מוכן להניח ולוותר לשום דבר, הכל צריך להיות מתוקן, להתאחד ולשוב. דבר זה אין ביכולת הצדיק לעשות. הצדיק פורש מהכישלונות. הוא שומר על עצמו, על עמוד העולם, אך אין בו את המפתח לגאולת העולם כולו. אולי זהו סוד מעלת מלכות התשובה והתגברותה על מלכות הצדקות.

“למחיה שלחני א־להים לפניכם” – התכנית הא־להית במכירת יוסף

לאחר שיוסף מתגלה לאחיו הם נבהלים מפניו ויוסף מפייס אותם:

“וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם” (בראשית מה ה).

וכן אומר יוסף בסוף ספר בראשית (נ כ):

“וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ־לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב”.

יוסף אומר לאחיו נחמה, הנראית מעט מוזרה, אתם חשבתם שמעשיכם היו לרעה, אך הקב”ה סובב את מעשיכם כך שהם יהיו לטובה. דהיינו, מבאר יוסף כי דרך כל רע יתגלה בסופו של דבר רצון ד’. נחמה מוזרה זו היא נכונה לאחר ששבים בתשובה. טרם התשובה האדם אחראי למעשיו ונושא באחריות להם. אך לאחר שהוא שב בתשובה הוא משיב את מעשיו להשגחה הא־להית. אז מתבאר כיצד דרך המעשה הרע מתגלה הטוב. כפי שמתגלה הדבר בסוד כפרת יום הכיפורים; הקב”ה לוקח את הרע לארץ גזירה ומתוך הרע מוציא טוב.

לכן לאחר שיוסף רואה כיצד אחיו חזרו בתשובה באופן כנה הוא יכול לומר להם: ‘תראו כעת, לאחר שחזרתם בתשובה, כיצד הקב”ה גילגל את גאולת המשפחה דרך חטאיכם. אתם הייתם שליחי דרחמנא ולכן כעת לאחר ששבתם בתשובה אל תעצבו’. החוזר בתשובה אינו צריך לבכות על העבר אלא עליו לדעת שהעבר עצמו מתגלה כעת באור חדש דרך סוד התשובה.

יוסף אומר לאחיו לא להסתכל על המעשים רק דרך הסדר הצר של הבחירה הטובה או רעה של האדם הפרטי. יש להרחיב את נקודת המבט ולראות הכל מצד המבט הרחב הא־להי. הפרספקטיבה הרחבה הא־להית רואה כיצד מתוך כל המעשים כולם צומחת הטובה, “למחיה שלחני א־להים”. זה המסר הכל כך חשוב המתגלה פה בעקבות תשובת האחים.

שאלות על ירידת ישראל מצרימה

לאחר התגלות יוסף לאחיו הוא שולח את אחיו לומר ליעקב כי הוא חי ויחד עימם הוא שולח עגלות (בראשית מה כה-כח; מו א-ה):

“וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא־לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ”.

בתחילה התורה כותבת שישראל נוסע לבאר שבע עם כל אשר לו, אך איפה העגלות ששלח יוסף? ניתן לומר שהתורה אינה טורחת לציין כיצד הגיע ישראל לבאר שבע. יכול היה להגיע בטרמפים, מטוסים, מסוקים או עגלות. זה לא משנה. אך התורה מציינת בהמשך כי יעקב קם מבאר שבע “וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו” (שם ה). אם כן רואים שכאן מוזכרות העגלות.

בנוסף יש לשאול מדוע מוזכרות העגלות אשר שלח פרעה? לכאורה יוסף שלח את העגלות. בנוסף הרמב”ן שואל על הפסוק “ויאמר א־להים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני” מדוע הקב”ה פונה וקורא לישראל בשם יעקב. היה ראוי שהקב”ה יפנה לישראל בשמו החשוב, כפי שמופיע בפסוק שלפניו “ויסע ישראל”. בנוסף יש להבין את אמירתו של ד’ ליעקב “אל תירא מרדה מצרימה” משמע שיעקב מפחד אך ד’ מרגיע אותו אני אלווה אותך, “אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה”.

לסיכום השאלות, אנו רואים שיש שינוי מישראל ליעקב, הפחד של יעקב אבינו וכן עניין העגלות, תחילה לא מוזכר שיעקב עולה על העגלות וכן לאחר מכן מוזכר שמדובר בעגלות של פרעה. שאלות אלו פותחות פתח להתבוננות במתרחש.

על מנת לענות על שאלות אלו יש תחילה להבין כי ירידת ישראל למצרים מתרחשת לאחר סגירת המעגל המשפחתי בעת היגלות יוסף לאחיו. לאחר שיוסף התגלה לאחיו נשלם המעגל המשפחתי וכעת יעקב הולך לפגוש את בנו. אם כן יש כאן שלמות ההולכת להופיע. שלמות זו באה לידי ביטוי בשם ישראל. ישראל הוא שמו המלא של יעקב, וכעת כאשר המשפחה הולכת להתאחד מופיעה פה השלמות. לכן מתאים לקרוא לו כעת ישראל בעת סגירת המעגל בסוד ההשגחה הא־להית המופלאה המתגלה בעת מפגש יעקב עם בנו.

פחד יעקב בירידתו מצרימה

בעת ירידתו יעקב מגיע לבאר שבע. זוהי העיר האחרונה לפני היציאה למדבר שלפני מצרים. כעת יעקב הולך לצא מהארץ והוא מתעורר להבין את עומק ההתרחשות הגורמת לו להתחיל לפחד.

לפני הפחד יעקב לא מפחד מכיוון שמבחינתו הוא לא יורד למצרים, אלא הוא הולך לראות את יוסף, “אלכה ואראנו בטרם אמות” ואחזור לארץ כנען. כעת כאשר הוא מתקרב לגבול עולה בקרבו השאלה האם אכן אזכה לשוב לארץ כנען, שמא לא אזכה. הרי התגלה לסבי בעת ברית בן הבתרים “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה” (בראשית טו יג) מבין יעקב שייתכן ושמא עכשיו זה הולך לקרות ולכן הוא מתחיל לפחד.

אם כן יש להבין מדוע יעקב מקריב קורבן דווקא לא־להי אביו יצחק. רש”י מפרש על פי דברי חז”ל במדרש “חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו”. הפרשנים האחרים לא מסתפקים רק בדברי חז”ל אלו. מפרש הספורנו “לא־להי אביו יצחק שאמר ליצחק ‘אל תרדה מצרימה'”. כעת יעקב הולך לרדת מארץ ישראל והוא מקריב כפרה לא־להי אביו יצחק, א־להי הארץ. כלומר, קורבן זה הינו סוג של פרידה מהארץ ולכן מופיע דווקא א־להי יצחק.

הרמב”ן מבאר שיעקב מפנים כי מידת הדין, הקשורה ליצחק, הולכת להתגלות כעת בירידה של מצרים. לא מדובר רק באיחוד משפחות אלא מעבר של כל בית ישראל למצרים וקיום נבואת ‘ועינו אותם ארבע מאות שנה”. לכן יעקב בא לפייס את מידת הדין, שהתגלתה בברית בין הבתרים, והוא מקריב קורבן דווקא לא־להי אביו יצחק.

כעת הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו, מול פחדיו האמיתיים של יעקב. אומר לו ד’ אכן, ירידתך היא לקיים את העצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בעמק חברון, העצה העמוקה של ברית בין הבתרים. אך יש תכלית לירידה זו, “אנוכי ארד עמך מצרימה”, אני ד’ יורד למצרים ולא אתה. השכינה, ההנהגה הא־להית, היא היורדת מצרימה. “ואנכי אעלך גם עלה”, בין בקבורתו במערת המכפלה ובין בשיבת בניו, למען קיום התכלית המופלאה של ברית בין הבתרים “כי לגוי גדול אשימך שם”.

לאור זה מובן מדוע מתגלה שם יעקב. ישראל הוא השלמות, אך רק במעגל המשפחתי יש שלמות. בנוסף למעגל המשפחתי יש מעגל גבוה יותר אשר נמצא רק בתחילת התהליך. תהליך זה מתחיל בבחינת קטנות, בחינת הייסורים, הקשיים והצרות; בחינת יעקב, בחינת העקב. כעת מתרחש מעבר ממעגלו של בית יעקב למעגלו של עם ישראל המתחיל כעת. לכן בתחילת הגלות קרוי יעקב דייקא בשם יעקב. כך עולה מפירוש הרמב”ן:

“אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה, כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו”.

נשיאת יעקב בעגלות

כעת ניתן להבין מדוע באופן מופלא יעקב עולה דווקא על עגלות פרעה. יעקב בא ואומר שכעת בעת ירידתו הוא מצטרף לעגלות פרעה ולא לעגלות יוסף. כעת עם ישראל יורד מצרימה ונהיה כעובר במעי אימו, כפי שמפרשים חז”ל. עגלה זו היא סוד ההשגחה הא־להית, העיגולים הא־להיים.

יעקב רואה את העגלות והוא רואה את סוד ההשגחה, העוברת עכשיו דרך מצרים. לכן אין צורך לריב כעת עם פרעה אלא להצטרף לעגלתו למען קיום השליחות הא־להית.

המלבי”ם מפרש כי כעת, לאחר שיעקב מבין שהוא אינו “קופץ להגיד שלום ליוסף” ולאחר מכן לחזור לארץ כנען, אז הוא משתמש בעגלות כדי לקחת את כל הציוד שלו. אך קצת קשה פירוש זה מפני שכתוב בעת בואו לבאר שבע “ויסע ישראל ישראל וכל אשר לו”. על כל פנים אנו רואים כי עד בואו לבאר שבע העגלות נקראו על שם יוסף והוא אינו משתמש בהם, לאחר שהוא מבין את התגלות ההנהגה הא־להית דרך עגלות מצרים יעקב מוכן להשתמש בעגלות פרעה.

על פי הבנה זו ניתן לראות דיוק נוסף בפסוקים. בתחילה כתוב “ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע”. ישראל הוא הנוסע. אך לאחר שד’ מתגלה ליעקב בחלום הקשה המגלה את תעודת הגלות החשוכה כתוב “ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם”. יעקב אינו נוסע אלא הוא נישא. באופן גלוי נראה שפעולתו של יעקב כביכול היא לנסוע מצרימה על מנת להיפגש עם יוסף. אך מבחינה עמוקה יש מעגל גבוה יותר בו הקב”ה נושא את יעקב. יעקב אינו מתגלה בבחינת ישראל הפעיל, אלא בבחינת יעקב הסביל והנפעל. הקב”ה הוא המגלגל את הגלגולים העמוקים ולכן יעקב מופיע באופן סביל שנושאים אותו בעגלות פרעה.

שלושת המעגלים בפרשה

ראינו עד כה שלושה מעגלים. המעגל הראשון הוא מעגל האחים, המעגל הבחירי בו האדם יכול לבחור לעשות רע כנגד ד’ או לעשות טוב ולהביא לגילוי ד’. יוסף מעלה את האחים למעגל גבוה יותר – סוד ההשגחה, “למחיה שלחני א־להים לפניכם” על מנת להשלים את המעגל המשפחתי. האחים חושבים שהם עשו פעולה פעילה, אך הכל נפעל על ידי ד’, א‏־להים שלח אותי למחיה. אך לבסוף מתגלה כי גם במעגל המשפחתי, יוסף חושב שהוא הפועל בו. אך זוהי רק ההקדמה. מעגל קטן לעומת מעגל רחב יותר שהוא המעגל הא‏־להי של ישראל. במעגל רחב זה אף מי שחושב שהוא נוסע הוא בעצם נישא על תעודה הרבה יותר רוממה.

זהו סוד העגלות, הופעת מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל. סוד ההשגחה הא־להית שמגלגלת את המאורעות בשכבה על גבי שכבה. “תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו”. סוד האופנים, פנים רבים המתגלים אחד בתוך השנים.

מפגש יעקב ויוסף

לאחר ירידת יעקב מצרימה אנו מגיעים למפגש המרגש בין יעקב ובין יוסף (בראשית מו כט):

“וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד”.

לכאורה בעת מפגש זה יעקב ויוסף אמורים לבכות, אך הפסוק מדבר בלשון יחיד. רש”י מפרש כי יוסף הוא הבוכה בעוד יעקב קורא קריאת עשמע. הרמב”ן חולק על רש”י ומפרש כי יעקב הוא הבוכה, “ודבר ידוע הוא מי דמעתו צויה, אם האב הזקן מוצא את בנו חי לאחר היאוש והאב, או הבן הבחור המולך”.

ובשל דרכה של תורה המתירה לשאת ולתת בדבריה, אזי נרצה להתערב במחלוקת הגדולים ולחזק את דברי רש”י. האדם שבוכה הכי הרבה בתנ”ך הוא יוסף אשר בכה חמש פעמים. פעם ראשונה היא בעת הגעת האחים אל יוסף בתחילה ומאסר שמעון (בראשית מב כא-כד). פעם שנייה בעת הגעת בנימין (שם מג כט-ל) פעם שלישית בעת התוודעות יוסף אל אחיו (שם מה ב). פעם רביעית על צווארי בנימין (שם שם יד). וכעת הפעם החמישית על כן אומר רש”י ראוי ליחס את הבכי לרגיל לבכות.

ודבר זה הוא פלא פלאים. אדם אשר היה בייסורים קשים נהיה קשוח. לאחר שנים רבות שיוסף בגלות, בשבי והשפלה, היינו מצפים שהוא יאבד את הרגישות. לאחר סבל כה רב העיניים כבר לא בורקות, קשיי החיים מחספסים את האדם. אך יוסף שומר על טהרתו. הוא אדם חי ורגיש, אין עין הרע שולטת עליו, הוא שומר על הפנימיות שלו. לכן מתאים שיוסף הוא הבוכה. קשה לקבל שיוסף לא יבכה דווקא כאן לאחר שהוא בכה בעת המפגשים עם אחיו.

לעומתו יעקב אינו בוכה מכיוון שהוא עסוק בקריאת שמע. נראה להסביר כי המשמעות העמוקה של איחוד בית ישראל היא קריאת שמע, איחוד שם ד’. כלומר, בעוד יוסף פוגש את הצד האנושי, המשמעות המצומצמת של המפגש, אזי יעקב מודע לעומק משמעות המפגש, “אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. כעת הוא נושא עיניו אל הייחוד העליון, המתייחד על ידי כך שעם ישראל הוא עם אחד.

פירוש נוסף לסיבת קריאת שמע בעת הזו עולה לאור פירוש העגלות, גילוי העיגולים השונים. מבחינת יוסף מתרחשת כעת השלמת מעגל. כאשר אדם מגיע לנקודת מנוחה הוא מרשה לעצמו לפרוק את רגשותיו ולבכות. מבחינת יוסף בעת המפגש עם אביו מהלך אחדות המשפחה הושלם. למען אחדות זו שלח אותו הא־להים למחיה. אך מבחינת יעקב המעגל כעת רק מתחיל. בעת אחדות ישראל במצרים מתחילה הגלות. לכן יעקב אינו בוכה. הבכי יתגלה בסוף, אך כעת יעקב דרוך כולו. הוא מבין כי כעת מתרחש דבר גבוה יותר.

בעת שיוסף חווה את השלמת המעגל המשפחתי יעקב נתון במקום אחר. ימים רבים יעקב התאבל על בנו, אך בעת המפגש עם יוסף יעקב כלל אינו נמצא במפגש. הוא נמצא עם הקב”ה. באופן מפליא כעת “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי”. דווקא בעת המפגש עם יוסף, בתוך הגלות, מתגלה השם השלם, ישראל. זאת כיוון שכעת יעקב מתאחד עם המחשבה שהיא לכתחילה, המחשבה הא־להית שמגלגלת את שלמות שם ד’ על שם ישראל. השלמות הא־להית המתגלה גם כן דרך כל ההסתרות.