הרב אוהד קרקובר – פרשת מקץ תשפ”ג[1]

עניינם של חלומות

פרשתנו מתחילה מחלומות פרעה, שבזכותם יוסף עולה לגדולה. אך אין זה החלום הגורלי היחידי של יוסף במהלך חייו, אלא כל חייו מלווים בחלומות. חלומות ילדותו הם הסיבה למכירתו, התסבוכת המופיעה בחייו. בהמשך חלומות שר המשקים ושר האופים הם הסיבה להוצאתו מבית האסורים ולבסוף חלומות פרעה הם המביאים לגדולה. החלומות הם עניין מרכזי בחיי יוסף, “הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא” (בראשית לז יט).

הבנת עניין החלומות הוא מפתח להבנת הפרשה. החלום נראה כדבר מוזר. אדם ישן ומצטיירים בתוכו ציורים, פעמים ציורים מחייו ופעמים ציורים חסרי פשר והקשר. באופן מופלא כאשר האדם קם החלומות נעלמים ונשאר רק זיכרון עמום מתוך רשמי החלומות. מי מצייר את החלומות האלה ומה משמעותם?

בעת העתיקה ועד תחילת המאה העשרים החלומות נחשבו כדבר מיסטי המגיעים מהשמים ומכוונים את האדם אל העתיד. כביכול החלומות הם ציורים המצטיירים בתוכנו על ידי האל ועל כן אלו ציורים עמומים, כמראה חידה המצריך פתרון. לכאורה גם התורה סוברת כך. מפרשתנו עולה שמשמעות החלומות הם הוראת העתיד להיות וכן יעקב “שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (בראשית לז יא), הוא מתייחס ברצינות לחלומות יוסף. יתרה מכך, על הנביא כתוב “אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ד’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ” (במדבר יב ו), החלום הוא האמצעי דרכו הבורא מדבר עם הנביאים ומתגלה אל הבריות. זו התפיסה העתיקה של החלום ולכאורה התורה מסכימה איתה.

לעומת תפיסה זו הפסיכולוגיה החדשה סוברת שהחלומות אינם באים מהעליונים ומהמלאכים, אלא החלומות הם פרי נפש האדם. באופן כללי על פי שיטה זו הנפש עצמה מורכבת מהרובד המודע ומהרובד התת מודע. במהלך היום האדם קולט אירועים שונים ויכולים לעלות בו רגשות מסוימים אליהם הוא מתכחש. לכן הוא דוחק אותם אל התת מודע על מנת שהם לא יפריעו לו במהלך היום. בלילה המודע נכבה ודבר זה מאפשר לציורים לעלות מתוך התת מודע. לכן באמצעות החלומות ניתן לראות מה מצוי במעמקי המודע של האדם, מה מפריע לו ומה הן התשוקות שהוא כומס בתוכו ולא נותן להן ביטוי. דהיינו, החלומות לא באים מהעליונים, אלא הם תוצר של נפש האדם. לכאורה דרך זו אינה דרך היהדות.

אולם, כאשר מעיינים בגמרא במסכת ברכות פרק תשיעי רואים שחז”ל לא חשבו שחלום הוא רק נבואה. מצד אחד “חלום הוא אחד משישים בנבואה” (ברכות נז ב) ומצד שני “אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים” (שם נה א), “אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר ‘אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו'” (שם נה ב). אם כן החלום אינו רק סוג של נבואה, אלא הוא מורכב גם כן מרשמים חיצוניים ומדמיון פנימי פורה. מכאן עולה הצורך להכריע, האם החלום מגיע מהעליונים או מהאדם עצמו.

נראה כי התשובה היא שהחלומות מגיעים מנפש האדם שהיא מהעליונים. לשיטת הפסיכולוגיה לאדם יש רק תת מודע של יצרים מודחקים, אך לא ידעו כי בנוסף לתת מודע יש לאדם “על-מודע”, לאדם יש נשמה. רוח צפונית נושבת בכינורו של דוד, רוח צפונית היא הרוח הצפונה הנושבת על הכינור – נר כ”ו, “נֵר ד’ נִשְׁמַת אָדָם” (משלי כ כז). אם כן, רוב ההתרשמויות של הנפש הן מתוך העולם הזה ועל כן יש בנפש תסבוכות וקשיים, אך יש בה גם קולות אחרים. בתוך האדם נושבת רוח א־להית צפונה, כאשר האדם ישן ישנם קולות שבאים מלמטה אבל יש גם קולות שבאים מלמעלה. לכן שתי התפיסות בעניין החלומות לא סותרים.

אדרבה, כל מאן דנפח מתוכיה נפח, נשמה שנתת בי טהורה היא, הנשמה דבוקה בד’. לכן ד’ שומע את קול האדם מפנימיותו של האדם כי הפנימיות שלנו היא זו שדבקה בד’. הבנה זו עולה בתנאי שיש דעת ד’ טהורה, שהא־להי אינו ישות חיצונית העומדת מולנו אלא הקב”ה הוא אור העולם, נשמתו וחייו, מחצב מקור כל הנשמות. לכן הנשמות חשות את העולם הא־להי גם בתוכָן, בתוך ציורי הדמיון המכילים בתוכם גם רשמים הבאים ממקורות רחבים יותר הנמצאים מעבר לנו.

יוסף פותר החלומות

אך יוסף אינו רק חולם חלומות אלא הוא גם פותר החלומות ויש להבין מדוע כישרון מיוחד זה שייך דווקא ליוסף.

פותר חלומות צריך להיות קשוב לציורי החיים של האדם ולהקשיב מתוכם את קול ד’. אך בתוך ציורי החיים של האדם יש המון בלבולים ורשמים חיצוניים. אין זה ציור טהור המצייר אל מול האדם מסר ברור אלא זוהי חידה המסתירה בתוכה דבר מה. לכן פותר החלומות הוא פותר חידות. עליו להיות קשוב אל הדמיון, שהוא כח נמוך באדם, ולקלף מעליו את הקליפות, את הרשמים החולפים, על מנת למצוא את הנקודה הנצחית המסתתרת בתוך החלום.

“וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ” (בראשית מא מה). החלום הוא צפון, נסתר, ויש צורך בכישרון מיוחד על מנת לפענח אותו. ובאמת העולם כולו הוא בחינת חלום, דמיון המסתיר בתוכו סוד. אך רוב האנשים פוגשים רק את הצד השטחי החיצוני ויוסף הוא הצדיק המסוגל לבוא אל המציאות ולחשוף את סוד הנפשות, חשיפות הצפון והנסתר. זה הכישרון היוספי, צפנת פענח (הוא אינו עסוק רק בבירור האמת הא־להית שבתורה, בבחינת השכל הזך, אלא בחשיפת האמת הנסתרת הגנוזה בתוככי המציאות).

כפי שביארנו בפרשה הקודמת זהו עניינו של יוסף, כפי שהתגלה הדבר בבגדים. יוסף רצה לקדש שם שמים ולגלות את האמונה אף בבגד, בצדדי החיים החיצוניים. זוהי תנועה הבאה מלמעלה למטה, המביאה את העליון אל התחתון – אל שבעים לשון, אומות העולם, ולבישת בגדים יפים. בחינת מידת ההוד המשפיעה חוצה. כך גם יוסף יודע לפתור חלומות, כישרון ההקשבה לקול ד’ ומתוכו הוא מוצא בתוך העולם את הסוד הא־להי. בעוד האחים בורחים מהתעסקות בדמיונות ובציורים המבולבלים הללו, ‘הנה בעל החלומות הלזה’, יוסף מתייחס ברצינות לעולם וחושף את מציאות נפש האדם. ‘תראו, הנפש נמצאת פה בעולם הזה, אך היא חצובה ממקור עליון’. על כן יוסף הוא הוא הקשוב לסוד הטמון בתוככי העולם ולפיכך הוא פותר החלומות.

בהערת אגב נציין כי דברים אלו קשורים לחג החנוכה שאנו מצויים בתוכו. היוונים התמסרו אל היופי, אל החיזיון החיצוני של העולם ואמרו שזהו מהות הכל. העולם הוא רק מה שנמצא בחוץ. לכן מושג הטהרה זר להם. אין לטהרה ביסוס מדעי חושי והם צרים לה, “טימאו כל השמנים”. החידוש הישראלי, שיסודו אצל יוסף, הוא שהחיצוניות הוא לבוש של סוד, עומק וטוהר. אין מדובר בוויכוח האם אנחנו בעד העולם הזה או נגדו, אלא מהי מהותו של העולם הזה. האם העולם הזה הוא מה שגלוי על פני השטח או שיש סוד.

הדרך להגיע אל הסוד היא הצניעות, היפך אומר החיים היווני. חוסר צניעות אינו גילוי, אלא הוא מבליט את צדדי החיים החיצוניים, באופן שאי אפשר לראות אף דבר הנמצא מעבר להם ומכיוון שכך הוא רק מסתיר את הפנימיות. זוהי נקודת המלחמה עם היוונים; האם העולם הזה הוא רק מעטפה הניתנת להשגה על ידי החושים או שהחושים הם לבוש לסוד פנימי שצריך להגיע אליו  – צפנת פענח.

מתוך דברים אלו ניתן להבין מדוע כל חייו של יוסף ארוגים בחלומות. החלומות שייכים לעניינו של יוסף בעולם, חשיפת הנעלם. אך פרשתנו מעלה סוגיה כואבת וקשה לקריאה, שדרכה ניתן לחדד עוד יותר את משמעות החלום.

“וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת” (בראשית מב ז). זוהי התנהגות קשה ביותר ועל מה ולמה יוסף מתנהג באופן כזה הגורם צער לאחיו? ייתכן ונאמר שלאחים מגיע שיתנהגו כך, אך מה עם יעקב? התנהגותו של יוסף גורמת צער גם לו. התנהגות זו מעוררת בנו תמיהה קשה וכואבת.

התנכרות יוסף על פי הרמב”ן – החלומות קריאת כיוון לפעולה

ראש הפרשנים בסוגיה זו הוא הרמב”ן המפרש שהסיבה להתנהגותו של יוסף הוא החלום, “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם” (בראשית מב ח-ט). החלומות הם הסיבה להתנכרות. פירוש זה שונה הוא מפירושו של רש”י, המפרש כי כעת יוסף ידע שנתקיימו חלומותיו. על כל פנים, על פי הרמב”ן יוסף יודע מה הוא אמור לעשות כעת לאור ההיזכרות בחלומותיו. כעת כל התנהגותו היא לאור החלומות. דהיינו, מצד האמת יוסף רצה להתגלות אליהם, אך הוא לא עשה זאת רק בגלל החלומות. לכן הוא פועל על מנת שכל האחים יגיעו להשתחוות לו, גם בנימין. לאחר מכן הוא לוקח את בנימין על מנת שגם אביו יבוא וישתחווה לו.

לאור זה ניתן לומר שעל פי הרמב”ן החלום אינו נועד רק כדי להראות את העתיד, אלא לחלום יש תפקיד מוסרי. החלום הוא קריאת כיוון לדרך פעולה. לכן חז”ל אומרים “כל החלומות הולכים אחר הפה” (ברכות נה ב), דהיינו אחר הפתרון. במובן הזה האדם שותף לפתרון החלום כי החלום אינו הוראת הגורל העיוור העתידי אשר יקרה בין תרצה ובין לא תרצה (כדוגמת התפיסה האלילית של הגורל כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורו של אדיפוס). אלא החלום מצפה לפתרון; הוא קורא לנו לעשות ולפעול.

דבר זה נראה באופן ברור בחלומו של פרעה. פרעה יודע שיוסף צודק מכיוון שיוסף אינו פותר את החלום בבחינת גילוי העתידות אלא מיד אומר לו מה עליו לעשות. יוסף אומר לפרעה שהוא לא חלם חלום זה לשווא, אלא לחלום יש תפקיד המודיע למלך כיצד עליו לפעול, “וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע” (בראשית מא לג-לד). לאור הבנתו של יוסף כי מטרת החלום היא להורות לאדם כיצד עליו לפעול “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ־לֹהִים בּוֹ” (בראשית מא לח).

לכן לאחר שיוסף זוכר את חלומותיו הוא מבין מהו ייעודו. החלומות הם מצפן המראים ליוסף כיצד לפעול. הוא מבין כי אסור לו כעת להתגלות, אלא עליו להסתתר ולהתנכר לאחיו על מנת שחלומותיו יתגלו.

כך החלום הישראלי שייך לעולמנו המוסרי ואם אדם רואה חלום רע אזי עליו להתענות, אף בשבת. כלומר, יש פה קריאה לתשובה, קריאה להתעוררות. החלום אינו רק ביטוי של הדחקות יצריות פסיכולוגיות, אלא הוא יכול להיות בעל משמעות. יחד עם זאת, יש לומר שכיום יש קושי להתייחס אל החלומות על פי התפיסה הישראלית הטהורה. היום כח הדמיון מושפע רבות מהחשיפה לעולם המדיה והסרטים המטמאים את הדמיון. לכן לרובנו יש דמיון מבולבל ואז החלומות הם חסרי משמעות. רק מי ששומר על דמיון טהור יכול להתייחס ברצינות לדמיון שלו. היום לא ממהרים לצום ובוודאי לא לצום בשבת, כי לצערנו היום רוב הדמיונות שלנו באים מבחוץ. על כל פנים, על פי הרמב”ן החלומות נועדו להוות קריאה משמעותית לאדם כיצד עליו לפעול, קריאה לתשובה.

ייתכן וניתן להסביר באופן אחר מהרמב”ן מדוע יוסף מתנכר לאחיו. לכאורה, יוסף אינו צריך להיזכר בחלומותיו על מנת להחליט כי עליו להתנהג אל אחיו באופן קר ומנוכר. למען האמת היה עליו לעשות להם דברים קשים יותר מהתנכרות; אחיו רצו לרצוח אותו ולבסוף מכרו אותו, כעת יוסף יכול סוף סוף להתנקם בהם והוא עושה זאת בדרך של התנכרות. אולם, הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם היכרותנו את יוסף, “אֶת הָאֱ־לֹהִים אֲנִי יָרֵא” (בראשית מב יח); “וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא־לֹהִים” (בראשית לט ט); “אֱ־לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה” (בראשית מא טז). יוסף הוא ירא שמים.

כן הדבר עולה מפשטי הכתובים, יוסף מתאמץ להתנכר אל אחיו. הוא מתאפק, הוא פורש ובוכה. יוסף מלא רגשות והוא מתאמץ עד מאוד על מנת להתגבר עליהם ולהתנכר לאחיו. בעוד מי שרוצה להתנקם באחר הוא שמח לאיד, הוא אינו צריך להתאמץ על מנת לא לבכות. לכן אומר הרמב”ן שהסיבה להתאפקות של יוסף ולהתנכרותו לאחיו היא החלומות.

רבותינו הראשונים, בעל העקדה והאברבנאל, התקשו בהסברו של הרמב”ן. תחילה יש להקשות מצד המוסר והדין, וכי החלום מתיר ליוסף להתנהג בכזו אכזריות? אין הכתוב אומר כי ד’ התגלה ליוסף ואמר לו להתנהג באופן הזה. ייתכן ואם ד’ היה מתגלה אל יוסף בנבואה אז היה צריך לקיים אותה. אך חלומו של יוסף באופן פשוט נוגד את ההלכה – “ואהבת לרעך כמוך”, אסור לצער אנשים ובטח שאסור לצער ההורים. בנוסף יש מקום להקשות מצד מהות החלום, האם האדם הוא האחראי לממש את חלומותיו? יבוא בעל החלומות, הקב”ה, הוא יקיים דברי החלום ויממש אותם.

בנוסף ניתן להקשות על הרמב”ן מדוע יוסף מחביא את הגביע באמתחת בנימין. כיצד מעשה זו עוזר למימוש החלומות. הרי יוסף היה יכול לומר לאחיו, ‘לכו והביאו את אבי’ וכאשר הוא היה מגיע הוא היה משתחווה ליוסף. בין כה וכה יעקב היה יכול לבוא, כפי שלאחר התגלות יוסף לאחיו הוא מבקש מהם להביא את יעקב. לכאורה הוא יכול להתגלות אליהם בהתחלה ולהביא את יעקב. אך החבאת הגביע באמתחת בנימין לא סייעה להביא את יעקב מצרימה ולא תרמה למימוש החלום.

התנכרות יוסף על פי האברבנאל – דרכי תשובה

דרך שניה לפרש את התנכרותו של יוסף היא על פי דברי האברבנאל בפירושו הראשון. לדבריו, התנהגותו של יוסף נועדה לצורך תיקוני תשובה לאחים, שחטאו חטא גדול ונורא. תחילה “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם” (בראשית מב ט). אחיו טענו שיוסף מוציא דיבתם רעה בפני אביהם, אף על פי שהוא עשה זאת לתועלת, כעת עליהם להרגיש מהי ההרגשה כאשר מוציאים עליך דיבה. לאחר מכן הוא לוקח את שמעון, על מנת שהוא ירגיש כיצד זה להיות בבור. הן לקיחת בנימין היא על מנת שהוא ירגיש כיצד זה להיות נמכר כפי שיוסף נמכר לישמעאלים. כל התנהגויותיו של יוסף הם מהלכים מסודרים לפי סוד תיקוני התשובה על חטא מכירתו.

אך “הֲתַחַת אֱ־לֹהִים אָנִי” (בראשית נ יט). האדם אינו מצווה לעשות תיקוני תשובה לאחרים והוא אינו מצווה להחליף את הקב”ה. רק ד’ יתברך הוא הבוחן כליות ולב והוא המייסר את האדם. האדם צריך רק להביא טוב לזולת ואין זה תפקידו לייסר את חברו.

מחשבת האחים ומחשבת יוסף לאחר המכירה

על מנת להבין לעומק יותר את התנהגותו של יוסף וליישב את הפירושים השונים יש צורך להבין תחילה, על פי פשט המקראות, את התנהגות האחים ויוסף לאחר המכירה. לאחר המכירה האחים ראו את תגובתו של יעקב אבינו, ייתכן והם הבינו כי הם טעו. אך עוברות שנים רבות והם אינם מחפשים את יוסף. מצרים אינה רחוקה, הרי כשהם צריכים אוכל הם הולכים למצרים. כך גם כאשר הם רואים כיצד יעקב שבור בהיעדרו של יוסף יעשו הכל על מנת להציל את אביהם, ירדו מצרימה ויחפשו אחר יוסף.

לאור זאת, נראה לומר שהאחים חשבו שיוסף מת. דבר זה עולה מפורשות מאמירתו של ראובן לאחר לקיחת שמעון: “וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ” (בראשית מב כב). דמו נדרש, דהיינו דמו שנשפך. אך מדוע הם חושבים שיוסף מת? הרי עבדים לא אמורים למות, אלא לוקחים אותם על מנת שיעבדו. מפרש הרמב”ן “כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים, ולא נסה לעבוד”, יוסף היה ענוג, הוא לא היה רגיל לעבודה קשה והאחים הניחו שהוא לא ישרוד את העבדות. אולם, פירוש זה אינו עולה מפשט המקראות.

נראה שעל מנת להבין מדוע האחים חשבו שיוסף מת יש להתבונן בפרשת מכירת יוסף לאור פירוש הרשב”ם.

“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמו. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא”.

מפרש הרשב”ם כי האחים כלל לא מכרו את יוסף. האחים רוצים למכור את יוסף לישמעאלים, אך האחים אינם אלו שמוציאים את יוסף מהבור, אף לא הישמעאלים. המדינים הם המוציאים את יוסף מהבור והם המוכרים את יוסף לישמעאלים. ניתן לנסות ולתרץ שהאחים אמרו למדינים להוציא את יוסף ולמכור אותו לישמעאלים, אך מפשט הפסוקים עולה שהמדינים הוציאו את יוסף מהבור על דעת עצמם.

“ויעברו אנשים מדינים – בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים, ויש לומר שהאחים לא ידעו”.

בנוסף, כתוב כי ראובן שב אל הבור והנה אין יוסף בבור. אם האחים הם אלו שמכרו את יוסף כיצד ראובן אינו יודע זאת? מפרש רש”י שראובן לא היה במכירה עצמה, מכיוון שהוא חזר לשמש את אביו. אולם קשה לומר זאת על פי הפשט, הרי מכירת יוסף התרחשה בשכם ויעקב ישב בחברון. שכם וחברון רחוקות זו מזו לפחות מהלך יום אחד וודאי שראובן היה נוכח בעת זריקת יוסף לבור. לכן ראובן אינו יודע מיציאתו של יוסף מהבור, כפי ששאר האחים לא ידעו זאת.

אם כן מבחינת האחים יוסף נעלם. הם בטח חושבים שיוסף הוצא מהבור וכנראה רצחו אותו. אין להם דרך לדעת שיוסף ירד מצרימה באורחת ישמעאלים. לכן אף אם חיפשו אחריו הרי שהם חיפשו בארץ ישראל ולאחר שלא מצאוהו הניחו כי הוא נרצח, “וגם דמו הנה נדרש”.

לאור דברי הרשב”ם מובן מדוע האחים לא חיפשו אחרי יוסף במצרים וכן מדוע הם לא העלו על דעתם שמלך מצרים אותו הם פוגשים הוא הוא יוסף.

אולם, קשה על דברי הרשב”ם לאור דברי יוסף בעת היוודעו אל אחיו “אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה” (בראשית מה ד). דברי יוסף סותרים את דברי הרשב”ם. אלא מפרש הרשב”ם:

“ואף על פי אשר כתב ‘אשר מכרתם אותי מצרימה’, יש לומר שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו”.

אתם לא מכרתם אותי, אלא סיבבתם את המכירה. מדוע הרשב”ם, המקפיד להיצמד לפשט פסוקי המקראות נאלץ כעת לדרש. אלא שבאמת יוסף לא ידע שהאחים לא מכרו אותו. מבחינתו הוא היה בבור וכפי שאחיו רצו למכרו כן היה. יוסף לא מעלה על דעתו שכוונת האחים היתה שהוא ימות בבור, אלא בתפיסתו מגיעים פתאום אנשים מדינים ומוציאים אותו מהבור. ברור לו כי האחים שלחו אותם ומעשי האחים הם אלו שמסייעים וגורמים למכירתו, ‘אשר מכרתם אותי מצרימה’.

על כן, לאחים ברור שיוסף מת ולכן הם לא מחפשים אחריו. גם יוסף בטוח שאחיו מכרו אותו ולכן כאשר הם מגיעים בפניו הוא אינו מתגלה אליהם. ברור ליוסף שאם האחים היו רוצים להחזירו הביתה הם היו מחפשים אחריו במצרים. הרי הם יודעים שהוא נמכר מצרימה ועצם זה שהם אינם מחפשים אחריו רק מוכיח שהם אינם מעוניינים בשובו הביתה.

לאור זה ניתן ליישב את קושיית הרמב”ן מדוע יוסף אינו מודיע לאביו שהוא חי וקיים ומולך במצרים. מסביר הרב חנן פורת זצ”ל שיוסף סובר שאין סיבה לכתוב מכתב ליעקב. כנראה יעקב השלים עם היעלמותו של יוסף וכעת אם הוא יספר ליעקב שהוא חי זה רק יגרום לקרע במשפחה. כעת תתגלה מזימתם של אחיו. נכון יעקב ירוויח את בנו יוסף חזרה, אך הוא יפסיד את עשרת בניו. בנוסף, יוסף כנראה סובר ‘מה יעזור לכתוב מכתב לאבי’, הרי אחיו עדיין שונאים אותו ואינם רוצים בנוכחותו. אפילו לחפש אחריו הם אינם רוצים ובוודאי שהם לא חזרו בהם מדעתם.

לפיכך יוסף אינו מספר לאביו שהוא חי על מנת לא להתאכזר למשפחה, אין תועלת לדבר זה. אחיו לא רוצים את נוכחותו ולספר על כך לאביו רק ישבור עוד יותר את ליבו. לכן יוסף שומר על סודו ולא מגלה על הימצאו ליעקב כדי שלא ייהרס בית ישראל.

התנכרות יוסף על פי האברבנאל – מבחן האחים

כעת מגיעים האחים באופן פלאי לעמוד מול יוסף. כעת על יוסף לברר האם נכון לספר לאחיו כי הוא העומד לפניהם. האם גילוי זה יועיל או יזיק; מי אומר שזה הדבר הנכון לעשות. לאור זה מובן פירושו השני של האברבנאל, המסביר כי יוסף בוחן את האחים.

הדברים מתבארים ליוסף לאט לאט. תחילה הוא שומע את שיח האחים ביניהם (בראשית מב כ-כד):

“אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ”.

יוסף חשב שהאחים מכרו אותו, אך מתוך דברי ראובן הוא מבין שהאחים בכלל חושבים שהוא מת והם מתחרטים ומצטערים על כך. לאחר שהוא שומע את החרטה הוא פורש לבכות. אך עדיין עליו לבחון האם דבר משמעותי השתנה ביחס האחים. הוא לוקח את שמעון על מנת שהאחים יביאו את בנימין ועל ידי לקיחת בנימין הוא מעמיד את האחים בדיוק באותו מצב שהם היו בעת מכירת יוסף. בנימין כעת נלקח והוא בוחן האם ישנה ערבות בין האחים; היש סיכוי לאחד מחדש את בית ישראל. אם לא השתנה דבר אין כל סיבה להתגלות בפניהם, הוא יישאר עם בנימין אחיו ויברר את העניין מולו.

התנכרות יוסף – הובלת אחדות בית ישראל לאור החלום

לאור פירוש זה נוסיף רובד נוסף. נראה לומר שאין מדובר במעין מבדק חיצוני שנועד לצורך בירור המציאות, אלא יוסף הוא היוצר את המציאות.

יוסף מתגלה כבמאי אומן. הוא מביים את החיים באומנות רבה על מנת לחשוף את נקודת הערבות של עם ישראל, שהיא תהווה תיקון למכירה. עניינו של יוסף הוא צפנת פענח, הוא מפענח הסודות, מגלה הנעלמות. באופן גלוי קיימת בין האחים שנאה וקנאה עד כדי רצון להרוג את יוסף ולמכרו. אך יוסף יודע שהחלומות נסתרים הם. מתנכרים החלומות אל המציאות. אם הם יתגלו מוקדם מדי הדבר יגרום רק להרס, קלקול וריבוי מחלוקת ושנאה.

פותר החלומות מבין שרק באמצעות תהליך ארוך, עמוק ופנימי, המברר את החלום, ניתן לבסוף לעמוד עליו לגלותו. לכן יוסף מנסה להביא את המציאות למקום כזה שההתגלות שלו תיצור אחווה בין האחים ותחזיר את עם ישראל להיות אחד, “כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד”.

לאור דברים אלו נראה שיש לחבר בין שלושת הפירושים אותם ראינו.

יוסף פועל על ידי התנכרות רק לאור הבנת משמעות החלום, כפי שראינו בדברי הרמב”ן בתחילת דברינו. החלום אינו נבואה, גזרה בעלמא, אלא דרך החלומות יש לעמוד על תפקידנו. בלי הביסוס של החלומות יוסף לא היה מרשה לעצמו לעשות דברים הגורמים צער כה רב לאחיו ולאביו. כעת יוסף נזכר בחלומותיו ומבין שהכל הולך אחר הפתרון, אלא שהפתרון מקבל כעת פתרון חדש.

ראינו בפרשה הקודמת כיצד החלומות מתבארים כחלומות המספרים את מרכזיותו של יוסף, כולם משתחווים בפניו ככניעה לגדולתו. אך לאחר המכירה בית ישראל מתפרק; יוסף יורד מצרימה, ראובן עסוק בשקו ותעניתו, יעקב עסוק בשקו ותעניתו, יהודה יורד מאת אחיו והיה עסוק לקח לו אישה.  האם אפשר לעשות את ישראל אחד? אכן כן. בני ישראל יורדים למצרים על מנת לשבור בר, הם באים בשביל אלומים ויוסף הוא המפרנס הפיסי של המשפחה, “כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם” (בראשית מה ה).  במובן עמוק יותר יוסף מבין שכעת הזמן להאיר חזרה באחדות אחת את הארת בית ישראל דרכו. זה ביאור חלום הכוכבים, בזכות יוסף הקרע בין בני ישראל יתוקן ויחזרו להיות עם אחד.

זהו פתרון חדש לחלום שהוא לא חלם עליו. יוסף לא נהיה מלך של בית ישראל, הוא מלך במצרים. אלא ההשתחוויה ליוסף מבטאת שהוא זה שמצליח לפרנס את בית ישראל והוא זה  שיגרום לחזרת אחדות בית ישראל.

כעת לאור הפירוש החדש לחלומותיו הוא מסתיר עצמו מאחיו כדי להוביל מהלך של ריפוי. הוא אינו רוצה להתגלות בצורה מגושמת שרק תגרום למחלוקת וקנאה, אלא מטרתו לבחון את האחדות (הפירוש השני של האברבנאל) ולגרום לה (הפירוש הראשון של האברבנאל). תיקוני התשובה שיוסף גורם להם לא נועדו לייסר את האחים על מנת שיחזרו בתשובה, הרי זה תפקידו של הקב”ה, אלא הוא מוביל לתיקון האחדות של בית ישראל.

זהו יוסף, צפנת פענח, היודע שבמעמקים עם ישראל אחד הוא. סודו של יוסף חושף את הנעלם אט אט וזוהי גאונותו הרוחנית. הוא הרואה את ליל הגלות כחלום אחד אותו הוא מבקש להביא לפתרונו הפנימי והעמוק, עד שלהתגלותו, התגלות יוסף והתגלות הסוד, תהיה משמעות.

[1] נערך על ידי יונתן אידלסון