“נולדתי למשפחה חילונית בהרצליה, ובבית כמעט שלא היה קשר ליהדות”, מספר עידו כהנא, 31, נשוי ואב לילדה, כיום אברך במכון מאיר. “לפעמים היה קידוש בליל שבת, ורק במקרה חגגו לי בר מצווה. סבא התעקש ובזכותו זה קרה. אמא שלי הייתה צמה בכיפור, בשלב מסוים הצטרפתי אליה בשביל הקטע, אבל די מהר הפסקתי. מעבר לכך, אני זוכר שתמיד הייתה אצלנו סטיגמה כזו על דתיים שהם עוף מוזר, שהם הורסים את המדינה, שלא מתקרבים אליהם. למשל בל”ג בעומר אחד כמה חב”דניקים הגיעו לעשות לנו חידונים, וההורים שהיו שם קפצו עליהם בצעקות. הרגשנו כאילו באו חייזרים מסוכנים לחטוף אותנו. ובכלל, בשנים ההן לא הכרתי דתיים, תמיד רק הסתכלתי עליהם מהצד”.
לצד כל זאת, באופן אישי הרגשת חיבור מסוים לאלוקים?
“בהחלט. כבר מגיל צעיר הרגשתי את הנוכחות של הקב”ה בחיי, היה לי ברור שה’ קיים וגם דיברנו לא מעט. הייתי ילד מאוד חוקר ומעמיק, ושאלתי את עצמי האם יש כח עליון והאם יש לו רצון מסוים. אגב, בשנים ההן רוב הזמן האמנתי שאין לו רצון מסוים מאיתנו, בני האדם. מדי פעם גם חשבתי על כך שאני יהודי והאם יש לזה משמעות, אבל בכללי לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת. מתישהו בשנות הנעורים היה אפילו הרגשתי שיש אמת גדולה בקיום המצוות, אבל ביקשתי מה’ כרטיס יציאה מזה, הרגשתי שזה גדול עלי, שלא מתחשק לי. היום אני מבין שקיבלתי כל מיני סימנים מה’, שרצה שאתקרב אליו. בהתחלה נעימים, כמו ליטופים, ואחר כך גם בעיטות. בשלב מסוים הסימנים הפסיקו, ולמען האמת זה הכי כואב, אפילו יותר מהמכות”.
להיות חופשי
אפרופו מכות, כשהיה עידו בן 14 אביו נקלע לתאונת אופניים בה נפצע קשה והפך משותק מהכתפיים ומטה. “הפציעה של אבא הייתה מאוד קשה”, הוא משתף, “ובעקבותיה לקחתי הרבה יותר אחריות על הבית. אחרי התיכון עשיתי שנת מכינה ואז התגייסתי לשייטת, אבל אחרי חודשיים אמרתי להם שלדעתי אני לא מתאים ועברתי לפלס”ר שריון. בהמשך השירות יצאתי לקורס קצינים, ולאחר מכן חזרתי לפקד ביחידה. בצבא התחלתי להכיר דתיים, ואהבתי את הדברים הרוחניים שראיתי אצלם.
“אחרי הצבא טסתי לדרום אמריקה, וכשחזרתי לארץ התלבטתי מה לעשות. לא כל כך מצאתי את עצמי אז טסתי להודו, ושם פגשתי אח של חבר שחזר בתשובה ועשיתי אצלו סדנה. זה חיזק אצלי את החיבור לרוחניות, אבל ממש לא חשבתי בכיוון של היהדות. חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד ביולוגיה אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא קשור אלי ורציתי לעבור לפיזיותרפיה, אבל פספסתי את ההרשמה אז החלטתי שוב לנסוע לחו”ל – עד שנה הבאה. הפעם טסתי לברזיל, ממש נטמעתי שם, ונכנס לי רצון חזק לחיות חיים מיוחדים. התחשק לי לחיות לא לפי הסדר הרגיל. רציתי להיות חופשי, לא לזרום כמו כולם, אז החלטתי למצוא חוף ולהשתקע בו.
“בסופו של דבר בזכות השגחה פרטית מופלאה מצאתי את ה’ דרך החיפוש הזה, אבל אחרי כמה שבועות גם מצאתי את החוף שבו החלטתי להשתקע. ואפרופו השגחה פרטית אני יכול לומר שממש הרגשתי את ה’ איתי, גם כשמובן מסוים הייתי מאוד רחוק ממנו. למשל, לילה אחד הייתי מאוד חולה, גרתי לבד ואף אחד לא יכל לעזור לי, אז כל הלילה קראתי תהילים. בבוקר קמתי בריא, והרגשתי שקרה כאן משהו מיוחד. במקרה אחר ראיתי שכל התושבים נכנסים לבתים אבל לא הבנתי מה קרה אז המשכתי בדרכי, ורק לאחר מכן הבנתי שעברתי ליד כנופייה מאוד מסוכנת שבדרך נס לא עשתה לי שום דבר”.
אם כן, באיזה אופן מצאת את אלוקים על חופי ברזיל?
“היום אני מבין שהייתי רק צריך לפתוח את העיניים. אני זוכר שהתבודדתי אז די הרבה, בלילה על החוף, והרבה פעמים הרגשתי שהוא איתי וקרוב אלי. אחרי כמה חודשים בחוף ההוא הרגשתי שטוב לי שם, אבל יחד עם זה שאלתי את עצמי האם זו הסיבה שבאתי לעולם. האם אין משהו מעבר. הייתה לי תחושה שאני צריך לעשות משהו יותר משמעותי, וגם הגיע הזמן לחזור ללימודים, אז חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד בבאר שבע”.
אב הרחמים
“כמה שבועות אחרי שחזרתי לארץ הייתי מאוד מבולבל בעניין הרוחני, ובעקבות המלצה של חבר הגעתי לשבת לרב יואב מלכה. אמרתי לו שאני רוצה לגור בברזיל או בהודו, והוא אמר לי שבארץ ישראל יש את הכל. הזמן חלף, שקעתי בלימודי הפיזיותרפיה, וקצת שכחתי מכל העניין הרוחני. כמה חודשים אחר כך התחלתי לחשוב על הקמת בית, והרגשתי שאני רוצה בית תורני. פחות מהמקום הדתי, יותר מהמקום הערכי. ראיתי למשל את ההבדלים בין ילדים דתיים לילדים לא דתיים. הרגשתי שאני רוצה בחיי נעם, מתיקות ועדינות, וקלטתי שהרגשתי את הדברים האלה בחיי בעניינים שקשורים ליהדות, ויותר מזה – בכל פעם כשהתרחקתי מהיהדות היה לי רע.
“בבאר שבע יש מקום מקסים שנקרא ‘בית קרוב’, שהוא מעין ‘בית יהודי’ כמו שיש בחו”ל, ומתקיימות בו המון פעילויות שקשורות ליהדות. הגעתי לשם לשבת, ולא רציתי ללכת. עם הזמן התחלתי להגיע גם לשיעורים, דיברתי המון עם אב המשפחה, והתחלתי לחזור בתשובה אבל יותר ממקום של המידות, מהמצוות שבין אדם לחברו. לאט לאט ראיתי שגם המצוות של בין אדם למקום משפיעות עלי טוב, וקיבלתי על עצמי שמירת שבת לפי מה שידעתי. לא הלכתי עד הסוף, כי היה לי נח במקום הזה של האמצע. רציתי ליהנות מכל העולמות. עם הזמן שחלף הרגשתי יותר ויותר שלא נח עם אורח החיים החילוני, ובאמצע מסיבה שהייתי בה פתאום הרגשתי שזה כבר ממש לא בשבילי. שאני חייב להחליט, שאי אפשר להיות באמצע”.
אכן שאלה גדולה. מה עשית כדי להחליט?
“הייתי אז כמה שבועות לפני חופשת הקיץ בלימודים, והחלטתי להיכנס לישיבה בחופשה ולבדוק את העניין. לא ידעתי לאן אלך, תכננתי להחליט ביום הראשון של החופשה. כמה חודשים לפני כן הייתי שבת במכון מאיר ולא כל כך התחברתי, אבל כשהנעתי את הרכב ביום הראשון של החופשה משהו בי אמר לי לנסוע למכון. די נחתתי עליהם בלי התראה מראש, אמרתי לרב דני שאני רוצה להיות כאן תקופה, והאמת שהפעם ישר נדלקתי. למדתי במכון כמה שבועות, שמתי לראשונה בחיי כיפה וציצית וידעתי שזה הכיוון שלי, וחזרתי לשנה ב’ בלימודים.
“בתקופה ההיא התלבטתי האם נכון לי להתחיל להיפגש עם בנות כי עדיין הייתי קצת מבולבל, ואם המשפחה מ’לב קרוב’ הציעה לי לחכות עד חנוכה ואז להחליט. הייתי אצלם בשבת חנוכה, ושם הכרתי את אשתי. ראיתי אותה בשבת, חיכיתי שהיא תשאל עלי כי הייתי רגיל ששואלים עלי, אבל היא לא שאלה אז יזמתי את זה בעצמי. אחרי כמה חודשים ברוך ה’ התארסנו, ובשבת אחרי האירוסים שלנו אבא שלי נפטר. חודש וחצי לפני כן הוא הובהל לבית החולים, ואמרו לי לבוא להיפרד ממנו. הוא כבר לא היה בהכרה. ביקשתי ממנו סליחה, והתחלתי לשיר לו שירים כדי שיעלה למעלה בנחת. לאט לאט ראיתי איך המדדים שלו משתפרים, והרופאים אמרו לי: ‘אנחנו לא יודעים מה אתה עושה אבל פשוט תמשיך’. זכינו לעוד כמה שבועות עם אבא, ואני מודה לה’ על שזכיתי להגיד לו שוב כמה אני אוהב אותו, ושאני מתחתן. בכלל לא הייתי בטוח שזה יקרה.
“התחתנו, המשכנו לגור בבאר שבע כי עדיין הייתי בלימודים, אבל המחסור הרוחני היה מורגש. אמנם הייתי דתי, אבל כמעט ולא ידעתי כלום על היהדות. אשתי למדה בירושלים וכל הזמן הייתה על הציר, אז החלטנו שאני עוזב את הלימודים, שעוברים לירושלים ושאתחיל ללמוד במכון. השינוי הזה הביא ברכה גדולה, ואני כבר לומד כאן שלוש שנים כאברך. המכון נתן לי בריאות נפשית, מחשבתית, עזר לי מכל בחינה. הוא ממש עוגן בשבילי. תמיד מדהים לראות את המיוחדות של המכון בכך שכל כך מבינים אותך פה. אם זה לא היה המצב, כנראה שהייתי היום במקום לגמרי אחר”.
