“נולדתי בקניה, כבן לשבט השני בגודלו במדינה”, אומר בן ציון מנדלה, 41, נשוי ואב לשלושה, תושב יתיר העוסק במחקר. “עד גיל מבוגר יחסית לא ידעתי מה זה חשמל, לא היו לנו רכבים ומים זורמים, הרבה פעמים היינו רעבים ולא היה לנו אוכל, והתקלחנו בנהר בכל מזג אוויר. היינו ארבעה אחים, לפני שנה אחותי נפטרה ועכשיו אנחנו שלושה. ההורים שלי הגיעו מבתים מאוד עניים, גם אנחנו היינו מאוד עניים, אבל ההורים שלי חלמו שלנו יהיה עתיד אחר.

“החיים בקניה מאוד שונים ממה שאנשים מכירים בישראל. למשל היינו הולכים כל יום עשרה קילומטר לבית הספר, וגם הציד היה חלק רגיל מהחיים שלנו. חיות פרא היו סביבנו כל הזמן. פילים, צ’יטות, נחשים ועוד. עד היום זה לא נדיר לראות אנשים בכפר שממנו באתי הורגים באמצע היום פיל שהגיע אליהם והתחיל לעשות בעיות.

“הייתי חזק ובכושר טוב אז פיתחתי את התחומים האלה, וגם למדתי במהלך השנים קראטה, אבל בעיקר השקעתי בלימודים. לא היה לי אף אחד במשפחה שיכל לעזור לי לצאת מהמצב שהייתי בו, וידעתי שהשקעה בלימודים זו הדרך היחידה שלי להתקדם בחיים. כדי להגיע לאוניברסיטה אתה צריך ציונים מאוד טובים בתיכון, אז הייתי קם בארבע וחצי בבוקר, הולך לישון בחצות, וכמעט כל היום לומד. הרבה חברים שלי עישנו סמים ושתו אלכוהול אבל מאוד התרחקתי מזה, כי ידעתי לאן אני רוצה להגיע בחיים”.

מהם הדברים הרוחניים שעניינו אותך באותה תקופה?

“האמת שהייתי מאוד רוחני מגיל צעיר, ובעיקר למדנו את התנ”ך. מרוב שקראתי את זה הרבה, ידעתי בעל פה חלקים גדולים מהתנ”ך והתחברתי אליו הרבה יותר מאשר לברית החדשה. היו לי הרבה שאלות על התנ”ך, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובות על כך. בתוך כך, החיים בבית, וגם בבית הספר, לא היו פשוטים בכלל. כשהייתי בתיכון אבא שלי התמכר לאלכוהול והפך להיות מאוד אלים. הוא גם לקח אישה נוספת, וזה עשה הרבה בעיות בבית. אני זוכר למשל פעם אחת שאבא חזר הביתה שיכור והרביץ לאמא שלי, שהחזיקה את אחי הקטן. אחי נפל על הרצפה, ואני הרמתי אותו מהר ורצתי החוצה. אני זוכר שבכינו המון בבית, וכשהייתי בבית ספר אנשים שאלו מה קורה אצלנו ומאוד התביישתי בזה”.

כבד את אביך ואת אמך

“בזכות ההשקעה הרבה התקבלתי לאוניברסיטה של ניירובי”, ממשיך מנדלה, “ועשיתי שם תואר ראשון. לא היה לי כסף לשלם עבור שכר הלימוד, אבל בזכות אחד הפרופ’ שהכרתי שם וביקש מהם שיתנו לי ללמוד הם הסכימו. הסיכום בינינו היה שאשלם להם אחרי שאסיים, ושלא אוכל לקבל את התעודה לפני שאחזיר את כל הכסף. במשך כמה שנים אחרי הלימודים החזרתי להם את הכסף, וגם ההורים שלי עזרו במה שהם יכלו. הם לקחו הלוואות, מכרו דברים, עד שברוך ה’ החזרנו את כל הסכום.

“חמישה חודשים לאחר מכן התחלתי לעבוד בחברה שהיו לה שלוחות במזרח אפריקה. חלק מהכסף שהרווחתי השקעתי בלימודים נוספים, ובחלק אחר עזרתי למשפחה שלי. במקביל לכך המשכתי עם הקראטה, ובזכות כך קיבלתי הזמנה ממורה ישראלי לבוא ללמוד קרב מגע בישראל כדי לפתוח חוגי קרב מגע באפריקה. בשנת 2009 הגעתי לחיפה, וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם ישראל. אחד החברים שהכרתי היה בחור מסורתי, ודי מהר הוא הזמין אותי לסעודת שבת בבית הוריו.

“הגעתי, ואני זוכר שלמרות הדברים המוזרים שראיתי באפריקה, הייתי בהלם ממה שהלך שם. הם שמו לי כיפה על הראש, האמא לקחה אותי לכיור ונטלה לי ידיים, אחר כך ראיתי את האבא מרים את החלות ואומר כל מיני דברים מוזרים ואז שם מלח ונותן לכל אחד חתיכה קטנה. חשבתי לעצמי: ‘האנשים האלה מאוד מוזרים, הם אמורים להיות מערביים, מודרניים’. אחרי תקופה מסוימת חזרתי לאפריקה, אבל זה היה עם הרבה שאלות וסימני שאלה פתוחים”.

כיצד התקופה בישראל השפיעה על המשך חייך?

“התקופה כאן בארץ השפיעה עלי מאוד. למשל, מאוד הפריע לי שדווקא במדינת ישראל הרבה אנשים כמעט לא מתייחסים לתנ”ך. לאחר תקופה מסוימת קיבלתי מלגה ממשרד החוץ ללימודי תואר שני בבינתחומי בהרצליה, ושם פגשתי את הרב נתן לופז קרדוזו, גר מהולנד שלימד במכון מאיר, ולמדתי לא מעט על היהדות בזכותו. אחרי השנה בארץ שוב חזרתי לאפריקה, אבל עדיין מדי פעם הייתי מתקשר לשאול אותו שאלות. יום אחד הוא אמר לי שהוא חושב שאני צריך לקחת פסק זמן מהעבודה, וללמוד יהדות ברצינות. הוא ראה כמה זה חשוב לי, והציע לי ליצור קשר עם הרב ליסטמן ממכון מאיר. עשיתי זאת והתחלנו להיות בקשר, ואחרי כמה חודשים שאלתי את הרב ליסטמן אם אוכל ללמוד במכון.

“עבדתי אז במספר מדינות שונות בעולם, אבל הרגשתי שאני צריך לעצור הכל אז הגעתי. הרב ליסטמן מאוד שמח לראות אותי, והביא לי חיבוק גדול. לאחר זמן קצר במכון ידעתי שאני רוצה להתגייר. הרגשתי שסוף סוף השאלות שלי מקבלות תשובות, שמצאתי את מה שחיפשתי. למדתי במשך שנה וחצי, עשיתי את הגיור, ולאחר מכן למדתי במכון במשך שנה נוספת. הייתי בקשר קרוב עם הרב משה קפלן, ואשתו הרבנית ציפי ז”ל הציעה את השם בן ציון בן אברהם במקום שמי הקודם – בנסון קקאי מנדלה”.

מאוד משמח שלאחר הגיור הכרת את אשתך, וזכיתם להקים בית נאמן בישראל.

“כן, זה מאוד מרגש אותי. את הגיור עשיתי בגיל 34, ולמעשה רציתי להתחיל חיים חדשים. זמן קצר לאחר מכן הציעו לי להכיר את מי שלימים תהיה אשתי, והתחברנו מהר מאוד. בהתחלה גרנו בירושלים, אחר כך בצפריה ואז עברנו ליתיר. ובכלל, כשאני מסתכל במבט עמוק אני ממש רואה איך הכל היה בהשגחה פרטית. אני נזכר בשנות הילדות שלי באפריקה ומסתכל על אשתי והילדים שלי כאן בארץ, ופשוט לא מאמין. הקב”ה הזמין אותי להצטרף לעם שלו, ואני לא מפסיק להתרגש מזה ולהודות לו על כך. אני שר עם הילדים שלי ‘המלאך הגואל אותי’, זמירות שבת, ופשוט מתמלא בשמחה. אני מלא הודיה לה’ על כל מה שנתן לי, ועל שנתן לי ילדים שכל כך אוהבים להתפלל אליו. בחיים לא האמנתי שאזכה לכל כך הרבה טוב, ולא פעם אני מרגיש דברים שאני בכלל לא יכול להסביר.

“בתוך כך, אחד הדברים שהכי חשוב לי לומר הוא שגם בתור גר אתה חייב לזכור ולכבד את ההורים שלך. יש אנשים ששוכחים את ההורים שלהם אחרי הגיור, אבל זה לא נכון לעשות כך. הבאתי את ההורים שלי לביקור בארץ, אמרתי להם מה אני יכול לאכול אצלם ומה לא, והסברתי להם על דרך החיים שבחרתי לעצמי. מאוד חשוב שההורים שלנו ירגישו את האהבה שלנו אליהם. אנחנו אמנם זכינו להכיר את היהדות והם לא, אבל זו לא סיבה שבגללה צריך להפסיק את הקשר איתם. אדרבה, צריך לחזק אותו עוד ועוד, לכבד אותם, ולגרום לכך שהם רק יהיו שמחים על הדרך החדשה והלא פשוטה שבחרנו לעצמנו”.