“נולדתי למשפחה חילונית ברחובות, והורי התגרשו כשהייתי בן שש”, מספר אריק לוברסקי, 28, נשוי ואב לשתיים המתגורר ברמלה, סטודנט לעבודה סוציאלית. “היינו שני אחים, ולצערי הרב אחי רונן ז”ל נהרג לפני ארבע וחצי שנים בפעילות מבצעית. ההורים שלי עלו מברית המועצות, והבית שלנו היה לא דתי בעליל על כל המשתמע מכך. יחד עם זאת, ובאופן מפתיע, מגיל מאוד צעיר אני זוכר את עצמי מדבר עם אלוהים באופן טבעי שכזה.
“סך הכל הייתה לי ילדות טובה, למדתי במסגרות טובות, היו לי חברים, ועשיתי המון ספורט. התאמנתי כמו שצריך לקראת הצבא, עשיתי גיבוש צנחנים ומבחינה פיזית הלך לי בקלות, אבל מבחינה נפשית נבהלתי מהסיטואציה ונכנסתי ללחץ וחרדה ובעקבות כך פרשתי. אגב, הדבר הזה יושב עלי עד היום. הייתי אמור להתגייס מיד אחרי סוף התיכון אבל נפצעתי, אז דחיתי את הגיוס בכמה חודשים. בתקופה ההיא נקלעתי למשבר, הייתי די אבוד בגלל כמה דברים שהגיעו יחד, ובמיוחד בגלל שהקשר עם החברה שהייתה לי אז הלך והתדרדר. בסופו של דבר, כשהתגייסתי לחטיבת כפיר, חטפתי סטירה לפנים. ההלם היה פי עשר יותר גדול מהגיבוש שעשיתי.
“נכנסתי ללחץ גדול, נפגשתי עם קב”ן כי באמת לא היה לי פשוט, וכמה ימים לאחר מכן אני פותח את הפלאפון ורואה הודעה מחברה שלי, שבה היא כתבה שהקשר נגמר. העולם קרס עלי. הכל היה שחור, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. עד אז הכל זרם לי חלק בחיים, לימודים, חברים, תחביבים, ופתאום קלטתי שאין לי שום עוגן בחיים. הרגשתי ריק לחלוטין. באותו שבוע לקחו לי את הנשק, ונתנו לי להיות כמה ימים בבית”.
כמו להיוולד מחדש
“בתקופה שבין התיכון לגיוס הלכתי לשיעור תורה של רב מסוים, עד היום אני לא בדיוק יודע למה ואיך זה קרה, אבל פתאום נזכרתי בעניין הזה בזמן המשבר שעבר עלי. כשהייתי בשיעור הרגשתי טוב, הדברים שלו פשוט דיברו אלי, אבל לא עשיתי עם זה כלום. פתאום מתוך הקושי הגדול שהייתי בו חשבתי שאולי החיבור לתורה ירים אותי, וזה אכן מה שקרה. שאלתי חברים דתיים שהכרתי בצבא מה כדאי ללמוד, הם הפנו אותי לכמה דברים, ואחרי חצי שנה התחלתי לשמור שבת ושמתי ציצית וכיפה. בהמשך הדרך גם הייתי מפקד של כיתת בייני”ש, מה שהעצים את החיבור שלי לתורה.
“היום אני יכול לומר שחזרתי בתשובה כי היה לי שבר עמוק, זהותי, ברמה הכי פנימית ואינטימית של בין אדם עם עצמו. עד אז עשיתי הרבה דברים חיצוניים, אבל העולם הפנימי שלי התנהל מאליו. וכשנשברתי, כשכל הדברים החיצוניים עזבו אותי, חיפשתי את המהות. אני לא זוכר למה הלכתי דווקא ליהדות, זה לא היה קל עבורי בגלל הרקע ממנו באתי, אבל פשוט נמשכתי לשם”.
מתי החלטת לקפוץ למים העמוקים ולהעמיק בלימוד התורה?
“אחרי השחרור עבדתי במשך כחצי שנה, ואז התחלתי ללמוד במכון מאיר. היה לי ברור שאני חייב ללמוד תורה כמו שצריך כדי לעשות את זה נכון. כשנכנסתי לעולם התורה, הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שבה נפתחו לי העיניים. במכון מאיר חוויתי לראשונה עולם דתי, שבתות, וגם קיבלתי כלים ללימוד. המכון היה הבית שלי לכל דבר ועניין, ומבחינתי זה היה כמו לידה מחדש. קיבלתי ייעוד לחיים, דרך סלולה לצעוד בה בעולם הזה. סך הכל למדתי כשנה במכון, התחתנתי והמשכתי ללמוד במשך כמה חודשים כאברך, ולאחר מכן עברתי לישיבת עז ואמונה בדרום תל אביב. למדתי שם שנה, והתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית. בתקופה זו אני בשנה האחרונה של התואר”.
אני יכול אולי גם להניח בזהירות, שבזכות החיבור שלך לתורה ומצוות קיבלת גם כלים להתמודדות הכה כואבת עם מותו של אחיך.
“כן, זה בהחלט נכון. אחי שירת בדובדבן, ושיקרה לו משהו כזה אפילו לא עבר לי בחלומות הכי מסויטים. אחי הוא הנופל הראשון של דובדבן בפעילות מבצעית. אבל כן, לצערנו זה קרה, וכמובן שזה מלווה אותי עד היום. אלה רגעים שבחיים לא שוכחים. בשעות שבהן זה קרה למדתי גמרא בבית המדרש במכון, וסביב עשר בבוקר הרב שמעון בן ציון ניגש אלי ושאל אם דיברתי עם אמא, ומיד רצתי לטלפון שהיה בחדר כי הבנתי שמשהו נורא קרה. כשהגעתי ראיתי מלא שיחות שלא נענו והתקשרתי אליה. היא בכתה המון, ואמרה שוב ושוב ‘הלך הילד, הלך הילד'”.
לתעל את הקושי
“הרב שמעון חיכה לי מחוץ לבניין עם דני, והם לקחו אותי להדסה עין כרם. רצתי מהר לרונן, וכשהגעתי הופתעתי לראות כמה הוא היה נראה רגיל. כאילו שהוא רק ישן סך הכל, ושהכל בסדר. כשהגעתי הבנתי שהם היו בפעילות מבצעית, והוא קיבל בלוק של 18 ק”ג על הראש מגובה של שלוש קומות. מבחינה מוחית הוא די מת במקום, אבל הגוף שלו החזיק מעמד במשך 48 שעות ואז קרס. הוא היה עם קסדה כמובן והיא שמרה על מבנה הראש, אבל המוח חטף מכה אנושה. נוכח הבשורה הקשה נכנסתי למצב של בכי גדול, כאב אדיר, ממש התפרקות. בשלב מסוים נכנסתי לחדר להתקלח, ופתאום הסתכלתי על היד שלי ולא זיהיתי אותה. לאחר מכן למדתי שהמצב הזה נקרא דיסוציאציה. בן אדם שחווה טראומה מאוד חזקה, מרגיש לפעמים ניתוק מהגוף. הנפש מתנתקת מהגוף, כי יותר מדי כואב לה והיא לא יכולה לעמוד בכאב.
“זו הייתה מכה קשה ביותר עבורי, כל חיי השתנו ברגע. כמעט לא אכלתי במשך כמה ימים. דני המשיך ללוות אותי בימים הקשים הללו, ועד שהוא לא הושיב אותי לאכול לא אכלתי. הפציעה הקשה התרחשה ביום חמישי, והרופאים אמרו לנו שבמוצאי שבת הם יקבלו החלטה אם להשאיר אותו מחובר למכונות, אבל בשבת הוא נפטר. כשזה קרה הייתה הקלה מסוימת, בגלל הוודאות, אבל זה ממש לא נגמר כאן. ההתפרקות המשיכה גם לאחר השבעה. בעקבות המקרה הזה למדתי שאנחנו מוכרחים לקום גם מהמקומות הכי כואבים והכי נמוכים, ולראות איך אנו יכולים להתעלות בזכותם. מאז אני מנסה לעשות זאת בדרכים מגוונות, ומשתדל לתעל את הקושי שבאובדן לטובת מעשים חיוביים למען כלל ישראל. כשזה מצליח, זה פתאום כל כך ברור, שאין בעולם דבר גדול מזה”.
