“נולדתי למשפחה חילונית ביותר”, אומר אלון ניקר, 39, נשוי ואב לשבעה המתגורר בעלי, איש חינוך. “אפילו בכיפור לא צמנו. גרנו בראשון לציון, משפחה ספרדית, מאלה שחתכו חזק מהמסורת בלי להביט אחורה. יחד עם זאת, ספגנו המון ערכים בבית. ההורים שלי מאוד לא נהנתנים, מסתפקים במועט, וערכי העבודה הקשה מאוד הוטמעו בנו. הבית שלי היה אנטי דתי, וכשהתחלתי את תהליך התשובה זה היה מאוד קשה. עם הזמן ההורים שלי ראו שהדרך של מכון מאיר בחזרה בתשובה היא טובה ומאוזנת, שאני נהיה אדם טוב יותר, וזה הקל על העניין. 
“היום כשאני נזכר בדברים שקרו לי, אני מבין כמה הייתי רחוק. למשל, בטירונות ראיתי את החבר’ה הדתיים הולכים לפני האוכל ליד השירותים ומחזיקים את הנטלות, ולא הבנתי מה הם עושים איתן. באחד הימים הלכתי לאחד הכיורים, מילאתי מים בנטלה ושתיתי, וחשבתי שזה ממש לא נח לשתות ככה. לא הבנתי למה הדתיים שותים מהן”, הוא אומר בחיוך נבוך. “מעבר לזה, גם החדירו לנו הרבה שנאה לדתיים ולדת. ואם זה לא מספיק, התרבות היא ללכת למועדונים וכיוצא בזה, אבל לשמחתי תמיד סלדתי מזה. בגיל 24, כשעדיין לא שמרתי כלום ואפילו בכיפור לא צמתי, התחלתי מעצמי לשמור נגיעה. זה לא היה נראה לי נכון העניין של המתירנות הזו”.
אני מניח שניצני התשובה נטמנו בך בעקבות המפגש עם חבר’ה דתיים בצבא.
“זה אכן היה אחד הדברים שקרבו אותי, אבל יחסית מהר נפלתי משירות קרבי. הייתי אמור להתחיל מסלול בדובדבן אבל מצאו לי בעיה בלב, אז העבירו אותי לשרת כמדריך כושר קרבי וקרב מגע. מאוד התאמצתי כדי להעלות פרופיל כל השנים האלו, ואחרי ארבע וחצי שנים בצבא התקבלתי לשייטת. הייתי אמור להתחיל שם מסלול, אבל ברגע האחרון הם התחרטו ואמרו לי שזה לא יקרה כי אני מבוגר מדי. זה היה שבר מאוד גדול מבחינתי, השתחררתי, ואחרי כמה חודשים זמן התקשרו אלי מסיירת מטכ”ל וביקשו שאבוא לשרת כקצין הכושר של היחידה. הייתי אז בכושר מעולה, רצתי כ-120 ק”מ בשבוע. הם רצו שאמשיך, אבל אחרי חצי שנה עזבתי כי רציתי ללמוד תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה. 
“אגב, לפני שהתחלתי במטכ”ל התלבטתי אם להגיע למכון מאיר או לחזור לצבא, כי הבנתי שיש בתורה משהו שאני רוצה לבדוק. בן דוד שלי, הרצל, חזר בתשובה במכון, והציע לי להגיע ולדבר עם הרב יואב מלכה. חשבתי לעצמי שאגיע לשיחה עם איזה רב שידבר איתי על שכר ועונש בעולם הבא, אני ארגיש שבדקתי ואמשיך הלאה. ישבתי עם הרב יואב, הוא התחיל מהלך שלא הצלחתי לעקוב אחריו, אבל אחרי שהוא סיים שאלתי אותו: ‘בשביל מה כל זה? מה התכלית?’, הוא חשב שנייה וענה לי: ‘כדי לעשות טוב’. והמילים האלה פירקו אותי. חטפתי נוקאאוט. הרגשתי שזה בדיוק מה שחיפשתי, ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. בנקודה הזו הבנתי שאני צריך לחזור בתשובה, אבל עדיין לא היה לי אומץ”.
‘היום פגשתי את אשתי’
“ביום חמישי השתחררתי”, אומר אלון, “וביום ראשון כבר התחלתי ללמוד. באוניברסיטה ציפיתי לקבל תשובות לשאלות שהעסיקו אותי אבל זה לא קרה, וגם זה גרם לי לחשוב יותר על התורה. זמן קצר אחרי תחילת הלימודים הלכתי לחתונה של מישהי שהייתה חיילת שלי, חזרה בתשובה והתחתנה עם אחד הקצינים שלנו בצנחנים. כשהגעתי לכסא כלה היא אמרה לחברה שלה: ‘זה אלון, הקצין ששינה לי את החיים’. אני מאמין שהיא זיהתה אצלי נקודת אמת, וזה השפיע עליה. ובכלל, עשיתי להם חיים קשים. בסוף הקורס שהעברתי להם הם הוציאו חולצה וכתבו עליה: ‘מה אנחנו אשמים שניקר לא בקרבי?’. אותה חברה שהזכרתי עכשיו, היום היא אשתי.
“לקראת סוף החתונה ניגש אלי מי שהסיע אותי בהלוך , ואמר שהוא יוצא. אמרתי לו שאי אפשר לחזור כי עדיין לא שרו את ‘זכרני נא’, יש לי קטע מיוחד עם השיר הזה, והוא הסתכל עלי ולא הבין מה אני רוצה. אשתי שמעה את השיחה בינינו, ואמרה לי שאני יכול לחזור איתה. בדרך חזור דיברנו, היא קלטה שיש פה משהו טוב, וחשבה איך היא נפטרת משני הטרמפיסטים הנוספים כדי שנישאר לבד. 
“בסופו של דבר נשארנו רק שנינו, והתפתחה בינינו שיחה מאוד עמוקה. בשבילי זה היה ממש חדש, כי הייתי רגיל לשיחות אחרות עם בנות. בתקופה ההיא הייתי בתקופה של ייאוש מזוגיות והורות, ראיתי את אחוזי הגירושין, ראיתי איך ילדים מדברים להורים שלהם, ובכללי לא הייתי מאוד בעניין. למרות זאת, כשחזרתי לחדר שלי במעונות אמרתי לשותף שלי: ‘היום פגשתי את אשתי’. כשהיא חזרה הביתה, היא אמרה לאמא שלה את אותו דבר בדיוק. מעבר לייאוש הכללי שלי מהנושא גם הייתי חילוני גמור והיא ממש דוסית, אז בסוף השיחה אפילו לא ביקשתי ממנה מספר. כמה ימים לאחר מכן היא השיגה את המספר שלי מהכלה, והציעה שניפגש. זה היה קשר נקי, אחר מכל מה שהכרתי עד אז. אחרי זמן קצר ידענו שזה זה. היא דיברה על התורה, ואני רציתי מזה עוד ועוד. בתקופה ההיא הגעתי יותר ויותר למכון מאיר, ושלושה חודשים לאחר שהכרנו התארסנו”.
נשמע לא פשוט להתחתן עם פערים כאלה מבחינה דתית, למרות הרצונות הטובים.
“זה אכן לא היה פשוט. למשל, ההורים שלה די חששו מהשידוך. אחרי האחת הפגישות הלכנו לתלמיד חכם ירושלמי שהם הכירו, דיברנו איתו, ובסוף השיחה הוא אמר: ‘זה יהיה בית חזק מאוד’, והם נרגעו. במקביל לכך, אני המשכתי להתחזק כל הזמן. באחת השבתות בתקופה ההיא עשיתי שבת אצל הרב פיירמן, ושאלתי אותו איך אתחיל לשים כיפה. הרגשתי שאני לא ראוי. הוא אמר שלדעתו הגיע הזמן, ויום אחר כך הגעתי לאוניברסיטה עם כיפה. זה היה שוק טוטאלי, לי ולאחרים.
“בסוף השנה השנייה בלימודים גרנו בעלי, הרגשתי שאני דתי והכל לכאורה בסדר, אבל גם הרגשתי חוסר שייכות לעומק של התורה ורציתי ללמוד יותר. הפסקתי להגיע לאוניברסיטה, והתחלתי ללמוד בישיבה בעלי. בסופו של דבר למדתי שם 11 שנים. במקביל ללימודים בישיבה עבדתי כמאמן הכושר של המכינה, והעברתי שיעורים פרטיים במתמטיקה. תוך כדי זה גם סיימתי את התואר. בשלב מסוים הוצע לי לשמש כר”מ במכינה, אבל במקביל הגיעה הצעה ללמד בישיבה תיכונית חדשה שהוקמה בעלי והלכתי על זה. המנהל שאל אותי איזו כיתה אני רוצה ללמד, ביקשתי את ההכי גדולים, אבל קיבלתי ז’-ח’. הילדים האלה פשוט קרקסו אותי. עשו לי בית ספר. חיילים מסיירת מטכ”ל רצו אחרי בהערכה, והילדים האלה לא שמו עלי. הבנתי שיש פה משהו בסיסי שלא עובד, והתחלתי לחקור את העניין. זה גם היה חודש אלול, כמו עכשיו, זמן טוב לחשבון נפש. 
“הגעתי לכמה תובנות חשובות, ואחרי הרבה עבודה פנימית זה התחיל לעבוד. ואז הבנתי שזו האות שלי בתורה, ושלא מעניין אותם מה אתה אומר, אלא מה אתה חי. שהם רוצים דוגמא אישית. רוצים לפגוש דבר אמיתי. החלטתי שאני מתמסר לזה, עוזב את העבודה במכינה, וזה הניב פירות. בשנה שעברה עבדתי מאתיים אחוז משרה, והשנה מאה שלושים אחוז כי התחלתי תואר שני במתמטיקה במכון ויצמן, עם תעודת הוראה. עבודה קשה זה משהו שחונכתי עליו מגיל צעיר, וכמובן שגם במכון הבנתי את החשיבות של העניין, וברוך ה’ בזכות עמל והשקעה אפשר לעשות דברים חשובים וטובים עבור כלל ישראל”.
