“זכיתי להיוולד בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן”, אומר אביתר כרמי, 70, נשוי ואב ל-11 ילדים המתגורר באלון מורה, פנסיונר אשר עסק בחינוך וכתיבת סת”ם.
“הורי עלו לארץ בגיל 18 מליטא ולטביה אחרי הכשרה ציונית משמעותית, והכירו באוניה שהביאה אותם ארצה. היינו משפחה חילונית, במובן מסוים אפילו אנטי דתית, ואפילו בר מצווה לא עשו לי. יחד עם זאת, חגגנו את חגי ישראל כדרך הקיבוץ עם נגיעות קלות במסורת ישראל. גדלתי בבית הילדים בקיבוץ, אבל בניגוד לרבים אחרים זה דווקא זכור לי לטובה. החסר בקשר נורמלי עם אבא ואמא התברר יותר מאוחר, כשהייתי צריך להיות אבא ולא תמיד ידעתי איך.
”ככלל, הקיבוץ היה מקום נפלא לגדול בו, ואני קשור אליו מאוד ומבקר בו תדיר. אני גורס שהישוב בו אני חי כבר קרוב ל-40 שנה, אלון מורה, הינו המשך ישיר ופשוט לקיבוץ ולערכים בהם התחנכתי גם בנח”ל, להתיישבות, להגשמה ולציונות.
“שירתתי בנח”ל בני משקים, בעיקר בהיאחזויות, ואחרי השחרור חזרתי לקיבוץ ועבדתי ברפת. חודש לאחר שחרורי פרצה מלחמת יום כיפור, והוצבתי בגבול לבנון בהגנה בפני מחבלים. כשהייתי בן 23 יצאתי כמו כולם לחופש מהקיבוץ, ועבדתי בביטחון בסיני כדי להרוויח כסף בשביל הטיול הגדול שתכננתי לארה”ב. גרתי על החוף במפרץ נעמה, טיילתי בחופים, צללתי והתבודדתי. שם נתקלתי בשני ספרים, דווקא לא יהודיים, שעסקו בבעלי ערכים טובים ושאיפה לתיקון עולם.
”המחשבות שהספרים הללו הציפו בי בשילוב של הנוף, השקט המדברי וההתבודדות, הביאו אותי במהירות עצומה למודעות השכלית המוחלטת שכל העולם הזה אינו יכול להיות מקרי וסתמי, שיש לו יעוד ומטרה, ומיד התחלתי להאמין בקב”ה, מה שמעולם לא עלה בדעתי לפני כן. הייתי ב’אורות’ גדולים. זה טלטל את עולמי, והכניס אותי לבולמוס של כתיבה ולמעין הרגשה של נבואה, דמיונית כמובן. לאחר מכן הסערה חלפה, שמתי את ה’חידוש’ של האמונה בצד, והמשכתי בתכניותיי תוך הבטחה לעצמי שיום אחד, כשיהיה לי פנאי, אמשיך את הבירור לגבי מה עלי לעשות בקשר לאמונה שבאמתחתי”.
קיבוץ וגלויות
“אחרי העבודה בסיני טסתי לארצות הברית, טיילתי במשך חצי שנה, אבל כל הזמן רציתי לחזור לארץ. חו”ל אף פעם לא באמת עשה לי את זה, גם במקומות הכי יפים ומפורסמים. חזרתי לקיבוץ, עבדתי בשדות ובמוסך החקלאי, ובגדול חזרתי לחיי הרגילים. המחשבות על אמונה שוב צצו ועלו כאשר חבר בקיבוץ הראה לי דף גמרא, וגם כשקראתי את סיפורי הצדיקים שמופיעים ב’אור הגנוז’ של בובר. אמרתי לעצמי שיבוא יום שבו אלך לברר מאיפה זה בא ומה זה ‘ישיבה’, שמשם ידעתי שמגיעים אנשים נפלאים, וש’במקרה’ אני שייך לעם המופלא הזה שמייצר אנשים שכאלה. ובטח, כך חשבתי לעצמי, כך אעשה לפני שאלך לבדוק בשדות זרים לי כמו הודו וארצות ותרבויות ניכר אחרות”.
לצד האמונה, מה בסופו של דבר קירב אותך ליהדות?
“בתקופה זו הכרתי בקיבוץ מתנדבת מניו זילנד ונקשרנו. מיד כשהכרתי אותה, הרגשתי שהגיע הזמן להמשך בירור הקשר שלנו ליהדות שלנו. חשבתי שהדתיים מאוד זרים וקיצוניים, אז יצאנו לשנת שירות בקיבוץ יהל של התנועה ליהדות המתקדמת בארץ. פגשנו ביהל אנשים נחמדים ונעימים, שכוונותיהם רצויות וטובות. שם גם נישאתי לאשתי-שותפתי מזה 42 שנה. אחרי שנתיים ביהל יצאתי למילואים, ושם פגשתי יהודי יקר שראה שאני מתעניין ביהדות והוא המליץ לי על מכון מאיר. הוא אמר לי שזה המקום הנכון בשבילי, ואכן צדק מאוד.
”ממש באותו הזמן גם אשתי פגשה בחורה דתייה שהמליצה לה ללמוד יותר, והחלטנו יחד שהגיע הזמן להתקדם. הטרידו אותנו מאד הסתירות שהתבררו בקיבוץ, ביחס של החברים ליהדות ומצוות. באסיפת החברים בקיבוץ אמרנו שאנחנו רוצים לצאת ללימודי תורה במכון מאיר, אך בקשתנו נדחתה מאחר ועדיין לא הגיע תורנו לצאת ללימודים, אבל גם מפני שרצינו ללמוד תחום שלא היה חיוני להתפתחות הקיבוץ הצעיר.
“עקב כך, החלטנו לעזוב את הקיבוץ כשאני בן 28 ואשתי בת 20, ועלינו לירושלים, למכון מאיר. הרב דב ביגון קיבל אותנו בזרועות פתוחות ובחיוכו הכובש והחם. הוא דאג לנו למגורים בקרבת המכון, ומתוך כך התקבלנו גם במשפחתו על ידי הרבנית נאוה ז”ל שהיתה מבקרת תדירות בדירתנו ומעשירה אותנו מחכמת החיים שלה. חיינו מאד בצמצום. קיבלנו, כשאר הזוגות הצעירים במכון דאז – 4 סך הכל – קצבה של אוכל ממטבח המכון, ומלגה צנועה. עבדתי בעבודות מזדמנות בימי שישי, וכעבור תקופה גם אשתי החלה לעבוד כמזכירה במכון. חשבנו שאנחנו באים ללמוד על היהדות, ולא תארנו לעצמנו שנשאב לעולם התורה והמצוות. החיבור היה כל כך נכון לנו, שטבעי היה פשוט להתחיל לקיים מצוות. הרגשנו שהגענו הביתה, אל עצמנו ואל מה ששייך לנו מאז ומתמיד. נולדנו מחדש”.
מקום האהבה והאמונה
“אחרי שנתיים במכון התחלתי ללמוד הוראה, זכיתי ללמוד עם הרב אבינר פעמיים בשבוע והשתתפתי באופן קבוע בשיעורים של הרב טאו. בנוסף לכך, פעם בשבוע הייתי הולך לרב מרדכי אליהו זצ”ל, כדי להתייעץ איתו לגבי עניינים שונים. כשהגעתי למכון אמרו לי שכדאי להתקדם לאט לאט, ובאמת כמעט לא ידעתי שום דבר על היהדות והתורה, אבל את ההתקדמות האיטית שלי כבר עשיתי לפני כן אז רציתי עכשיו לרוץ. עברו חמש שנים מאז שהייתי בסיני והתחלתי להאמין, וכשהגעתי למכון הרגשתי מיד שזהו זה, זה שלי ושאני רוצה לקיים הכל ועכשיו.
“אחרי שלוש שנים במכון היינו מוכנים להתקדם לשלב הבא. שמענו שיש באלון מורה ישיבה מתאימה להמשך לימוד תורה ומסלול ההוראה. עם שני הילדים שנולדו בינתיים, עברנו לאלון מורה ולמדתי שם ארבע שנים, בהן סיימתי את לימודי ההוראה. נקשרנו מאד לראש הישיבה הרב אליקים לבנון שליט”א ולרבנית אסתר, מהם למדנו רבות בתחומי המשפחתיות, זוגיות וחינוך ילדים. באלון מורה גם המשכתי את ההתחברות שלי אל יהדות עדות המזרח והגיה נכונה. בעיני, חלק מתהליך התשובה הוא לקבל מכל עדה את תרומתה לאומה, ובשבילי בעיקר מעדות המזרח. בשנה האחרונה בישיבה גם למדתי כתיבת סת”ם. כתבתי סת”ם במשך עשרים וחמש שנה, חמישה ספרי תורה והרבה תפילין, מזוזות ומגילות”.
כיצד הגעת מתוך כך לעולם החינוך?
“לאחר שבע שנים של לימוד תורה מצא אותי מנהל ביה”ס בעפרה שחיפש מלמדים, והפציר בי לבוא לנסות ללמד בבי”ס יסודי. הייתי מאד מחובר לכתבי הרב קוק זצ”ל ולעניינים כלליים, וחשבתי שלא מתאים לי ללמד ילדים קטנים. בסופו של דבר הסכמתי, ולשמחתי גיליתי כמה זה מתאים לי. לימדתי בעפרה במשך חמש שנים, ואחר כך בביה”ס היסודי באלון מורה עוד 28 שנה. זכיתי ללמד מאות מילדי ישראל בכיתות א’-ד’, ואני עדיין מלמד אחה”צ בתלמוד תורה את תלמידי כיתה ב’ ומחפש איפה עוד אפשר להשפיע מניסיוני.
“במשך השנים כבשתי לי דרך סלולה ובטוחה שקבלתי מרבותיי ובצרוף ניסיוני, לקרב את ילדי ישראל ולחברם לתורה בעבותות שמחה ואהבה ובגובה עיני חז”ל וישראל סבא. שיטתי היא הליכה עם הזמן ולימוד פרשות השבוע עם רש”י, תוך קריאה בטעמים במשך 3-5 שעות בשבוע. לדעתי, ילד ישראלי צריך לעבור בכל שנה על החומש עם פרושי רש”י מתאימים ונבחרים. כשהגעתי למכון מאיר לא ידעתי כמה חומשים יש בתורה, ומה כתוב בהם. מכון מאיר הוא המקום בו נולדתי והתחברתי עם עצמי, עם עמי ועם המודעות למקומי ולתפקידי בעולם. בשבילי, מכון מאיר הוא המקום הכי חשוב בעולם. מקום האהבה והאמונה”.
