“נולדתי למשפחה מסורתית בחיפה”, מספר יואב אגיון, 25, נשוי ואב לילדה המתגורר בירושלים, אברך בישיבת ‘עטרת כהנים’. “אנחנו חמישה אחים בבית, למדנו במסגרות דתיות, אבל בבית ספר אף פעם לא באמת הסבירו לי למה חשוב לעבוד את ה’, וגם בכללי הייתי טיפוס מרדן, אז בגיל 16 התרחקתי מאוד מהדת. אם להודות על האמת, אצלי זה היה בעיקר בגלל העניין ההשקפתי. אריסטוטליות כזו שבה בורא עולם קיים, אבל לא האמנתי בכך שהוא משגיח עלינו ושמשנה לו מה אנחנו עושים. המצוות נראו מגבילות, ולא הבנתי למה אני צריך לשמור אותן. אם למשל הייתי יודע כמה הקב”ה שמח בהנחת התפילין שלי, זה היה משנה את הכל”.
לצד ההתרחקות, על אילו דברים בכל זאת בחרת להמשיך לשמור?
“הנקודה היחידה שבה לא יכולתי לגעת הייתה יום כיפור, גם בתקופות הכי רחוקות. ובכל זאת, אני יכול לומר שבשנים האלה היה לי טוב, לא הרגשתי ייסורי מצפון, אבל אבא שלי לקח את זה קשה. הוא לא הבין מה עובר עלי. אחרי התיכון התגייסתי לשריון, וכמה חודשים לפני השחרור הייתי הנהג של המ”פ וסרס”פ הפלוגה שלנו שהוצבה בגבול לבנון. באחד הימים המ”פ התקשר וביקש שאגיע, אז יצאתי אליו מכיוון רמת הגולן.
“הייתי עייף מאוד באותה נסיעה, ובשלב מסוים איבדתי את השליטה על הרכב. הרכב סטה מהנתיב, וקרה לי נס כפול. הדרך הייתה מעוקלת, ואם אתה מאבד ריכוז לשנייה אתה יכול להתדרדר לצוק או לסטות לנתיב הנגדי. אני לא יודע איך, אבל לא קרה לי כלום. לשמחתי לא עפתי לצוק אלא לנתיב הנגדי, שבו נסעה משאית ענקית של 15 טון, שפספסה אותי בשנייה. נכנסתי בעמוד, התעוררתי על השוליים, וזו הייתה עבורי חוויה ממש מטלטלת. לוקח הרבה זמן לעכל דבר כזה. הרגשתי שקיבלתי את חיי במתנה”.
לדבריו של יואב התאונה שעבר הותירה עליו רושם עז, וגרמה לו לחשב מסלול מחדש. “לא הבנתי איך יכול להיות שככה ניצלתי, אפילו לא נשרטתי, ופשוט לא מצאתי שום הסבר הגיוני. לא הבנתי איך אני חי, וזה גרם לי לחשוב על כך שכנראה מישהו הציל אותי. זה היה מאוד משמעותי עבורי, כי כמו שאמרתי הייתה לי תפיסה שאומרת שלאלוקים לא אכפת ממך, חלילה, ופתאום הבנתי שאולי יש מישהו בשמיים שכן אכפת לו ממני, והוא מסתכל ומשגיח עלי.
“לאחר כמה חקירות בעקבות התאונה, ביציאה מאחד הבסיסים תפסתי טרמפ ולפני שיצאתי מהרכב ראיתי שהנהג מוציא תפילין ומתחיל להניח. כבר תקופה ארוכה שלא הנחתי תפילין, אבל כנראה כהכרת הטוב לה’ שאלתי אותו אם אוכל להניח גם. היה לי חשק להניח, זה ממש בער בי. ההנחה הזו עשתה לי משהו, ומאותו יום פשוט רציתי לשנות לגמרי את אורחות החיים שלי. לאו דווקא להתחיל לקיים מצוות, אלא בעיקר להשתנות לטובה, להיות בן אדם טוב יותר. כל יום הייתי קם ואומר לעצמי שאני רוצה להיות טוב יותר לחיילים שלי, להורים, לחברים וכו’. הרגשתי שהקב”ה נתן לי לב חדש ועיניים חדשות. התחלתי להסתכל על החיים במבט אמוני, הרגשתי שמישהו נמצא איתי, והדבר שהכי הדהים אותי בכל הסיפור הוא שהרגשתי שהקב”ה נמצא איתי בשינוי שהתחלתי לעשות”.
חי בסרט
“אחרי שהשתחררתי התחלתי לעבוד בשטיפת מכוניות באזור המרכז, במקום בלי חברים ואנשים שמכירים אותי, ושכרתי שם דירה. הייתי צריך את הלבד הזה. יחד עם ההתחזקות התעורר בי רצון חזק ללמוד יותר ויותר תורה, והתחילו לי מחשבות בכיוון של ישיבה. יחד עם זאת גם רציתי ללמוד אגרונומיה, והייתי בקונפליקט גדול מאוד בין הרצון ללמוד בישיבה לבין ללכת לאוניברסיטה. כמה ימים אחרי שעברתי דירה הלכתי לקנות מזוזה לבית החדש, וחיכיתי עד שיגיע תורי. זה היה בבית חב”ד המקומי, התור היה ארוך, ולא הבנתי למה הקב”ה מעכב את זה כל כך. איך שהמחשבה הזו עוברת לי בראש אני מרים את העיניים ורואה סרטון של הרבי מלובביץ’.
“בסרטון ניגש לרבי בחור צעיר ואומר שהוא מתלבט האם ללמוד בישיבה או באוניברסיטה. הייתי בשוק, פשוט בהלם מוחלט. זה בדיוק מה שהעסיק אותי בימים האלה. הרבי אמר לו: ‘לך תלמד תורה במשך שנה, ואז תחליט’. וזהו, ידעתי שמצאתי את התשובה שחיפשתי”.
מה הצעד שעשית לאחר התשובה הברורה שקיבלת?
“החלטתי שאני עוזב את העבודה, לא מתעכב, ומיד נכנס לישיבה. בכלל לא הכרתי את עולם הישיבות, וזה לא היה פשוט עבורי להבין לאן כדאי לי ללכת. בתקופה ההיא הייתי מגיע פעם בשבוע לשמוע שיעור תורה בישיבה דתית לאומית בעיר שבה גרתי, אז התייעצתי עם החבר’ה שם. אמרתי להם שאני מחפש מקום קטן יחסית עם יחס אישי, והם אמרו לי שמכון מאיר זו ישיבה לבעלי תשובה אבל לא כדאי ללכת לשם כי יש שם הרבה אנשים ואין כל כך יחס אישי.
“התחלתי ללמוד בישיבה על בסיס קבוע כי כבר התחברתי לחבר’ה שם, ואחרי כמה ימים נכנסתי לראש הישיבה ואמרתי לו שאשמח ללמוד אצלם. ראש הישיבה אמר לי: ‘פה לומדים גמרא בעיון, זה לא מתאים לך, ואני ממליץ על מכון מאיר’. אמרתי לו שאני לא רוצה ללמוד שם אלא אצלו, אבל הוא לא איפשר לי. לא הסכמתי, רציתי לעשות עוד ‘שאלת רב’ נוספת בעניין אז הלכתי לרב גדול אחר, וגם הוא המליץ לי על המכון. הייתי מתוסכל מכך ששני הרבנים המליצו לי על המכון, מקום שבכלל לא רציתי ללכת אליו, אז החלטתי להגיע ולבדוק את המכון רק כדי שאוכל להגיד שהייתי ולא מתאים לי, ושאוכל לבקש מהם להמליץ לי על ישיבה אחרת.
“להפתעתי הרבה, מה שקרה זה שהגעתי למכון והתאהבתי במקום. דני קיבל אותי עם כזו הארת פנים, ולמרות שלא הכרתי את עולם הישיבות וחטפתי הלם כשנכנסתי לבית המדרש, בזכות אותה אהבה והכלה הצלחתי להישאר. אמנם ממש לא רציתי להגיע למכון מאיר, אבל היום אני יודע שלא הייתי יכול לחזור בתשובה בשום מקום אחר. במכון הכילו אותי, ונתנו לי לגדול. בהתחלה היו לי המון ספקות לגבי התשובה, והם ידעו להכיל את זה. אמרו לי שיש הרבה תלמידים במכון, וזה נכון, אבל למרות זאת יחס כזה אישי אין באף מקום. הרב זיו רווה היה הרב האישי שלי, והוא העניק לי כל כך הרבה. בנוסף לכל הטוב הזה, בזכות המכון גם הכרתי את אשתי, שלמדה במכון אורה, וכך זכינו להקים בית על היסודות שלמדנו במכון, היסודות שמלווים את עם ישראל מיום היווסדו – וימשיכו ללוות אותו לנצח”.
