“נולדתי למשפחה חילונית באשדוד”, מספר ידידיה קיזל, 49, נשוי ואב לשמונה המתגורר בחריש, מנהל מוצר בחברת הייטק. “עד גיל שש גרתי בארץ, ואז ההורים שלי עברו לגרמניה משיקולי פרנסה. גרנו בכפר נידח צפונה מפרנקפורט, כפר קטן שגרו בו רק כמה מאות משפחות. אף שהיינו היהודים היחידים שם הייתה לי ילדות טובה, ולא הרגשתי אנטישמיות. בשנים ההן היה לי ברור שכל חיי אשאר לגור בגרמניה, וגם לא היה לי שום קשר ליהדות. לא כיפור ולא שום דבר. אפילו לא ידעתי לכתוב ולקרוא בעברית. ידעתי שיש אנשים חרדים, אבל חשבנו שזה יעבור להם, שהם מאמינים בשטויות ומתישהו הם יגלו את זה, ושאנחנו נאורים מתקדמים.
“אחרי התיכון למדתי מלונאות, ואז החלטתי לעשות תואר ראשון בארצות הברית. אבל לפני זה גרתי במשך חצי שנה באנגליה. לאנגלים יש זיכרון חי מאוד של השואה ולא פעם דיברו איתי שם על מה שאנחנו הגרמנים עשינו לאנגליה, ובמקרים שבהם היה לי נוח סיפרתי שאני יהודי וזה היה מדהים לראות איך פתאום כל הגישה שלהם השתנתה. כשגרתי באנגליה נשאלתי הרבה פעמים מאיפה אני, וזה עורר אותי לשאלות עמוקות”.
מה תוכל לספר על המתח בין הזהות הגרמנית שלך לבין זו היהודית?
“המתח הזה היה נוכח בחיי, והלך איתי שנים רבות. למשל, כשלמדתי בארה”ב נשאלנו, היהודים, אם נגיע ללימודים ביום כיפור, מבחינתי היה ברור שכן אבל הרבה ענו שלא. גם זה עורר בי שאלות לגבי הזהות שלי. עשיתי תואר ראשון במימון ושני במנהל עסקים בארה”ב, אבל במהלך הלימודים הרגשתי יותר ויותר שאני רוצה לחיות בארץ. הרגשתי שאני לא באמת גרמני, גם אם גרתי שם עד גיל שש. באחת מחופשות הקיץ בלימודים הגעתי לארץ לבדוק אם אוכל לעבוד, אבל היו שאמרו לי: ‘תישאר בארצות הברית, תבוא כשיהיה שלום’, וחלק אמרו: ‘תבוא אחרי עשר שנות ניסיון’.
“במהלך הלימודים פגשתי לא מעט יהודים וישראלים לשעבר שאמרו לי משפטים כמו: ‘כמה הייתי רוצה לגור בארץ אבל אני כבר לא יכול’, ופחדתי שגם אתקע שם. בנוסף לכך הקפדתי לא להיות במערכת יחסים עם אף אחת, כדי שזה לא יקשה עלי לעלות. כשהייתי בן 25 אחותי חזרה בתשובה ועברה לארצות הברית, והתחילו בינינו ויכוחים על יהדות, אלוקים וכו’. בזכות הוויכוחים האלה עלו בי לא מעט שאלות, במבט לאחור זה היה אחד הדברים שהשפיעו ביותר על החזרה שלי בתשובה”.
ירידה לצורך עלייה
“שנתיים לאחר מכן הגעתי לארץ, ברוך ה’. אמרתי לעצמי שעם כל הכבוד לקריירה, היא לא הדבר הכי חשוב. תקופה קצרה אחרי שהגעתי לארץ שמעתי ברדיו, לפני החדשות של שש בבוקר את ‘שמע ישראל’ ופשוט פרצתי בבכי. לא הכרתי את התפילה הזו, בחיים לא שמעתי אותה, אבל בכיתי כמו תינוק כשזה קרה. סך הכל היה לי טוב בארץ, שכרתי דירה בתל אביב, עבדתי בחברת הייטק ברעננה, ומדי פעם הגעתי לבקר בת דודה בעפרה ואצלה ראיתי מה זה שולחן שבת של משפחה. דיברנו הרבה על משמעות החיים, וראיתי כמה זה חסר לי. עבדתי קשה מאוד, ולא פיניתי זמן לדברים האלה. ראיתי שזה קורה לי שוב ושוב שאני מתלהב מדברים רוחניים, ואז חוזר לעבודה, ושגרת החיים משכיחה ממני את זה”.
מה בסופו של דבר הביא אותך לחיי תורה ומצוות?
“בתקופה ההיא התחלתי לעבוד בחברה שהקמתי עם חבר אז היה לי יותר זמן פנוי, והתחלתי ללמוד ב’ראש יהודי’ בתל אביב. השתתפתי שם בשיעורים, אבל זה היה קשה. לא ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית, ובכלל השליטה שלי בשפה לא הייתה משהו. מה שלמדתי נגע בי, הבנתי שיש כאן דברים גדולים, והבנתי שאני לא יכול לבדוק את זה בחצי כוח. שאלתי ב’ראש יהודי’ איפה אפשר ללמוד תורה לעומק, ושם המליצו לי על מכון מאיר. מכרתי את כל הציוד שלי, עזבתי את הדירה, ועברתי לחדר מספר שמונה במכון, עם עוד שמונה אנשים בחדר. מדירה בתל אביב, לבד עם נוף לים, עברתי לחדר הזה במכון.
“המעבר לא היה פשוט בשבילי, וגם אכזבתי הרבה אנשים שעבדתי איתם והאמינו בי, אבל הייתי שלם עם ההחלטה. בעקבות המעבר פירקתי את המיזם שהקמתי עם שותף שלי, וגם להורים שלי זה צרם. הם ניסו לשכנע אותי להמשיך לעבוד כרגיל וללמוד בערבים, הם חששו שאהיה בסגנון מאה שערים. עם הזמן קיבלתי עלי עוד ועוד מצוות, למשל בשלב מסוים עניתי לשיחות בשבת אבל לא הוצאתי, עליתי לרכב אבל לא נהגתי, ולאט לאט נכנסתי לתלם כמו שצריך”.
ללכת עם הלב
“למכון הגעתי באלול”, ממשיך קיזל. “היום אני יודע שבמכון מתפללים לאט מאוד, אבל בשבילי זה היה מהר. אמרתי את זה לרב ביגון, והוא אמר לי שבקרוב מאוד אבין כמה לאט מתפללים במכון. לאחר כמה זמן אמרתי לעצמי שאני מבזבז כל כך הרבה שעות על תפילות, ואני בכלל לא יודע אם יש אלוקים. בשלב ההוא שמתי את הרגש בצד, ובאתי כדי לבדוק אם אני מאמין באלוקים, אם נכון לחיות לפי הדרכת התורה. התייחסתי לזה כאילו שאני מגיע לקורסים באוניברסיטה. מאוד נהניתי מהשירה למשל, אבל רציתי לבחור בתורה בזכות השכל ולא בגלל הרגש”.
לאחר תקופת הבדיקה, מתי החלטת שאתה צולל פנימה?
“הייתי ככה במשך כמה חודשים, ואז נפל לי האסימון שאני כל הזמן על הגדר. הרגשתי שאני לומד עוד ועוד חומר, אבל לא יכולתי לומר שיותר האמנתי. מעבר לכך, הסתכלתי על העולם הדתי וראיתי דברים שלא כל כך היו נראים לי בו, אבל הבנתי שגם על העולם החילוני אני יכול להגיד את זה. בנקודה הזו קלטתי שאני לא יכול לשבת על הגדר ולשפוט את העניין רק מהשכל, ולהגיד אם זה אמת בעיני או לא. הרגשתי שאני חייב לתת לרגש שלי לעבוד. אם שירי סעודה שלישית נוגעים בי, אז כנראה שיש בזה משהו. האמונה, אין מה לעשות, היא מעבר לשכל. זמן קצר לאחר מכן שאלתי את הרב עוזי ביננפלד שאלה באמונה ובעקבות כך הוא הציע לי שידוך, אמרתי לו שאני עדיין לא יודע אם יש אלוקים או לא ולכן מרגיש עדיין לא מוכן, אבל הוא ענה שזה לא חשוב, ושידוך דווקא עוזר לקבלת ההחלטות. שלושה חודשים לאחר מכן פניתי אליו, וחצי שנה אחר כך התחתנתי עם הבחורה שהוא הציע לי. ובאמת, לאט לאט הרגשתי והבנתי שאני מאמין, שאני במקום הנכון.
“למדתי שנה וחצי במכון, רציתי להמשיך ללמוד עוד. רציתי להצטיין בלימודי הקודש, כהרגלי בכל מה שעשיתי, ורציתי למסור נפש על התורה. אשתי, לעומת זאת, רצתה שנכיר יותר, שיהיה לה בעל בבית, וחזרתי לעבוד… “לקח לי כמה שנים, להבין שזה לא מה שהקב”ה רוצה ממני. ממש קינאתי בחברים שלי שעדיין למדו. הרגשתי שעדיין חסר לי המון ידע. אבל עם זאת הבנתי שיש דרכים רבות לעבוד את ה’, ושיש עניין גדול במה שאני עושה. לכל אחד יש מקום שבו הוא צריך להאיר את האור שלו, וזה אחד הדברים החשובים והמיוחדים שלמדתי במכון”.
