“נולדתי למשפחה דתית לאומית בירושלים”, מספר הרב מנחם נוביק, 42, נשוי ואב לתשעה, רב הישוב משכיות וראש מדרשת ‘בינת בקעת הירדן’. “כשהייתי בן תשע עברנו לאפרת, שם למדתי עד כיתה ח’, ובט’ התחלתי בנתיב מאיר. אחרי חצי שנה העיפו אותי משם, עברתי לישיבה בבית אל, ובאמצע כיתה י’ עברתי לישיבת נווה שמואל באפרת. בכיתה י”ב העיפו אותי גם משם, ובשמינית למדתי במכינה בנוקדים וגם עשיתי בגרויות. כפי שאפשר להבין הייתי נער די שובב, וגם מבחינה דתית הייתי די חלש. אם אתה לא בונה עולם רוחני איתן, ולי ולחברים שלי לא היה כזה, אתה נופל. אין ואקום. לצערי בחינוך שקיבלנו לא זכינו לבניית עולם רוחני יציב ועמוק, עם זאת חשוב לי להדגיש שהקשר האוהב והחם עם הורי ומשפחתי היו המשענת החזקה שלי כל חיי והיוו חלק משמעותי מתהליך התשובה שלי בהמשך הדרך.
“לקראת סוף השמינית הורדתי את הכיפה, והפסקתי לבוא לתפילות. יחד עם זאת, עד אז לא הסכמתי לחלל שבת. אם חברים שלי היו רואים סרטים בשבת לא הייתי יושב איתם. לא הייתי דוס גדול, אבל גם לא יכולתי להיות מזויף. כמה שבועות לאחר מכן הרגשתי שהשבתות חונקות אותי, שאני אפילו לא יכול לשמור עוד שבת אחת, ואמרתי לחברים שלי שהחל מהשבת הקרובה אני מפסיק לשמור שבת. כמה שבועות לאחר מכן לבשתי ג’ינס אחרי הסעודה, ונסענו לבלות בירושלים. מאוד פחדתי שיקרה לי משהו רע, אבל יחד עם זאת גם היה בזה משהו כיף ומשחרר. שנים לאחר מכן הבנתי שהיום שבו התחלתי לחזור בתשובה הוא היום שבו הורדתי את הכיפה. אני לא ממליץ על זה לאף אחד, אבל ברור לי שזו פשוט הייתה צעקה. לא יכולתי עם הבינוניות הזו, הנשמה שלי דרשה משהו הרבה יותר אמיתי ועמוק”.
כיפת ברזל
“אחרי נוקדים עברתי למכינה ביתיר, כי החלטתי לתת צ’אנס אחרון ליהדות. עם זאת לצערי לא למדתי שם ברצינות, זה היה יותר כדי למשוך זמן עד הגיוס, וגם משם העיפו אותי. נותרו מספר חודשים עד יום הגיוס אז טסתי לטייל ולעבוד בכמה מדינות בעולם, ולאחר מכן התגייסתי לסיירת נח”ל. הייתי ביציאה מלבנון, בחומת מגן, באינתיפאדה, ועברנו דברים מאוד לא פשוטים. הרבה אנשים שהכרתי, חברים ושכנים, נהרגו ונפצעו בתקופה הזו. אחרי תשעה חודשים בצבא העיפו אותי גם מהפלס”ר, כי למרות שהייתי מאוד מורעל היו לי לא מעט בעיות משמעת. זה היה מכה קשה לאגו מבחינתי. מהפלס”ר עברתי לפלחו”ד 50, מה שנקרא נח”ל מוצנח, ושם היו הרבה תורנויות מטבח ושמירה בש”ג, וזה שבר אותי”.
כיצד נראה בתקופה זו של חייך החיבור לתורה ולמצוות?
“זה היה עניין די שולי מבחינתי. לא כל כך עסקתי בזה, אפשר להגיד שדי השארתי את העניין הזה מאחור. אחרי השחרור טסתי לעבוד במנהטן, וגם עישנתי שם כל מיני דברים. עבדתי קשה מאוד, הרגשתי שאני שחוק, ובכללי לא הייתי כל כך שמח. החלטתי לחסוך כמה שיותר כסף, ולצאת לטיול של שנתיים – המזרח הרחוק, דרום אמריקה, מה שיזרום. היו לי חלומות גדולים, אבל עמוק בפנים הרגשתי חושך. דיכאון. וכמובן שהעישונים לא עזרו לזה, אלא רק החמירו את המצב.
“לאחר תקופה מסוימת בארצות הברית יצאתי לטיול חוצה צפון אמריקה, ובמהלכו התחילו לבצבץ אצלי ניצנים של תשובה אבל לא הבאתי אותם לכדי מימוש. התכנון היה להמשיך לדרום אמריקה, אבל לפני כן החלטתי לחזור לארץ לחתונה של בן דוד שלי ואז להתחיל את הטיול הגדול. הגעתי ביום החתונה, ואנשים היו בהלם. אפילו אמא שלי לא ידעה שאני מגיע. באותם ימים הייתי בבלבול גדול כי היה לי קשר מאוד רציני עם מישהי בתקופת הצבא, והתלבטתי אם לחזור אליה או לנסוע לחו”ל, ובסופו של דבר החלטתי לטוס עם חבר לברזיל. הכל היה סגור, תכננו שהוא יטוס מעט לפני, והייתי אמור להצטרף אליו שבועיים לאחר מכן.
“אמנם היו לי תכנונים מאוד ברורים, אבל הקב”ה רצה אחרת. לאחר חמש שנים שהלכתי בלי כיפה, חוץ מבבית כדי לכבד את ההורים, פתאום הרגשתי חשק עז לשים אותה. הייתי בשבת אצל ההורים, ובמוצאי אותה שבת הלכתי למסיבת הפרידה מאותו חבר שתכננתי לטייל איתו. יצאתי מהבית של ההורים, באתי להוריד את הכיפה כרגיל ולשים אותה בכיס, ופתאום קול פנימי עמוק אמר לי: ‘גמרנו עם המשחקים, אתה לא מוריד את הכיפה יותר’. לא הבנתי מאיפה זה הגיע, אבל זרמתי עם זה. כשהגעתי למסיבה כל החבר’ה הסתכלו עלי ולא האמינו למה שהם ראו. חלקם גם שאלו מה נסגר איתי. היום אני יודע שזה הרגע שהחזיר אותי לעצמי, לאלוהים. שנים אחר כך למדתי שהרב קוק כותב שהתשובה הפתאומית היא כמו ברק שמכה אותך ברגע התעוררות של ודאות, וזה פשוט נדבק בך. בתקופה שלאחר מכן עדיין לא התפללתי, לא תפילין, לא ציצית, כמעט כלום, אבל הכיפה כבר לא ירדה יותר. כמה ימים לאחר מכן ביטלתי את הטיסה. תוך זמן מאוד קצר הבנתי שאני לא מחפש את זה, ושהחיים שלי הולכים להשתנות לחלוטין”.
האיש מן הבקעה
“רציתי להתחזק, הרגשתי שזה הדבר הנכון, ודוד שלי המליץ לי ללמוד במכון מאיר. זרמתי עם ההמלצה שלו, והגעתי למכון. עד היום אני זוכר איך נכנסתי בפחד גדול. במשך ארבע שנים בישיבה התיכונית עשיתי כל מה שיכולתי כדי לברוח מבית המדרש, מאוד סבלתי בו, והנה עכשיו אני נכנס מרצון. בכניסה למכון נתקפתי ברצון עז לברוח משם, אבל החלטתי להישאר. לא הכרתי אף אחד ושאלתי מי האחראי כאן, אמרו לי שהרב ביגון, אז ניגשתי אליו. אמרתי לו: ‘חזרתי בתשובה, וחשבתי ללמוד כאן’. הרב זיהה את החששות שלי ואמר לי: ‘גם אני חזרתי בתשובה, אל תדאג, אתה יכול ללמוד כאן בשמחה’.
“אחרי מספר חודשים במכון פגשתי את אשתי, שבאה מבית תורני ולמדה במכון אורה, וסך הכל למדתי במשך שנתיים במכון. לאחר מכן רציתי ללמוד במרכז הרב אבל לא היה כל כך מקובל אז שחבר’ה מהמכון עוברים לשם, אז התחלתי שם בשיעור א’ למרות שהייתי גדול מהחבר’ה בשבע שנים. בסופו של דבר רשמו אותי שם כאברך מן המניין, וסך הכל למדתי במרכז במשך חמש שנים אשר מתוכן זכיתי ללמוד מרבי אברום שפירא זצ”ל בשנתיים האחרונות של חייו. במרכז היו לי שם תקופות קשות מאוד, אבל יחד עם זאת ובזכות כך גם התקדמתי מאוד. באתי מעולם אחר, וזה היה מאוד זר לי. הרבה פעמים הייתי מגיע לשער של הישיבה ורוצה להסתובב וללכת. לאחר הלימודים במרכז למדתי במשך שש שנים בהר המור, שם נקשרתי מאוד לרב מרדכי שטרנברג שאני עדיין מאוד כאוב על מותו, ובמהלך השנים הללו ניגשתי למבחני רבנות וקיבלתי סמיכה.
“זכינו להקים בית כנסת ולהעביר שיעורים בהר חומה, ולאחר מכן עברנו לישוב משכיות בבקעת הירדן והתחלתי לכהן כרב הישוב. המשכתי ללמוד, סיימתי כושר לרבנות עיר, וכיום אני לומד גם לדיינות. עיקר הפעילות שלנו בשנים האחרונות היא בבקעת הירדן, וגם פתחנו באזור מדרשה חדשה לבנות. אנחנו מרגישים שליחות גדולה בבקעה. אשתי מנהלת את חטיבת הביניים בבית שאן, ואנחנו גם יועצים לזוגות. אני מלווה חתנים ואשתי מדריכה כלות, ובאופן כללי רואים שיש המון מה לעשות באזור שאנו גרים בו. במכון מאיר למדתי את חשיבות הפצת אור ה’ באהבה ובאמונה, וזה בעצם מה שאני משתדל לעשות כל חיי”.
