לו. הוספת חדר לדירה

זיכנו הקב”ה להרחיב את גבולנו, ועתה אנו עומדים לפני סיום הרחבת דירתנו. מכיוון שבעוד מספר ימים נשוב לדירה, בדקנו איזו ברכה נצטרך לברך בסיום השיפוץ אם בכלל, כמו כן, האם צריכים אנו לעשות חנוכת-בית.

א. סעודת חנוכת–בית

המקור לחנוכת הבית נלמד מדברי הכתוב בעניין סוגי האנשים אשר אינם יוצאים למלחמה, בין אלו נמנים אותם האנשים אשר לא חנכו את ביתם, וכך נאמר (דברים כ, ה): ודברו השֹטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישֹב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו”.

מכאן מדייק התלמוד הירושלמי (סוטה ח, ד) שכל זה מיירי רק באדם שיש לו חובה לחנוך את ביתו, וז”ל: “יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חנכו את שמצווה לחנכו, יצא זה
שאינו מצווה לחנכו”.

עוד מצינו בעניין זה של חינוך-הבית בזוהר (ויקרא) אגב עיסוקו בחנוכת המשכן, בשאילתות דרב-אחאי גאון (בראשית) שם מבואר שהקב”ה ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי וכמעשהו אנו חונכים בגמר המלאכה את הבית ובפסיקתא רבתי (ב, אות ז) בעניין חנוכת ברייתו של עולם.

אלא דיש לעיין האם בבית ששופץ שייך הדין של חנוכת-בית, שהרי הוא כבר נחנך בעבר. המשנה במסכת סוטה (ח, ג) אומרת כי לדעת רבי יהודה ישנו מקרה נוסף בו אדם אינו חוזר מהמלחמה והוא: “רבי יהודה אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר” וביאר רש”י (סוטה מג, א, ד”ה ‘על מכונו’) שמיירי ש”סתרו ובנאו במדה ראשונה אינו חוזר דלאו חדש הוא, הואיל ולא חידש להוסיף עליו ואפילו אצלו אינו חדש וגרע מהלוקח והיורש”. אלא שמצינו בגמרא (שם מד, א) דאם הוסיף בו שורה של אבנים או בגובה או בעובי, לא חשיב על מכונו אלא קרי בית-חדש (“דימוס אחד”).

כדברי התלמוד הבבלי מצינו אף בתלמוד הירושלמי (סוטה ח, ז): “תני רבי יודה אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר, סדו בסיד ופתח בו חלונות לא היה חוזר, היה גדול ועשאו קטן חוזר”
ומסביר קרבן-העדה שמשמע דחידש דבר, אין הכוונה לצביעת החדר או הוספת חלון, אלא שחידש “בגוף הבניין דבר”.

נראה כי המשנה-למלך (מלכים ו, ח) הולך בעקבות רבי-יהודה. ועיין בפירוש המשניות לרמב”ם (סוטה ח, ו) דכתב דאין הלכה כרבי-יהודה. וקשה, שכן גם בגמרא פירשו את דברי ר”י וגם בירושלמי שקלו וטרו בהם, ואם אין הלכה כר”י, לא הוו מפרשי דבריו. יוצא דלדעת הרמב”ם והחיד”א (שו”ת חיים-שאל א, פא) הבונה בית על מכונו היה חוזר מהמלחמה (אף בלא שינוי משמעותי). לפיכך יוצא דיש לעשות חנוכת-בית אף בלא שינוי משמעותי כהוספת-חדר וכל-שכן אם מוסיף שיש לעשות.

בעניין תוקף החיוב של הסעודה בחנוכת-הבית, כתב המהר”ם (הובא במרדכי תתקיט) דזוהי סעודת-רשות. אולם אין זו דעת כל-הפוסקים, כפי שנראה לקמן. הים-של-שלמה (בבא-קמא ז, סימן לז) מבאר דאם ישנה דרשה בסעודת חנוכת-הבית, הופכת הסעודת להיות סעודת-מצווה וז”ל:

כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מרעות ושמחה, אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצווה, או לפרסם הנס-קרוי סעודת מצווה… אבל סעודת חינוך-הבית בודאי הוא דרך מרעות (ואינו מצווה)… ומכל מקום נראה, מי שהוא ירא אלקים ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצוות וליתן שבח למקום… ולא הניח מתחילה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג קלות-ראש, אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו ולומר בו דברי-תורה ולדרוש בו מעין המאורע, שפיר הוא סעודת מצווה…

כלומר, דברי התורה הנאמרים בסעודת חנוכת הבית נותנים לה תוקף של סעודת מצווה. ניתן אף לומר שזוהי סעודת-מצווה שכוונתה “לפרסם הנס או המצווה”, כפי שמצינו בסעודת פדיון הבן וסיום מסכת. אלא דראוי להוסיף דכל זה הוא דווקא בארץ-ישראל, כפי שהבאנו לעיל בשם הירושלמי במסכת סוטה, וכ”פ בשו”ת באר-שבע (ע) דבארץ-ישראל ישנה מצווה בחנוכת-הבית ואלו דבריו:

נשאלתי מי שנדר שלא ילך לסעודת הרשות כי אם דוקא לסעודת מצווה אם מותר לו לילך לסעודה שעושין לחינוך הבית או לא.

וזהו תשובתי. יראה שיש לחלק בדבר אם הוא בארץ ישראל אז נקרא סעודת מצווה אבל בחוצה לארץ נקרא סעודת הרשות וראיה מהא דגרסינן בירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה וז”ל: “יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר ת”ל ולא חנכו את שמצווה לחנכו יצא זה שאינו מצווה לחנכו” עכ”ל. כן פסק הרמב”ם בפ”ז מהלכות מלכים וכי תימא נהי דחינוך הבית גופיה בארץ ישראל הוא מצווה מיהו הסעודה שעושין עליו מאן יימא שהיא מצווה.

יש לומר כבר כתב נמוקי יוסף בפרק יש נוחלין על הא דתניא ר”א הגדול אומר כיון שהגיע ט”ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה כו’ וז”ל: “ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצווה היו עושין שמחה גדולה וכו’ מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצווה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי”ט” עכ”ל…

ראוי לציין שכן שנינו בגמרא (בבא-קמא קא, ב) דבניין בית בארץ-ישראל יש בו משום מצוות ישוב ארץ-ישראל. וכן-פסקו בשו”ת חתם-סופר (יורה-דעה קלח), המגן-אברהם (אורח-חיים תקסח, ה), הבאר-היטב (יורה-דעה ריז, לב) והפתחי-תשובה (שם, טז). לפי דברינו עולה דבנידון-דידן, דמיירי בארץ-ישראל ויאמרו בה דברי-תורה דזוהי סעודת-מצווה, והטעם דהארכנו בזה, משום שיש בזה מספר נפקא-מינות להלכה:

א.  אדם שקידש אשה ואמר לה ‘הרי את מקודשת לי על-מנת שתאכלי עמי היום בסעודת מצווה, ואכלו בסעודה של חינוך-הבית (תורה לשמה תפב).

ב.  אדם שנודר שלא לילך לסעודת רשות. האם מותר לו לילך לסעודה שעושין לחנוך-הבית.

ג.   השתתפות אבל בסעודה זו[1].

בטעם מצווה זו של חינוך-הבית, כתב הציץ-אליעזר (י, לב): “עצם המצווה היא הסעודה, בכדי לחבב ולהדר את אלו המצוות, ולהודות לה’ ברוב עם שזיכהו לכך”. ובתורה-לשמה (תפד) כתב ד”כל טעם הסעודה שעושה זה לכבודו יתברך, שזיכהו בחסד זה, ולפרסם טובו וחסדו יתברך, גם הוא לסימנא טבא… יאמרו שירות ותשבחות, ויזמינו ת”ח בה, שיאמרו ד”ת תחלת כל דבר… קודם שיברכו ויאכלו. ואחר הדרשה יברכו ויאכלו ויאמרו שירות ותשבחות לאל יתברך כמנהגן של ישראל…”.

אמנם להלכה ראוי לעשות סעודת מצווה בעת חינוך-הבית (וכ”כ לי הגר”א נבנצל: “אין זה חיוב, אבל זו סעודת מצווה”), אלא דיש פוסקים שסוברים שאין-צריך לעשות סעודה זו, וביניהם הבן-איש-חי (ראה ז).

ב. ברכת שהחיינו או הטוב והמטיב

המשנה במסכת ברכות (ט, ג) אומרת: “בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר: ברוך שהחיינו”. ומבואר בגמרא (נט, ב) דאם יש לו שותפים: “שלו ושל אחרים, אומר הטוב והמטיב”. נראה דיש-לומר כי אפילו עתה אם חידש את הבית והוסיף חדר דצריך הוא לברך ברכות אלו, כפי שכותב מרן (אורח-חיים רכג, ג): “בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם, שהחיינו, ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים, אם הם חדשים לו, שלא היו אלו שלו מעולם, ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן”.[2] ובספר שאילת חמדת-צבי (טז) ביאר, שברכה זו היא מכלל מה שאמרו, שאסור לו לאדם שיהנה מהעולם-הזה בלי ברכה.

על דבריו של מרן כותב המשנה-ברורה (שם יא) ד”אם יש לו שותפות בגוה כ”א מהשותפים מברך הטוב והמטיב” וכ”פ האשכנזים שיש לברך בקניית הדירה או בהרחבתה אף בלא בגד או פרי חדש. ועיין עוד באליה-רבה (רכג, ח) ובשו”ת חתם-סופר (אורח-חיים קנו). לפי זה יוצא דאם מתגוררים בדירה עוד נפשות (כמשפחתו) דיש לברך הטוב-והמטיב.

אלא שראיתי שהחיי-אדם (כלל סב, ב) כותב ש”אם קנה כלים חשובים שמשתמש בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב… ואם קנה או בנה בית, אפילו יש לו כיוצא בו, מברך שהחיינו, אע”ג שמשתמש ג”כ הוא ובני ביתו. וא”כ היה ראוי לברך הטוב והמטיב? נ”ל, דשאני הכא, שהוא מחוייב ליתן בית לאשתו ובניו, משא”כ בקנה כלים חשובים שישתמשו בהם בני ביתו, שאין זה מצד החיוב”.

לפי זה גם במשפחה שקנתה דירה יברך בעל-הבית שהחיינו[3]. ועיין בביאור-הלכה (רכג, ד”ה ‘בנה בית חדש’) שדוחה זאת, שכן הוא אינו חייב לקנות דירה לאשתו אלא רשאי לשכור. וכן מזונות בניו שמעל גיל שש הם בכלל צדקה, ובודאי שהבית שקנה בעבורם הוא טובה גמורה אם זו דירת מגורים לו ולמשפחתו.

לעומת דעות אלו בפוסקים האשכנזים, לדעת הספרדים כל-אחד מהשותפים לוקח בגד או פרי-חדש בזמן סעודת חנוכת הבית ומברכים עליו שהחיינו ומכוונים לפטור גם את הבית. וכן-כתב בכף-
החיים (רכג, ד”ה ‘טוב’): “… והא דלא נהגו לברך על הבית אלא פוטרין אותו בדבר אחר, נראה שחוששין לדברי הרשב”א סי’ רמה שהביא ב”י שכתב דלא נהגו לברך יעו”ש”, וכן-כתב הבן-איש-חי (ראה ו): “ועתה נהגו שאין מברכים שהחיינו על הבית אלא עושים לו חינוך בסעודה להודות לה’ על הטובה הקיימת הזאת ויש סמך לסעודה מדברי רז”ל במדרש, ולכך נקראת סעודה של מצווה ונהגו שילבוש בעל-הבית בגד-חדש בתוך אותה סעודה ויברך עליו שהחיינו ויכוון על הבית”[4] וכ”כ בשובע-שמחות.

דין זה שבררנו, כי על הנכנס לדירה החדשה לברך ברכה, שייך אף במשפץ את דירתו ומרחיבה: “וכל שכן אם הוסיף חדר מגורים אע”פ שהיה השטח ששם ברשותו אלא ששימש כחצר או מחסן והשתא הוסיף על בנייתו, וכמו כן אם שיפץ את דירת מגוריו באופן ששינה את צורת חדריו[5] וכדו’, אך כל זה אם שמח בזה הרבה” (פסקי תשובות רכג, ד).

העולה לדינא, דאם זו דירת מגורים לו ולמשפחתו, לאשכנזים יברך הטוב-והמטיב, ואילו לספרדים יברך שהחיינו על בגד או פרי-חדש וכ”כ לי הגר”א נבנצל. לפיכך ברכנו הטוב והמטיב, קבענו מזוזות וקיימנו סעודת מצווה עם דברי-תורה להודות להקב”ה.

נראה כי טוב וראוי לסכם עניין זה, בדברי מדרש-תנחומא (בראשית ד) הדן על עצם הברכה בחנוכת-הבית:

ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך, כך שנו רבותינו ז”ל הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו… הוי אומר שכשם שהאדם מברך להקב”ה כך ה’ מברכו… לפיכך הבונה בית חדש והקונה כלי חדשים צריך לברך, שכשברא הקב”ה עולמו מה כתיב שם: “ויברך אלקים את יום השביעי” (בראשית ב, ג), וכן כשברא את החיות ואת העופות: “ויברך אֹתם אלקים” (בראשית א, כח) וכן באדם (בראשית ה, ב): “ויברך אֹתם ויקרא את שמם אדם”.

[1]   ועיין בשו”ת אגרות-משה (יורה-דעה ג, קסא) דהכריע דאין לאבל ללכת לסעודת חינוך-הבית תוך י”ב חודש, ויתכן לומר דתשובתו מיירי רק בחוץ-לארץ דאין זו סעודת מצווה כפי שביארנו לעיל.

[2]   עוד בעניין שיטת מרן, עיין בילקוט-יוסף רכג, הערה ב (עמוד תקצז).

[3]   וכן מצדד להלכה בספר פסקי תשובות על המשנה-ברורה (רכג, הערה 26).

[4]   המעיין בדברי הבן-איש-חי בסעיף הבא יראה דמפורש דכל זה מיירי בברכה, אך לעניין סעודה, אין-צריך לברך אם הוסיף חדר.

[5]   שו”ת בצל-החכמה (ד, מט).