האם מותר לטלטל טלפון סלולרי לצורך צפיה בשעה? הרב אלחנן פרינץ עונה

האם מותר לטלטל בשבת טלפון סלולרי על מנת להביט בשעון המופיע על הצג בכדי לדעת את השעה? האם מותר להזיז את הטלפון הסלולרי בשבת כאשר מסדרים את החדר? האם מותר לקחתו לבית-החולים, כאשר מתפנים עם אמבולנס? במאמר זה, ננסה להבין איזה גדר מוקצה הוא נחשב, ומהן ההשלכות מההגדרה.

א. גדרי מוקצה מחמת חסרון כיס

כדי שדבר יוגדר כמוקצה מחמת חסרון-כיס, נאמר בגמרא (שבת קכג, א) שצריך שהאדם יקפיד עליו שלא ייפגם, כגון: סכין של מילה או שחיטה, מצלמת וידאו וכו’. אלא שהגמרא מוסיפה תנאי נוסף והוא “דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום”, ומסביר רש”י על אתר “קפיד עליהם האומן שלא יתלכלכו ולא יתעקמו, ועקב כך מייחד להם מקום” ומוסיף רש”י בעמוד הבא “דהנך קפיד עלייהו, ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחרת”. כלומר, כל החשש הוא שהכלי ייפגם, ועל מנת למנוע זאת שומרים עליו שמירה מעולה ביותר, וזה מתבטא בהנחתו במקום מיוחד.

אלא שלפי זה טלפון סלולרי אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, שכן בימינו בני אדם אינם מקפידים עליו במידה כזו, וכן אין לו מקום מיוחד בו אנו מניחים אותו (פעם במטבח ופעם בסלון וכו’. ובייחוד אם יש להם ביטוח) ואפילו הוא יוקרתי, עם מצלמה וכדומה, ששומרים עליו מפני הקטנים שלא יקלקלוהו, ולכן מניחים אותו במקום גבוה בבית, עדיין נראה לי שהוא לא יוגדר כחסרון-כיס, שכן ניתן להשתמש בו לדברים מותרים, כגון שעון, ומצינו ברש”י דאחד התנאים הוא “דלא חזו למלאכה אחרת”.

כמו כן, כל הדוגמאות אשר הובאו בגמרא במסכת שבת לגדר של מוקצה מחמת חסרון-כיס, הם כלים שמלאכתם לאיסור, ומדברי המגן-אברהם (שח, ג) משמע שהוא הדין גם בכלי שמלאכתו להיתר והוא יקר. נראה דרוב הטלפונים הסלולריים היום אינם מוגדרים כיקרים, ועוד דרובא דעלמא לא מייחדים להם מקום מוגדר, וייחוד מקום הוא תנאי הכרחי כדי שיהא מוקצה מחמת חסרון כיס (שער-הציון שי, יט, בשם הבית-מאיר) כפי שאומרת הגמרא “קפיד עלייהו ומייחד להו מקום”.[1]

כמו כן, כותב המשנה-ברורה (שח, ח) בעניין חסרון-כיס: “ונראה דאם בימות החול הוא זהיר להניעה ממקומה, כדי שלא תפסד ותתקלקל, ממילא הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלה” ודבר זה אינו שייך לגבי פלאפון רגיל, אשר בו אין הקפדה בהזזתו וטלטלו ביום-יום.

אולם נראה כי אף אם לאדם יש סלולרי יקר מאד, ומקפיד להניחו במקום מוגדר[2], שהדרך בה יוכל לטלטלו בשבת היא על-ידי שיפקיעו מהיותו מוקצה מבעוד יום, כפי ששנינו בגמרא (שבת מט, ב) שנסרים של אומן אסורים אלא אם-כן חישב לתת עליהם פת לאורחין. לפי זה, על-ידי מחשבה מבעוד יום יכול הוא להפקיע את שם המוקצה, וכן פסק השולחן-ערוך (רנט, א): “מוכין שטמן בהם דרך מקרה – אסור לטלטלן… ואם ייחדן לכך – מותר לטלטלן”. וכן פסק במקום אחר (שח, כו): “נסרים של בעל הבית, מותר לטלטלן; ושל אומן, אסור אלא אם-כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר”.[3] אם לא הפקיע (את הפלאפון היקר) על-ידי מחשבה מבעוד יום דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס ויהיה “אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו” (שולחן-ערוך שח, א).

השמירת-שבת כהלכתה (כ) מסכם את דין ייחוד מוקצה וכותב (כ, כג): “מוקצה מחמת חסרון כיס שייחדו מבעוד יום לשימוש קבוע המותר בשבת – מותר לטלטלו, ודי לייחדו מבעוד יום במחשבה”. במצב שלא ייחדו הדרך היחידה בה יהיה עתה ניתן להזיז את המוקצה מחמת חסרון-כיס (פלאפון עם מצלמה) היא על-ידי טלטול מן הצד (מגן-אברהם א, והביאו המשנה-ברורה ה). בהגהות רעק”א (שח, ה) התיר אף על-ידי ככר או תינוק, אך בשו”ת רקע”א (כב) אסר בחסרון כיס על-ידי ככר או תינוק.

ב. כלי שמלאכתו לאיסור

במציאות בה הסלולרי הוא סטנדרטי, כלומר, אינו יקר, אזי יהיה לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור. שהגדרתו היא: כלי המשמש לצורך עשיית מלאכה אסורה, (כגון: מספרים לגזור, עט לכתוב וכו’). בגמרא (שבת קכד, א) מתוארת השתלשלות גזירת טלטול כלים בימי נחמיה בן חכליה, מתוך כך נחלקו אביי ורבא לגבי היתר הטלטול של כלי שמלאכתו לאסור וכלי שמלאכתו להיתר: “אמר רבא: לצורך – דבר שמלאכתו להיתר, בין לצורך גופו בין לצורך מקומו. שלא לצורך – ואפילו מחמה לצל. ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו – אין, מחמה לצל – לא” לעומתו אביי סובר כי “חזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו – אין, לצורך מקומו – לא”.

להלכה פסקו הראשונים והאחרונים כדעת רבא, וזו לשונו של הרמב”ם (שבת כה, ג): “כל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור”. וכן כתב מרן (שח, ג): “כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו… בין לצורך גופו… בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה. אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם, אסור”.

לפיכך, אם צריך את השולחן או שעליו נמצא הפלאפון יכול להזיזו משם שכן זה חשיב לצורך מקומו, ואם צריך לראות מה השעה יכול לעיין בסלולרי שכן זה לצורך גופו. אמנם מצינו מחלוקת בעניין
כלי שמלאכתו לאיסור האם ניתן להשתמש בזה לכתחילה לצורך גופו ומקומו או שעדיף להימנע
מכך בשבת.

יסודה של המחלוקת האם ההיתר לטלטל לצורך גופו או מקומו הינו היתר משום שיש לחקור אם ההיתר בכלי שמלאכתו לאיסור משמעו שאין כאן כלל מוקצה ומותר לכתחילה לטלטלו לצורך היתר (והטעם דאסרו מחמה לצל הוא כדי שיהא היכר שלא יבוא לעשות מלאכה), או שמא עדיין לכלי שמלאכתו לאיסור ישנו
גדר של מוקצה, וכל ההיתר לצורך גופו או מקומו הוא רק כדי להקל על האדם בפעולה שמצד עצמה היא מותרת.

מהמשנה-ברורה (שח, יב) ומכף-החיים (כב) משמע שאין זה היתר גורף שכן אם יש לו כלי היתר לאותו תשמיש אסור לו להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור: “ומיירי שאין לו כלי היתר לתשמיש זה דאל”ה אין לו להשתמש בכלי זה” ובשער-הציון (יג) הביא לכך ראיה מהגמרא (שבת קכד, ב)[4].

אולם בקצות-השלחן (קח, יד) ובשו”ת תפילה-למשה (יז) חלקו על המשנה-ברורה וכתבו שטלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו הוא היתר גמור וכן איתא במהרש”ם (דעת-תורה ג, בשם תו”ש) ועיין בספר בית-ישי (א, יד, הערה ב) אשר דחה את ראייתו של שער-הציון מנשיאת קורבן על המקלות.

אמנם בשמירת-שבת כהלכתה (כ, ח) הכריע לחומרא כמשנה-ברורה. אך בהערתו (יט) הקשה על דברי המשנה-ברורה והביא אחרונים נוספים החולקים עליו, שכן הראיה מהגמרא תמוהה, משום שאין הלכה כרבי אליעזר שממנה ניסה ללמוד המשנה-ברורה.

מצאתי כי בשו”ת אגרות-משה (אורח-חיים ה, כא) כתב לבאר העניין, כי אם אין טורח רב בהשגת כלי היתר, ודאי רצוי שיעשה הפעולה על-ידי ההיתר, אך כשאין כלי היתר או שצריך להתאמץ להשיגו יכול להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור. וכן בשו”ת חשב האפוד (ג, פ) כתב דאין להחמיר הרבה, ואפילו יש לו רק קצת צורך לטלטל, יכול להקל לצורך גופו ומקומו.

מתוך כך, נראה שיכול לטלטל את הסלולרי על מנת לעיין בו רק אם אין לו שעון בהישג יד, דבר שאינו שכיח. דמצוי שיש בכל בית מספר שעונים. אולם המציאות להזיז את הסלולרי לצורך מקומו הינה דבר שכיח, שכן פעמים לאחר כניסת השבת הוא נשכח על השיש, על השולחן או על הספה בסלון.

אם רוצה להזיז את הפלאפון כדי שהבית יהיה יותר מסודר, כגון: שמתבייש מפני האורחים שהפלאפון מונח במקום מרכזי בסלון, מיקרי צורך מקומו[5] (ועיין בשו”ת אז-נדברו ח, ל וכן באר-משה ח, ל, דכתבו דההיתר הוא רק בחדר הסלון).

ויש לעיין, אם ניתן יהיה אף להקל ולהגדיר את הפלאפון ככלי שמלאכתו להיתר, שדינו (שח, ד): ש”מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב, אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלה”. הסברא לומר זאת, היא משום שהפלאפון משמש לא רק לאיסור (לשוחח עם אנשים) אלא גם כשעון. ואף שברור לכל כי רוב תשמישו של הפלאפון הינו לאיסור, כתב הביאור-הלכה (ד”ה ‘קרדום’): “ולענ”ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר ולענין זה יש ראיה מקדירה דמשמע מהרשב”א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם ורק שלאיסור משתמשין בה יותר מנלן דמקצה דעתיה מניה דהלא עשויה למלאכת היתר ג”כ וצ”ע”. דברים אלו הם כנגד דברי הפרי-מגדים (הובא במשנה-ברורה כ) הסובר שאם קדירה רוב תשמישה לאיסור, ומיעוטה להיתר – הרי היא ככלי שמלאכתו לאיסור.

ג. כיצד יטלטל כשיש חשש לגניבה, ואם נטלו בידו היכן יניחנו?

אלא שלאור זאת, אם הסלולרי נמצא במקום שיכולים לגנוב אותו, אין היתר לטלטלו, שכן כל ההיתר הוא רק לצורך גופו ומקומו, אולם ניתן במקרה של חשש גניבה להערים. דברים אלו מתבארים מתוך דבריו של ערוך-השלחן (שח, יד): “איתא… דמצודות היו פרוסות בחמה ומתקלקלין מפני החום והם מלאכתם לאיסור דאסור מחמה לצל, ושאלו לרב מה לעשות, ואמר להם שיחשבו עתה להניחן תחת ראשיהן והוה לצורך גופו ומותר ע”ש. למדנו מזה שכל שמלאכתו לאיסור שרוצה לטלטלו בשביל שלא יגנב או מחמה לצל, אם יכול למצוא בהם דבר שמותר להשתמש בשבת יחשוב לעשות כן, ויעשה כן, ואע”ג דזהו הערמה מכל-מקום מותר בשביל הפסד”. ונראה דכן משמע מדברי המשנה-ברורה (טז) שכותב כי “אם חושב עליו גם לתשמיש מותר לטלטל אפילו עיקר כונתו מחמה לצל”.

לפיכך, אם שכח את הסלולרי במקום בו עלול להיגנב, כחדר מדרגות, חניה ועוד, אף-על-פי שאינו צריך למקומו של הסלולרי והוא רגיל להשתמש בו רק להתקשר, יכול הוא להערים, ולהחליט שעתה הוא יבדוק בפלאפון מה השעה, אף שיש לו שעון בידו, זאת משום שהתירו הערמה לצורך הפסד.[6]

כאשר מטלטלים כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, האם צריך להניחו מיד?

לאור דברינו עד כה, אם נאמר, שלסלולרי ישנו דין של כלי שמלאכתו לאיסור, ונטלו לעיין מה השעה או שהזיזו משום שצריך למקום בו הוא היה מונח, או שהשתמש בו בשביל להתקשר לאמבולנס וכו’ יוכל להמשיך לטלטלו, שכן כך עולה מדברי רבותינו הראשונים, וביניהם רש”י המפרש (שבת מג, א) ש”בצריך למקומו – להשתמש במקום הכלי, ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו – מוליכו למקום שירצה“.

אף מדברי התוספות משמע כן, אלא שמדבריהם עולה סייג, והוא שאין הכוונה שיכול לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כמה שרוצה, אלא שאינו צריך להניח מיד במקום הקרוב אליו, וזו לשונו (ביצה ג, ב, ד”ה ‘אבל כופה’): “אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפילו בחדרו אם ירצה”. וכ”כ הר”ן, המרדכי והג”א, וכן דעת המגיד-משנה על הרמב”ם (שבת כה, ה) ואלו דבריו: “וכתבו המפרשים ז”ל, כשהוא מטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אין אומרים כיון שסלקו מאותו מקום שצריך לו, לשומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטל לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה ויש ראיות לזה, ועיקר” וכן דעת הב”ח.

בשולחן-ערוך (שח, ג) פסק “כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו… בין לצורך גופו… בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה”. כלומר, מכיון שהותר לטלטל את אותו כלי, יכול לטלטלו בכל ביתו ובתנאי שלא יניח כלי זה.[7] וכתב המשנה-ברורה (יג): “דכיון שהוא בידו שנטלה לצורך גופה או מקומה רשאי לטלטלה יותר”. וכן איתא בערוך-השלחן (שח, יח): כשהתרנו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, אינו מחויב להניחו כשמסלקו ממקומו, אלא כיון שאוחזו בידו מותר לו לטלטלו לאיזה מקום שירצה להניחו שם” אולם, מובא בשמירת-שבת כהלכתה (כ, הערה כה) שכל שאפשר לסלק את המוקצה ולהניחו מידו – לא ישהנו, אלא יניחנו מיד.

ד. סיכום

נראה שטלפון סלולרי רגיל הינו כלי שמלאכתו לאיסור (ויתכן אף לאיסור ולהיתר), לפיכך ניתן לטלטלו בשבת לצורך גופו או מקומו, אך אם שכחו במקום בו הוא חושש כי ייגנב או יינזק, ניתן לטלטלו על-ידי הערמה, כגון: שיצטרך עתה את השעון שבו. כמו כן, כאשר הוא מעביר את הפלאפון למקום אחר, משום שהוא צריך למקום הנחתו של המכשיר, יכול הוא להעבירו להיכן שיחפוץ והוא אינו צריך להניחו במקום הקרוב אליו. וכן הבאנו פוסקים הסוברים כי אף ניתן להזיזו אם הוא צריך לסדר את החדר.

במצב בו הוא מעוניין לעיין בסלולרי בשבת כדי לראות את השעה, נראה שאם יש לו טורח לעיין בשעון אחר, אזי הוא רשאי להסתכל בו לדעת את השעה, שכן זהו הגדר של לצורך גופו. אבל אם יש לו שעון על היד או במקום קרוב, ראוי שלא ישתמש בשעון שנמצא בסלולרי. חשוב להעיר, כי כל ההיתרים שהבאנו לגבי הזזת הפלאפון ועיון בשעון שבו, זהו בתנאי שאיננו צריך ללחוץ על גבי מקשים.

דברים אלו שסיכמנו עתה מתייחסים הם רק במציאות בה הפלאפון הינו רגיל, שאזי הוא מוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור. אך אם הוא מכשיר פלאפון יוקרתי, כגון: שיש לו מצלמה, אינטרנט וכו’ הגדרתו של המכשיר תשתנה, והפלאפון יוגדר כמוקצה מחמת חסרון-כיס, עם כל המשתמע מכך: אסור לטלטלו, אלא אם-כן הפקיע במחשבה מבעוד יום.

[1]   הגרש”ז אוירבעך (שמירת-שבת כהלכתה כ, הערה נ) ביאר את דברי הבית-מאיר, שאותו אדם מקפיד על כל שינוי מקום שלא לצורך.

[2]   מצינו מחלוקת באחרונים האם כל דבר שמייחד לו מקום חשיב למוקצה מחמת חסרון-כיס: השערי-תשובה (שח, ה), החזון-איש (מג, יז) והשמירת-שבת כהלכתה (כ, כב) החמירו ש”כל דבר שאדם קובע לו מקום מחמת ערכו הרב ומקפיד שלא לטלטל אותו מחשש שמא יתקלקל” נחשב למוקצה מחמת חסרון-כיס. ובשו”ת אגרות-משה (ה, כב, יב) חולק וסובר שייחוד מקום לבדו אינו קובע את סוג המוקצה.

[3]   ישנה מחלוקת האם צריך סגי להפקיע במחשבה (משנה-ברורה שח, ה) או שצריך בפה (סמ”ג, הובא בשער הציון
ריש סימן שח). אולם להפקיע בשבת מוקצה של חסרון-כיס אין זה פשוט, ועיין ברעק”א (ריש שח) שנשאר בצ”ע, והמג”א (יט) נטה לאסור.

[4]   שמה שהתירו נשיאת קורבן פסח במקלות, זה אינו בשבת, שכן יכולים לשאת את הקרבן כשיטת רבי אליעזר ע”י שמניח ידו על כתף חבירו, ותולה ומפשיט, כל זאת למרות שמדובר בכלי שמלאכתו להיתר. מכאן ניתן להסיק שכל-שכן בכלי שמלאכתו לאיסור, שאם ניתן להשתמש בשבת בדרך אחרת לא ישתמש בו.

[5]   תהלה-לדוד (תנינא נא), שמירת-שבת כהלכתה (כ, הערה כד).

[6]   את הפתרון לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ע”י ככר או תינוק לא הזכרתי, שכן הדבר נתון במחלוקת ראשונים, אם ההיתר הוא רק לצורך מת, והאחרונים החמירו (ט”ז ד; הגר”א; דרך-החיים; משנה-ברורה כו). כמו כן, לא נכנסתי לעניין הטלטול ע”י גוי, שכן אין זו השאלה, אולם עיין בזה בדברי המשנה-ברורה (טו) שהביא בשם הפרי-מגדים להתיר ע”י גוי.

[7]   ואם נטל את הכלי שמלאכתו לאיסור בטעות ולא לצורך גופו ומקומו, כתב המגן-אברהם (שח, ז) שיכול עוד לטלטלו ואין צריך להניחו מיד וכ”פ בערוך-השלחן (שח, יח) “ואפילו שכח שזהו מוקצה ונטלה בידו מותר לו לטלטלה ולהניחה במקום שירצה”, אולם הגר”א (רסו, יב) חולק על-כך ומבאר דכל ההיתר לטלטל החפץ ולא להניחו מיד הוא רק כאשר התחיל לטלטל ברשות, ובשולחן-ערוך הרב (סעיף יג) כותב “וראוי לחוש לדבריו אלא אם-כן במקום הפסד” וכן הכריע לחומרא בדין זה השמירת-שבת כהלכתה (כ, יא). נראה דיסוד המחלוקת הוא בחקירה, אם האיסור הוא בכל רגע שאוחז את המוקצה, או שאין האיסור אלא בשעה שנוטל את המוקצה בידו.