במהלך החורף היה יום אחד קר במיוחד. בחלק מהמקומות בארץ ירד שלג, והטמפרטורה בכל הארץ הייתה נמוכה מאד. במהלך התפילה היו תלמידים אשר ישבו עם מעילים מחמת הצינה, ואחד התלמידים שרגיש במיוחד לקור לבש את כפפותיו בתפילה, עד שניגש אליו תלמיד ואמר לו שזה אסור. אותו תלמיד היה נבוך ואמר לחבירו שלא שמע שיש בכך איסור והוסיף שקשה לו מאד להתפלל בלעדיהם. הם ניגשו אלי ובקשו שהורה להם, האם ניתן להתפלל עם הכפפות.
הפחד-יצחק (מערכת ת’) הובא בעקרי הד”ט (ה אות נז) כתב שאסור להתפלל בבתי ידים (כפפות) דהוי כיוהרא ובזיון, כדאמרינן גבי יששכר איש כפר ברקאי, והוסיף כי אין דרך לעמוד בכך בפני גדולים. ראייתו הינה מדברי הגמרא במסכת פסחים (נז, א) היוצאת נגד יששכר איש כפר ברקאי שלבש כפפות בעת עבודתו, והכי איתא בגמרא: “תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה’. ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה”.
בהסבר האיסור בעבודה בכפפות הביא רש”י שני פירושים, וז”ל: “כריך ידיה בשיראי – וחציצה פוסלת בקדשים, דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד: דבזיון הוא”. ועיין בתוספות שם דביאר מדוע דין אחיזת לולב (סוכה לז, א) בסודר שונה ולא נחשבת לחציצה “שהסודר מסייעו להחזיק”. סיפור זה על יששכר איש כפר-ברקאי נשנה אף במסכת כריתות (כח, ב), אולם המעיין יראה כי רש”י הביא רק הסבר אחד, לאיסור שעשה יששכר איש כפר-ברקאי: “כריך ידיה בשיראי – כדי שלא ילכלך ידיו בבשר ובדם”.
בשו”ת באר-משה (ד, לח-לט) האריך לבאר מדוע לא ניתן ללמוד מיששכר איש כפר-ברקאי שאסור ללבוש כפפות בתפילה, שכן הוא עשה זאת לכבוד עצמו ובכך חילל קדשי שמים. וכן בתפילה
אין מצווה בידיים מה שאין-כן בעבודה. ומטעם זה פסק בשו”ת חלקת-יעקב (יורה-דעה קמח) לאסור
למול עם כפפות.
בשו”ת אגרות-משה (ב, יורה-דעה טז) דן באיסור שחיטה עם כפפות, וכתב דלא נאסרו הכפפות מצד הביזיון, אלא שנראה מואס במצווה:
ונמצא שלא כל מצווה הוא בזיון לעשות בבתי ידים, אלא כשהיא מצווה שבנגיעתו בחפץ המצווה מלכלך ידיו ולובש בשביל זה בתי ידים לכסותם כדי שלא יתלכלכו ידיו שהוא בזיון להמצווה משני טעמים, חדא דצריך האדם לעשות בשמחה ובאהבה שיתכבד בלכלוך ידיו בשביל המצווה ולא לבקש תחבולות שלא יתלכלך, ועוד שהוא כמואס חס ושלום בהמצווה בשביל הלכלוך ואלמלי לא היה לו עצה זו לא היה
עושה שזהו בזיון…
הרמב”ם בהלכות תפילה (ה, ה) כתב כיצד מותר, וכיצד אסור לעמוד בתפילה ולא הזכיר כלל את הכפפות. אולם הב”ח בריש סימן צא כתב דאין ללבוש כפפות בתפילה, והביא בשם הרב פולק
דמי שלובש כפפות בתפילה עליו נאמר (תהלים לו, יב): “אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנִדני”, כלומר הבעיה בלבישת הכפפות הינה שמראה עצמו גאוותן וכ”כ המהרש”ם (ד, קכא) וכתב בשו”ת באר-משה (ד, לט) דהאיסור הוא משום “גאוה וגאון”.
דברים אלו של הב”ח נפסקו במגן-אברהם (צא, ה): “אין ללבוש בתי ידים כדרך עוברי דרכים”, בעטרת-זקנים, בערוך-השלחן (צא, ז), בבאר-היטב (צא, ה), במשנה-ברורה (צא, יב): “גם אין ללבוש בעת
התפלה בתי ידים… כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם ‘אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנִדני'” ובילקוט-יוסף (צא, ב).
אלא דיש לעיין, שכן הטעם שבגללו כתבו הפוסקים לאסור הוא משום גאוה, ולכאורה יוצא דבמקום קור גדול וצינה שדרך בני-אדם ללבוש כפפות לא שייך הטעם של גאוה ויוכל לבוש כפפות. אלא דבשו”ת נטע-שורק (ו) כתב לאסור לבישת הכפפות מפני שמתכבד עצמו בשעת התפילה בעומדו לפני ה’ בעבודה וזה בזיון כלפי מעלה, ולטעם זה אין חילוק בין אם לובש את הכפפות מחמת גאוה (כבוד עצמי) או מחמת קור, שכן ישנו ביזיון כלפי מעלה, ששאר המתפללים אינם יודעים האם הכפפות הינם מחמת קור.
לפי זה נראה דאף בשאלתנו ישנו מקום להקל, שכן בשעת קור גדול כולם לובשים כפפות בלכתם ברחוב, וממילא ברור לכולם שאם ישנו אדם שנשאר עם כפפות בשעת התפילה, זה מפני רגישותו לקור, כלומר לא קיים החשש מפני הרואים, שלא ידעו אם זה משום גאוה.
בתחילת דבריו של הבאר-משה (ד, לט) נטה ללכת אחר שו”ת נטע-שורק לאסור בכל מצב ללבוש כפפות בעת התפילה משום ביזיון כלפי מעלה, וכתב “ולמעשה דיותר טוב שיתפלל ביחידות בביתו ולא בציבור עם בתי ידים אם אי-אפשר לו בלאו הכי”. אלא דבסוף דבריו חזר בה: “ולפי”ז חוזר וניעור מה שכתבתי לעיל, דאם לובש בתי ידים בעת שהקור גדול בבית-הכנסת ומתפלל כן, אין עוון בחיקו ויותר טוב שיתפלל כן (בכפפות) אם מזגו אינו סובל הצינה מלהתפלל בביתו ביחידות בלא בתי-ידים, ודלא כתשובת נטע שורק, כנ”ל נכון”.
בספר אשי-ישראל (י, ד) פסק להלכה דניתן להקל במקומות הקרים שכן ניכר שהלבישה נועדה להגן מהקור (מיירי בכפפות של קור ולא של נוי), וכ”כ בהליכות-שלמה (ב, יח): “מותר להתפלל כשהוא לבוש במעיל חורף, צעיף, וכן בכפפות, אם לובשם מפני הצינה”, וביאר דמה שאסר המשנה-ברורה היינו בכפפות של פועלים, וכן בכפפות שלובשין דרך חשיבות, אבל כפפות שלובשים מפני הצינה אינן נכללות באיסור.
וראיתי כי בשו”ת תורה-לשמה (כו) נשאל “האם מותר לש”ץ הקורא בתורה לאחוז הספר-תורה בידו עם בתי ידים שלו בלבד”. המציאות בדרך-כלל היא שהאדם הקורא בתורה הוא אחד מהמתפללים, ומכך שלא הגיב רבי יוסף חיים בעל שו”ת תורה-לשמה על ניסוח השאלה, עולה כי אין איסור להתפלל בכפפות (ובייחוד) כאשר לכולם ברור שזה מפני הקור (בתשובתו הוא אינו מזכיר כלל האיסור ללבוש בתפילה. כל דיונו הוא רק לעניין קריאת-התורה).
העולה לדינא, כי במקום בו ברור לכל כי לבישת הכפפות נעשית מקור, רשאי האדם ללבוש הכפפות כשזה הכרחי לו (על מנת שיתפלל במניין).
