ביום הראשון של חול המועד פסח התפללתי בבוקר ב’שטיבלך’ בשכונת קטמון הישנה בירושלים. באמצע התפילה שמענו בכרוז “מי שהחנה רכב טויוטה מתבקש להזיזו”. כרוז זה היה פקח של עיריית ירושלים, אשר רצה לעשות את מלאכתו נאמנה וכיוון שראה מכונית החונה על המדרכה המסומנת באדום-לבן, קרא לבעליה על מנת שהרכב לא יפריע למכוניות הנוסעים. חשוב לציין, כי ניתן היה לנסוע אף כשהרכב חונה על המדרכה, אלא הדבר מקשה מעט על הנהגים ומאט את קצב הנסיעה. כיוון שעברה דקה ואף אחד לא ניגש אל הרכב חזר הכרוז בשנית על הודעתו.
האם המתפלל צריך להפסיק באמצע תפילתו בכדי להזיז את רכבו?
בשולחן-ערוך (קד, א) נאמר: “לא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו, אבל מלך עובדי כוכבים, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו – יקצר, או אם אפשר לו שיטה מן הדרך – יטה ולא יפסיק בדיבור, ואם אי אפשר לו – יפסיק”. לכאורה מהדברים עולה שאין להפסיק באמצע התפילה.
א. הפסד כספי
הדין אמור אף אם עתה יקבל קנס או שרכבו יגרר, כפי שכתב המשנה-ברורה (קד, ב) בשם מגן-אברהם: “בתפלתו – ואפילו במקום הפסד ממון אין לו להפסיק”. כמו כן, יש ללמוד מדברי הפרי-מגדים (קד, א) אשר כתב: “ומיהו להפסיק בתפילה כתב בסימן צב, ב בשם סמ”ג דאין להפסיק אלא בסכנה” ולא הזכיר הפסד ממון ועיין שם שהקשה שמצינו (תרנו) שלצורך מצוות עשה אין צריך האדם לבזבז יותר מחומש.
על-כך תירץ כף-החיים (קד, ו), שאדם שהתחיל את תפילת העמידה, הרי הוא כעומד ומדבר עם מלך המלכים, ואין כבוד להפסיק באמצע דיבורו עם המלך, מפני הפסד ממון, ולא משנה מה גדול סכום הכסף (שיכול להפסיד) ועיין עוד בזה בחכמת-שלמה (אורח-חיים קד) לגר”ש קלוגר.
יש לציין כי יש פוסקים שהתירו במקום הפסד מרובה ללכת באמצע שמונה-עשרה בלי לדבר (ברכת-הבית שער מ, ה) וצריך עיון בנידוננו מה חשיב הפסד מרובה. ועיין עוד בספר אשי-ישראל (לב, הערה טז), שם מובא כי הגר”ח קנייבסקי נשאל, האם רשאי להפסיק באמצע תפילתו מחמת הפסד ממון כאשר הדבר גורם לו להפרעה בכוונה, והשיב הגר”ח שלא יפסיק, משום דהוה ליה ליתובי דעתיה וציין את הסוגיה במסכת סוכה (כה, ב): “איבעי ליה ליתובי דעתיה”.
ב. כוונה בתפילה
נראה שבמקרה שלנו מצטרף דין אחר. כיוון שהפקח מבטל את האחרים מהתפילה על ידי דיבורו בקול רם במערכת הכריזה, הרי שמוטל על בעל הרכב לעצור באמצע התפילה ולגשת לרכבו, בכדי ששאר המתפללים יוכלו להמשיך את תפילתם בכוונה.
כעין זה מצינו שכאשר ילד קטן מפריע למתפללים באמצע התפילה, קיימת חובה על אביו לעשות הכל בכדי למנוע מבנו להפריע לריכוז המתפללים, אף אם הוא יצטרך ללכת באמצע שמונה עשרה ולהוציאו מבית הכנסת, כפי שכתב המשנה-ברורה (קד, א): “לא יפסיק – ואפילו רמיזה בעלמא אסור אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו, ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו”.
כעין זה הביא בשערי-תשובה (ד) בשם מהר”ם בן חביב “שאם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר” וכן פסק בכף-החיים (קד, ג) ועיין עוד במשנה-ברורה (י) ויש להעיר כי ערוך-השולחן חולק על-כך (קד, ד).
כמו כן, מצינו במפורש שהתירו לגשת ולהרים ספר קודש שנפל לרצפה, אפילו אם הוא באמצע תפילת שמונה עשרה, כאשר הדבר מבטל את כוונתו בתפילה, וזו לשון המשנה-ברורה (צו, ז): “נפל ספר על הארץ ואינו יכול לכוין מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא עומד בה ואי לא”ה לא יפסיק וכ”ש שאין לקרוץ באצבע וכיוצא בשעת תפילה. אם התחיל להתפלל ש”ע ונתבלבל מותר לילך למקום הידוע לו ליקח משם סידור [ח”א]” ועיין עוד במשנה-ברורה סימן צז, סקט”ז וכן הביא בספר תפילה-כהלכתה (יב, צא) ועיין עוד בשו”ת האלף-לך-שלמה (נ).
מצינו עוד מקרים רבים בהם התירו לאדם ללכת באמצע תפילתו כשהוא לא יכול לכוון (וכל שכן שמתבטלת כוונת אחרים), וכן כתב בספר תפילה-כהלכתה (יב, פו) בשם הגרי”ש אלישיב “המתפלל והתחיל הטלפון לצלצל או מקישים בדלת, והמתין מעט והדבר לא פסק, ומחמת כן אינו מסוגל לכוון בתפילה, יילך ויסיר השפורפרת או יפתח הדלת, מבלי להפסיק בדיבור, וישוב מיד לתפילתו”. ועיין עוד בשו”ת שלמת-חיים (קיז) שהתיר לעבור מקום באמצע התפילה כשיש אנשים המפריעים לו להתפלל.
