בציעת הפת
האם מותר לבוצע לדבר ולבקש מלח לאחר שכבר בירך המוציא ועדיין לא טעם מהלחם? מה החשיבות של נתינת המלח?
הגמרא במסכת ברכות (נה, א) אומרת כי “כל זמן שבית-המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו”, ומצינו שבזמן שבני-ישראל הקריבו קורבנות הם שמו עליהם מלח, כדכתיב (ויקרא ב, יג): “על כל קרבנך תקריב מלח”. המלח מסמל את ברית ה’ עם ישראל, שכשם שהמלח איננו מתקלקל כך לא תתקלקל הברית עם הקב”ה, ותהיה קיימת לעד, כפי שנאמר (במדבר יח, יט): “ברית מלח עולם הוא לפני ה’ לך ולזרעך אתך”.
נאמר במדרש שכשישראל יושבים על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. לפיכך טוב שהמלח יהיה מבעוד מועד על השולחן, היינו קודם ההליכה לנטילת-ידיים, שכן המלח מגן בזמן זה.
בגמרא נאמר (ברכות מ, א) כי “אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח” ודברים אלו נפסקו בדברי הרמ”א (קסז, ה): “ומכל-מקום מצווה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח, והאכילה כקרבן… והוא מגן מן הפורעניות” והעיר על-כך המשנה-ברורה (כה) שלפיכך צריך להמתין בברכת המוציא עד שיגיע המלח, ואם בירך “צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח”. ומעניין לראות את דברי הכף-החיים (קפ, ג) הכותב בשם קיצור השל”ה שיש להשאיר את המלח על השולחן עד לאחר ברכת-המזון.
אולם מדברי הגמרא משמע שלא כל פת נצרכת שיטבילו אותה במלח, שכן “רבה בר שמואל איקלע
לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש”. רבה בר שמואל לא טבל במלח, כיון שהוא קיבל פת נקיה, אשר יש לה טעם טוב בלי להוסיף מלח (רש”י). וכתבו התוספות (ד”ה ‘הבא’) “ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא
לפתן משום דפת שלנו חשוב… מיהו רבינו מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן” וביאר המרדכי (קל) שבני אשכנז אין רגילים לתת על השלחן לא מלח ולא ליפתן משום דפת שלנו חביב ומלוח.
ואם שכחו להביא את המלח לשולחן, מובא בגמרא “הבא מלח, הבא לפתן צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח הביאו לפתן, נמי אינו צריך לברך”, שכן הדיבור הוא לצורך הברכה, וכן פסק השולחן-ערוך (קסז, ו) כרבי יוחנן. אם הפסיקו השומעים ודיברו לאחר שאכל הבוצע מהפת, קודם שטעמו ממנה, כותב הרמ”א (קסז, ו) “לא הוי שיחה הפסק אע”פ שעדיין לא אכלו אחרים המסובים” זאת משום שהם יצאו באכילת הבוצע, ומה שנוהגים שכולם אוכלים מהלחם של הבוצע זהו רק משום חיבוב מצווה, אבל לא מעיקר הדין. על דברי הרמ”א האריך לחלוק במשנה-ברורה (מג) ובביאור-הלכה, שכן רוב האחרונים לא הסכימו עם דבריו ובניהם: הט”ז, המגן-אברהם, האליה-רבה, ליקוטי פר”ח, חיי-אדם, הגר”א ועוד, והכריעו שאם הפסיקו בדברים קודם טעימתם, שעליהם לחזור ולברך.
אם שכחו להביא מלח, מותר לבקש. אך וודאי שיש להקפיד להביא את המלח מראש אל השולחן. כתב הבן-איש-חי (אמור יג): “אם שח בדברים השיכים לסעודה, אע”פ דלא שיכי לברכה, כגון שאמר ‘הביאו מלח’ וכיוצא – אין צריך לחזור ולברך. ולכתחילה יזהר אפילו בדברים השיכים לברכה, שלא ישיח עד שיאכל”. ועיין בשו”ת יחווה-דעת (ה, מז) שכתב שבמקום שאי אפשר אלא הפסקה בדיבור, שפיר דמי אף לכתחילה, וסמך דבריו על דברי המגן-אברהם (תקצב, ה) ועל האליה-רבה שכתב שמדברי המרדכי מוכח דסבירא ליה שמותר לכתחילה להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה בדבר שהוא מעין הסעודה ויתכן שזוהי גם הכרעת המשנה-ברורה (קסז, לז).
ועיין בכל-בו (כד) שסובר שזהו רק בדיעבד ולא לכתחילה ואלו דבריו: “ואי אשתעי מקמי דטעים צריך לחזור ולברך, והוא הדין בכולהו ברכתא דמיכלא ומשתיא, אי אפסיק להון צריך לחזור ולברך, אבל
אי אפסיק לצורך מיכלא לא הוי הפסקה, והיכי דמי הפסקה זו, אמר רב טול ברוך טול ברוך לא
הוי הפסקה והבא מלח או לפתן ואפילו גבול לתוריה לא הויא הפסקה, דכולהו צורך אכילה הוא
דכתיב (דברים יא, טו): ‘ונתתי עשב בשדך לבהמתך’ והדר ‘ואכלת ושבעת וברכת’, וכולהו בדיעבד”.