שומעים אנו לעיתים אנשים היוצאים בתקיפות נגד ביקור בבתי קברות ומאידך רואים אנו כי המוני בית-ישראל פוקדים את קברותיהם של צדיקים, בייחוד בערבי חודשים. ננסה לסקור את הדעות בנושא ולראות כיצד יש להורות להלכה.
הגמרא במסכת סוטה (לד, ב) מספרת על כָּלב שהשתטח על קברי האבות בחברון והתחנן שינצל מעצת המרגלים וזו לשון הגמרא “‘ויעלו בנגב ויבא עד חברון’ (במדבר יג, כב): ויבאו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים”[1]. כמו כן, מובא בגמרא (בבא קמא טז, ב) שעל קברו של חזקיה המלך הקימו מקום לימוד[2], לפי שהרבה תורה בישראל (תוספות).
אלא שמצינו על הקמת ציון ומקום לימוד על הקבר מימרא האוסרת, הכי איתא במסכת שמחות (ד, יב): “המלוין אותו אומרין לו לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות”. וכך נשנה אף בירושלמי (שקלים מז): “תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהן הן זכרונן”.
המעיין בדברי הראשונים ימצא מחלוקת בעניין. רש”י הלך בעקבות המקרה של חזקיה שלא הסתפקו לומר שדבריו הם זכרונותיו אלא הקימו ישיבה על קברו וזו לשונו (רש”י, יבמות קכב, א, ד”ה ‘תלתא ריגלי’):
שהיו תלמידי חכמים נקבצים לשמוע דרשה הלכות פסח בפסח והיתה שואלת מהם ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם.
לעומתו, הרמב”ם הלך בדרכה של האבל-רבתי, וכתב (אבל ד, ד): “והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר (בראשית טו, טו): ‘ואתה תבוא אל אבֹתיך בשלום’, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות”, שכן הצדיקים נזכרים ע”י דבריהם ומעשיהם הטובים (כסף-משנה בשם ריב”ש).
ראיתי כי בשו”ת הריב”ש (תכא) רוצה לומר דישנה טעות סופרים בדבריו של הרמב”ם ובמקום לומר “ולא יפנה אדם לבקר הקברות”, צריך לומר, “ולא ימנע אדם לבקר הקברות”. לפי זה מבאר הריב”ש, שכל האיסור של הליכה לבית הקברות, כוונתו “שאין להביט אל בית הקברות ולבנין שעל קבריהם (ולעשותם עיקר), כי אם למעשיהם (של הצדיקים)”.
הטעם להליכה לבית-קברות מובא בגמרא במסכת תענית (טז, א) האומרת: “למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו קברי נכרים”. מתוך דברים אלו ניתן עתה להבין את הטעמים השונים המובאים בספרים:
במנהגי מהר”ש מנוישטט (תצ) מוסבר טעם להליכה לבית הקברות בכלל ולהליכתו של כָּלב בפרט וזו לשונו: “ההולך על קברי מתים אומר: יהי רצון שתהא מנוחתו של פלוני הקבור פה בכבוד וזכותו יעמוד לי. ואמר שהרוקח כתב שהנשמה עולה לרקיע… אבל הדעת והרוח נשארים אצל הגוף. ולכך נשתטח כלב על קברי אבות, ומהאי טעמי מבקשים על קברי מתים”.
כמו כן, יש שכתבו דדווקא בתענית או בשעת צרה יש לילך לבית הקברות – או בגלל שבמקום מנוחת הצדיקים המקום קדוש וטהור והתפילה נשמעת, או משום שעל-ידי כך אנו כביכול אומרים לקוב”ה שאם אין הוא מרחם עלינו הרינו כמתים (מהרי”ל) וכן כתב המשנה-ברורה (תקפא, כז): “דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר, אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש”י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות” וכן הביא (תקנט, מא): “הולכין על קברות של ישראל כדי שיבקשו עלינו רחמים, ואם אין של ישראל הולכים אפילו על קברי עכו”ם לומר שאנו חשובין כמתים”.
הרמ”א הזכיר את ההליכה לבית הקברות בערב יום-כיפור באומרו (אורח-חיים תרה, א): “ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה, והכל מנהג יפה” וכן-כתב (תקפא, ד): “ויש נוהגין לטבול
בערב ראש השנה משום קרי ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות, ונותנים
צדקה לעניים”.
בשו”ת מנחת-אליעזר (א, סח) כתב דיש מצווה להתפלל בקברות צדיקים ולבקש מהם שיתפללו וימליצו טוב עלינו והוכיח מהזוהר הקדוש (פרשת אחרי מות) שאין בזה דורש אל המתים וכ”כ בשו”ת מנחת-
יצחק (א, כט) “והוא צורך גדול ותיקון לנפש… ולפי המנהג אף בצדיקים בונין נפש והכל מתקבצין אצלה להתפלל…” וכן הזכיר בעוד מקומות (ח, נג) שבח הנוהגים כן. בשו”ת שרידי-אש (ב, קכה) פסק “שגם זה הוא מכבודו של מת שבניו יבואו להשתטח על קברו”.[3]
באלף-המגן (ק, קיג) הובא שהמבקש רחמים במקום מנוחת הנפטר מעורר נפש הנפטר להרבות תחינות בעולמות העליונים עבורו, כי המתים יודעים ומצטערים בצער החיים (ברכות יח, ב), עד כדי כך הדבר חשוב, שלולי תפילותם של המתים אין לנו זכות קיום, כפי שנאמר במדרש (ויקרא-רבה לו, ב): “מה הגפן הזאת נסמכת על גבי עצים יבשים והיא לחה, כך הן ישראל, נסמכין בזכות אבותן אף על פי שהן ישנים, וזכרתי את בריתי יעקב”.[4]
אם יש החושבים לבטל ולמנוע מאנשים לעלות לקברות צדיקים, טוב שיקראו את דבריו של הב”ח (יורה-דעה סו”ס ריז), הכותב כי אין להם זכות לעשות כן ואלו דבריו: “מיהו כבר החזיקו במנהג זה ואין מוחה ויש לזה סמך בספר הזוהר, ודווקא להשתטח על קברי אבות ולהתפלל לפניו יתברך על כל צרה שלא תבוא בזכות אבותיו הנקברים פה וכיוצא בזה, וכבר נתקנו סדרי התפילה למשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה”.
לאור דברים אלו, נראה דיש מקום להמשיך במסורת הנהוגה מדורות להתפלל על קברות הצדיקים ויהי רצון שאבותינו הקדושים וכל הצדיקים יהיו מגני זכות בעדנו ויעתירו לפני אדון הכל שתפילותינו תתקבלנה ברחמים.
[1] בעניין השתטחות על קברי אבות עיין במסכת תענית (כג, ב) דר’ מני בריה דר’ יונה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה, וכן במסכת חגיגה (כב, ב) שהלך רבי יהושע ונשתטח על קברי ב”ש, במסכת יומא (פז א) וכן במסכת מכות (ה, ב) גבי רבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם והיה הולך ומשתטח על קברו של אותו העד.
[2] בעניין לימוד תורה וקריאת תהלים ע”י קברים עיין ב”שולחן-ערוך” (שמד, יז) שהתיר: “מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת, בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות”.
[3] ועיין בשו”ת אגרות-משה (יורה-דעה ב, קסב) הכותב ש”בעצם כל הליכה על קבר אבות אינו חיוב” ולפיכך אין להתיר פינוי קבר של מת, כדי שיוכלו בניו לעלות ולהשתטח על קברו.
[4] ופסק בילקוט-יוסף (י, כה) ש”מותר לילך להשתטח על קברי צדיקים, או לילך על קבר אביו או אמו לכבודם… דכיון דהוי צורך מצוה, שומר מצוה לא ידע דבר רע”.
