אנחנו נקרא בעזרת השם בעוד פחות מ-24 שעות
או קצת יותר את פרשת אותה ברכה שמסיימת את חמישה חומשי תורה
ומתארת את
הפסוקים האחרונים, מתארים את מפעליו של משה רבנו.
וככה התורה כותבת,
הקב' הוא מכתיב בתורה
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידוע אדוני פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו אדוני לעשות בארץ מצרים,
לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, לכל היד החזקה
ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.
אלה הפסוקים.
ורשי מביא,
בעצם מפרש את הפסוקים האלו על מאורעות שעשה משה רבנו.
אז רשי אומר ככה,
מפסוק י׳, אשר ידוע השם פנים אל פנים, היה ליבו גס בשכינה,
ולכל היד החזקה, קיבל את התורה בהלוכות בידיו,
ולכל המורא הגדול, ניסים וגבורות
שבמדבר הגדול והנורא לעיני כל ישראל הדיבור האחרון של התורה על משה רבנו שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם
שנאמר באשבירים לעיניכם
והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו שנאמר אשר שיברת יישר כוחך ששיברת.
בזה בוחרת התורה לסיים את התורה הכולה וגם את התיאור של משה רבנו בשבירת הלוחות.
זה דבר תמוה ביותר.
ורש״י כאן גם משתמש כאן בביטוי מיוחד, נשאו ליבו. כלומר, זה משהו,
איזו התעלות מיוחדת. אתה, משה רבנו,
קבר את הלוחות, ובזה בוחרים לסיים.
אם אנחנו היינו מחפשים, קודם כל זה לכאורה לסיים בדבר לא טוב, נכון?
בדרך כלל מסיימים בדבר טוב.
ודבר שני, שבירת הלוחות זה כתם בהיסטוריה של העם ישראל. משה רבנו טיפל בזה כמו שצריך, כמובן, הוא לא נשבר מזה.
אבל המשמעות היא שהתורה מתארת, שאתה אומר,
מה פסגת המעשים שעשה משה רבנו?
מה חשבתם? עשרת המכות?
לא. קריעת ים סוף? לא. מתן תורה? גם לא. הורדת לוחות ראשונים? לא. הלוחות שניים? לא. מה? שבירת הלוחות. זה המעשה הכי גדול
שעשה משה רבנו.
תמוה מאוד, איך אפשר להבין דבר כזה?
לא ככה אופיר.
הייתי באשדוד, יכולת לבוא לשם גם.
היית באשדוד, נכון? זה כל נכון.
כן.
היית, עכשיו אתה ב...
תמוה.
תכף נחזור לשאלה הזאת, היא שאלת טריוויה.
כמה פרשות יש בתורה?
חמשים ו...
ארבע או שלוש?
ארבע. ארבע. אמרתם חמשים וארבע. יפה.
כתוב,
גן נעול אחותי כלה, נהר יוצא מעדן וישקע את הגן.
יש ג' נ' פרשות בתורה.
גן פרשות,
גן עדן, אבל צודקים מי שאמר חמשים וארבע, סופרים, יש חמשים וארבע.
אז איך זה, תמיד יש את הבלגן הזה עם המספרים, אומרים לך ככה, אבל זה ככה, טוב, אימא כולל, אימא זה, תוסיף, תוריד,
חמישים וחיים, שלוש או חמישים וארבע.
תזכרו את השאלה הזאת, אנחנו נענה עליה בהמשך.
בואו ננסה רגע לנסות להסביר
למה התורה בוחרת לסיים את התיאור
של משה רבנו, תיאור מפעלותיו בשבירת הלוחות.
אז אנחנו צריכים לנסות ללמוד תורה בתלת מימד.
בואו ננסה רגע להבין מה קורה.
אחרי ארבעים יום בהר סיני משה רבנו יורד עם הלוחות.
יש אדם אחד,
רק אדם אחד בכל העולם,
שיודע מה זה התורה.
רק משה רבנו.
עם ישראל שמעו עשרת הדיברות במעמד הר סיני, וזהו.
אבל האדם היחיד שיודע מה זה התורה, מה המשמעות של התורה, מה מעלתה, מה עניינה, מה גדלותה, מה גבותה וכולי, זה רק משה רבנו.
ארבעים יום, לא אכלה ולא שתה.
עכשיו, כשהוא יורד, הוא רואה
למטה בעגל את כל הבלאגן,
את כל הערב רע, ולא רק הערב רע, משחקים, יש שם גם עניינים של גילוי עריות.
אז בואו אני אגיד לכם,
אם אני הייתי שם, אני הייתי עושה, כן, אני לא הייתי שם, אבל מי הייתי שם?
הייתי צועק מי להשם אליי,
היו מסתם הנקבצים, כל הצדיקים שלא היו בחלק מחטא העגל, הייתי אומר, תקשיבו,
מה שקורה זה לא מתאים לנו,
שימשיכו לרקוד כמה שהם רוצים, אנחנו נקים פה עם, יש לי, הבאתי תלוחות מהקדוש ברוך הוא ברוך הוא אבן,
ויש לי המון המון תורה לתת לכם.
דברים, חבל לכם מהזמן, מדהימים, כן? דברים, לווריד, מה שאנחנו קוראים.
בחבורה אנחנו קוראים לזה קוקאים קולומביאניים, נגיעות הרואין. כאילו משהו שטעף עליו,
ותשאירו אותם שם לרקוד, שירקדו כמה שהם רוצים, ואנחנו נתקדם הלאה, ושהם יחפשו אותנו בסיבוב.
זה מה שאני הייתי עושה.
מה עושה משה רבנו?
הוא שובר את הלוחות,
ויורה לטפל בחבורה הזאת.
עכשיו, כשמשה רבנו שבר את הלוחות,
אף אחד לא הבטיח לו שיהיו לוחות שניים.
כלומר, ברגע הזה הוא מוותר על כל העולם הרוחני,
העליון, המענג, הנשגר, המופלא, המתוק, מה שאתם לא רוצים.
בשביל מי?
בשביל החבורת חוטאים שנמצאת שם למטה, הוא מוותר על הכל. אף אחד לא הבטיח לו שיהיו לו לוחות שניים, זה לא ידוע כרגע,
הוא מוותר על הכל.
השפת אמת
אומר דבר נפלא.
זה המשך לגמרא בעצם. הגמרא אומרת, במסכת שבת, שנותנת משל
למלך שרצה לקדש אישה,
ושלח שליח עם כתובה,
שטר כתובה, שטר נישואין, שטר קידושין.
אז השליח הזה הולך, איכשהו מגיע, הוא רואה את הגברת הזאת עם זניים אחרים.
הוא אומר, אוי ואבוי, אם אני אתן לה את הכתובה,
היא תהיה אשתי, אישה בלאגן. לקח את השטר, קרע אותו בצד, ואמר, היא פנויה, עוד יש.
כאילו כדי
השפת אמת ממשיך את זה ואומר ככה, כשמשה רבנו ירד מהר סיני וראה את המחולות וכו',
אז הוא אמר, אוי ואבוי, אני כבר רואה לאן זה הולך. הקדוש ברוך הוא יגיד לי, תקשיב,
הם חטאו ואתה לא חטאת,
בוא תן לי להקים ממך עם של צדיקים.
מיד לקח משה רבנו את הלוחות ושבר אותם, ואמר לקדוש ברוך הוא, גם אני חטאתי.
אני איתם.
הם חטאו, הם חטאו בעגל, אני חטאתי בשבור את הלוחות.
מה שתעשה איתם, תעשה איתי, אנחנו ביחד.
ברגע הזה, תראו, לפעמים כדי ללמד עדיפויות
אז צריך ליצור איזה מצב שיש בו התנגדות
כדי לדעת מי עדיף על מי. הכי טוב שהכול ילך ביחד, אבל כשאתה רוצה לברר מי עדיף על מי,
צריך ליצור לרגע איזושהי סתירה.
וכאן נשאלת השאלה בכל התוקף.
מי בשביל מי?
האם התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל התורה? כלומר, האם יש תורה בעולם? המגמה היא התורה, זה המגמה.
עכשיו צריך לחפש מועמדים, מי המועמדים המתאימים?
לזה, עם ישראל הם הכי מתאימים, הם יהיו לתורה. אבל ברגע שהם עושים בעיות, טוב,
איך הוא, אתם תזוזו הצידה, ואנחנו עכשיו ניקח מעמדים אחרים. זו אפשרות אחת.
או אפשרות שנייה, לא, לא, לא, לא, לא הבנת. ישראל קדמו לעולם.
ישראל זה בריאה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא, והתורה היא בשביל ישראל.
איך נברר את זה?
מי יכול לברר את זה?
הרי כל מי שיוותר על התורה, אנחנו נגיד לו שוטה. בטח שביתרת על התורה, כי אתם בכלל לא יודעים מה זה התורה. אם היית יודע, לא היית מוותר.
האדם היחיד שיכול לברר את זה, מי הוא?
האדם היחיד שהוא רבנו, שהוא יודע מה זה התורה, והוא מכיר את התורה,
אם הוא יגיד שתישבר התורה ולא יישברו ישראל,
זה יהיה עדות לדורות שישראל קדמו לתורה,
שהתורה היא בשביל ישראל ולא להפך.
זה דבר גדול מאוד, דבר אדיר.
כלומר התורה מסיימת
בשבח עם ישראל.
אתה יודע מי בשביל מי?
התורה בשביל ישראל ולא להפך.
ישראל,
גימטריקון, יש 60 ריבו אותיות לתורה. כל אחד מעם ישראל אות בספר תורה.
חסר אחד, חסרה אות. הספר פסול.
למרות שאתה מבין את המשמעות.
חסרה,
חסר, חסר, חסרות.
אז לכן,
רש״י אומר, נשאו ליבו.
ההתנשאות כזאת. משה רבנו אומר, רגע, מי קודם למי?
מי מכריע את מי?
האם התורה, עם של צדיקים?
או שישראל זה המטרה
ואז הוא התנסה לאיזה מדרגה כזאת שאומרת
ישראל קודמים
ממילא ישראל אף פי שחטא ישראל הוא
נכון ממילא כל אחד יש לו חלק בתורה לכל אחד ואחד כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לכל אחד יש חלק בתורה גלוי לא גלוי כל אחד יש לו חלק בתורה
הדבר הזה נקרא התנשאות הלב
וכשעושה את זה משה רבנו שהוא היחיד והם הבינו מה זה תורה והוא הסכים לוותר על הכל
אין לך שבח גדול מהדבר הזה
לסיים בו את התורה.
אין לך שבח גדול מהדבר הזה.
זה נקרא נשאו ליבו.
הסכימה דעת המקום לדעתו.
יפה.
כן.
כן, בסדר, כמה? הוא אומר על ישראל. מה?
כן, קודם כל, המתים במגפה שלושת אלפים. הוא הרג, לא כתוב כמה.
ברור, טיפל בבעיה, אבל
אתה יכול להגיד, שמע,
עם, קבוצת אנשים שבתוכה קורה כזה אירוע, לא שייך בכלל לתת להם את התורה.
לא מתעסק איתם.
מתחיל עכשיו מתעסק, מי הרג, עזוב אותי, אני לא...
אני לוקח אליה את הצדיקים ופורש.
ולפני שהוא הרג אותם, הוא הולך לטפל בהם, הוא שבר את הלוחות.
למה הוא שבר את הלוחות?
הוא אומר,
ההתנגשות בין ישראל לבין התורה
בישראל קודמים.
אוהב את הבריות, כתוב כאן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
אתם יודעים, יש...
בסדר, פה אתה שומע עכשיו דברים אחרים, אתה יודע.
עכשיו אנחנו אומרים פה דברים,
אחרי זה תעשה את החשבון, איך זה מסתדר.
יכול להיות, כן. עכשיו אני אגיד לכם עוד משהו.
סתם הערת סוגריים. יש ניסיון מתמשך שלא יגידו מזל טוב בחופה אחרי ששוברים את הכוס. מכירים את הניסיון הזה?
באים אליך ואומרים, הרב אנחנו רוצים שלא יגידו מזל טוב בחופה אחרי שבירת הכוס. איך נעשה את שבירת הכוס שלא יגידו מזל טוב? אני אומר להם, אין אפשרות.
לא משנה מתי תעשה, יגידו מזל טוב. באמצע החופה, מתחילת החופה. תמיד יהיה מזל טוב.
החתם סופר אומר שזו סיבה טובה.
זה מזכיר את שבירת הלוחות.
שהיה קדוש, שמשה רב בנו שבר את הלוחות כדי שעם ישראל לא יישבר.
שבר את הכלים כדי שלא... אז לכן אומרים מזל טוב, ברוך השם שאנחנו.
אז אם כך, אנחנו כרגע מבינים מדוע רש״י,
מדוע התורה בעצם בוחרת לסיים בדבר הגדול הזה,
בוחרת לסיים בשבירת הלוחות, כי מהדבר הזה לומדים את שבח ומעלתם של עם ישראל.
כן.
אהרון?
בטח.
הוא עושה את העגל.
מה?
אני אענה לך בקצרה עכשיו, כי זה נושא לשיעור נפרד.
המדרש אומר שהסיבה שאהרון נבחר להיות כהן גדול
זה לא למרות חטא העגל, אלא זה בגלל חטא העגל.
כלומר, בגלל העובדה שהוא לא ויתר עליהם.
הוא לא ויתר עליהם.
והוא אמר, אני אעשה שיהיה להם חטא, אבל חטא פחות גרוע ממה שיכול להיות.
הוא אומר, רגע, אדוני ברוך הוא, האדם הזה,
הוא מבין מה קורה כשבני אדם נופלים.
הוא מבין שאם אדם נופל, אתה לא צריך להגיד לו, יאללה, נפלת, אתה לא מעניין אותי, אתה צריך לעזור לו, ושגרוע זה יותר טוב ממאוד גרוע.
הוא יכול להיות כהן גדול.
המדרש מביא משל,
משל לבן מלך שרצה לקחת סכין ולדקור את אבא שלו.
ולבן מלך הזה היה פדגוג, מחנך.
אמר לו, פדגוג, תראה, אתה נמוך, אתה לא מגיע, תן לי את הסכין, אני אדקור את אבא שלך.
ככה המדרש אומר.
ואז הציץ עליו המלך ואמר לו, ידעתי שאתה לא רצית שאני אכעס על הבן שלי לכן לקחת את הסכין אליך מעכשיו אני ממנה אותך לשר החינוך הראשי ואתה אוכל על השולחן שלי 24 סעודות כל יום כך אמר הקדוש ברוך הוא לאהרון אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק את בריאותיי לא רצית שאני אכעס עליהם לכן לקחת את האחריות על עצמך אתה תהיה כהן גדול תקבל כבדלת נותנות כהונה כלומר גם משה וגם אהרון שניהם לא מפטרים על עם ישראל
עכשיו מה זה אומר? רק אני רוצה שנבין את המשמעות. מה זה אומר?
מי בשביל מי? זה אומר שכל אחד מבני ובנות ישראל, לא משנה איך הוא נראה, ולא משנה כרגע מה הוא עושה,
התורה שייכת אליו.
אם ישראל בשביל התורה,
יש תורה, אם אתה מתאים, סבבה, אם לא, אז אתה לא שייך.
אבל אם התורה בשביל ישראל, קודם כל ישראל, התורה בשבילו.
אה, עכשיו זה לא בא לידי ביטוי אצלו? בסדר, עניין של זמן.
יבוא לידי ביטוי.
אבל התורה שייכת באופן עצמי לעם ישראל.
וזה יסביר לנו עוד דבר.
כן.
הרב אנטבי, מי היה? הרב אנטבי?
הרב אנטבי היה לפניי.
אנחנו עם של חיים. זה מתאים בדיוק, ברור.
הרב אנטבי ואני ככה, אתה יודע.
אנחנו מתואמים.
ברוך השם, הכל יוצא מהר סיני.
עכשיו זה יסביר עוד משהו.
יש לנו שני חגים
שקשורים לתורה.
שבועות ושמחת תורה.
נכון? חג מתן תורה וחג שמחת תורה.
חג מתן תורה, שבועות, חג, סיום התורה,
שמחת תורה. מה עושים בשבועות? בשבועות לומדים.
בלילה לומדים. לא משנה, לומדים תיקון, לומדים שיעורים, גמרא, לומדים.
מי שלא יודע ללמוד, בשבועות יש לו בעיה.
תקוע, מה יעשה בלילה?
עובר משיעור לשיעור, מי שאין לו, אז הוא ילך לישון.
תתבייס.
בשמחת תורה עושים שלושה דברים.
שלושה.
רוקדים,
עם הספרים כשהם סגורים,
במעגל.
רוקדים, זה אומר שהחלק הדומיננטי בשמחת תורה זה העקב ולא הראש.
בראש יש הבדל בין כל, ההוא למד יותר, זה למד פחות, הראש שלו יותר פתוח, הראש של זה פחות פתוח. בסדר, כל אחד עם העניין שלו.
בעקב אין הבדל.
העקב של גדול הדור והעקב של היהודי הכי פשוט.
אותו עקב.
העקב תמיד מבטא את מה?
את סגולת ישראל, את הנקודה העצמית.
רבי עקיבא, כן? צילח בעקבי הצאן, זה הדור שלנו,
דור של סגולת ישראל.
זה מבטא את הקישור, לומד, לא לומד, יודע, לא יודע, לא קשור.
שייך אל התורה, התורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל.
כי התורה בשביל ישראל.
אז בשמחת תורה אנחנו רוקדים, לא לומדים.
יש כאלה תמיד שקצת ככה מתחכמים, אני רואה בריקודים,
יש לו, הוא מחזיק לו איזה ספר כזה קטן והוא עכשיו פורש וכאילו לומד, כאילו כל השנה דקדק בביטול תורה ועכשיו בדיוק זה היה זה.
זה לא הזמן עכשיו ללמוד, זה הזמן לרקוד.
לעבוד את עבודת הריקודים, אין הבדל, בעקב,
ממילא זה שייך לכולם.
שייך לכולם.
ריקודים.
ולכן שמחת תורה זה לא רק חג של הישיבות. הישיבות עושים את זה, אבל תראו, גם בלבטים אנשים יושבים, רוקדים עם התורה.
ורוקדים עם הספר כשהוא סגור ולא כשהוא פתוח.
כלומר העיקר זה להחזיק בעץ חיים,
אצל האשכנזים או בארגז אצל הספרדים.
שוב פעם, בעץ חיים אין הבדל.
בין יהודי ליהודי.
כולם אותו דבר.
נקודת העצם.
אם היית פותח, יש הבדל. זה יודע לקרוא בטעמים, זה יודע לא לקרוא בטעמים.
ההוא קורא בדקדוק, ההוא מכיר את כל המדרשים על הפסוקים. לא פותחים את הספר.
אפילו רוקדים עם ספרים פסולים.
נכון?
ספרים פסולים זה, יש להם כאלה גרטל כזה.
נכון?
כמו חסיד, חוסיד, שהוא מודע היטב למגרעות שלו. אומר, אני יודע שיש לי אותיות לא טובות. אז מה? אני רוצה לרקוד.
אני רוצה לרקוד עם כולם.
ורוקדים במעגל.
מה המיוחד במעגל?
לכולם יש מרחק שווה מהמרכז.
כולנו שייכים לתורה
במובן הזה באותה מידה.
זה אחת. ולכן זו שמחה עצומה.
שמחה עצומה.
היא לא שייכת רק לימדנים.
היא לא שייכת רק למי שלמד או יודע. היא שייכת לכולם. התורה ושמחת תורה זה שיא השמחה. כי אנחנו בעצם מבינים שזה עם ישראל כולו שייך אל התורה. לא משנה כרגע מה המדרגה שלך.
כי לא מסתכלים על הראש.
שמסתכלים על העקב או על הידיים, מקסימום.
על זה הם מסתכלים.
זו שמחה עצומה.
לכן שמחת תורה זו שמחה כל כך גדולה.
ומה שאפשר לפעול בשמחת תורה עם הזיעה והריקודים,
דברים שאי אפשר לפעול אותם כל השנה.
במוחין.
בדעת.
זה מה שעושים.
זה מה שעושים.
וזה השבח הגדול. כלומר, אנחנו אחרי
51 יום, 52 יום, שמיני עצרת, זה ה...
זה ה... אגב, אתם יודעים,
לכל צדיק יש לו את החג שלו.
צדיקים שיש להם חג מסוים.
רב חיים מצ'רנוביץ' היה לו עניין של שבת.
ויש כאלה שהיה להם עניין של יום כיפור, יש כל מיני זה.
הרב מלובביץ', העניין שלו היה שמחת תורה.
ככה אומרים.
אתם יודעים שבמקביל האושפיזין,
הרגילים שהיום אנחנו, דוד המלך, יש גם אשפיזים חסידיים.
ביום ראשון זה הבעל שם טוב, ביום השני
זה המגיד ממזריץ', ביום השלישי זה אדמור הזקן,
ביום הרביעי אדמור האמצעי,
ביום החמישי
אדמור הצמח צדק, ביום השישי אדמור מוהרש,
ביום השביעי אדמור הרשב,
עכשיו מחוץ לארץ יש
שמונה ותשע.
אז ביום השמיני זה אדמור הרייץ,
זה שמיני עצרת,
וביום עד שהיא שמחת תורה, זה היום של הרבי.
ויש תיאורים שבשמחת תורה היו רואים ממש מופתים אצל הרב.
ממש היו רואים אצלו מופתים,
שמחה עצומה, והוא גם לא היה ישן פשוטו כמשמעו.
כי כשאתה מחובר לכלל ישראל,
אתה רוצה שכולם יהיו מחוברים, אתה מבין שהתורה שייכת לכולם במהות, באמת, לא באיזה ציור. לא משנה, למדת, לא למדת, מה השטויות האלה?
ובמיוחד הרבי היה רואה כל מיני למדנים שלא רוקדים מספיק,
הוא היה מסתכל על סלומה, תתחיל להזיז את עצמך.
היה אחד שכזה, היה כזה עם כובע, הרבי לקח את הכובע שלו ועשה לו ככה עם הכובע. כאילו, תקפל טיפה את הכובע שלך ותתחיל להזיז את עצמך. תתחיל לרקוד.
סגולת ישראל,
זה שמחה עצומה, פורצת גדרים.
נשאו ליבו לשבור את הלוחות.
אגב,
זה גם הסיבה שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
למה צריך את השברי לוחות?
אם כבר קיבלנו לוחות שניים, הקדוש ברוך הוא ריחם על עם ישראל וקיבלנו לוחות שניים, אז הלוחות הראשונים, תגנוז אותם.
למה צריך את הלוחות השבורים?
הלוחות השבורים הם הסיפור של סגולת ישראל.
גם כשיש לוחות שניים צריך לזכור מה העיקר. מה העיקר?
ישראל קדמו לתורה.
התורה בשביל ישראל.
שאלנו כמה פרשות יש.
נכון? והיה פה מספרים, 53, 54, התלבטנו.
התשובה היא שיש 53 פרשות.
אבל לקראת סוף חומש דברים קורה דבר מאוד מאוד מעניין.
בפרשת כי תבוא, אתם איתי, כן? יש לכם כוח.
עידו, תותח אתה, עידו.
אז לקראת סוף פרשת,
בספר דברים יש דבר מאוד מעניין, שימו לב.
בפרשת כי תבוא יש קללות, כן, קללות, ואנחנו יודעים שהקללות האלה,
לצערנו הרב, באו על עם ישראל,
כל הקללות כמעט כמו שכתוב כאן, הגיע על עם ישראל וכו'.
אבל בשונה מספר ויקרא, ששם הקללות מסתיימות באיזה נחמה כלשהי,
יש פסוק, אף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים, בכללותם נפר בריתי איתם,
פרשת כי תבוא לא מסתיימת בשום נחמה.
יש שם,
וישיבך אדוני מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לירותיו, והתמכרתם שם לאויביך, לעבדים מלשפחות ואין קונה, וזהו,
לא כתוב יהיה בסדר מתישהו.
ואלה דברי הברית אשר ציווה אדוני את משה לכאות את בני ישראל בארץ מואב וכו'. מה זה?
אז רשי מרגיש בדבר ואומר בפרשת ניצבים,
כן?
מדרש אגדה. למה נסמכה פרשת ניצבים לקללות?
לפי ששמעו ישראל מאה קללות וכי תבוא חסר שתיים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה מפייסם לומר אתם ניצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה
והרי אתם כהנים לפניו.
כן, זה אחר מה שיומר.
אבל יש פה עוד משהו, יש פה עוד סוד.
מה הסוד?
רבותיי, פרשת ניצבים מתארת, מפרשת ניצבים אנחנו מתארים את היום האחרון בחיי משה רבנו.
בסדר?
כל ספר דברים זה בעצם נאמר מראש חודש שבט עד זין באדר.
יש בראשון הרבה תיקון ללמוד ספר דברים, אתם יודעים, כן?
מקווה שקראתם ספר דברים.
צריך לקרוא ספר דברים בלילה הזה.
אז כל ספר דברים זה בעצם נאמר בחודש וקצת
ומפרשת ניצבים זה מדבר על היום האחרון של משה רבנו, אתם ניצבים היום, זה היום האחרון. בפרשת וילך, וילך משה ויאמר בני ישראל בן 120 שנה, אנכי היום. לא נוכל נזוט את זה לבוא.
אז זה כאילו משה רבנו גמר להגיד את כל מה שיש לו ואנחנו עוברים יותר את היום האחרון שלו.
בתיאור של היום האחרון התורה רוצה
לרמז לנו על מעלתו של משה רבנו
ועל השיטה שלו בתור תגובה לקללות שקראנו בכיתה וו.
אז מה עושים?
כדי שפרשת זאת הברכה תצא בשמחת תורה,
כשאנחנו נסיים בברכה,
יש צורך בשנה מעוברת כמו השנה, או לא רק בשנה מעוברת,
לפזר את הפרשות, כן?
אז יש לנו פרשות שהן מחוברות, נכון? ויקהל פקודי,
אז ויקהל פקודי,
אז עכשיו ויקהל פקודי, מטות מסי,
תרומתי צווה,
אלה פרשות שאתה יכול או לחבר אותן או להפריד אותן.
אבל אומרים הדקדקנים,
אין דבר כזה פרשת וילך.
פרשת ניצבים וילך זה פרשה אחת, שמה עשינו לה?
שברנו אותה לשתיים.
שברנו אותה.
זה לא שתי פרשות מחוברות, זה פרשה אחת שבורה.
אז כמה פרשות יש בתורה באמת?
53. רק ניצבים וילך לפעמים נשברת.
למה אתה שובר את ניצבים וילך?
תשבור את כי תבוא.
כי תבוא יותר ארוכה, ניצבים וילך, גם ככה פרשה קטנה.
אתה עוד שובר אותה, ניתן לי, נהיית עוד יותר קטנה. וילך זה שלושים פסוקים, הפרשה הכי קצרה בתורה.
יש ילד, יש לו בר מצווה וילך, מבסור, זכה בפיס.
יש לו שלושים פסוקים לקרוא, והחבר שלו קיבל את ויעקל פקודן, מסתכל.
ככה בקטנה.
למה לשבור כזאת פרשה קטנה? תשבור את כי תבוא, כי תבוא פרשה ארוכה.
כי פרשת ניצבים וילך, זה מדבר על משה רבנו.
מה הוא דיבר איתנו, מה הוא אמר לנו, אז אנחנו אומרים לנו, אתם יודעים איזה משה רבנו?
משה רבנו זה מי ששבר את הלוחות בשבילכם.
ואתם רוצים שנזכיר לכם את זה? הנה נשבור לכם אותם עוד פעם. פרשת מצבים ומלך, נשבור אותם לשתיים.
כדי שתזכרו מה זה מדרגת מסירותו של משה רבנו עבור עם ישראל, וכדי שנבין מיהו עם ישראל.
זה הסוד הוא שמחתו.
זה השמחה הגדולה.
זה השמחה הגדולה.
הדבר הזה יש לו נפקמינה, רבותיי.
ואני אגיד את הנפקמינה הזאת.
ירוש...
יש סיפור,
אני אספר את הסיפור הזה בקצרה, אין לנו הרבה זמן,
יש סיפור כזה,
זה סיפור על פסוק בפרשת זאת הברכה, זה קצת חידוש לחבר'ה שסובלים כל הלילה,
שומעים את זה,
נפעמים אותו שיעור.
יש פסוק, תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
הסיפור מספר על רבי ינאי שפעם
הכניס, היה איזה מישהו,
עני ברחוב, ורבי ינאי הכניס אותו אליו הביתה
לתת לו לאכול.
אכל, אכל, אכל, ואז רבי ינאי,
אמר, תגיד איזה דבר תורה,
בדקו במשנה לא מצאו, לא יודע מה משנה אמר, בדקו בגמרא לא מצאו, בדקו במקרא לא מצאו, בן אדם לא יודע, לא משנה, לא גמרא, לא כלום.
אמר לו רבי ינאי, טוב, תברך לפחות, תזמן.
לא יודע גם לזמן.
אז רבי ינאי התעצבן ואמר, טוב, תחזור אחריי.
אז הוא אומר, מה?
זאת אומרת, תגיד, אחריי, אכל כלב את הפת של ינאי.
הוא אומר לו, מה זה, אתה לא יודע, לא פסוק,
לא משנה, לא גמרא, לא לברך, אתה כמו כלב,
אז חבל מאוד שהכנסתי אותך.
אז האדם הזה הסתכל על רבי ינאי ואמר לו,
תגיד, מה אתה רוצה?
אני קראתי,
אני מכיר פסוק,
תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
זאת אומרת, קהילת יעקב כתיב, כי קהילת ינאי לא כתיב.
ירושתי אצלך.
אם אני לא יודע תורה, אתה יודע למה זה?
בגללך.
כי אתה לא לימדת.
מה זה, אתה חושב שהתורה היא אריסטוקרטיה של החכמים?
התורה שייכת לי בדיוק כמו שהיא שייכת לך.
זה שאני לא יודע זה כי אתה התעצלת.
מורשה קהילת יעקב כתיב, מורשה קהילת ינאי לא כתיב.
למה לא לימדת אותי?
אנחנו צריכים לדעת, כל מי שזוכה לשבת בבית מדרש וללמוד תורה, שלרגע אחד לא יחשוב שזה בשביל עצמו.
כי התורה שייכת לכל אחד ואחד מעם ישראל. כל אחד יש לו חלק בתורה, כל אחד יש לו עוד בתורה.
אה, הוא לא זכה?
הוא לא גדל בבית מדרש וכו'? התפקיד שלך שאתה למדת, ללמד אותו.
להביא אותו, שילמד שזה, התורה צריכה להיות שייכת לכולם.
ולדאוג שזה גם יהיה בצורה נכונה, בצורה... יש אצלנו מישהו בקהילה שעושה...
יש קבלת שבת ביום חמישי במקומות העבודה.
היום קוראים לזה Happy Hour. אתם מכירים את הביטוי Happy Hour? כאילו, כדי שלא יהיה עדתה ולא... Happy Hour. טוב, שיהיה Happy Hour.
אז הוא אומר לי, טוב, מה נעשה שם? אז הוא בא להתייעץ.
אמרתי לו, תעשו...
זה קצת יותר התרחש, תעשו שיעור.
שיעור במה? אמרתי לו, פרקי אבות.
פרקי אבות זה טוב לכולם.
אבל הוא עובדי חכם.
הוא שכלל את זה.
בהתחלה הוא העביר. אחרי זה הוא אומר, רגע, למה שאני אעביר?
הוא אומר, חבר'ה, תקשיבו, מעכשיו כל אחד מכם,
כל שבוע מישהו מכם מעביר משנה.
והנה משנה פרקי אבות, אם אתם רוצים נותן לכם ספרים שמפרשים,
ואז כל שבוע מישהו מלמד משנה, מהמשניות שלי?
משניות גם שלכם. תלמדו ותלמדו גם אחרים.
ונהיה שם עניין.
זה האחריות שלנו.
השמחה היא כשכל ישראל מחוברים לתורה.
זה השמחה.
וישראל קודמים לתורה.
כלומר התורה בשביל ישראל.
אז כל אחד צריך לראות את עצמנו כסוג של גשר, שליח.
נשלחנו,
אבל לא רק בשביל עצמנו, בשביל כולם.
כדי שיגיע המצב, ברוך הוא שהמצב הזה הולך ומתקיים,
מעגלי הלמידה הולכים ומתרחבים,
שכל אחד מבני ובנות ישראל,
יהיה לו נגישות אל התורה, והתורה היא מהאור שבה מחזירו למוטב,
תאמורו כי טוב השם.
אבל זה תלוי בנו,
שאנחנו נהיה בראש כזה,
נהיה ב...
ואז זה שמחה אמיתית. בשמחת תורה אנחנו עובדים הספרים כשהם סגורים,
ומבטאים את העובדה שהתורה שייכת לכל אחד ואחד מבני ישראל אנחנו נזכרים במענתו של משה רבנו ששבר את הלוחות אנחנו שברנו את פרשת ניצבים והילך אנחנו קוראים לעיני כל ישראל שזה נשאו ליבו לשבור את הלוחות כדי לברר
שזה לא שיש כאן איזו תורה אריסטוקרטית ועם ישראל הוא עכשיו צריך להתאמץ להם אלא ישראל קודמים לתורה יש אישים ריבותיות לתורה כל יהודי בעם ישראל הוא אות הכתובה בספר תורה ואם חסר יהודי אחד חסר בספר
אי אפשר לקרוא בספר הזה
אנחנו רוצים שכל האותיות יהיו כתובות, כתב יפה.
אז יש אתיות שכבר, אתם יודעים, בספר תורה לפעמים הסופר סתם, הוא כותב כאלה אותיות.
בסיום הוא כותב רק את המסגרת, ואז צריך למלא. אז יש אותיות שכתובות מלא,
יש כאלה שכתובות מסגרת,
יש כאלה שצריך לחזק אותן, יש כאלה שלא כתובות בכלל, בסדר. אבל לא ננוח ולא נשקוט עד שכל האותיות
תהיינה כתובות.
ואנחנו ראינו במשך החודש וחצי האחרון, נכון, מחודש אלול,
הטרנד הכי גדול בעם ישראל היום כנראה זה להגיד סליחות.
כולם הולכים להגיד סליחות. בכותל כל לילה יש מאה אלפים.
עם ישראל שייך לכל הדברים האלה.
שייך לסליחות, שייך לזה. כולם שייכים לזה, רוצים את זה.
התפקיד שלנו זה לדעת שירושתנו,
כן? הירושה שלהם אצלנו.
אנחנו הלומדים, לומדים כשליחים כדי שכל אחד ואחד מישראל יוכל לזכות
לגעת באות שלו, באות שלו, באות שלו בתורה. ולכן התורה בוחרת
לסיים את החמישה חומשי תורה ביום הכי הכי שמח בדבר שנראה על פניו כדבר לא טוב אבל באמת הוא הדבר אולי הכי טוב הכי הכי עמוק שאנחנו יכולים ללמוד מעלתם וגודלם וסגולתם ושבחם של עם ישראל שקשורים לתורה קשר עצמי גם אם לא למדו קשורים לתורה קשר עצמי ולכן כולם שמחים בשמחת תורה הלמדנים והפחות למדנים וזה כולם שמחים בשמחת תורה כולם רוקדים כולם מאושרים כולם שמחים בשמחת התורה כן
מה זאת אומרת השאלה? לא הבנתי.
מה זה מה נפקא מינה?
מה נפקא מינה היא שישראל שחטא ישראל הוא.
נגיד, זה נפקא מינה אחת.
יהיה גם שינוי בעולם ההלכה. אם ישראל קודם את התורה.
לא, תראה, שינויים בעולם ההלכה זה משהו אחר, אבל אני אתן לך דוגמה.
אחת הדוגמאות היא לדוגמה שעם ישראל הוא הפוסק הכי טוב.
הגמרא במסכת פסחים מספרת שפעם היה איזה מצב שלא ידעו הלכה מסוימת.
לא ידעו בפסח שחל בשבת, ערב פסח שחל בשבת,
איך מטלטלים את הסכין.
לא ידעו.
אז אמרו, מה נעשה? תסתכל מה החלום.
ונראה, פוק חזי, מה יעמד אבר. נראה מה עם ישראל עושה.
אם הם לא נביאים, הם לא נביאים. הם יודעים מה לעשות.
ככה לומדים הלכה?
תפתח ספרים, תפתח זה ותלמד. לא, לא, לא.
אני מסתכל עליהם, אני רואה מה הם... הם יודעים.
הם יודעים. יש איזו אינטואיציה לעם ישראל.
זו דוגמה.
יש איזה עוד דוגמאות ועוד השלכות,
אבל זאת ההגדרה.
היא הגדרה חשובה מאוד מאוד.
משה רבנו, אמרנו, שברי לוחות נמצאים ליד הלוחות כדי להזכיר את סגולת ישראל,
וכשמשה שובר את הלוחות הוא לא יודע שיהיו לוחות שניים. אז הוא מוסר את עצמו לגמרי למען עם ישראל. האדם היחיד בעולם שיודע מה זה התורה מוכן לוותר עליה בשביל עם ישראל. אגב,
גם יונה הנביא עושה אותו דבר.
יונה הנביא מוכן לוותר על הנבואה שלו כדי לא לפגוע בעם ישראל. בתלמיד של משה רבנו.
מוותר על הנבואה, בשביל לנביא לוותר על הנבואה זה כמו בשביל ציפור לוותר על הכנפיים, לוותר על ה...
אין לו חיים בלי זה, הוא באמת אחרי זה אומר, אין לי למה לחיות.
אז למה ויתרת על הנבואה? כי יכול להיות שאם אני אתנבא אני אנווה, אני אנווה יפגעו בעם ישראל.
לא רוצה.
ממי למדת יונה? ממשה רבנו.
מאדון הנביאים.
זאת הסיבה לשמחה העמוקה. יזקנו הקדוש ברוך הוא
לשנה מלאה באהבת ישראל.
מלאה בתורה ראויה לכל אחד ואחד מישראל.
פית כתבה לכל אחד מאחינו בני ובנות ישראל
הקדוש ברוך הוא יכתבנו בספר חיים טובים וכן יהי רצון ונאמר אמן. אמן.
