הלכנו שוב בהלכה היומית, כמדיום ביומו,
סימן ת״מ בנושא הזה של חמץ שנמצא בבית,
של גוי,
נלמד היום סעיפים ב', ג' וד'.
עובר לזה משולחן ערוך.
ואם אינו חייב באחריותו,
זאת אומרת, אותו חמץ שהופקד אצלו כשומר לא חייב באחריותו, לא חייב כלום.
שם את זה אצלי, אני לא אחראי, שמת אצלי, שמת.
אינו חייב לבערו, אפילו אם כבוש תחת ידו, כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר.
צריך לעשות לאור לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו.
החמץ בבית, הבנו, אתה לא חייב באחריותו, לא שלך.
שים מחיצה,
סגור אותו בחדר, כדי שלא תבוא לאכול ממנו. ואינו יהודי שניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו,
כופה עליו כלי, והוא דווקא ביום טוב, אבל אם הוא קודם יום טוב, צריך לעשות מחיצה,
עשרה טפחים, כדי שלא יאכל ממנו.
כן, אם יש שם איזה פיליפיני, לא יודע מה.
סעיף ג אומר השולחן ארוך, אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו,
אינו זקוק להוציאו, אף על פי שישראל רואה חמץ שאינו יהודי, אין בכך כלום.
אבל אסור להעלותו עמו על השולחן אפילו בהפסק מפה. זה לא בשר חלב
באותו שולחן שאפשר על ידי הפסק מפה,
התאופלת שלא, אבל לא על השולחן שלי.
סעיף ד,
ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חברו אצל האינו יהודי,
אף על פי שקיבל עליו הנפקד אחריות,
עובר עליו אף המפקיד.
זאת אומרת, גם המפקיד חייב לבער את החמץ.
זה שהוא נתן למצוא למישהו לשמור בו חמץ באחריותו לא עוזר לנו כלום.
אתה תפקיר.
אתה תפקיר, תבער,
תבטל את החמץ לפני הפסח כדי שלא תעבור עליו אפילו שנמצא בבית
של מישהו אחר באחריות של מישהו אחר.
טוב, בעזרת השם,
שנזכה לבער את כל החמץ מביתנו, מקרבנו, נזכה לגאולה שלמה,
למאה בימינו אמן.
כל טוב
