טוב, אז ברוך השם שאנחנו לומדים תורה והיום אנחנו ממשיכים בספר מלכים
והיום אנחנו נעסוק בעיקר בסיפור של המשך פרק ג'
אז תבואנה שתיים נשים זמות. בואו רק נזכר
במה דיברנו בפעם הקודמת, מה עסקנו.
בפעם הקודמת ראינו, שאלנו את עצמנו מה
הריבוטה הגדולה במה שהקדוש ברוך הוא משבח את שלמה,
שהוא מבקש
לב שומע במלכים או חוכמה ומדע בדברי הימים,
מה החשיבות הגדולה בדבר הזה, לכאורה זו בקשה מובנת מאליה אולי.
ומה שראינו שבעצם השבח הגדול הוא לא רק על הבקשה, אלא בעצם על הגדרת התקופה.
שלמה מגדיר את התקופה שלו בתור תקופה כזאת שעיקר העיסוק בה לא יהיה בחלקים הקיומיים,
קראנו להם חוץ וביטחון,
אלא בחלקי המשמעות של המציאות
כלפי עם ישראל וכלפי אומות העולם. זאת הגדרת תקופה.
מה אתה מבקש?
אם היה מבקש אושר ואריכות ימים, זה בעצם אומר שהוא עדיין מזהה את עצמו כחלק מההיסטוריה,
שמתמודד עם בעיות שההיסטוריה מתמודדת איתה, מלחמות,
מאבקים, שליטה, כוח.
אם אתה מבקש, אני רוצה
את היכולת להעביר לעולם כולו
את המשמעות ואת התוכן של סיבת בריאת העולם והאופן הנכון שצריך לחיות בו,
אז ההגדרה שאתה בעצם נמצא באיזושהי תקופה אחרת.
עכשיו תראו, גם בהיסטוריה,
הרי מחלקים את ההיסטוריה למהפכות, נכון?
זה התחיל,
אפשר להגיד המהפכה הצרפתית נגיד, שזו הפעם הראשונה שעלו על בימת ההיסטוריה מאז יוון אולי,
ערכים בחירות,
חופש ושוויון.
אחרי זה יש את המהפכה התעשייתית,
מהפכת הקיטור, שהובילה את המהפכה התעשייתית.
מה?
נפחה חקלאית. נפחה חקלאית. נכון, כן, צודק אבל.
ואנחנו נמצאים במהפכת המידע, כן, זו המהפכה הבאה. מי שמחזיק, שזה דבר מאוד מעניין, כלומר אפשר לדעת הכל,
אפשר להעמיק בהכל,
אנשים הפשוטים ביותר יכולים להיות נגישים למידע הכי רחב ורלוונטי, זה ודאי מהפכה.
זה ודאי גם כן חלק מסימנים לעובדה שאנחנו נמצאים בשלבים
מאוד מתקדמים של ההיסטוריה, שבהם מתקיים ומלאה הארץ,
דעה את השם, דעה לאו דווקא דעת תורה, דעה זה, אלא דעה. אנשים יש להם הרבה מאוד ידע ודעה את השם
כמים לים נכסים וכן על זה הדרך.
אז שלמה הוא מזהה את עצמו שם.
ולכן הכתוב יתאר בדברי הימים בעיקר שיש לו באמת חוכמה בלתי נתפסת בכל הממדים כולם,
גם במדעי הטבע,
גם במטאפיזיקה, גם בפיזיקה וכן הלאה הדרך. והשבח הוא על כך שהוא בעצם בוחר להגדיר את התקופה שלו כתקופה כזאת. וזה מה שבא לידי ביטוי בתחילת פרק ג', גם בבקשת שלמה ללב שומע,
וגם בזה שמתחילת התהליך
מצורפות אליו נציגויות מאומות העולם.
בת פרעה,
שלמה מתחתן איתה על ההתחלה. הוא לא מחכה שבית המקדש ייבנה ואז
מזמין את אומות העולם להצטרף כנתינים מושפעים,
אלא זה מההתחלה, זה ניסיון לשנות את העולם. זה מה שבעצם אנחנו אומרים כל יום בתפילה, בעלינו משבח,
וזה מה שאנחנו אומרים בתפילת ראש השנה.
אחד הפיוטים הכי שבהם הקהל בדרך כלל מתלהב, וזה במוסף של ראש השנה,
זה וייתהו כל אהוב דרך, נכון? וייתהו כל אהוב דרך,
ויתנו כל הפיוט הזה, עד שמגיע ויתנו לך כתר מלוכה, וכל הפיוט הזה במי עוסק?
עוסק בגויים, לא עוסק בישראל.
ויעזבו את פסיליהם, ויזנחו את אבליהם, ויעזבו את פסיליהם, ויתנו לך
כתר מלוכה. זה לא עוסק בעם ישראל, זה עוסק באומות העולם. אנחנו בלב
תפילת מוסף של ראש השנה,
וחלק גדול מפסוקי המלכויות בראש השנה לא עוסקים בכלל בעם ישראל, עוסקים באומות העולם.
באחריות שלנו על אומות העולם להביא אותם למצב שהם
מאמינים באל אחד,
חיים חיים משמעותיים,
לפי שבע המקדשות בני נוח קשורים לעם ישראל, יש להם קשר.
אני רק רוצה לציין עוד שתי נקודות בעניין האוניברסלי הזה,
בסדר?
או עוד שתי נקודות בקשר לבית המקדש.
תראו,
בית המקדש באופן פשוט,
אנחנו משייכים אותו לשבט בנימין או שבט יהודה מבחינת המיקום הגיאוגרפי,
אבל בספר דברים יש עוד שבט
ששייך לבית המקדש.
איזה שבט?
איזה?
לא, אמרנו. בנימין ויהודה, זה מובן.
לוי, הוא עובד שם, כן, נכון. אבל כן, נכון.
תומיך ואוריך, לאיש חסידיך, האורים והתומים, נכון? עוד שבט חוץ מלוי?
זבולון. יפה, יפה.
למה זבולון? כי הברכה לשבט זבולון היא מאוד מאוד מעניינת.
אני קורא לכם את הברכה, וזאת הברכה.
ולזבולון אמר,
שמח זבולון בצאתיך ויששכר באוהליך.
טוב, אז זה כאילו הפרקמטיה של זבולון ויששכר.
ואז רש״י מביא כאן מדרש על הפסוק הזה, עמים הר יקראו.
אומר רש״י,
זבולון, הוא, יש לו משלחות עסקים, הוא יוצא ליפן,
למשלחת עסקית,
ואז היפנים באים לכאן.
זבולון מקבל אותם בעכו,
והוא אומר, היפנים, הואיל והגענו עד לכאן, בואו נלך לראות את יראתה של אומה זו.
עמים,
כשמגיעים לכאן, הר יקראו. בואו נלך לראות את ההר שלכם.
אומר רשי, כיוון שבאים לירושלים
ורואים כל ישראל עובדים לאלוה האחד,
ויש להם מקדש אחד,
ויש להם כהן גדול אחד,
ואוכלים מאכל אחד, כנראה הכוונה לפסח שאוכלים מצה,
מיד אומרים, אין יראה כי יראתה של אומה זו,
ומתגיירים, שנאמר,
שם יזבחו זבחי צדק.
מהם זבחי צדק?
זבחים של גר צדק.
אז יוצא שלבית המקדש
יש יסוד אוניברסלי מאוד מאוד חזק,
שהתפקיד שלו זה לגייר את המובחרים באומות העולם, ובכל מקרה ליצור קשר
עם אומות העולם.
עכשיו, אנחנו היינו חושבים פה בכיתה שמבין שלל התפקידים של בית המקדש יש לו גם תפקיד אוניברסלי.
כן, אבל קודם כל יש לו תפקיד כלפי עם ישראל,
תפקיד פנימי, ויש לו גם ודאי מרכיב אוניברסלי, אבל שלמה לא חשב ככה. איך אנחנו יודעים?
כי כששלמה בנה את בית המקדש,
בתפילה אז הוא פונה לקדוש ברוך הוא ואומר לו את הפסוק הבא
אז אמר שלמה אדוני אמר לשכון בערפל
בנו בניתי בית זבול לך
מכון לשבתך עולמים בית זבול ובית זבולון כאילו הוא שם את היעד של זבולון
בתור יעד מרכזי
את החיבור של בית המקדש לאומות העולם בתור יעד מרכזי לא בתור יעד צדדי
אז זה הגדרת התקופה
הגדרת תקופת הגאולה, קץ ההיסטוריה,
היא מורכבת משני דברים.
מרכיב אחד, זו תקופה שעסקו בה בעיקר בדעת, במשמעות,
ופחות בקיום.
ותחשבו שהדברים,
החברות שמרוויחות היום הכי הרבה כסף
אלה חברות שעוסקות ברשת חברתית,
ברצון של האנשים להיות קשורים אחד עם השני ולדבר אחד עם השני. אני חושב שזה גם המון המון קליפה, נכון? אבל יש בזה גם איזשהו תוכן.
אנחנו רוצים לתקשר, רוצים להיות ביחד.
זה עניין של חיבור.
והדבר השני זה עניין אוניברסלי.
אלה שני המאפיינים.
תבינו למה צריך שמאלנים.
כאילו, הם מחזיקים את האידיאל הזה.
אוניברסליות
ושלום ושיתוף ולא זה.
זה עוד פעם עם הרבה קליפות, זה עם הרבה עיוותים וזה מגיע במקום משהו, אבל זה לא שהאידיאל הזה הוא טעות.
הוא נכון למצב העתידי ההיסטורי. כאילו, השמאלנים הקדימו את זמנם קצת.
עוד הערה נוספת,
כל החלום של שלמה,
הרי שלמה
הוא מקבל חלום.
עצם החלום שהקדוש ברוך הוא פונה אליו ואומר לו תבחר מה אתה רוצה,
זה גם כן סוג של איזה שכר,
סוג של איזה תגובה אלוקית.
למה זה קורה?
זה קורה בגלל ששלמה איכשהו עולה למלוכה,
הוא בוחר, יש לו הרי שני מקומות, יש לו את הארון בירושלים שנמצא,
ויש את הבמה הגדולה בגבעון,
והוא בוחר ללכת לגבעון ולהעלות אלף עולות.
מה זה בעצם בא לומר?
שהוא שם את מרכז התקופה שלו על המזבח ולא על אהרון. אתם זוכרים? זה היה סוף ספר שמואל, שאמרנו שאנחנו במעבר מאהרון למזבח.
אהרון זה העולם הדתי המוכר לנו, שבו אנחנו חוסים תחת כנפי השכינה,
הקב' הוא עושה את הכל, אהרון הולך לפנינו,
אהרון עושה את נוסיו,
באיזשהו מקום כאילו הייתי אומר כמו איזושהי גישה שקשורה עדיין לגלות, הארון מאוד דומיננטי במדבר, הוא כאילו עושה את העבודה ואנחנו חוסים בצילו,
נענשים או מקבלים שכר.
המזבח
זה המעבר של הטלת האחריות אלינו.
אנחנו, תפקיד המזבח זה להקריב קורבנות, תפקיד הקורבנות זה לקשר את המציאות כולה ולהעלות אותה
אל בוראה.
זה העלאת אש מלמטה למעלה. אף על פי
שיורדת אש מן השמיים,
מצווה להביא מן הידיוט. ואגב, המזבח בבית המקדש,
מבחינה גאוגרפית, זה מקום החיבור.
זה המקום שבו יכולים להיפגש הכוהנים והישראלים.
כי ישראל שנכנס להקריב קורבן יכול להגיע עד המזבח כדי לסמוך
את ידו על הקורבן, הכוהן נמצא שם.
בין העולם למזבח הישראל כבר לא יכול ללכת. זה כבר אזור וטריטוריה רק של כוהנים.
אז המזבח זה גם מקום שמחבר כאילו חול וקודש.
זה המקום בבית המקדש שחול וקודש מתחברים אליו,
שישראל יכול להגיע אליו.
אז זה חיבור חול וקודש.
זה העלאת המציאות לבוראה.
זה התפקיד של המזבח. שלמה בא ולא מעלה עולה אחת, אלף עולות הוא מעלה בבמה בגבעון.
הוא אומר לה, הקב' ברוך הוא, אני מבין לאן אתה הולך.
אני אתגלה אליך בחלום.
מה אתה צריך
כדי לממש את תקופת המזבח שאתה רוצה להיכנס אליה?
אומר שלמה, אני רוצה דעת.
אמרו לקדוש ברוך הוא, יפה ביקשת.
הגדרת נכון את התקופה.
זה כל הסיפור, הגדרת התקופה.
באיזה תקופה אנחנו נמצאים.
אחד המכתבים היפים שקראתי של בן גוריון,
בן גוריון קיבל מלא מכתבים, מלא אנשים.
וחלק מהמכתבים היו,
דחקו בו לכבוש עוד שטחים לארץ ישראל.
והיו כל מיני תוכניות,
יש לבן גוריון תוכניות לכבוש את לבנון.
בעיקר סביב מלחמת קדש,
כבשו את סיני,
והוא דיבר שם על מלכות הבית השלישי, וכבר עלו אפשרות.
אבל באחד המכתבים הוא עונה לאותו אחד, הוא אמר לו, תקשיב,
הדבר שדרוש יותר מכל למדינת היהודים,
זה יהודים.
הוא אומר, אין לי מה לעשות עם עוד
20 אלף קילומטר מרובע כשאין לי יהודים, אני צריך עוד מיליון יהודים.
הוא הגדיר את התקופה,
את המשאבים. צריך להביא לכאן, תביאו פה כמה שיותר יהודים, זה כמובן היה מחירים כבדים וכן הלאה דרך, אבל זו הגדרת תקופה.
אני חושב שזו הייתה
הגדרה נכונה.
מה שנעשה היום,
אחרי דברי ההקדמה הקדושים הללו,
אנחנו ננסה ללמוד ביחד את הסיפור על
שתיים נשים זונות. עכשיו, הסיפור הזה
הוא בוודאי סיפור מקומי,
כן, אין פה איזה דרמה גדולה וכו',
אבל דרכו של התנ״ך,
כשהוא רוצה
לספר לנו על תקופה גדולה,
יש שתי דרכים,
איך אתה יכול
להרגיש תקופה גדולה. דרך אחת זה באמת להיפגש בגודל אבל לפעמים זה גדול מדי ודרך שנייה זה לקחת סיפור קטן
ודרכו להבין את הסיפור הגדול, כמו להבדיל חקר השואה.
אפשר ללמוד את השואה דרך המספרים הגדולים ודרך התאריכים והערים והמחנות
אבל לפעמים זה גדול מדי ועדיף לך דווקא לעקוב אחרי איזה ניצול אחד או אחרי איזה קהילה אחת או אחרי
אחד המקומות
שלי היו מאוד משמעותיים בפולין,
כל אחד הוא איפה שהוא נמצא. יש מקומות שזה ברור שזה נטלטל, כל מיני מקומות, אבל
בטרבלינקה,
הרי בטרבלינקה לא נשאר שם כלום.
הגרמנים חייבו את המחנה הזה עד היסוד. זה לא כמו אושוויץ או מיידנק שנשאר במחנה, אין כלום.
שם רק אנדרטה.
בנו אנדרטה כמו פסי רכבת,
ואז חלקים ודאי איטם,
הולכים לאיזו רחבה פתוחה,
היה שם איזה מונומנט כזה גדול שסביבו נרות, ואז הוא מוקף מסביבו באלפי אבנים
כאלה תקועות באדמה שכל אבן כתוב עליה קהילה.
וזה חזק מאוד, כלומר,
האבן הגדולה זה כאילו עם ישראל, אבל עם ישראל, מי זה עם ישראל?
העם ישראל בסוף מורכב מקהילות.
מזה הוא מורכב.
ושם יש אבנים של כל הקהילות שהובלו לטרבלינקה, וזה אלפי קהילות.
עכשיו הייתי שם מתעורב קהילה, אז אתה פתאום מבין שמה שאתה עושה בארץ ישראל,
וקהילה שקמה זה ממש שיקום מוסד הקהילה שכמעט נחרב
אחרי השואה.
ודווקא היכולת הזאת היא פתאום לעקוב אחרי הקהילות. רגע, יש פה איזה קהילה,
ספר נפלא של הרב אהרונסון, נקרא עלמר רוטו, היה רב קהילה
שגלה עם הקהילה שלו
לכל מיני מחנות עבודה ומחנות זה, והוא כתב יומן, והצליחו אחרי זה לנצות את היומן הזה.
זה ממש כאילו, אתה רואה, אתה עוקב אחרי קהילה ורואה מה קרה לה.
דווקא לא אחרי הדברים הגדולים, בבי יאר, או כל מיני דברים שאתה אומר, אין לי יכולת להכיל את הדבר הזה, מיליונים שנהרגו כאן.
קהילה,
קהילה, עוד קהילה, עוד קהילה.
כן, גם בבלג'ץ זה אותו דבר.
בבלג'ץ עשו שם איזה מונומנט כזה, איזה מין הר גדול כזה של,
ויש שם מין שביל בטון שמקיף את כל הרחבה של איפה שהיה המחנה,
ועל השביל הזה כתובות שמות של קהילות,
ועם התאריך שהם הגיעו לבלז'ץ.
מבלז'ץ היה ניצול אחד.
לכן כמעט לא שומעים על המחנה הזה, אבל זה מחנה שנהרגו בו גם כ-600 אלף יהודים,
כמדומני.
ואתה רואה חלק מהקהילות, אתה רואה כמה פעמים, היו כמה משלוחים מאותה קהילה.
אז אתה רואה אותה ב-42', אתה רואה אותה ב-43',
אתה רואה אותה... אותה קהילה, טראנוב,
איזביצ'ה, כל אלו הובלו לבלז'ץ.
אז אתה פתאום עוקב אחרי הקהילות.
אז תסגרו את הסוגריים,
כאן יש לנו סיפור קטן שדרכו אנחנו נוכל להבין את העניין הגדול. בואו נראה את זה.
פסוק ט״ז. אז תבואנה שתיים נשים זונות אל המלך ותעמודנה לפניו.
ותאמר האישה האחת
בי אדוני.
אני והאישה הזאת יושבות בבית אחד
והילד עמה בבית.
ויהי ביום שלישי ללידתי ותלת גם האישה הזאת ואנחנו יחדיו. אין זר איתנו בבית.
זולתי שתיים אנחנו בבית.
ויעמוד בן האישה הזאת לילה אשר שכבה עליו, ותקום בתוך הלילה, ותיקח את בני מאצלי, ואמתך ישנה,
ותשכיבהו בחיכה, ואת בנה המת השכיבה וחיכי.
ואקום בבוקר להעניק את בני והנה מת,
ואתבונן אליו בבוקר, והנה לו היה בני אשר ילדתי.
ותאמר האישה האחרת לא, כי בני החי ובניך מת.
וזאת אומרת לא, כי בניך מת ובני החי,
ותדברנה לפני המלך.
ויאמר המלך,
זאת אומרת זה בני החי ובני החמת
וזאת אומרת לא כי בני החמת ובני החי.
ויאמר המלך ככולי חר ויביאו אחר בפני המלך.
ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת
ואת החצי לאחת.
ותאמר האישה אשר בנה החי אל המלך כי נכמרו רחמיה על בנה ותאמר בי אדוני
תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתו וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה גזרו.
ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי באמת לא תמיתו כי היא אמו
וישמעו כל ישראל את המשפט
אשר שפט המלך ויראו מפני המלך
כי ראו כי חוכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט.
ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל.
זה הסיפור.
עכשיו אני רוצה לשאול מה כזה חוכמת אלוהים בקרבו?
אילו מה כזה חכם בסיפור הזה?
באות שתי אנשים,
אז שלמה עושה כאן איזה תרגיל מניפולציה פסיכולוגית הכי פשוטה, כן?
בהקשר הזה.
והוא אומר, בוא נהרוג. זה ברור שהאימא תרחם, נכון? כאילו, זה...
מה כתוב כל כך משבח
את שלמה, נכון?
אתם מבינים?
זאת שאלה אחת.
שאלה שנייה על הסיפור הזה היא,
האימא שאומרת גזרו,
אז זה לא מובן.
זה לא מובן, הטענה הזאת.
מה, היא טיפשה?
בוא נגיד שזאת האמא,
קודם כל, גם לא ברור מי האמא האמיתית ומי ה... בוא נגיד שזאת האמא השקרנית,
כן?
כלומר,
ושהיא רצתה את הילד, אז הנה, קיבלת את הילד, אז מה הבעיה? מה זה הגזור ראש?
מאיפה מגיעה הטענה הזאת? הרי יכולת להצליח. הנה, האמא האמיתית ויתרה על הילד,
כן?
האימא נכון? אז היא צריכה להגיד, כן, מצוין, יופי, הנה, יצא שקר לילד שלי.
נכון? זה כאילו, זה לא ברור.
רגע, רגע, לא גמרנו להפוך את זה.
לנו ברור שהאימא שאומרת
אל תרגו את הילד, תנו לה, היא האימא האמיתית,
נכון?
אבל אפשר גם לחשוב אחרת.
לא, אחרת לגמרי.
יש פה שתי אימהות, לאחד מת את הילד ולשנייה
הילד חי.
אמא אחת
שהבן שלה מת
והיא נורא נורא רוצה ילד, אז היא החליטה לגנוב את הילד החי,
שיהיה לה.
היא לא התכוונה להיות רוצחת,
היא התכוונה להיות גנבת.
היא התכוונה להיות גנבת טובה, היא רובינוד כזה, היא התכוונה, כנראה,
לא להם מי להגיד, אבל
גם במדינת ישראל זה היה הדברים האלה.
יש פה איזו אישה מתימן שיש לה 11 ילדים, עכשיו ילדה ילד 12,
12. ויש פה איזה זוג שאין להם ילדים וזה, אז דברים כאלה היו, אנחנו יודעים שהם היו, כן זה לא.
עושים איזה חלוקת צודק, אז יאללה פרעי, 11 ילדים ולא 12, ולנו יהיה ילד שנוכל לגדל.
יש דברים כאלה, היו דברים כאלה, ככה טוענים לפחות.
מה?
יש כל מיני חטופים.
כן?
אז כנראה זה מה שהיה שם.
היא התכוונה לאמץ ילד, ואז פתאום כשהמלך המשונה הזה אומר תרצחו את הילד,
אז האמא הגנבת, האמא הלאה, לא, לא, מה פתאום, לא התכוונתי לזה, התכוונתי לו, תנו לה, תנו לה, העיקר שלא תמית אותו, לא התכוונתי להיות רוצחת.
אז, נכון?
אז לא בטוח בכלל שמי שאומרת
תנו לה את הילד כי נכמרו חכמיה על בנה, היא האמא האמיתית, אולי היא האמא הגנבת שפשוט לא רוצה להיות רוצחת.
רגע, אבל אם זה ככה, אז בכלל לא ברור,
עוד יותר,
אז אם האימא שאומרת גזורו היא האימא האמיתית, אז למה היא אומרת גזורו? היא צריכה לקבל את הילד שלה.
כלומר, המשפט הזה הוא משפט מורכב.
זה לא שאתה יכול כאילו בקלי קלות לגלות מי אומר כאן אמת ומי לא. זה משפט קודם כל בדיני טענות ולא בדיני ראיות. אין פה ראיות, זה רק טענות.
ואתה יכול להפוך את זה לכל מיני כיוונים.
אתה יכול להגיד שהאימא שאומרת
אומרת
תנו לה את הילד, היא האימא האמיתית כי היא באמת מרחמת על הילד שלה והיא מוותרת עליו, העיקר שלא יהרגו אותו.
אתה יכול להגיד שזו האימא השקרנית
שהיא התכוונה לגנוב ילד, אולי התכוונה לרצוח אותו.
מה שלא תגיד
אני לא מבין את האימא שאומרת גזורו. אם היא האימא האמיתית אז למה גזורו?
מה ההיגיון? ואם היא האימא השקרנית
אז גם כן למה גזורו? אז הנה הרווחת ילד כי הצלחת מה שרצית.
מסובך.
נכון?
מסובך.
כבודו מביא לכאן מדרשים.
פה אנחנו לומדים פשוטו של מקרא.
מה זה רשי מפורש?
90% מרשי מפורש זה מדרשים שרשי מביא.
רק רשי בוחר איזה מדרש להביא, רשי מפורש.
רשי קודש קודשים, אבל למרות שרשי בעצמו אומר, בתורה אני לא באתי לפרש,
אלא פשוטו של מקרא.
שימו לב,
רבותיי,
יש פה באמת חוכמה מופלאה מאוד של שלמה בדיני הטענות.
הסוד של הפרק הזה
זה לא החרב.
זה כבר התוצאה, זה כבר האפליקציה.
הסוד הוא השיקוף
ששלמה עושה.
ויאמר המלך,
פסוק כג,
זאת אומרת זה בני החי ובני חמת.
וזאת אומרת לא,
כי בני חמת ובני החי.
מה הוא עושה?
מה?
הוא חוזר על המשפטים.
אבל הוא עושה כאן פסיכולוגיית מעמקים עמוקה מאוד ואומר,
האימא שקודם כל אמרה זה בני החי
ורק אחר כך בני חמת,
זה מה שמעניין אותה.
החיים,
שהבן שלה חי.
והאימא שקודם כל אמרה לא, כי בני חמת ובני החי,
זה תת-תמודה, כן? זה ממש גילוי של עוד הרבה הרבה לפני שפרויד חשב על הדבר הזה.
שלמה המלך משתמש בכלי הזה.
מה אתה אומר בתת-תמודה?
כאילו, איך אתה, אתם יודעים, תת-תמודה זה כלי מאוד מאוד חזק, זה כלי מדהים, תת-תמודה, כן? לפעמים כשאני מרגיז את אשתי, היא קוראת לי דוד, כאילו, כמו הבן שלנו, אני אומר, הבנתי, כאילו, הצלחתי לעזבן אותך כמו שהילדים מעזבנים אותך לפעמים.
אז כאילו, זה תת-תמודה, הוא מאוד מאוד חזק.
משפטים שנפלטים לבני אדם,
כל מיני זה, זה כאילו בעולם הטיפול זה ידוע שחלק גדול בכלל מההתנהגות שלנו מנוהלת על ידי
על ידי חלקים שאנחנו לא מודעים אליהם, כן? בין אם זה תת מודע או על מודע, לא משנה.
אז כן, אז הוא אומר,
אומר שלמה המלך, אני מבין בתת מודע של האנשים הללו
שהאישה שאמרה זה בני החי, היא האימא שלו, הוא יודע את זה. עכשיו רק נשאר לנו לחשוף את זה.
אבל תבינו מה קורה.
ברגע ששלמה מבין
שמי שאומרת,
בני החי ובני חמתי האימא האמיתית,
פתאום מצטיירת לו התמונה בשלמותה.
שימו לב מה קורה כאן.
מי האימא השקרנית?
התובעת או הנתבעת?
התובעת.
וואי, וואי, רגע, רגע, רגע.
אז מה זה אומר?
באה לכאן אישה,
מחזיקה בידיים ילד מת.
שאנחנו יודעים שזה הילד באמת של מי?
שלה. לא, זה הילד שלה.
שלה.
היא מחזיקה בידיים ילד מת שלה, היא הייתה אמורה להיות באבל, בצער, שום דבר, פנים פוקר פייס לגמרי.
פוקר פייס.
ומספרת סיפור מדויק, מפורט,
שקר בנוי מתחילה ועד סוף,
שהבן המת שלה שהיא מחזיקה בידיים, זה לא הבן שלה, זה בן של אישה אחרת,
והיא תופרת את העלילה מקצה לקצה.
זאת התובעת.
והנתבעת
שמחזיקה את הבן שלה כנראה מההלם,
מהתדהמה, מהעזות,
היא רק אומרת משפט, לא,
בני החיים בני חמת.
עכשיו, יש לנו כללים, אתם יודעים, יש לנו כללים בהלכה,
לדוגמה, הגמרא, כולכם מכירים את זה, הגמרא אומרת שמודה במקצת,
הטענה, הוא חייב שבועה דאורייתא.
אז הגמרא שואלת, למה אין לו מיגו?
של, תאמין לי שאני חייב לך חלק מהסכום במיגו,
שאם הייתי שקרן,
הייתי כופר בכל. אומרת הגמרא, אין לך מיגו,
אין אדם מעיז פניו בפני ועל חובו.
אדם אין לו עזות וחוצפה לשקר במצח נחושה.
מה שלמה רואה כאן?
לפעמים
יש דברים כאלה. לפעמים יש אנשים
שכאילו הם חצו,
עכשיו הכותרת פה גם זה שתיים, נשים זונות, יש כנראה מדרגות בזונות.
אנשים שכל המחסומים הנפשיים שלהם נשברו.
הם ימכרו את אמא שלהם, ימכרו את אבא שלהם.
אין שום, הם חצו את כל הגבול המוסרי.
את זה שלמה יודע על ההתחלה.
על ההתחלה הוא יודע את זה.
ברגע שהוא עושה את השיקוף הוא מבין את התמונה במקום שהאימא התובעת זה דבר שהוא לא יעלה על הדעת. אתה אומר אף אחד לא יעלה דבר כזה על הדעת.
רב אהרון, בוא איתי, בסדר?
תלך איתי לפסוק כב',
כא',
זה סוף הסיפור שלה. ואקום בבוקר להיניק את בני והנה אמת
ואתבונן אליו בבוקר והנה אליה בני אשר ילד. עד כאן דברי התובעת.
ותאמר אשה האחרת הנטבעת לא כי בני החי ובנך המת.
וזאת אומרת, מי זאת?
התובעת לא כי בני חמת ובני החי.
בסדר?
ברור?
אז התובעת אומרת בני החי ובני החי.
הנטבעת אומרת
בני החי ובנך המת.
את כל זה שלמה יודע על ההתחלה.
עכשיו אתם יודעים,
יש כאילו תור אחד הפשעים המזעזעים שנעשו כאן בארץ.
לפני כמה שנים, אתם ודאי זוכרים את זה,
הייתה ילדה אחת, קראו לה הודיה פינשטיין,
משהו כזה,
שההורים היו מסוכסכים.
כן, אתם מכירים את זה. כל מי שבירושלים יודע בהיטב מה אני מדבר.
ההורים היו מסוכסכים וכולי, והאבא הרג את הילדה כדי לנקום בה אימא.
הוא דיבר ברדיו, אני זוכר את זה.
הוא עלה ברדיו, וזה, ואיפה הילדה? עכשיו, אתה אומר לעצמך, בסדר, לפעמים אדם, אנחנו יודעים שאנשים,
יש אנשים שהשנאה מעבירה אותם על דעתם, והם לא שולטים, לא יודע מה,
אבל זה כאילו, בדמקה הוא עלה יחד עם גרושתו ברדיו, והם תחפשו,
זה טירוף לגמרי, זה משהו שרוט לחלוטין בתוך כל המערכת של האישיות, דבר כזה.
כן?
אתה עומד מול דבר כזה ואתה אומר, לא יכול להיות שיש אנשים כאלה בעולם שהם רוצים, הוא יודע ברגע הזה שהוא עולה, הוא יודע מה הוא עשה, והוא עולה ברדיו,
ובאמת שכששמעתי אותו ברדיו אמרתי לי, אשתי, תקשיב, זה נשמע לי משונה, הוא מדבר בצורה מוזרה, אבל... כן, אבל זה, אתה אומר... כן, אז בסדר, אבל אתה אומר, לאדם הפשוט, אתה אומר, תקשיב, זה לא יכול להיות, צריך לחצות
כל הקווים המוסריים האפשריים כדי להיות בכזה מצב.
כזה מקום מזעזע.
אז שלמה המלך מבין,
תנסו לתאר את הסיטואציה, אישה מגיעה עם התינוק המת שלה,
כלום, אין לה טיפת זה, שום דבר.
עכשיו חזל,
כיוון שמקודם כבודו הזכיר מדרש,
אז בוא תראה איך
חזל מביאים כאן מדרש שמסביר את זה,
את השנאה הזאתי ואת המוטיבציה.
חזל אומרים
שמדובר בקלה וחמותה.
עכשיו,
המדרש מביא שתי דעות,
כלה וחמותה או שתי יבמות.
לדעתי המדרש מתכוון לחבר את הסיטואציה לסיטואציה אחת.
מה הכוונה?
קודם כל כל כלה וחמותה, אנחנו יודעים שזה מערכות יחסים שיכולות להיות מאוד מאוד מתוחות,
מאוד, כן, עדיף שלא, אבל זה יכול להיות, שיש כאילו איזושהי שנאה.
אז נגיד שיש פה כלה וחמותה שהן שונאות אחת את השנייה,
יש גמרא במסכת שבת שמספרת שפעם איזה כלה שרפה את חמותה.
מה?
אוי, כאילו היא שלחה אותה להחליף איזה מנורה ויש שם אין, לא, יש שם אין, היה חשוב.
כדאי לראות, הרב מדבר שם על זה.
אז נגיד שזה כלה וחמותה, שזה לא דבר מופלג שהם בקצר,
והכלה הזאתי
היא נשואה
לבן של חמותה
ונולד לה עכשיו בן, וגם חמותה ילדה,
בסדר?
והבעל של הכלה נפטר.
עכשיו,
כלומר, בדיוק, עכשיו, אם גם הבן שלה נפטר,
היא נהיית זקוקת יבם למי?
לא לחמיה, לבן של התינוק.
שזה יקרה, זה יקרה בעוד 13 שנה, היא עכשיו עגונה עד שהוא יגיע לגיל 13 ויוכל או לייבם אותה או לחלוץ לה.
ולך תדע מה חמותה תעשה בינתיים,
איזה נקמות חמותה יכולה לנקום בה על הדבר הזה, כי יכול להיות שחמותה בכלל תיקח את זה והיא תישאר עגונה כל החיים.
אז גם ככה יש שונות את חמותה,
וגם ככה זה...
מה?
כן, אז עוד פעם, את המילה זונה אפשר לפרש לכל מיני... זונה זה כאילו נגד ה... לא מסתדר עם המדרש הזה. חזר רוצים להגיד שזה קלה וחמותה, אולי שתי זונות, קלה וחמותה.
כאילו, זונה זה מקצוע, אבל יש להם גם משפחה, בסדר? נגיד...
כן, אבל... לא, זה כן.
או מוכרת מזונות, או שהיא עובדת בזה, זה עדיין לא אומר שהיא לא רוצה להיות נשואה, ולכן על זה הדרך. גם היום יש דברים כאלה, לצערנו.
אז, אז כאילו, ויש שם הרבה רוע והרבה דם רע באוויר,
ואם נוסיף לזה גם את המקצוע שאמרת, אז יש גם איזה חציית גבולות מוסרית,
אז היא אומרת, אני אשאר פה 13 שנה תקועה,
מוות בעריסה,
מה קרה?
נחליף,
לא קרה שום דבר, תינוק וזה,
היא החמותה הזאת, לא יקרה לה כלום אם לא זה, ואני אהיה פה 13 שנים עגונה.
אז כאילו זה חזל במדרש שמעמידים את הסיטואציה,
מסבירים את המוטיבציה
למעשה הזה, וגם את המוטיבציה לגזור.
כי מבחינתה, הכי טוב שיהרגו את התינוק הזה.
כי אם לא יהרגו אותו,
לך תדע, אולי יום אחד יגלו שבאמת הוא לא הבן שלה, אלא הבן של חמותה,
ופתאום תהיה זקוקת ייבום, אבל אם יהרגו אותו,
לכאן הוא לא יחזור.
עכשיו, היא כל כך רעה, האישה הזאת,
וכל כך, כמו שאמרנו, חצתה את כל הקווים, וכל כך מסוגלת לשקר מרש ועד סוף, כשהתינוק המת שלה בפנים,
שנפלט לה כאילו, כאילו כאילו נגזור, יכול להיות שהחזיר יצאה לחזור בה, אבל כאילו מבחינתה שהתינוק ימות זה הכי טוב.
זה כמו אדם שפתאום מישהו שנולד לו ממזר.
אז כאילו הרי אומרים בברית של ממזר לא אומרים קיים את הילד הזה לאבי ואימו.
ככה אומרת ההלכה,
שבברית של ממזר,
שלא יהיה לאף אחד מעם ישראל כאלה דברים נוראים,
בברית של ממזר לא שקרה תקלה של מישהו שחשב
שמישהי שחשבה שהבעלה מת בשואה וזה, אלא ממזין הלכתי.
אז לא אומרים, קוראים לו קידור,
קידור תרפוחות המה, ולא אמורים לקיים את הילד הזה לאביו ואימו, כי לא רוצים שיתקיים,
ואז כאילו,
זה הפתרון הכי טוב שלה.
אז עכשיו אנחנו מבינים.
מה אנחנו, קודם כל הסיפור הזה נהיה הרבה יותר מרתק, הרבה יותר מתוחכם,
מתוחכם,
באמת צריך פה לב שומע כדי להבדיל כי השקר הוא בעצם הדובר כאן בסיפור,
הוא הדומיננטי.
נכון, נכון, נכון. כאילו, בסדר, אז...
אז זה הופך את זה לסיפור הרבה יותר מרתק והרבה יותר... אגב,
אנחנו אומרים את זה כל שבת,
את הפירוש הזה.
מי שמקפיד,
נוהג לשיר בשבת,
באחת הסעודות,
דרך כלל נוהגים בסביבה שלישית, את הפיוט של איבן עזרא,
עצמה נפשי באות רש,
ראה לגברת אמת,
שפחה נואמת, לא כי בניך אמת ובני איחי.
במשפט, איבן עזרא פתר את הכל.
ראה לגברת אמת, אבל גברת אמת היא השותקת.
השפחה היא הנואמת, היא הטובעת, לא, ואיך אני יודע שהיא הרמאית, היא שפחה?
כי היא אומרת, לא כי בניך אמת ובני איחי.
זה מה ששלמה אמר, שורה וחצי, איבן עזרא
סידר את הכל.
אז קודם כל זה הסיפור, אז באמת כולם רואים, וואו, איך הוא הצליח בדיני הטענות לעשות שיקוף ולהבין שאף אחד מאיתנו לא היה מאמין באופן טבעי אם היינו שם היינו רואים.
אתה מעלה על הדעת
שאישה תבוא עם תינוק בן שלושה ימים ותספר סיפור כזה מדויק ואין לה אפילו דמעה אחת על העיניים והיא כולה זה,
זה לא יכול להיות שזה הבן שלה מת, אין דבר כזה.
ושלמה המלך קולט,
יש דברים כאלה.
יש אנשים אכזריים בעולם
שאין להם שום גבולות,
והם מסוגלים עם התינוק המת שלהם לספר סיפור אחר,
ולנסות לחטוף תינוק ממישהו אחר.
ואז אם זה ככה,
אז בואו נביא רגע איזה חרב, בואו נעשה עוד טיפה עוד איזה מניפולציה קטנה כדי לגרום לה לזרוק עוד איזה משפט בום, גזרו. אבל לא הגזרו זה הסיפור, גזרו זה הביטוי, זה התוצאה.
הבני חמת זה הסיפור.
אז זה הסיפור הקטן,
אבל הסיפור הגדול הוא,
אמרנו שהסיפור הקטן בעצם בא ללמד על סיפור גדול. הסיפור הגדול הוא שבעצם זה מאפיין את התקופה של שלמה.
במה עוסקת
התקופה העתידית, נקרא לזה ככה.
היא עוסקת ביכולת להבדיל בין אמת לשקר.
להבדיל בין
תוכן ומשמעות לבין קליפה ופסולת.
זה בעצם הליבה, מה נכון.
זה בעצם ה...
כלומר,
זה ברור שהעולם קודם כל מתקדם מבחינה חומרית,
מבחינה פיזיקלית, אבל מה החוכמה הבאה אחרי,
בנו כאן רכבת לירושלים,
שזה דבר מקסים, מדהים, עוד לא נסעתי בה,
מקווה לנסוע בו בקרוב,
לעשות טיול וכל זה, מצוין, אז עכשיו אפשר יהיה להגיע מתל אביב לירושלים ב-28 דקות.
הגעתי, איך היה הפסדה? עברת בשלום, לא נתקרב.
אה?
איפה?
אין נוף?
מה, אבל בגשר.
כן?
אה, אין לו.
בגשר, הוא לא קצת מעיד בגשר שנראה.
כן?
ואז מנהרות, מנהרות, מנהרות. טוב.
אז,
טוב, אוקיי, הגעת לירושלים, מה אתה עושה פה?
ישראל כץ בונה לנו כבישים, בסדר, כשנגיע ממקום למקום, וכשנגיע לאותו מקום, מה נעשה במקום הזה?
זה ברור שהחוכמה הבאה שרוב העולם יעסוק בה,
היא לא הפיזיקה, אלא האמת הפיזיקה.
יש, יצא לי לפגוש
לפני שבועיים,
יהודי שהוא היה ספרן של הספרייה הלאומית כאן, בגמלאות,
ואז דיברתי איתו קצת, מה יש וזה,
איזה דברים הוא החזיק ביד,
כל מיני, אז הוא בין השאר אמר שיש אצלנו כתבים של ניוטון.
איך הגיע,
הם לא מגלים.
איך זה הגיע, זה סודי וכל זה,
משהו כזה. אז ניוטון,
בסוף ימיו,
הוא עסק רק בענייני אמונות ודעות ודת.
יש לו כתבים,
אחרי שהוא גמר לפענח את כל הפיזיקה ואת כל החוקים,
והמכניקה והטרבודינאניקה וכל הדברים האלה, הוא עבר לעסוק במשמעות של כל הדברים האלה.
אז זה ברור שהחוכמה העתידית היא העיסוק במשמעות של העולם הפיזיקלי, מה האמירה שלו,
מה הוא בא לומר לנו, מה התוכן שלו.
וביכולת להבדיל בין אמת לשקר, גם אם השקר
הוא חוצפן יותר, נוכח יותר, דובר יותר, היכולת להבדיל ולגלות את האמת
מתוך השקר, זה הסיפור.
ולכן הסיפור הקטן הזה הוא בעצם
סיפור גדול.
כן, העולם מבחינה מוסרית הוא ציני,
הוא בנוי על שקר,
בנוי על מה שיקרה, ואנחנו הולכים לאט לאט, העולם שלנו הולך לאט לאט ומטהר את השקרים.
החל מהאתר הזה ויקיליסט, נכון? אנחנו נכון? ויקיליקס,
שאומר לך, תקשיב, כל מה שתגיד,
יום אחד יגיעו אליו וזה ייוודע.
אז זה מכריח את האנשים לדבר אמת,
כן?
ציינו כאן פעם, נדמה לי, את הדוגמה
הנפלאה הזאת של, מה?
סטלין, סטלין.
סטלין נתן פקודה להרוג את כל הקורבנים, את כל הקצינים הפולנים שהיו.
הוא נתן פקודה בחתימת ידו להרוג אותם.
ואז יש סרטון שרואים את ראש הממשלה הפולני מגיע לסטלין אחרי שרוסיה כבשה את פולין במסגרת הסכם
ריברדו פולוטוב, והוא מגיש לו רשימה
של קצינים פולנים שנעלמו, הרוסים הרגו אותם והעלימו אותם.
אז רואים את סטלין לוקח את הרשימה?
הוא עושה כזה,
כמו שקראנו בפרשה,
גם אתה לא הגעת לי,
וגם אני לא ידעתי,
כן, ולא שמעתי בלתי היום.
השפת המת אומרת, מאוד יפה שזה דו-שיח בין אבימלך לפיחול.
כן?
אבימלך אומר לאברהם,
גם אני לא ידעתי.
אז הוא אומר לפיחול, וגם אתה לא הגעת לי.
ואז פיחול אומר, וגם אני לא שמעתי בלתי היום.
כאילו שני שקרנים מערבבים את אברהם, מביאים שקרנים רמאים, הם סתמו את הבארות, הם חפרו את האבות, הם יודעים הכל, הוא אומר לי, מה פתאום זה, מה קרה לך?
אז רואים את סטלין עושה כזה,
אז הוא אומר לו, אני אברר,
אני מעביר את זה לשר שלו, ואז בסרטון רואים את הפקודה חתומה על ידי סטלין להרוג את כל הגורמים הרבולוציוניים האנטי רצויים בצבא הפולנטי,
כל מלא שקר, כל מלא כזה.
אז המשימה של עולם מתוקן
זה עולם שבו אנחנו יודעים להבדיל בין האמת לבין השקר,
בין התזונה החצופה לאימא האמיתית,
וזה סיפור קטן שבעצם מספר סיפור גדול לקראת איזה תקופה אנחנו עתידים ללכת.
בואו רק נסכם ונאמר,
כדי להבין את ההמשך בעזרת השם, שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופת מתח גבוה.
כלומר, שלמה הולך על כל הקופה.
על כל הקופה, הוא הולך לממש את הפסוק,
את כל החלק האחרון שעלינו נשבח.
על כן נקבל לך אדוני אלוהינו לאות מירה ותפארך ותוזך, להעביר גילולים מן הארץ, ככה עוד תיכר אתו, לתקן עולם במלכות שדאי, נקודה.
אם זה יצליח,
וואו.
אם זה לא יצליח,
עלולה להיות התרסקות.
כי זה מתח מאוד מאוד גבוה, זה ללכת על כל הקופה,
זה ללכת לשים את כל הכוח בעוצמה בענייני אומות העולם,
זה להביא לפה כל מיני כוחות,
נוספים,
שלמה ילך על זה בכל הכוח,
אנחנו יודעים שזה לא הצליח, למה זה לא הצליח? הניסיון הגדול הזה, נראה בעזרת השם בשבוע הבא.
חזקו ואמצו.
