טוב, ראש חודש אדר,
אז חשבתי שנלמד נפש המגילה.
יש במגילה כל כך הרבה תנועות נפשיות מדהימות
נאות על הקצה.
מסירות נפש, כאשר עבדתי עבדתי, מוכנות לתת את הכל,
עקשנות
של מרדכי, לא יכרה ולא ישתחווה.
כתוב בחסידות שזה לא רק שהוא לא קרא ולא ישתחווה, אלא הוא לא יכרה ולא ישתחווה.
לכל דור יש איזה מרדכי כזה שבדור שהוא מסמן את הכיוון והוא לא קורע ולא משתחווה.
כל מיני,
הרבה הרבה תנועות נפשיות יש במגילה.
גם הפכפכות וכל מיני דברים בסגנון הזה.
אבל מה שננסה ללמוד היום ביחד זה דווקא על אמן.
למה אמן?
סיבה אחת, כזדנות מעניינת, נכון?
כמעט אפשר להגיד
הרי חז״ל אומרים, המן מן התורה מן העין, מן העץ, הם זורקים אותו כבר לשורש המן בעץ הדעת.
ואם אנחנו רגע,
לא שאפשר, אבל אם אנחנו רגע מתעלמים מזה שהוא אדם רע
והוא עושה דברים רעים,
אז בתור דמות הוא מעניין, כי הוא עוצמתי.
הוא עוצמתי, יש פה עוצמה.
העוצמה הזאת היא עוצמה מעניינת,
שאם אנחנו נצליח לעשות לה נהפוך הוא,
כמו שהרבה מאוד דברים במגילה מתהפכים,
אז אם נצליח להפוך את המן בעצמו,
כן?
אם הופכים את המן, מה יוצא? נאם.
אומנם אתם אנשים כשרים,
אבל רציתי שתהיו כחיות הנואמות ביער. אבי נחמן אמרך, שתהיו...
אז אם נצליח להפוך את המן בעצמו,
אז אנחנו יכולים ממש למחות אותו.
למחות את זכר עמלק זה לא רק שהוא לא יהיה, אלא זה
ממש לעשות לו איטפחה ולקחת אותו אלינו.
זאת סיבה אחת. סיבה שנייה היא, בגלל שאתם יודעים שהמגילה אין בה שם השם,
נכון? בצורה מפורשת, לא מוזכר בשם השם.
אבל שם השם מוזכר, הרי המגילה
היא קראתה באיזה שפה?
המגילה התרחשה בפרסית, כן?
חשבירוש דיבר עם אמן לא בלושן הקוידש, הוא דיבר איתו בפרסית.
חזל,
מרדכי ואסתר, כשכתבו את המגילה, כתבו אותה בעברית.
ולכן הם השתתלו במגילה כל מיני רמזים,
ורמזי רמזים, וכל מיני עניינים שאנחנו בלשון הקודש נוכל להבין במה מדובר.
ולכן אומנם לא מוזכר שם השם במגילה בצורה מפורשת,
אבל הוא מוזכר פעמיים ברשת תיבות.
איפה?
פעם אחת בפסוק, יבוא המלך והמן היום
אל המשתה
אשר עשיתי לו, יבוא המלך והמן היום, יו' קוו' קו,
אור ישר,
בסדר?
השם השם ואור ישר.
עכשיו ברור לכם שזה מכוון, כן זה לא, זה נכתב בלשון הקודש, ובכוונה
שתלו שם את שם השם להגיד שכל מה שקרה במשתה, כל האירועים, הרי זה שלושה ימים, נכון? זה יום אחד המשתה הראשון, לילה ביניהם, יום של המשתה השני וכנראה המשתה השני נמשך עד אחרי שקיעה אבל בסוף המשתה השני כבר המן תלוי.
כלומר הפער בין נקודת הפתיחה של המשתה הראשון שבו המן נמצא על גג העולם ממש
הוא מולך הטבעת אצלו, הוא עושה גזירות, הוא עשיר אינסופי, יש לו
עשרת אלפים כיכר כסף לתת, להרוג את היהודים.
וחוץ מזה, אסתר מזמינה אותו אל המשתה, הבוטיק,
היא ואחשוורוש והמן,
זה נקודת הפתיחה של האירוע הכי הכי גבוה,
בתוך פחות מ-48 שעות הוא יהיה תלוי על העץ.
זה הקדוש ברוך הוא.
זה אירוע אלוקי.
יבוא המלך והמן היום, הקדוש ברוך הוא פה.
המהירות, למרות שהכל בסוף מתגלגל באירועים, אבל המהירות שדבר כזה קורה, מי, מי, רגע, מה?
לפני רגע הוא היה פה עכשיו, בסדר?
אתה מסכים עם סגי?
אני חייב להגיד לפחות פעם אחת בשיעור את המילה סגי,
אחרת אני...
לא סגי. לא סגי בדיוק.
לא רואים אותך, אבל אני כבר קיבלתי כבר הצעות לשידוכים בשבילך.
כן, אמרתי שאתה נוסעי, ברוך השם, אבל לאנשים לא יודעים.
נכון, זה יכול להיות שיש פה גם איזה סגי רווק.
אז
בסדר? אז זה עניין אחד.
ועניין שני, איפה עוד מופיע שם השם?
לא רחוק משם, בפסוק
שאומר אותו לא פחות ולא יותר מאשר אמרן הרשע בכבודו ובעצמו,
וכל זה איננו שווה לי.
וכל זה איננו שווה לי, אם אנחנו לוקחים עכשיו מהסוף להתחלה,
לי יוד
שווה ה,
איננו וו,
זה ה.
זה אותיות י' כו' כה' מהסוף להתחלה. מה זה אומר?
זה אומר שהפסוק הראשון,
יבוא המלך והיום, מאמן היום, זה אור ישר, הקדוש ברוך הוא מופיע. בפסוק השני,
זה קודם כל, אנחנו נראה את זה בצורה עקומה,
איך זה נראה אצל העמד, ואז צריך להפוך את זה.
כלומר, כדי להבין מהו האור האלוקי בפסוק הזה, נצטרך להפוך את זה,
כדי שזה יצא,
לקחת האור החוזר ולהפוך אותו לאור ישר.
ככה אי אפשר לקרוא את זה, י, ה, ו, ה, שזה נקרא, מהסוף להתחלה, זה לא שם השם.
אבל אם אנחנו נהפוך את זה, זה יהיה.
בסדר?
אז ממש אנחנו חייבים בשיעור הזה לעשות נהפוך.
חובה קדושה.
יאסו, אתה מסכימים עם הדבר הזה?
יאללה.
אז בואו נתחיל להבין את הפסוק הזה בעצמו.
האמת זה פסוק מדהים.
מדהים, כי אם אנחנו רגע רוצים לדבר מוסר, עוד לא חסילות,
ועוד לא פניות ועוד לא קבלה,
אבל מוסר.
אומרים,
איך מדרש כזה, אני זוכר אותו,
ש... איפה זה מופיע?
אולי באגדות רבה ברברה חנה, אני לא זוכר, באיזה מקום שהראו לו את גלגל העין,
אה, אתה זוכר, רבי אבנר, איפה זה, איזה מקום
שהראו את גלגל העין והוא ראה שאין לו קרקעית.
מכירים את זה?
כן. איפה זה?
נכון?
ואז הוא אמר לו, מה זה הרמז?
העין לא שבעה לעולם.
כמה שאדם, זה לא בבבת, זה סנדרין.
כמה שאדם יש לו, מה?
כמה שאדם, הנה תבדוק, תודה.
כמה שאדם יש לו, ויש לו, העין שלו לא שבעה. הוא תמיד,
מה אין לו?
אדם הגיע לאיזה, הגמרא אומרת ש...
נדמה לי רבדה בר אהבה מספר שהוא היה באיזה סעודה של איזה גוי. לא היה חסר שם כלום. כלום לא היה חסר. הכל היום מושלם.
אבל הפרגיות הגיעו לשם לא כמו שהוא טעם. הגוי הזה הפך את השולחן, פיזר את המסיבה,
התעצבן.
יש לאדם איזה יצר רע כזה,
שכמה שתיתן לו, הוא יסתכל
במה שאין.
נכון, הייתה כזאת פעם פעולה בתנועת הנוער,
שהיינו מעבירים דף לבן עם נקודה שחורה באמצע,
מעבירים בין החניכים, אומרים להם, מה אתם רואים?
אז מה הם רואים?
נקודה שחורה.
אז היינו אומרים למדריכים, יש פה דף לבן.
99% לבן, יש פה נקודה אחת שחורה. למה אתה רואה את הנקודה השחורה?
למה אף אחד מכם לא אמר דף לבן?
הרוב זה דף לבן, לא, אנחנו נמשכים
אל הנקודה השחורה, אומרים בדרך רעיון שאנחנו,
לא משנה איזה צבע העיניים יש לנו, אנחנו רואים דרך השחור שבעין.
מסתכלים על המציאות, דרך השחור.
זה איך מה שאין.
זה המלקיות.
זה המן.
והמגילה מתארת את זה בצורה המושלמת ביותר.
המן מגיע,
המן, המן, המן, המן, הולך למשתה,
ואז כתוב ככה, נכון?
מעריכים את המן לעשות את דבר אסתר וכו', ויבוא המלך והמן, קראנו,
נגיע למשתה, ואז,
אה, עכשיו במשתה הזה, מה הוא מגלה?
שלא רק שהוא הוזמן למשתה, הוא גם הוזמן למשתה מחר, אז בכלל זה עוד יותר טופ-טופ של הכל, הטופ למעלה, הכי למעלה, זהו,
ממש יותר מזה. ואז שהוא מגיע,
נקרא את הפסוקים. ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב.
וחירות עמד את מרדכי בשער המלך ואלוהם אלו זעם ממנו,
וימלא המן על מרדכי חמא.
ויתפק המן והבועל ביתו וישלח ויאבד את אוהביו את זרש אשתו".
עכשיו,
עכשיו זה לא, לפעמים גם אדם שהוא מאוד מאוד עשיר,
נגיד, גם אדם שהוא מאוד עשיר ומליין, אבל מישהו חתך אותו בכביש,
אז הוא יכול להתעצבן.
הוא לא יגיד, מה אתה, יגידו לו, מה אתה מתעצבן?
יש לך כל כך הרבה בתים, ברכוש, מישהו חתך אותו, עכשיו סיטואציה הוא כעס, אבל כאן,
אצל אמן זה לא קרה מיד, הוא הגיע הביתה.
היה לו זמן לקרוא לכל אוהביו ולזרש אשתו.
חיכה להם, כמה הוא חיכה להם, איזה שעה, שעה וחצי, לא יודעת שהם הגיעו,
אהלן.
בסדר, ואז הוא גם מספר להם, הוא לא אומר, הוא אומר, תשמעו, הוא אומר להם, תקשיבו, אני רוצה לספר לכם מי אני, בואו, תכירו מי אני.
ויספר להם המן את כבוד עושרו.
ורוב בניו,
עכשיו, רוב בניו, אתם יודעים, כשאדם מספר על הבנים שלו, הוא לא, הוא מספר כל אחד מה התכונה, מצאת?
הוא מספר כל אחד מה התכונה שלו, מה זה,
אספר לכם בדיחה, אחר כך אספר בדיחה בחודש אדר, טוב?
צריכים בדיחה?
אבנר, בדיחה חזקה, תעביר אותה לחיפה.
אחד, יהודי אחד, קצת מבוגר, ככה, הוא חיפש מונית.
הזמין מונית, עוצרת לו מונית, הוא פותח את הדלת ואומר לנהג, יש לך נכדים? הוא אומר לו כן, לא רוצה, סע.
טוב, חכה עוד מונית,
עוד פעם עוצר נהג, יש לך נכדים? הוא אומר לא, לא, לא, לא רוצה.
יש לך נכדים? כן, לא רוצה אותך שר. ככה, ככה, יש לך כן, לא רוצה.
בסוף מפוסר נהג ואומרים לו, יש לך נכדים? מה זה נכדים? בקושי התחתנתי, איתך אני אשא.
אז הוא אומר לו, מחילה כבודו, למה זה כזה חשוב לך אם...
הוא אומר, אני רוצה לספר למישהו על הנכדים שלי, בלי שהוא יספר לי בחזרה על הנכדים שלו.
אז זה מאוד יראה לך, רגע, מותר את הנכד שלי?
לא, אני רוצה לספר רק על הנכדים שלי.
זה קטע כזה שאתה נהיה סבא, אתה...
זה קטע מגניב, אתה מתחיל להראות סרטונים לנו, תראה את עניך.
הייתי בטוח שלך זה לא, הייתי בטוח שלי זה לא יקרה, זה קורה לכולם.
אז אמר נספר להם על רוב בניו, עובר, מראה להם את הבגרות של וייזאטה,
מראה להם את הטיול בדרום אמריקה של פרשן דאטה, מראה להם כל אחד, מראה להם את אספתא, עשה דוקטורט, כל אחד, כל מיני, את הסוסים שלהם, נדבר, נספר להם.
ואחר כך
את כבוד אושרו, אה, גם כבוד אושרו, בטח נספר להם על כל המכוניות שיש לו.
אתם יודעים שהיינו במשלחת בדובאי.
אז אנחנו ראינו שם איזה רכב,
אני מקווה שאני אומר את השם שלו נכון,
מייבח, יש כזה רכב?
מייבח.
יש כזה, נכון?
כאילו מרצדס של התכונים, של הביוקר.
אז יש שם את המספר רישוי,
וליד זה ספרה בצבע אדום 16. אז המדריך שלנו אמרנו, מה זה הספרה הזאת?
זה האוטו השש עשרה הכי יקר בדובאי.
הם רוצים שתדע.
רוב אושרו, איך תדע רוב אושרו? איך תדע אם אני ארבה עוד קצת?
נשווה את זה למישהו אחר.
יש רק חמש עשרה מעליי מישהו שנוסע באותו זאת.
כן, הוא מספר את רוב אושרו ורוב בניו, את כל אשר יגיד לו המלך,
הוא כמו שצריך,
ואת יושב ניסוע על השרים, ועבדי המלך. בקיצור, יש לו זמן לאמן.
ויאמר אמן,
אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשה תקים אותי וגם למחר אני קראו לה עם המלך. בקיצור הוא מיושב בדעתו והוא מתאר את הכל
ואז הוא אומר את הפסוק המדהים הבא
וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך.
כל מה שתיארתי לכם עולם ומלואו חללו של עולם ומלואו כבוד כסף בנים אישה אוהבים משתה מה מה כל זה
לא שווה
בגלל מישהו אחד שעצבן אותי.
מידה מקולקלת כל כך. תראו, אומר את זה כאן,
אומר לי כאן רשי, אומר,
איננו שובה לי, אני חש לכל הכבוד אשר לי,
זה, זה כן.
בכל עת, ואמרו רבותינו שהיה מראה לו, כן, שטח שמחלף את עצמו וכולי,
ואומר כאן רבי נתן,
לגבי העשירות והממון,
מי יותר עשיר?
מי יותר עשיר?
מי בכלל מוגדר עשיר?
המשנה באבות אומרת, אז זהו, עשיר?
שמח בחלקו. אם יש לי מיליון דולר,
אתם יודעים זה הוכח שאדם הוא ממש הוכח בכמה אני חושב שאני קורא ספר ממש מצוין שנקרא
לברכה ולא לקללה תורה של תורה של חברת השפע תורה דאבל מינינג
גם תורה התור של וגם תורתה של חברת השפע
שכתב הרב אמנון דוקוב עם הלל נגן הלל אני מקווה שקוראים לו ולא הלל
אז שם מביאים הרבה מאוד מחקרים על חברת השפע ואחד המחקרים שמופיע זה שבני אדם תמיד יעדיפו
להרוויח יותר מהסביבה שלהם
מאשר להרוויח יותר אובייקטיבית.
כלומר, אם אני אציע לך,
כשכוח הקנייה הוא דומה,
מה אתה מעדיף? להרוויח
100,000 דולר?
נגיד עכשיו אתה מרוויח, הוא מרוויח 80,000 דולר.
אני אומר לך, מה אתה מציע? להרוויח 100,000 דולר
במקום שכולם מרוויחים 90,000 דולר,
או להרוויח 120,000 דולר במקום שכולם מרוויחים 150,000 דולר?
רוב האנשים יעדיפו את האפשרות הראשונה.
אני רוצה להיות עשיר ביחס לסביבתי, למרות שיהיה לך פה יותר, כן, אבל פה יהיה לי יותר,
אבל אני לא אוכל לנסוע לחופשות שכל השכנים שלי נוסעים,
כי הכל זה מאוד מאוד השוואתי, בסדר?
אז איזהו עשיר השמח בחלקו, זו הגדרה ממש של עושר,
כי בסוף אתה נמדד לפי מה שחסר לך,
ואם יש לי הרבה מאוד דברים, אבל החוויה שלי שאני כל הזמן חסר, אני עני,
ואם יש לי מעט דברים, אבל אני לא מרגיש שחסר לי דבר, הכל טוב, אז אני עשיר,
הכל בסדר, אני שבע רצון,
אני מרוצה, לא חסר לי, חסר לך משהו, לא חסר לי כלום, הכל טוב, נכון?
אני שמח בחלקי.
אתה צודק, אתה צודק, יאסו, שיש פה ופה, יש פה משהו, אם אדם אין לו מה לאכול,
אז הוא לא יכול להגיד לו, חסר לי כלום.
אם אדם משהו, את הצרכים הבסיסיים.
אתה יודע, עכשיו חסר לך שאתה לא נוסע לחול פעריים בשנה לסקי?
אבל אם אתה תגור במקום שבו כולם נוסעים כל היום לסקי, אז אתה פתאום תתחיל להרגיש, מה, חם פה, בארץ, מה קורה עם סקי וכל זה?
ואז אתה תשקיע בסלח חרמון לסקי, עכשיו בקשר לסלח חרמון, כי זה
אה, חרמון, מה אתה גנוב, זה לא סקי, בוא איתנו לאנדורה, תראה מה זה סקי,
חרמון זה לילדים קטנים.
תתחיל להרגיש חסר,
ככה זה עובד.
אז אומר כאן רבי נתן,
אבל באמת,
העשירות והממון דה סיטרא אחרא אינו עשירות כלל.
לא רק שהוא לא עשיר, אלא הוא עני, וזו הגמרא שאנחנו מחפשים ביחד עם העין שלא שבעה.
כי בכל פעם חסר לו יותר,
בבחינת מרבה נכסים, מרבה דאגה.
וכמו שאנו רואים, מיניה ובה, באמן עצמו, יימח שמו.
תגידו, אמן? יימח שמו.
שאפילו בעת עוצם גדולתו בשעתו,
שהייתה השעה משחקת לו מאוד,
והתפאר והתגאה הרבה לפני אשתו ואוהביו, וכבוד אושרו ורוב בניו,
וסיפר להם בעצמו גודל מכתו וכאבו וחסרונו,
כמו שכתוב, וכל זה איננו שווה לי בכל עת. נמצא.
שאפילו בעת גדולתו הרמה היה מלא כעס ומכרובות. לא היה לו רגע אחד של נחת לאמן הזה.
רגע אחד שהוא יכול היה ליהנות. לא, אבל אין לי את ה... הוא בעצמנו, הוא לא משתחווה.
כולם משתחווים לך.
כל העולם משתחווה לך, ורק אתה...
אומללות.
אומללות.
ממש ככה.
שאין לו את הנחת הזאת של...
וכן הוא מכה מהלכת ברוב בני האדם,
שאינם מסתכלים על התכלית כל אחד ואחד,
כפי מה שלא תיאר את עצמו עדיין מקליפת וזוהמת אמן ועמלק,
שהוא זוהמת הנחש.
אתם יודעים מי גילה את אמריקה?
מי גילה את אמריקה?
קולומבוס האמת גילה את דרום אמריקה.
מי גילה את אמריקה הצפונית?
וספוצ'י אמריגו.
אמריגו וספוצ'י.
איטלקי בכלל.
אבל לא הוא ולא הוא, אני מתכוון לרבי נחמן, הוא גילה את אמריקה. יש לרבי נחמן סיפור שהוא כותב על מדינת הממון.
זה כאילו ה...
זה אמריקה. מדינה שבה כל הזמן אתה רודף אחרי הממון.
כל הזמן.
התחרות של המגדל הגבוה ביותר,
נכון? איזה מגדל היא יותר גבוהה, זה, זה, זה.
אז הוא מלא חסרונות ואיסורים תמיד, אפילו בעת גדולתו. בפרט מי שיש לו קנאה בליבו על גדולת והשירות חברו,
שאז כל הון דה-עלמא אין מספיק לו.
הוא קנא בהצלחה של הזולת, אז זה לא משנה אם אני אהיה, אבל כל עוד הוא מצליח, אז אני...
נכון?
מספרים שהיה איזה אחד, שהוא היה קנאי,
אבו קמונה,
קנאי כזה, והשכן שלו.
ויום אחד הוא עשה איזה טובה גדולה מאוד למלך,
שהמלך התחייב לתת עושר גדול,
והמלך לא אהב אותו, הוא ידע שהוא קנאי, הוא אמר, מה אני אעשה
כדי לצאת ממנו? המלך אמר לו, תקשיב,
אתה יכול לבקש ממני מה שאתה רוצה, רק תדע לך דבר אחד,
כל מה שתבקש ממני, אני אתן פי שתיים לשכן שלך.
שמעת?
כל מה שתבקש אני אתן לך, אבל השכן שלך יקבל פי שתיים.
אמרו טוב, אני רוצה לחשוב.
בא למלך ואומר, אדוני המלך,
אני מבקש שתוציא לי עין אחת.
הבנתם?
צחקו, למה אתם לא צוחקים?
אל תהיה פשוטי.
תוציא לי עין אחת, תוציא לי שכן שתיים.
לי יהיה רע, עיקר שיהיה לו יותר רע.
מה אתה?
זה אומללות.
ובפרט מי שיש קנאה בליבו על גדולת בעשירות חברו, שאז קולון דה עלמא אינו מספיק לו.
כי יש שאינם ראה כל כך שאפילו אם הוא מרוויח אלפים,
נפשו מראה לו על מה שחברו מרוויח איזה רווח.
מכל שקל כשרואה מי שמרוויח יותר ממנו
שזה נמשך מהרב דקליפה דאומר
וכל זה איננו שווה לי בכל עת.
כן?
יש רב דקליפה.
הרב של עשו.
נכון? עשו אומר יש לי רב.
זאת אומרת שיש לעשו רב.
מי הרב של עשו? זה הרב של עשו.
שכל הזמן אומר לו.
אז זה המן.
אז קודם כל זה מוסר.
אדם יהיה שמח בחלקו,
יודה לקדוש ברוך הוא, יסתכל ימינה ולא שמאלה,
ישמח במה שיש לו.
יברך, יודה, אז הוא יהיה עשיר ולא אני.
בסדר?
אבל זה רק ההתחלה.
כי אנחנו, על הדבר הזה צריכים לעשות, נהפוך הוא. כי יש פה גם איזה אירוע אחר.
תראו, אומר כאן ספר הברית,
בחלק ב',
הוא אומר ככה,
וימצא להם דווקא תיבות וכל זה איננו שווה לי,
ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה.
מה שדיברנו עד עכשיו זה לא סוד.
עד עכשיו דיברנו ניגלה ומוסר,
אבל זה לא סוד.
פקח עיניך הוא ראה כי חתום עליה השם הוויה ברוך הוא בסופי תיבות ודווקא מהופך לרמוז על מידת הדין אשר חשב המעלה להשית על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם נהפוכו אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.
אז מה זה הדבר הזה?
מה זה ה...
בואו ננסה לפצח את הסוד הזה.
תראו,
יש בחסידות,
יש בחסידות,
דבר שדיברנו עליו בעבר הרבה פעמים, חלוקה לטיפוסים.
יש טיפוס שנקרא חיצוני, חיצון, חיצון.
הוא עושה רק לפי מה שנראה, מה שפה,
הוא מאוד מושפע, מאוד...
יש פנימי, פנימי זה אחד שמשתדל לעשות דברים לפי
הפנימיות שלהם, אבל למעלה מהפנימי נמצא עצמי.
עצמי זה אדם שיש לו עקרונות, הוא לא זז מהם.
הוא לא זז מהם.
יש לו עקרונות, הוא הולך עליהם עד הסוף.
הוא קשוח.
הוא לא מתפעל במחיאות כפיים וגם לא מתפעל בהתנגדויות.
יש לו את העיקרון שלו.
יוסף הוא עצמי.
יוסף הצדיק הוא עצמי.
מזיז לו עם בית כלא, או שהוא משנה למלך במצרים,
שם שמיים שגור על פיו.
אין אצלו משחקים, הוא עמדת היסוד.
הוא עצמי.
לכן על זה הדרך.
במגילה יש לנו התנגשות בין שני עצמים.
עצמי אחד זה כמובן מרדכי.
לא יחזק ולא ישתחווה.
לא, תלך, לא, אני לא משתחווה.
עצמי שני זה אמן.
יש לך את כל העולם, את כל מה שזה, ומרדכי אחד לא משתחווה לך, מה הבעיה? לא.
אם הוא לא משתחווה, כלום לא שווה.
זה מין תפיסה כזאת שאומרת, אני איש עקרונות.
ואם העיקרון שלי לא מתממש במלואו,
אני, זה לא שווה לי.
וואו, זו חתיכת עוצמה.
זו חתיכת עוצמה. זה כאילו, רגע, יש פה איזה...
אולי בכלל מהאמן אנחנו לומדים מהו הערך של
יהודי אחד.
יהודי אחד מהר,
אתם יודעים שהפסוק הזה, כל זה איננו שווה לי, זה צירוף שם הוויה שמאיר בחודש תמוז.
כל חודש יש לו צירוף
שמאיר,
והשם הזה, הפסוק הזה, לקחו אותו רבותינו המקובלים
להגיד שזה הפסוק של תמוז.
למה דווקא הפסוק הזה בתמוז?
בגלל שבתמוז נחרבנו.
זאת אומרת, טוב, מה, נחרבנו, אין כבר סיכוי לעם ישראל. חביבי, כל עוד יש יהודי אחד בעולם, אחד,
לא אבדה תקוותנו.
ממי למדנו את העוצמה של יהודי אחד?
מאמן.
או מהיטלר.
אתם מכירים את הרשימות של היטלר של השמדת היהודים?
שלוש וחצי מיליון יהודים בפולין.
שלוש וחצי מיליון יהודים בברית המועצות.
ככה המספרים וזה,
200 יהודים באלבניה.
200. עשרה יהודים במדגסקר אומרים שם. כאילו מספרים, יגיע גם אליהם.
עצמי.
שנאת היטלר ליהודים היא עצמית, היא לא בגלל משהו.
הוא יתאמץ כדי להגיע אליהם.
זה אירוע.
אם נהפוך את זה, יהיה לנו אור גדול.
הרבה פעמים הסיטרא אחרא,
הזוהר אומר שהסטרה ארכה קודמת ליצר הרע מגיע לאדם 13 שנה לפני היצר הטוב.
תמיד הסטרה ארכה קודמת לסטרה דה קדושה.
אבל אם נצליח להפוך את זה, יהיה לנו אור גדול.
האמת היא שהמן הוא לא הראשון.
הוא לא הראשון במגילה
שנותן את כל כולו בשביל יהודי אחד.
קדם לו מרדכי.
כל המגילה בנויה על סדר של הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה.
אם המן היה הראשון, זה היה בעיה.
אבל כבר היה לפניו מישהו. מי?
מרדכי.
כתוב ככה.
הרי אסתר נבחרת להיות מלכה, היא לא רוצה. ואז כתוב, ובכל יום ויום מרדכי מתהלך
בשער המלך לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה.
ובכל יום ויום זה חמש שנים.
חמש שנים מרדכי מגיע כל יום כדי לדאוג לאסתר.
כל יום. הוא לא אומר לה טוב, מה לעשות? נבחרת, יאללה, תתרגלי,
אני אגיע פעמיים בשבוע, הוא מגיע כל יום, להחזיק אותה, לתת לה תקווה, לתת לה עידוד.
אומר השפת אמת, תראו,
ובכל יום ויום מרדכי מתהלך,
נראה שכל הדברים הנזכרים במגילה,
הכל היה לצורך הנס.
ובוודאי, זה דבר גדול מאוד,
שהיה כארבע וחמש שנים מאתי לקח אסתר לאחשוורוש,
ומרדכי הצדיק הלך בכל יום ויום לראות שלומה בעבור כי הייתה יתומה, ובצער התפיסה בבית הנוכרי,
ובזכות זה זכה לנס.
אומר השפת אמת, מי שדואג ליהודי אחד,
בצורה עקבית לאורך זמן, הוא יזכה לדאוג להרבה יהודים, יזכה להציל,
להציל את עם ישראל.
זו שפת אמת נפלאה.
והכתיב גם כן באומרם אליו יום ויום,
שעל זה שבכל יום ויום מתהלך, זכה בזה לנצח את המן הרשע ולהכיסו בכל יום ויום.
מכיוון שהוא מסר את הנפש כל יום על אסתר, הוא קיבל כוח כל יום להתמודד עם המן.
אז מרדכי כבר הקדים את אמן בנקודה הזאת, אבל אמן הביא אותה אפילו כנראה לקצה יותר.
וואלה, אמן, כל העולם יש לך את הכבוד בשביל יהודי אחד.
אתה, מה זה אומר? מה זה אומר על עוצמה של יהודי אחד?
מה זה אומר?
שיהודי אחד זה אין סוף.
זה כל העולם.
שווה להשקיע כל מאמץ כדי
להרוג אותו אם אתה אמן,
אבל אם אני הופך את זה כדי
לחיות אותו.
מה אתה מוכן לעשות כדי להגיע לאיזה אח שלך רחוק?
הכוונה רחוק, הכוונה מעבר לרחוב, לא, לא, רחוק, רחוק, ביבשת אחרת.
אתה מוכן להגיע אליו?
אני כל כך כואב. כי אמן היה מוכן.
הוא היה מוכן להשקיע, לא, אין בעיה, אתה מוכן?
אה, אמן, תהפוך הוא.
תראו מה אומר כאן,
טוב, בואו נדלג רגע למה, בואו נדלג על חומת הקבלה, זה יהיה מקובלים.
תראו כאן, יש פה שתי מקורות נפלאים מאוד, מאמר תורה מהבעל שם טוב, ואז מאמר אדמו״ר האמצעי על התורה הזאת.
אומר הבעל שם טוב,
כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו.
אדם צריך להכיר את המדרגה שלו,
לא לקפוץ מעל הפופיק, מה שנקרא,
ולעוף על עצמך.
אה, תכיר מי אתה.
נכון?
אני מורה.
אה, מה אתה רוצה להתחיל? אני מורה. אז אדם צריך לדעת מה המדרגה שלו.
המורה, לא מנהל.
יש אחד מנהל, לא מפקח. כל אחד צריך להכיר אתו. יכול להיות גם הלאה, אין בעיה, אבל...
אחת מהמידות במסכת אבות זה היודע את מקומו.
יפה.
מה שאין כן התופס מדרגה שלך, אתם מכירים את השיטה שרוב האנשים נתקעים בתפקיד שהם לא מתאימים לו
כי הם מתקדמים, מתקדמים, מתקדמים
מתי הם לא מתקדמים?
כשהם לא טובים
המ״מ היה מ״מ מוצלח אז הוא נהיה מ״פ
נהיה מג״ד, בתור מג״ד הוא לא היה כזה מוצלח אז הוא נשאר מג״ד.
אז הוא
לא חייב, כמובן, אבל בסדר, מכירים את ה... אז אדם צריך להתבונן בדבר הזה.
מה שאין כאן התופס מדרגה של חברו שאינה שלו.
זה וזה לא נתקיים בידו.
הוא מפסיד גם את המדרגה העצמית שלו, וגם את המדרגה של חברו הוא לא מקבל.
בזה שכתוב, הרבה עשו כרשבי ולא עלתה בידם.
רצה לומר שלא היו בבחינה זו,
הם לא היו רשבי, רק הם עשו כרשבי,
שראו אותו בבחינה זו ולכן לא עלתה בידם.
וכן שמעתי ממורי סברה זו, יפה. אז זו תורה, תורה ידועה.
אוקיי, בסדר גמור.
אבל בואו נראה אם אפשר רגע את הדבר הזה קצת לפתח.
ולעשות נהפוכו לאמן.
אומר אדמו״ר האמצעי.
באור זה הובא כמה פעמים בספר,
לא זוכר את הספר הזה.
הוא ראה שם פרשת, תורה, או אולי
תורה אווירה.
הוא ראה שם פרשת בישלח שעשו כרשב״י לעשות כמוהו ולא מהלב.
ושם פרשת מצורע עשו כי רשב״י היא לא מצד בחירתן הוא לא בחר בזה
רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים או לחץ חברתי כזה
מתחיל לגדל זקן פאות לא יודע כיפה גדולה הוא לא באמת מונח שם
ובזה נשאר כרח מכאן ומכאן
כי מדרגתו עבד ומדרגת אחרים לא השיג והגיע
והנה זה יימצא גם בסיטרא דה קדושה
כלומר האירוע הזה יכול להיות גם בקדושה
והוא בחינת המים נוקבין דה קדושה לאחר הבירור.
כלומר, מים נוקבין זה התנועה של עלייה מלמטה למעלה.
אז עלייה מלמטה למעלה בקליפה זה שאדם מתאמץ לעלות מדרגות, אבל זה לא בגלל שהוא באמת רוצה את זה, אלא בגלל לחץ חברתי, בגלל שככה, שהוא יזכה לכבוד או כל מיני דברים כאלה. אבל לאחר הבירור יכולה להיות מדרגה שבה אדם עולה מלמטה למעלה והיא קופץ וזה בסדר, זה טוב.
כמו ויגבע ליבו בדרכי ה'
שגם בדרכי ה' ממש יש בחינת ישות וגסות
שנקרא גבהות הלב ממש.
כן,
יש ישות שאדם הוא גאוותן רק הוא גדל בחברה דתית אז הגאווה שלו באה לידי ביטוי בדברים דתיים.
אז הוא פתאום מכל מיני מדרגות והוא מתפלל וכל דבר רוצה לגשת אבל זה הכל גאווה.
בסדר אם הוא היה גדול בסביבה אחרת הגאווה שלו הייתה באה לידי ביטוי בתחומים אחרים. עכשיו כיוון שהוא גדל בחברה דתית אז הוא גאוותן דתי.
אך שהוא בסתרא דקדושה,
שנקרא גבות הלב, אף שהוא בסתרא דקדושה האלוקית.
זה ממש כמו תוקף ההרגש בעצמו הנזכר לאל.
כך תוקף ליבו בסתרא האלוקית בהגבה והתנסות בלי אזוז כלל.
וזהו מעלה יתרה להיותו מבחינת הדעת הקדושה בתוקף גדול מאוד.
כלומר,
יש בחינת ישות וגסות בטומאה,
אבל יש בחינת ישות וגבות הלב בסתרא דקדושה
שהוא מרגיש שהוא מצד עצמו אומר, אני מסוגל, אני לא מוותר.
אני אתן לכם דוגמה, בסדר?
אתן לכם דוגמה.
אתן לכם דוגמה.
הרב קוק,
הספר הראשון שהוא כתב
זה מדבר שור.
זה דרשות.
כן?
דרשות.
ויש שם הקדמה מאוד חשובה.
בהקדמה הרב קוק כותב,
הוא מסביר למה הוא מוציא ספר ראשון באגדה.
היה נהוג שקודם כל תלמיד חכם מוציא ספר ראשון בהלכה.
שקודם כל יודע שהוא בכלל תמיד חכם, מי אמר שהוא תמיד חכם בכלל,
אם הוא לא יודע ההלכה.
והוא הוציא ספר ראשון בדרשות,
אז הוא כותב שם,
הוא כותב מנהג העולם, ואז הוא אומר ככה,
אמנם בהלכה
אני, יש לי דרך ישרה וסלולה והכל זה,
אבל הדרך שלי היא לא דרך חדשה.
אני ממשיך את הדרך של הפוסקים הקודמים שהיו בדורות שלפניי.
באגדה אני חידוש.
לא היה כמוני.
אז זה יצא ראשון.
מה צריך אדם להגיד על עצמו, הוא היה צעיר אז, הרב קוכרוסידו היה בן 20,
זה אני כמו כולם,
כאילו כמו כל הפוסקים, זה אני חידוש.
זה נראה כגבות, לא? כגאווה? לא.
זה נקרא המדרגה של המן,
שהוא אומר, תקשיב, זה הסיפור שלי,
זה העיקרון שלי, על זה אני הולך.
ואם זה העיקרון שלי, אז אני במירכאות שם פס על כולם,
ולא עובד לפי הכללים שקודם כל צריך להציג בהלכה,
אני מוציא את החידוש שלי דבר ראשון.
זה נקרא ויגבה ליבו בדרכי השם, בסדר? תכף תראו איך הוא קושר את זה לפסוק של המן.
וזהו שהיית המתפלל צריך שייתן עיניו למטה וליבו למעלה.
פירוש ליבו למעלה הוא בחינת התוקף בלב בהגבהה והתנשאות בתשוקה
וחיות מורגשת בעצמו בתכלית כמו ויגבה ליבו.
כלומר אדם צריך להרגיש בתוך עצמו מה השליחות שלי מה הדבר שלי ואם זה השליחות שלי אני הולך על זה וזהו אני לא מפחד לא לא יראה זהו אני זה שזה נשלח לכך נשלחתי זהו.
ומצד שני, עיניו למטה, או לא לעשות את זה באיזה בוטרות וזה.
ליבו למעלה, אבל עיניו למטה.
אמנם באותו רגע יהיו עיניו למטה שהוא בחינת הביטול בכוח מה והעין אלוקי שבמוחו,
שזהו ההפך ממש מבחינת הישות וגסות.
וגסות. תוקף הצימאון שבלב למעלה כמים שמכבה את האש ממש. כלומר, הוא במין רצוב ושוב כזה. בליבו יש לו גאוות יחידה והוא מבין את השליחות שלו.
בהתנהגות שלו הוא שפל והוא ענוותן וכן על זה הדרך.
וזה, אני טיפה דילגתי לפסקה הבאה, וזהו שעיניו למטה וליבו למעלה דבר והיפוכו.
כאחד,
כאיתא עיניו דחוכמה שבמוח,
ששם הנשמה למטה בלב לעשות מיש עין ממש.
וליבו למעלה להיות יש כעין.
ולכאורה, איך יהיו שני ההפכים האלה?
כאחד. אם ליבו למעלה, איך יהיו עיניו למטה?
ואם עיניו למטה, איך יהיה ליבו למעלה בהגבהה?
אלא שצריך לומר שהיא עיקר בביטול דה עין וביטול דה כוח, מה שבמוח ובלב.
מה שליבו למעלה הוא בא במידה ושיעור מועט, רק כפי הצריך לבד לשלמות הדבר. כלומר, הוא נקודה מסוימת, הוא זה.
והעניין הוא כי כידוע בעניין תלמיד חכם
צריך שיהיה בו חלק אחד מ-64,
שהוא שמינית שבשמינית
שבגאווה ומעטרלה כססה לשיבולתה.
תלמיד חכם צריך שיהיה לו את הנקודה הזאת, השמינית שבשמינית,
שהיא מאתרת אותו, כי היא נותנת לו את התוקף ואת השליחות.
אבל יותר מזה שהוא חלק סג, אם זה כבר יותר, זה כבר אחד מ-64,
נאמר עליו, כולו סג בחינת גסות לקליפת אמן.
אז
יש גסות של אמן שאומר, כל זה לא שווה לי, אבל אם אתה הופך את זה, אם זה נהפוך הוא,
אז אדם יכול להגיד,
כל זה לא שווה לי אם אני לא מלא את השליחות שלי.
מה יעזור לי, אומר, כשיוצאים מלא מלא ספרים בהלכה, וכולם יגידו, וואו, איזה תלמיד חכם, כל הכבוד, איזה גאון. זה לא השליחות שלי.
השליחות שלי זה ענייני אמונה ואגדה ופנימיות, זה השליחות שלי.
כי בהלכה אני כמו כל הדורות שלפניי, ובזה אני חידוש.
אז כל זה, כל זה הכוונה, כל הספרים, זה לא שובר לי אם אני לא כותב את זה.
אפשר לעשות דבר כזה או לא? אם אתה לוקח את המן והופך אותו, אתה עושה את זה. כלומר, הנקודה של להפוך הוא של המן זה שכל אחד מאיתנו צריך,
שיהיה לו בלב איזה משהו שאומר, תשמע, אם הדבר הזה לא קורה, לא שווה לי כלום.
אז למה כל, לא אכפת, לא מעניין אותי לא כל הכסף וכל הזהב וכל הכבוד ולא זה. אם את הדבר הזה בסוף לא הצלחתי לגעת בו,
אז מה, אין לו שווה בכלום.
ואז או שאני לא אעשה את זה, או שאני
נמצא דרך אחרת לעשות את זה. אתם מבינים את הרעיון?
זה דרמה.
דרמה.
כן, יכול להיות שהיא משתנה, היא ודאי מתקדמת, אבל בסוף אנחנו כאן מדברים על האדם האישי.
בסדר?
פגשתי איזה מישהו שהיה לו תפקיד מאוד, תפקיד מאוד טוב, גם תנאי שכר מאוד טובים, וגם תפקיד מעניין, וגם זה, תקשיב, אבל
בשביל מה שבאתי, אני לא מצליח.
בסדר, אני עובד, וזה מצוין, וכולם מרוצים ממני, ויש לי שכר וזה, אבל אני יודע, אני יודע, הביאו אותי כדי לעשות פה שינוי, ואני יודע שאני יודע לעשות שינוי,
ואת זה אני לא מצליח לעשות. אני מנהל מצוין, אני יודע שזה מתנהל טוב,
ואני גם רואה איך השינוי צריך להיות.
אני רואה לאן זה צריך להגיע,
אבל אני לא מצליח לעשות את זה.
אני יכול לנהל את זה עוד והכל יהיה בסדר וזה, אבל לא בשביל זה באתי, אני הולך.
כל זה, והיה שם הרבה, וגם אמרו לו, למה אתה הולך? אנחנו נורא מרוצים ממך.
ואתה עושה עבודה טובה, וכן, אני יודע שאתה מרוצה ממני, אבל אני יודע בפנים שהשליחות שלי, הנקודה שלי,
שאני מסוגל להגיע למקום וליצור בו שינוי משמעותי.
ואני לא מצליח פה.
אני לא מצליח, אז אני צריך המון אומץ, אבל זה הנקודה של המן.
היכולת להגיד כל זה, הדברים החיצוניים,
לא שווה לי אם אני לא נוגע בנקודה העצמית והפנימית.
בסדר?
לפעמים אני אומר לעצמי,
לא יודע, נגיד שמעבירים שיעור, לומדים ביחד,
אז אני אומר לעצמי, אוקיי, היה שיעור מדהים וכל זה וזה,
אבל האם זה נגע בלב שלי,
של התלמידים, שלכם, של...
אם זה נגע בלב, אבל אם זה לא נגע בלב, אז טוב, שמענו עוד שיעור.
לא שווה.
לא שווה.
היה שיעור, במערכת מופיעה משבצת, אתה יודע,
יראו את זה.
החיפוש אחרי הנקודה הפנימית.
זה הסיפור.
לפעמים זה ממש, נגיד, בחופות.
יש חופה, זה כל כך אירוע כזה, מלא מלא דברים.
בסוף אני תמיד מחפש בחופה את הרגע הזה שאני
מצליח לראות שהחתן והכלה,
יחד איתי,
מבינים את הרגע, מבינים את הקדושה, את השכינה.
זהו, לפעמים זה רגע, לפעמים זה שנייה.
זה, זה, זה, אוקיי, בשביל זה באתי.
לפעמים זה,
כל החופה היא באיזה,
ואז אתה אומר, טוב, איזה...
למה מרירות כפרה? למה?
זה לא מצליח,
אבל זאת ה...
בסדר, בסדר, בסדר.
בסדר, אז אם זה לא מצליח, אז מתאמצים בפעם הבאה שזה כן יצליח.
אבל אני חושב שזה נהפוך,
ואז,
רק אני צריך שנייה להגיד את הנהפוך הוא.
אם אנחנו עכשיו הופכים את המן,
בעצם זאת הנקודה שנמצא באור האלוקי שלי. לכן יש שם יו' כו'.
כשאני נוגע בנקודה העצמית שלשמה נשלחתי,
על אז מאיר עלי האור האלוקי.
בסדר? בשביל זה באתי לעולם.
אני מוכן שיהיה הרבה דברים לפני ואחרי ובאמצע ולקראת, אבל בסוף זה צריך לגעת בדבר הזה בעצמו.
בסדר? ולכן כל זה איננו שווה לי בלי הנקודה הזאת.
בלי ה...
אני נוגע בנקודה, אוחז בה.
לומדים את זה מהמן.
זה לימוד גדול.
בסדר?
בואו נעשה עוד נהפוך הוא אחד.
היה מן הראוי בסוף השיעור לעשות ממש שלושה גלגולי ראש
של כי עשינו פה שלושה נהפוך הוא אי
אז עוד נהפוך הוא אחד.
חוזר טיפה אחורה למה שפתחנו את השיעור
שבעצם מהמעט למדנו על הערך של יהודי אחד
ערך של יהודי אחד
הוא עשה את זה משנאה להרוג נהפוך הוא יהיה מה?
באהבה
הרב זקס
יש לו נאום מכונן בכינוס השלוחים של חב״ד
אני לא זוכר באיזה שנה זה היה.
הזמינו אותו, הוא היה אורח הכבוד, והוא דיבר על הפגישות שלו עם הרבי לאורך השנים,
איך הרבי שינה לו את מסלול החיים וכן על זה הדרך. בין השאר,
הוא אומר שם שהלפיד של הרבי היה אהבת ישראל.
הוא כאילו,
הרבי נכיח מאוד את הדיבור של אהבת ישראל, ללא תנאי, וכן על זה הדרך.
אז הבאתי כאן חלק מהנאום הזה.
אה, רק אני עונה לך, יאסו, לגבי השאלה שלך.
כדי להימנע ממרירות, אז הוא אמר כאן הרב,
הדמו הר אמצעי,
כמו שאני רוצה, אז זה לא שווה, אז באמת אני נופל לגאווה. אבל אם אדם אומר,
יש לי שליחות, אני יודע שאני...
זה שמינית שבשמינית, זה בסדר, זה לא תופס את הכל, אבל אני רוצה לגעת בדבר הזה,
בדרך כלל זה יצליח.
טוב, אז אומר הרב זקס, כל שנותר הוא לשאול,
מהי השליחות המוטלת עלינו כאן ועכשיו?
ישנם דברים רבים כל כך שניתן לומר על אודות האתגרים המדומים מתפתחנו, אני רוצה לומר שני דברים. הראשית, המטרה העניינה של הרבי, כמו כל רבי, הייתה לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח.
אבל הרבי היה שונה מרביים אחרים בכך שעשה זאת מתוך תחושת
דחיפות קיצונית
ולהט יוצא דופן.
כאילו היה...
הוא מעולם לא הסביר מדוע.
כלומר, הוא כל פעם אמר, נכון, אני...
I'm crazy about משיח, ככה הוא גם פעם אמר, זה כאילו היה כל הזמן, למה? מה הסיבה?
אז הרב זרק יש לו איזה פירוש לזה, איזה הצעה.
אני ירדתי בכך רבות, ודומני שהסיבה לכך היא שהרבי היה הרבי הראשון שהחל בתפקידו אחרי השואה.
השואה נגמרה ב-1945,
והרבי עלה לנשיאות ב-1950,
תשי.
איך אפשר לגאול עולם שהיה עד להיטלר, יימח שמו?
לכאורה החל במלחמת העולם השנייה, המסקנה היחידה שאפשר להשיג, שצריך להתייאש מהפרויקט שנקרא
העולם וההיסטוריה.
האנושות היא כישלון טוטאלי,
אם הייתה יכולה, הייתה מחריבה את עצמה עד היסוד, רק הקדוש ברוך הוא חייב עלינו, ולכן תפוס את עצמך, תתרחק,
אל תצפה לשום דבר, ובגדול זה הפוסט-מודרניזם, שאומר אוקיי, אין ערכים, אין אמת, אין כלום.
העיקרון היחיד של הפוסט-מודרניזם, אל תזיק לאחרים, תעשה מה שאתה רוצה, תחשוב מה שאתה רוצה,
תתנהג איך שאתה רוצה, אל תזיק לאחרים. זה מסקנה ישירה של שתי מלחמות עולם. אמרו שזו בעצם מלחמה אחת מחולקת את השתיים.
הרבי אמר לעצמו, הרבי אגב פתרון יוצא מן הכלל, הוא אמר לעצמו
אם הנאצים חיפשו
אחר כל יהודי בשנאה
אנחנו נחפש אחר כל יהודי באהבה.
זו מחשבה של המן ונהפוך הוא.
כל זה איננו שובלים, מה זה כל זה?
אלפי יהודים שמגיעים לרבי, מאות אלפי מכתבים,
כל העולם מעסיק אותו וכל זה. יש איזה יהודי באיזה כפר נידח בברית המועצות
שהוא לא יכול לקיים מצוות, הוא לא יכול לאכול מצה,
ועד שאני לא אגיע אליו אני לא יכול לישון בלילה.
לא, אבל אתה מנהיג יהודי כל כך גדול ונשיאים ורוזנים וסנטורים וקונגרסמנים וכולם משחררים לפיתך וההתוודעות שלך מפוצצות ואין לך שנייה לזה.
לא, לא.
היהודי ההוא שם, הרחוק,
שמעולם לא ראה אותי.
וזה, אבל אם אני לא מגיע אליו, אז זה לא שווה לי. הרבי היה מדבר על זה בבחירות עצומות שהיה מדבר על יהודי ברית המועצות.
אנחנו נחפש אחר כה כל יהודי באהבה.
אז זו הייתה תגובה רדיקלית ביותר, ואם זה רדיקלי זה מגיע ממקום רדיקלי, זה הפסוק הזה,
שניתנה אי פעם לשואה,
ואיני יודע אם אפילו כיום העולם היהודי הפנים אותה.
האנטישמיות מרימה את ראשה במקומות רבים בעולם, ברוך השם יש מאות ארגונים שנלחמם בדרכים מגוונות,
אבל אף אחד אינו אומר מה שהרבי אמר במרומז בכל מפעליו, אם אתם רוצים ללחום בשנאת ישראל,
תנהגו באהבת ישראל.
בצורה קיצונית, טוטאלית, לא מוותרת.
ואני חייב לומר, אנחנו חודש אדר,
שני,
פורים.
יש לנו 134 אחים ואחיות,
חטופים וחטופות בעזה.
חלקם בחיים, חלקם הרוגים, גופות שלנו, של לוחמים.
אנחנו עוד באמצע מלחמה, יש עוד רוע שצריך למגר.
המחשבה הזאת, הנהפוך הוא של המן, הי' כו' כאומרת ככה,
אפילו אחד אנחנו לא יכולים לוותר.
אפילו אחד.
גם לא אורון שאול ולא הדר גודלין שהם מלפני עשר שנים, אפילו אחד. כולם.
כולם.
וגם את הרוע עד הסוף.
לא להשאיר איזה אי, איזה משהו. עד הסוף.
זו המחשבה. כל זה איננו שווה לי. מה עוזר לקרות לזה אם אנחנו...
גם המחשבה הזאת צריכה לעבוד אותנו עכשיו.
זה חודש אדר, חודש של להפוך הוא.
חודש דברים יכולים להתהפך.
חודש אנחנו מתמודדים בו מול רוע מהסיגיון של המן, ואותו צריך להפוך.
כלומר, את אותה שנאה תהומית שגרמה לאויב הנאצי הזה
לבוא ולהרוג ולטבוח וכו' את אותה שנא צריך להפוך לאהבה ולערבות.
ערבות, אחווה,
לא נוותר על אף אחד.
נחזיר את כולם. זה קודם כל תלוי בתפילות שלנו, באחדות שלנו. זה האחים שלנו שם, שכל אחד מכם יעשה דמיון מודרך דקה וחצי מה היה קורה אם זה היה אח שלו,
או הבת שלו, או הבן שלו, או ההורים שלו.
תנסו, אני עשיתי את זה, אחרי דקה התחלתי להשתגע.
התחלתי, הראיתי שאני עוד רגע מאבד את השפיות.
לא, אי אפשר.
אז מהמקום הזה?
תתפלל לקדוש ברוך הוא לזעוק.
אבא, מה שווה לנו? כל הפורים,
עם הילדים שלך שם מתחת לאדמה, ערומים, לא יודע מה עושים להם שם, מה זה?
חורצים אותם בחזרה, זה הילדים שלך, זה חילול השם, זה השם שלך מתחלל.
תתפלל, לזעוק לשם מתברך,
כמו מרדכי היהודי.
במקום הזה, בעזרת השם,
נראה ישועה. נהפוך את הפסוק של המן
לפסוק של י' כו' כבאור ישר,
ונראה בעזרת השם איך נקודת העצם חוזרת אלינו,
ואז כשזה חוזר אז הכל שווה.
כשזה חוזר הכל שווה.
אתם יודעים זה כמו
חתונה נכון? ארבע שעות.
חתונה זה לא ארבע שעות, חתונה זה 12 שעות.
מהבוקר
מגיעים המלצרים, הטבחים, השפים, מבשלים ואז מגיעים מלצרים ועורכים את כל השולחנות ומגיעה תזמורת והגברה.
אנחנו מגיעים לחתונה ומגיעים לחופה אבל תראו פעם באולם חתונות 100 ותראו שחתונה שמתחילה בשבע בערב התחילו לעבוד עליה ב-10 בבוקר.
אולי אפילו לפני,
עוד הביאו את המצרכים, אירוע שלם, לוגיסטיקה שלמה.
בשביל מה?
20 דקות של חופה.
זה מחזיק את כל האירוע הזה.
אם יש 20 דקות של חופה,
כל זה שווה. אבל אם אין 20 דקות של חופה,
אם פתאום מגיעים לעולם והזוג אומרים, חבר'ה, אנחנו מחדשנו לא להתחתן, אבל אל תפרו לעצמכם, יש פה אוכל, יש פה סלטים,
יש פה מנגינה, מסיבה, תהנו.
אז תגיד, אתה עושה צחוק, מה, אנחנו פה,
כולם הולכו הביתה.
כשיש את הנקודה הזאת,
הכל שווה, כל זה שווה לי.
שנזכה לזה בעזרת השם, אמן ואמן. חזקו ואמצו.
