טוב, רבותיי, שלום, צהריים טובים.
אנחנו חוזרים לעסוק בענייני תנ״ך בשעה הזאת, בעזרת השם,
ירחיב השם לנו וננצח את אויבינו כמה שיותר מהר.
ואני רק רוצה להגיד שאני זוכר היטב
לאן הגענו בספר שופטים, אנחנו באבימלך,
אבל היום אני רוצה בכל אופן להקדיש את הלימוד שלנו להפטרה שקראנו בשבת.
הפטרת יחזקאל ולבירור סוגיה תנכית שאנחנו בכל מקרה נגיע אליה עוד לא הרבה זמן בספר שמואל,
היא יכולה מאוד מאוד להועיל לנו.
והדברים גם קשורים למצב שאנחנו נמצאים בו באופן כללי. בסדר?
כן.
בשבת האחרונה קראנו את ההפטרה של יחזקאל
שמדבר על החזון הגדול של הייחוד בין
אפרים ליהודה.
נכון?
והנביא אומר, הקב'ה אומר לנביא, תיקח
עץ אחד וכתוב עליו לאפרים ולחבריו,
תיקח עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולחבריו וקרב אותם אחד אל אחד, והיו לאחדים בידיך.
ובמשך הרבה מאוד שנים,
כשלמדו את הפרק הזה, כשהיינו בגלות,
אז ההבנה הייתה, תיקח עץ,
תכתוב עליו, תיקח עוד עץ, וואי רגע, איזה טעות.
הטלפון שלי בחדר רמי ואני חוסם בחנייה, אז תביא לי שאני לא אדקע פה איזה מישהו, אתה יכול להגיד אותו?
אני שוכח מזה.
אז כאילו קח שני עצים יבשים ותחבר אותם אחד אל אחד.
אבל זכינו בדור שלנו לתלמידי חכמים שהם גם חקלאים וגם צופי ישועה,
וביניהם הרב חנן פורת,
זכר צדיק לברכה.
והרב חנן פורת חידש
מישהו אמר לי אולי שהוא למד את זה מהגרונות, לא משנה, אבל אני שמעתי את זה משמו,
שהחיבור שהנביא מתאר
הוא לא חיבור בין עצים יבשים,
אלא הוא חיבור בין עצים חיים,
מה שקוראים הרכבה.
כשיש לך עץ,
יש לו פירות שאתה מעוניין בהם, אבל העץ עצמו יש לו תכונות
קצת חלשות,
ולעומת זאת יש עץ עם תכונות חזקות, אז עושים הרכבה. מה זה הרכבה? לוקחים את הקנה,
הגזע, עושים בו חיתוך,
ואז לוקחים ענף מהעץ השני ו...
נקרא רוכב, מכניסים אותו בתוך הגזע, עושים להם איזו תחבושת כזו,
ואז העץ הקנה מקבל לתוכו את תכונות הרוכב.
הוא מקבל את החוזק,
אולי את העמידות,
וכן על זה הדרך.
בסדר?
אז מדובר בעץ חי.
ולא זו אף זו, אלא שבשנה האחרונה יצא ספר נפלא מאוד
של שיעורים של הרב חנן פורת, ערך אותו יהודה עציון,
והספר הזה נקרא עץ אחד,
הוא לא עץ אחד.
כלומר, כל הספר עוסק בדיוק בסוגיה הזאת
של החיבור בין יהודה ליוסף.
ספר ממש נפלא, אני מאוד מאוד ממליץ עליו.
ואני רוצה היום, בעקבות הדברים שם,
יש שם רצף שיעורים שחנן פורת לימד את אגרות של הרמח״ל,
ללמוד אתכם את הסוגיה הזאת. אז בואו רגע רק טיפה נפרוס את ה... מן הקדמה כזאת,
ומשם נתקדם.
בעצם מוסכם על כולם,
גם על הגאון מוביל, תודה רבה,
סליחה על הטלחה, תודה, הנה, רק שאני לא אחסום אף אחד ויתעצבן עליי, ולא נעים, כן.
אז גם על הגאון מווילנא, גם על
עוד עד הרב קור במדרשים,
שהמפגש בין יהודה ליוסף הוא לא רק מפגש בין דמויות, אלא הוא מפגש בין גישות, בין שיטות,
שבסוף אמורות להתחבר ביניהן. אני רק רוצה להגיד שכשאנחנו מדברים על חיבור חי, זה אומר שאתה
קולט לתוכך את התכונות שלו, והוא קולט את התכונות, זה חיבור
זה הופך את זה למשהו אחד, זה תרכוב את זה.
תכף ננסה להבין את החיבורים הללו. מי הם הדמויות? אז יש לנו את הדמות של יהודה.
יהודה זה הזהות היהודית שלנו.
הזהות היהודית שלנו שעוברת
מהר סיני, תורה, מצוות, מסורת הדורות,
ארץ ציון וירושלים,
הכותל המערבי, בית המקדש, ציפייה לבית המקדש, משיח צדקנו וכן על זה הדרך. זה יהודה, זה התוכן היהודי.
ולעומתו יש את יוסף.
יוסף עסוק
בבניין החומר,
בבניין החומר,
בהקמת מסגרות כלכליות, שלטוניות, ציבוריות. יוסף כל כך עסוק בזה,
שבשלב מסוים הוא מזכיר לאחים את עשו. יש מין רשימה כזאת שבה אתה רואה שיוסף ועשו הם בנסים כמו איזה מין תאומים.
עשו הוא
איש יודע ציד, אי שדה, ויוסף
חולם והנה אנחנו מאלמים עלומים בתוך השדה.
עשו הוא,
יש לו
פקדי חמודות, יוסף יש לו כתונת פסים.
עשו הוא
בן קרוב לאביו, ויוסף הוא בן זקונים לאביו.
עשו
הוא איש שעיר, ויוסף מסלסל בשערו.
עשו אומר, יש לי רב, ויוסף קוראים לו יוסף.
בשני המטענים בשלטון, וכן על זה הדרך. זה, בכל אופן, יש כמובן הבדל גדול בין עשו ליוסף. ההבדל מתמצה מה קורה כשדברים משתמשים. כשעשו משתמשים לו דברים, הוא מתכנן לרצוח את כולם כדי להשיג את מה שהוא רוצה.
ויוסף, כשמשתמשים לו החיים, הוא עובד קשה מאוד כדי לחבר את הכל מחדש.
אז ודאי יש הבדל, אבל הדמויות האלה מזכירות.
אז יוסף,
משיח בן יוסף,
הציונות, יוסף בגימטריית ציון, עסוקים בבניית
החומר. יוסף, יש לו גם שם לועזי,
צופנת פענח.
כלומר, יכול להיות מנהיג
ציוני שיהיה עסוק בבניין הצדדים החומריים של עם ישראל,
ויהיה לו גם שם עברי, בנימין זאב, וגם שם לועזי תיאודור. יכול להיות דבר כזה, נכון?
יכול להיות, קוראים לו גם יוסף, ציון וגם צופנת פענח.
ושני הדברים האלה אמורים להתחבר.
עכשיו, לפי המשל,
אם זה כאילו משל של עצים יבשים, אז אתה אומר, טוב,
זה עניין של נימוסים והליכות, בואו נהיה אחד ליד השני ולא נריב.
אבל אם זה משל שלימד אותנו הרב חנן פורת, זכר צדיק לברכה,
של עץ חי, זה אומר שכל אחד בלי השני הוא חסר.
הוא חסר חיסרון מהותי.
בואו ננסה רגע לדמיין את הדבר הזה, לתאר אותו, מהו החיסרון.
יהודה בלי יוסף
נמצא בתוך בית המדרש, לומד תורה,
שומר על המסורת,
שומר על הגחלת, אבל הוא לא רלוונטי במציאות.
הוא לא שחקן על בימת ההיסטוריה,
אין לו כלים להופיע את דבר ה' במציאות, כלומר אין לו מדינה, אין לו כלכלה,
אין לו את כל הדברים האלו,
והוא מכונס בתוך בית המדרש,
וכל אומות על המצביעות על העם הזה שנמצא בהקפאה עמוקה כבר
כבר אלפי שנים. יהודה חייב את יוסף כדי שיבנו לו הכלים,
איתם הוא יכול להשפיע ולהיות שחקן על בימת ההיסטוריה.
כן?
הכלים הם כלים מדיניים, כלים כלכליים, כלים צבאיים,
כלים של עוצמות.
רק חוכמת המסכן בזויה. היכולת של חוכמת התורה של יהודה לפעול במציאות ולשנות אותה בתוך עם ישראל וכלפי אומות העולם,
תלויה בהיותה עוצמתית. אז יהודה בלי יוסף הוא חסר מאוד.
יוסף בלי יהודה,
כן,
זה ציונות בלי יהדות, ישראליות בלי תשתית יהודית,
עלולה, כמו שצפה הרב קוק, מהר מאוד ללכת לאיבוד,
להתבלבל.
ללכת לאיבוד, להתנתק מהשורש,
לפתח איזה מין זהות ישראלית שמורכבת מכל מיני דברים כאלה,
עלים נידפים ברוח,
ופשוט להתנתק מהזהות שלה,
כן,
על סף התבוללות, כלומר,
לא להבין את ה... כן, הרי החמאס הוא,
הרבה פעמים מזכיר, האויבים מזכירים אותי, האם החמאס בשמחת תורה תקף את המדינה הדמוקרטית-ליברלית שקמה לידו?
האם הוא תקף את המדינה,
מדינת ההייטק שקמה לידו?
הוא תקף את מדינת היהודים שקמה לידו, את הזהות היהודית שלנו,
נכון? אז יוסף בלי יהודה, הוא,
זה עלול להיות, להיווצר כאן בפרק זמן. בהתחלה כולם מאוד מאוד חדו המשימה, ולהקים פה בית, ולבנות, וזה, ולהילחם, וזה, שככה,
אבל ברגע שיש איזושהי תחושת ביטחון ותחושת יציבות,
אז פתאום לאט לאט מתרחקים ומתחילה כאן איזו מין זהות כזאת שהיא די מטושטשת. ממה מורכבת הישראליות הזאת? מזכויות הפרט, מליברליזם, מרווחה כלכלית, מהגנה על הבית.
כבר הספקתי לשמוע פרסומת,
אומנם,
לא זה, אבל הפרסומת המשוגע של העיירה, או לפי העיירה, הרבה פעמים,
שמדברת על כך שבשמחת תורה, יש הקראת שמות כזאת,
מכירים שמות לב וגם שמות בערבית, בשמחת תורה, חמאס הרע, גם יהודים, גם ערבים, גם זה, הוא לא מבדיל.
זה מאבק בין אור וחושך, אור וחושך, טרור לטורחן, משהו כזה.
כן, כאילו זה.
אז זה גוף כזה קיקיוני שקנה זמן פרסומת, אני לא... זה, אבל כאילו זה,
הטענה הזאת היא טענה מסוכנת כמובן. אז יוסף בלי יהודה,
ולכן ההרכבה כאן היא קריטית.
היא מהותית, היא דרמטית.
היא דרמטית, זה מה שהנביא יחזקאל אומר. זה לא עניין בהליכות ונימוסים.
אני צריך להתייחס יפה למי שהיה. זה קריטי כדי שהייעוד של עם ישראל יצליח.
יהודה בלי יוסף מכונס בתוך בית המדרש,
עם הספר קוראים לו, נכון?
והוא לא משפיע על המציאות.
הוא לא משפיע, הוא לא...
כן, לכן הוא חייב את יוסף, שיבנה לו את כל הכלים והתשתיות, וכן על זה הדרך.
יוסף בלי יהודה,
הוא עלול לאבד את הזהות שלו.
וההרכבה של שניהם, עוד שנייה,
ההרכבה של שניהם כעצי חיים יוצרת או אמורה ליצור איזה מין וריאציה שלישית שבאה מתוך
הכרה עמוקה שאני חייב אותך.
אני חייב אותך. אני רוצה להגיד לכם מהגדרה ששמעתי מחבר,
מה ההבדל בין קיצוני למתון.
מה ההבדל בין קיצוני למתון? ההגדרה הרווחת אומרת
שקיצוני זה אדם,
הוא נאמן עד הסוף לערכים, ומתון זה כזה,
הוא ככה חצי כבר.
אפשר להגדיר את זה אחרת.
נכון להגדיר את זה אחרת. ההבדל הוא שקיצוני הוא נאמן לערך אחד,
ומתון יש לו הרבה ערכים שהוא נאמן אליהם, ולכן הוא צריך לאזן ביניהם.
לאזן ביניהם.
אני אתן דוגמה, בסדר?
בלי לחוות דעה לגבי הדוגמה, בסדר? לא... אני רק נותן אותה בתור דוגמה.
החברה החרדית,
הערך המרכזי שמארגנו ומסדר אותה זה לימוד תורה.
זהו.
זה הערך.
הם מכוונים רק אליו.
לימוד תורה,
והכל מסתדר סביב הדבר הזה. לכן, לומדים תורה, מתחתים, כולל וכל זה.
בחברה הציונית דתית,
לימוד תורה זה ערך חשוב מאוד, יש גם ערך של שירות צבאי, מצוות עשה, מצוות מלחמה.
ויש גם לימוד, אתה צריך ללמוד לפרנס את עצמו.
נכון, גם זה ערך, שאדם לא יהיה נזקק לבריאות, יהיה לו מקצוע.
זה ערך, וזה ערך, וזה ערך, והכל מתכנס לאותם שנים.
בסדר?
אתה צריך גם ללמוד תורה, אז איך אם אני רוצה להיות נאמן לכל הערכים האלו,
אני צריך למצוא את האיזון ביניהם.
אז חלק ילמדו תורה קודם כל, ואז יתגייסו, חלק יעשו שירות הסדר,
חלק יעשו זה, את הלימודים האקדמיים שלהם יעשו באיזה מקום כמו מחולה ודברים כאלה שיש בו גם לימוד תורה, אתה,
אז מי יותר, זה ברור.
כלומר, יש כאן רצף ערכים שאתה מנסה לאזן ביניהם.
אז המתון הוא קיצוני להרבה ערכים,
והוא נדרש לאזן ביניהם.
וזה,
זה מערכות היחסים המתוקנות בין יהודה לבין יוסף.
זה לא שהם חיים אחד ליד השני.
אפשר לגור אחד ליד השני בלי לריב.
אתם מכירים את זה, אפשר.
בואו נעשה שכונות דתיות וכל זה. אנחנו נגור אחד ליד השני,
לא נתחכך על שום דבר,
וככה לא נריב. נתנהג אחד לשני בנימוס, נגיד יפה כל יום בוקר טוב,
ולילה טוב, וכל הדברים האלה, ונתנהג יפה, וככה לא נריב. זה נקרא אחד ליד השני. החזון של יחזקאל הוא חזון אחר לגמרי,
לפי הביאור של הרב חנן פורת.
זה לא אחד ליד השני, זה אחד בתוך השני.
אנחנו זקוקים אחד לשני.
אנחנו זקוקים. יהודה גם זקוק גם לצד האוניברסלי של יוסף.
היום עברתי עם החבורה בזה על נבואות הנחמה של הנביא ישעיהו.
חלק גדול מהם פונה בכלל לאומות העולם.
כלומר, עם ישראל יהיה כזה עם גדול שאומות העולם יבואו לכאן. ללמוד, להתפעל וכל זה.
בשביל זה אתה חייב להיות גם עם יסודות אוניברסליים.
אז כדי לממש את הייעוד של עם ישראל,
חייב גם וגם. ויוסף, בלי יהודה, אין מה לדבר.
הרב קוק כבר צפה את זה, שהציונות, בלי חיבור עמוק
וזהות יהודית, היא תתהפך לשנאת הארץ, ותתהפך לשנאת השפה,
והיא תתבולל בעצם.
ההצלה של התנועה הציונית
היא החיבור המיידי שלה לזרם היהודי שמתחיל מהר סיני. אז הם חייבים את שניהם, בסדר?
כן, אביאל, בכבוד.
כוס מים ליהודי לא מגיע, שהגיע ממש מהר דב, מרמת הגולן וזה. מה ביקשתי?
לא ביקשתי לשים בתוך הכוס מים, קפה, אה?
כוס מים ביקשתי, כן.
ברור ששמשך בן דוד עוסק בחלק הרוחני,
מאיפה שמביאים, שמשיח בן דוד עוסק בחלק הרוחני, מאותו מקום, אגרה.
המקור זה אגרה, ויש איזה זוהר גדול וכל זה, ודברים,
אבל שיש שני משיחים מבניה,
יש גם בגמרא, מבניה של רחל ומבניה של לאה, פרצוף רחל בקבלה זה פרצוף מעשי,
ואתה רואה את זה גם מהדמויות,
יוסף הוא דמות מעשית, יוסף בגימטריית ציון,
ולכן, אם אני רגע הולך להיסטוריה,
אז זה ברור גם כמו בחיים של האדם,
שקודם כל בונים את הקומה החומרית ילד, ורק אחר כך מגיעה קומת הדעת, נכון? בהתחלה בונים את הקומה החומרית ואת קומת המידות
אצל ילדים, ובגיל שלוש עשרה מקבלים גם את הדעת. אז גם הקמת עם ישראל תהיה בהתחלה, קודם כל, איך אומר הרצל? קודם כל, בואו נגיע לארץ ישראל. זה דבר ראשון.
דבר ראשון, מה יהיה שם? כשנגיע נדבר, כשנגיע נריב.
אחד
מהדברים שהצילו את התנועה הציונית זה העובדה שהיא החליטה ללכת
על הציונות המעשית ולא על הציונות הרוחנית. מי שהוביל את הציונות הרוחנית זה היה אחד העם.
הוא טען שצריך להקים מרכז תרבותי ורוחני וכן, אז זה הדרך.
וכמובן שברגע שיהודים מתחילים לדבר על הערכים, אין סוף הוויכוחים.
מה יהיה?
ועל הדרך יוכל כבר להתחבא את המזגן כי אני פה נחנק.
אם יהיה לכם קר, תגידו לי, נדליק אותו בחדש.
ברוך אתה, אדוני היושב-ראש. תודה.
אז אמרו הרצל ואלה שממשיכים אותו, תקשיב, אנחנו נריב אחר כך. קודם כול, בואו נקים מדינה.
דונם, עז, יישוב,
קיבוץ, צבא, עולים, קיבוץ גלויות, נקים מדינה. אחרי זה נחליט איך היא נראית. נקים אותה על...
בסדר? זה כאילו הייתה הציונות המעשית, שהיא בעצם ניצחה את ה...
הציונות המדינית מעשית, שניצחה את הזרם של הציונות
בסדר גמור, בסופו של דבר, אחרי שאתה גומר את שלב ההקמה,
ואחרי שאתה גומר את שלב הביסוס ושלב ההרחבה,
אז צפה במלוא העוזה שאלת הזהות, מי אנחנו, מה אנחנו.
וכאן משיח בן יוסף חייב, זקוק ליהודה.
יוסף זקוק ליהודה.
טוב, עד כאן איזה מין פריסה של זה, ואני אומר,
הבאור המאיר עיניים כל כך של הרב חנן פורת, להפוך את זה מעצים דוממים לעצים חיים ולפעולת הרכבה,
שמבואר שם בספר הנפלא הזה,
הוא פשוט שינוי טוטאלי מן הקצה אל הקצה של כל תפיסת העולם.
כלומר, לא לחיות אחד לצד השני באיזה כבוד הדדי מנימוסי חנה בבלי,
אלא הבנה שאנחנו זקוקים אחד לשני. זקוקים, ממש. כלומר, בלי זה הייעוד השלם של עם ישראל לא יצליח.
כשאתה יודע שאתה זקוק למישהו,
אתה נלחם עליו, אתה לא מוותר עליו. אתה אומר, תשמע, הלוואי שלא היית פה, אתה רק מפריע לי.
מתי אתה עוזב פה?
כן? כשאתה יודע שאתה זקוק לאדם הזה שחושב אחרת ממך שהוא אוניברסל וליברל, אתה זקוק לו. יש שם משהו שאתה צריך בעצמך, אז אתה נלחם עליו.
אם אני אצליח לחבר אותו אליי ואני אתחבר אליו, נצליח ליצור כאן משהו יותר שלם. זה נראה אחרת לגמרי, נכון?
מה קורה למשפחה דתית שאחד הילדים פתאום הוא, הוא החליט שהוא לא שומע תורה מצוות.
אז מה אומרים לו? טוב, אתה, אז אתה לא שומע תורה מצוות, אז ביי, להתראות.
נלחמים עליו עליו ביחד, אתה חלק מאיתנו, אז עם ישראל זה משפחה גדולה.
ובכל אופן,
החיבור הזה קשה.
אה, כן, החיבור הזה קשה.
לחבר בין יוסף ליהודה, בין שתי העוצמות האלו, המדרש מתאר, הנה המלכים, נועדו, עברו יחדיו,
יש כאן איזה עוצמות כאלו שמתנגשות זו בזו.
הדבר הזה חייב גורם מתווך.
יוחאי, גורם מתווך.
מי הוא הגורם המתווך?
אצלנו בפרשה, בפרשות,
ואני חותר להגיע איתכם מהר מהר לספר שמונה, כי אנחנו בשיעור תנ״ך פה,
הגורם המתווך קוראים לו בנימין.
דמות מאוד מרכזית,
שהכול נס סביבה והיא שותקת. אין מילה אחת מבנימין לכל אורך
הפרשות האלו, הוא שותק.
זאת שתיקה מלאת משמעות, הוא כאילו מתבונן.
מי זה בנימין? רבותיי, בנימין הוא ההרכבה בעצמה.
הוא, כשאנחנו מדברים על הרכבה, גם וגם, זה בנימין, זה האישיות.
כי מצד אחד בנימין הוא האח
היחיד של יוסף.
ויוסף הוא אימא שלו.
כי בנימין, אימא שלא מתה בלידה, והאח שלו, יוסף,
רגע, אבל אני מכוסה.
לא, בסדר.
ויוסף היה בן שבע,
כאשר בנימין נולד.
והוא בידל את בנימין, הוא היה כמו אימא שלו.
וכשיוסף רואה את בנימין, אז נכמרים רחמיו עליו, וכן הלאה. בקיצור, כל הזה, נכון, ובנימין יש לו עשרה ילדים,
את כל הילדים הוא קורא על שם יוסף.
נכון? יש לי ארד ונעמן, מופים, חופים, ארד וכל זה,
שהיה לי אח נעים,
והיה לי אח נחמד,
ואני לא ראיתי בחופתו, והוא לא ראה בחופתי. יש עשרה ילדים לבנימין, כולם על שם יוסף, האח האבוד,
מצד אחד.
ומצד שני,
מה?
מצד שני,
יהודה ערב את בנימין.
והערבות של התורה זה כמו להגיד אנחנו אחד.
אין הבדל
ביני לבינך, אנחנו אחד.
יהודה ובנימין אחד, ולכן יהודה מציע את עצמו להיות עבד במקום בנימין.
אז בנימין בעצמו,
הוא ההרכבה.
הוא גם יוסף וגם יהודה, בתוך בנימין.
גם בנחלה בארץ ישראל, נחלת בנימין היא בדיוק באמצע בין נחלת יהודה לבין נחלת אפרים.
הוא כאילו מחבק את שניהם.
הדרך של יוסף להתחבר עם יהודה היא דרך בנימין.
הוא הגורם המתווך.
זה חשוב להבין את זה,
כי כשהעוצמות האלה מתנגשות, יהיה להם קשה מאוד.
אבל אם אנחנו נעשה איזו תחנת ביניים כזאת,
זה יצליח. וזה מסביר דבר מאוד מאוד משמעותי שעליו אני רוצה להתעכב. מה זה מסביר?
זה מסביר
למה המלכות הראשונה של בניה של רחל
עמדה מבנימין ולא מיוסף.
הרי
כולם הבינו בברכות של יעקב שבניה של רחל יעמידו מלכות ראשונים.
אז אתה אומר, כן, בניה של רחל. אז הגיוני שזה יהיה מ...
אפשר עוד כאלה? איפה ימי משה?
אחד משניהם, באמת זה ככה, יהושע בן נונומי אפרים, אז זה מסתדר.
אבל פתאום התוכנית משתנה.
ישנם שופטים בהרבה מאוד שבטים, וכשמגיע הזמן של המלכות,
בוחרים דווקא את בנימין. למה את בנימין?
והתשובה היא פשוטה.
בנימין, מבין בניה של רחל,
יש לו את עומק מידת הענווה,
ולכן לא תהיה לו בעיה להעביר את המלכות הלאה לדוד, ליהודה.
כלומר, הוא גורם מתווך,
הוא מצד אחד עם בניה של רחל,
אבל אם יוסף או אפרים הם מאוד מאוד בטוחים בשליחות שלהם, ובאמת שהם צריכים להוביל והם לא כל כך משחררים,
בנימין, דווקא בגלל השתיקה שלו,
ודווקא בגלל העובדה שיהודה ערב אותו,
יש בו איזו תכונה פנימית של ענווה שכשיגמר השלב שלו הוא ישמח להעביר את זה הלאה.
כלומר, תכונת ההנהגה המרכזית של בנימין היא הענווה.
ואני רוצה רגע טיפה להרחיב את זה וגם טיפה להוכיח את זה.
קודם כל,
רק להגיד שהערבות הזאת שיהודה ערב את בנימין
היא חוצה את ההיסטוריה מן הקצה אל הקצה.
כי כשדוד הולך
להושיע את עם ישראל מיד גוליית,
אז ישי אומר לו,
לך נראה את שלום אחריך, ואת שלום,
את ארובתם תיקח, ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף.
ושם ארובתם תיקח, יש שני פירושים, פירוש אחד זה הגט על תנאי שהם היו כותבים,
בפירוש שאני אומר המדרש,
שאומר ישי לדוד, הגיע הזמן
שתלך
ותממש את הערבות שערב זקנינו יהודה את בנימין. כלומר, עכשיו בנימין נמצאים במצוקה, שאול, שהוא מוביל את עם ישראל,
לך תממש את הערבות הזאת. אז הערבות הזאת היא קשר עמוק נפשי שקיים בין יהודה לבין בנימין ודוד מממש אותה.
אבל יותר מזה,
למה שאול נבחר למלוכה?
מה הסיבה שדווקא שאול נבחר למלוכה?
מה הסיבה? עם ישראל רוצה מלך, בסדר גמור, למה דווקא שאול?
התנ״ך עונה על זה.
הסיבה ששאול נבחר למלוכה זה בגלל שהוא מלא בענווה והוא חושב שהוא לא ראוי.
ולכן ברגע שהוא יהיה מישהו שהוא חושב שהוא יותר ראוי ממנו,
הוא יעביר לו את זה בשמחה,
אבל אחרי שהוא יעביר,
זה כבר מלכות שהיא מעולה ביכולות של בני רחל דרך בנימין. הוא לא עשה את זה. שנייה.
אתה לימד אותך. אבל אנחנו לא בסוף השיעור גם.
אני יודע,
אל תדאג, אנחנו עד אחת נענה על כל הקושיות בעזרת השם,
בסדר?
זו התכונה.
אנחנו רואים את שאול,
אחרי ששמואל לוקח אותו,
ואומר לו את דבר המלוכה,
כשהוא חוזר חזרה,
וקודם כל כששמואל קורא לו, הוא אומר לו, אתה למי כל חמדת ישראל? הלא לך ולכל בית אביך, ויען שאול ואומר, הלא בן ימיני, אנוכי מקטני שבטאי ישראל,
ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטאי בנימין, ולמה דיברת אליו כאן? מה אתה מדבר אליי? אני בכלל לא מתאים.
אוטו וכל זה, אוקיי, תגידו לי, אם היו מושכים אתכם למלך, לא הייתם מספרים את זה למישהו?
כששאול חוזר,
כן?
אתה משתנה, ברגע שמושכים אותו אתה משתנה.
ויאמר דוד שאול אליו ואל נערו, אנה הלכתם?
ויאמר לבקש את האתונות ונראה כעין ונבוא אל שמואל?
ויאמר דוד שאול, אגיד לנו מה אמר לכם שמואל, ויאמר שאול דודו, הגד תגיד לנו כי נמצאו אתנות ואת דבר המלוכה לא יגיד לו אשר אמר שמואל. הוא לא אומר את זה אפילו.
כאילו, אין מצב, לא יכול להיות, זה לא.
וגם אחר כך, כשממליכים את שאול בעצמו,
נכון?
אז מה, הוא נכבה, איפה הוא? הנה, מחפשים אותו.
הנה זה כאן.
וישנו את ב' אדוני עבה עוד העלום איש, ויאמר אדוני, הנה הוא נכבה אל הכלים.
וירצו ויקחו משם ויתייצא בתוך העם ויגבה מכל העם ושיכמו ומעלה.
הוא גבוה מכל העם ושיכמו ומעלה והוא לא רוצה להיות מלך.
זו התכונה המרכזית. כלומר, המעבר מבניה של יוסף לבניה של
לאה מפרצוף רחל לפרצוף לאה נעשה דרך בנימין.
למה בנימין? כי יש לו ענווה.
אני רוצה להסביר מה זה ענווה.
אני רוצה להסביר מה זה ענווה.
ענווה זה לא רק שהאדם
אומר שהתכונות הטובות שיש בי הן בעצם השם יתברך והן פיקדון אצלי כדי שאני אשתמש בהן כמו שצריך.
ענווה אמיתית גם מנסה לזהות את הטוב שבאחרים.
יודעת שלא כל הטוב נמצא אצלי, אני חסר, לבד אני חסר, אני צריך את הטוב שלך ואת הטוב שלך,
ואם אני מוצא מישהו שהוא טוב ממני,
אני אשמח להגיד לו, תקשיב,
בוא תהיה אתה.
יש לדבר הזה דוגמאות בהיסטוריה?
יכול להיות דבר כזה?
יש.
לדוגמה, הדוגמה הידועה והמפורסמת, בני בטרה.
שהיו נשיאים פה בארץ,
וכשהגיע הלל הבבלי,
והיה לו כל מיני תשובות שלהם לא היה, והם הבינו שהוא מחזיק במסורות שלהם אין,
הם אמרו לו, מכילה, אתה צריך להיות נשיא.
ירדו ונתנו לו להיות נשיא.
דבר כזה.
הרי מה שחיבר את הספר שלו, כמו הבית יוסף,
והוא שומע שבארץ יש חכם ספרדי בשם רבי יוסף קארו, שמחבר אותו ספר.
שלחנו את כל הזה, בבקשה, בכבוד, אתה בארץ ישראל, אתה זקן ממני,
אתה גר בצפת, יש לך זכות ארץ, אתה, הנה, אני אתן לך את כל הזה שלי, תוסיף את זה בתור הערות.
אנשים גדולים, יש להם את התכונה הזאת של בנימין,
שאם הוא מלא בענווה, ולכן אם הוא מלא בענווה, הוא מוצא מישהו אחר יותר טוב ממנו,
אז הוא אומר, בוא'נה, זה שלך.
הייתי פה זמני, עכשיו זה שלך. כאילו, התחנה שלי, עכשיו אני מעביר את זה אליך.
מה שנראה לנו היום כל כך דמיוני.
זו הייתה התכלית של שאול,
להיות הגורם המעביר, ככה מביא שם הרב חנן פורת את המאמר של הרמח״ל שבנימין מביא שם בלשון כזאת, שזה
כמו אישה שהייתה נשואה לבעל קודם והיא צריכה להתחתן עם בעל חדש, אבל הרוח של הבעל הקודם עדיין באה. אתם מכירים את זה?
מכירים? יש תפילה מיוחדת.
אם אדם מתחתן עם אלמנה,
אז יש תפילה מיוחדת שבה הוא מבקש מהרוח של בעלה הקודם
שכאילו תניח לה, שתשחרר. כי עדיין רוחה של בעלה הקודם עדיין נמצאת בה.
יש תפילה כזאת, תנהגו להגיד אותה, ושמחידה נדמה לי או משהו כזה.
אז כאילו בנימין הוא הרוח שנושאת בתוכו את הרוח של בני יוסף וכולי, ואת זה הוא מעביר ליהודה.
וככה
אמורה להיווצר הסינרגיה הזאת הביחד.
שואל אביאל, אבל זה לא קרה ככה.
באמת זה נכשל.
עם שאול זה נכשל.
למה זה נכשל עם שאול?
מפני ש...
שאול חטא בעמלק, וזו סוגיה אחרת, ואז מבעטת אותו רוח רע. אבל בואו ננסה רגע לשחק את משחק הכאילו,
ולנסות להבין מה היה קורה אם זה לא היה נכשל,
ואחרי שזה נכשל, ננסה להבין איך זה בכל אופן היה אמור להצליח.
שנייה.
אז אם שאול לא היה חוטא בעמלק,
מה שהיה קורה זה שדוד
היה מתחתן
עם מי?
לא, עם מירב,
שהיא הובטחה לו ראשונה,
ומהזיווג של דוד עם מירב היה נולד ילד,
שהילד הזה, בגנטיקה שלו, בדם שלו,
היה זורם דם מבניה של רחל דרך שאול.
כלומר, עוצמה חומרית
מיוסף ובנימין, עוצמה חומרית אבל מלאה בענווה של בנימין. גם בנימין ילד יתום, יש משהו ביתמות שהוא איזה ריכוך. יוסף, כל מה שהוא עבר, את כל החספוס הזה, בבית האסורים,
ניתן לו איזו עוצמה כזאת שהוא כאילו לא רואה בעיניים. בנימין, יש לו גם את העוצמה הזאת מצד אחד, מצד שני,
נכון, מתואר שבנימין הם לוחמים מאוד מאוד בונים.
תראו, בספר דברי הימים, דבר מאוד מאוד מעניין,
טוב, מיד אני אגיד את זה בספר דברי הימים, כן?
זה מצד אחד,
אז זורם בילד הזה דם של מי?
של בנימין, ומצד שני, הוא מישי בית הלחמי, הוא מזערו של דוד.
והילד הזה היה אמור להיות המלך
שכולל בתוכו את הכל, זה לא קרה.
ומירב לא ניתנה לדוד,
ואחרי זה גם מיכל שניתנה לו, נלקחה ממנו,
ולכן הלומד ספר שמואל,
הלומד המעמיק,
הלומד האוהב תנ״ך,
הלומד המחובר לתנ״ך של נבואה שנצרכה לדורות,
יודע שברגע שעל שאול נופלת הרוח הרעה, כדי להבין מי זה שאול באמת, הוא צריך להעביר את המצלמה שלו למי?
ליונתן.
יונתן זה שאול האמיתי.
שאול נמצא באיזה מצוקה וכל זה, אבל מי זה שאול באמת? זה יונתן.
אז
אני אומר,
יכולה להיות הרכבה בצומח, שאתה לוקח עץ ושם בתוכו
קנה ושם בתוכה את הרוכב.
יכולה להיות גם הרכבה בחי, דרך מה?
דרך זיווג.
דרך זיווג, נכון? איש ואישה מתחתנים, אז זה גם כן הרכבה.
זה לא הלך, אז עכשיו תהיה הרכבה שלישית. מהי ההרכבה?
כאשר
דוד חוזר מהקרב
עם גוליית,
והוא מגיע עם ראש הפלישתי בידו,
כתוב, וקשו דוד מהכות את הפלישתי ויקח אותו אבנר,
ויביאו לפני שאול וראש הפלישתי בידו,
ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער?
ויאמר דוד בן עבדך אישה בית אלחמי.
השאלה של שאול היא שאלה מבזה, בן מי אתה הנער? הוא הרי יודע בן מי הוא. הכוונה, לא, אתה לא איזה בן של איזו אישה מואביה,
אתה לא פסול.
כאילו הוא לועג לדוד, הוא מבזה אותו.
בניצר. מה?
בניצר.
כן.
כן, ודוד לא עונה לו בחזרה,
ולא מבזה אותו חלילה, ולא אומר לו, אולי אני אספר לכולם איך אתה קרסת באוהל ולא תפקדת. הוא עונה לו, דוד מנבדך אישה בית תנחמי.
כלומר, הוא מבין את הערך של מלכות שאול כמו זה.
ברגע הזה, כשיהונתן רואה את הדבר הזה,
ויהי ככלתו לדבר אל שאול ונפש יהונתן,
היא קשרה בנפש דוד,
ויהווהו יהונתן כנפשו.
ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו, ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו,
ויתנהו לדוד ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגורו.
זה נקרא התלבשות.
עכשיו תנסו רגע לראות מי זה דוד.
דוד הוא בפנים איש יהודה,
ובחוץ הוא לבוש בכלים של מי?
של בניה של רחל, של יהונתן.
כלומר, אם אני מתרגם את זה לשפה הקיומית,
התוכן הפנימי של עם ישראל כולו צריך להיות תוכן ישראלי, מקורי, יהודי.
הכלים, תשתמש בכל מה שיש ליוסף להציע.
מדינה, כלכלה, חברה, וזה. אלה הפלטפורמות שדרכן אתה מעביר את עולם הערכים הפנימי שלך, שהוא צריך להיות טהור ונקי ומיהודה.
זה דוגמה לסינרגיה הזאת, החיבור הזה בין רחל לבין לאה, בין יוסף לבין יהודה דרך בנימין.
זה דוד, שהוא דוד בפנים,
בפנים,
וכל הלבושים שלו, מעיל, חרב וכולי, הם של יונתן,
גבורת יונתן. באמת, תשימו לב, בספר דברי הימים, כשדוד מולך,
אז הראשונים שמגיעים אליו ומכירים בו,
מי הם?
מבני בנימין.
מבני בנימין באים, בגלל הענווה שיש להם, אתם מכירים? זה פסוק מדברי הימים.
זוכרים את הפסוק הזה?
אה?
איפה זה היה? אומרים את זה גם במותה שבת, נדמה לי, או מתישהו.
בצד ימין,
איפה שהוא,
או בצד ימין או שמאל, לא זוכר.
בשמאל, בשמאל, בשמאל.
ויבואו בי״ב י״ז, גם וגם.
ואלה הבאים אל דוד לצקלג, עוד עצור מפני שאול בן קיש והם בגיבורים, נושקי קשת מימינים משמאילים,
באבנים בחריצים בקשת מאחרי שאול מבנימין.
הראשונים שמגיעים לדוד, שיהיה מלך,
זה מאחרי שאול מבנימין.
הם באים אליו.
כי יש לבנימין את הענווה להגיד, אתה מתאים.
וגם אחר כך,
ויבוא מבנימין ויהודה,
ויוצא דוד לפניהם ויען להם, ויאמר אם לשלום באתם אליי לעוזרני, יהיה עליכם לבב ליחד, ואם לרמותני, ירא אלוהים ויוכיח.
ורוח לבשה את עמסי, עמסי הוא מבנימין,
ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי,
שלום לך ושלום לעוזריך,
כי אזרחי אלוהיך ויקבלם דוד ויתנה בראשי הגדוד. המגדים של דוד הם מבני בנימין,
ששאול היה המלך, זו הענווה.
זה מה שקורה יונתן ברית עם שאול, ובהמשך,
כאשר דוד פוגש את שאול, את יונתן, סליחה,
בחורשה,
אז יונתן אומר לו,
מסכם איתו הסכם,
ואומר לו, אתה תהיה מלך,
ואני אהיה לך למה?
זוכרים?
למשנה.
למה אני לא מוצא את זה?
יונתן אומר לדוד, עכשיו יונתן הוא המלך,
נכון איך שאול אמר לי יונתן, כי כל עוד בן ישי חי, לא תקונתה ומלכותיך, כאילו אתה צריך להיות מלך.
אבל בגלל הענווה המיוחדת של שבט בנימין,
אז ליונתן קל להעביר את המלכות דודו. תקשיב, אתה צריך להיות המלך, אתה הרבה יותר מתאים.
כלומר, הניסיון של ההרכבה דרך הזיווג עם מרב או עם מיכל כשל,
ועכשיו יש ניסיון שלישי כבר של הרכבה דרך דוד ויונתן.
דוד יהיה מלך, יונתן יהיה המשנה, וביחד יקרה הדבר הזה.
גם הדבר הזה,
לצערנו,
לא הצליח.
נכון?
לא הצליח למה? מדוע? בגלל ש...
יונתן נהרג.
יונתן נהרג.
ולא רק שיונתן נהרג, אלא הבן של יונתן מפיבושת,
כשדוד ברח
ממרד אבשלום,
והוא חזר, והוא שאל מפיבושת למה לא הלכת איתי,
כמו שאתה אמר לו, אני הייתי נכה רגליים,
וציווה העבד שלי עבד עליי,
אז דוד עונה לו בקוצר רוח, אמר לו, אני אמרתי,
אתה וציווה תחלקו את השדה, ויצא בת קול ואמרה, בשעה שאמר דוד,
אתה וציווה תחלקו את השדה, יצא בת קול ואמרה, ירובם ורחבם יחלקו את המלוכה.
כלומר, הניסיון הזה ליצור ממלכה מאוחדת לא הצליח.
לא עם מירב, לא עם מיכל, וגם לא עם יונתן, ברגע שיונתן נפל, כבר לא היה עם מי לעשות עבודה.
אבנר בנר מגיע ומציע, אבל יואב חושד בו שהוא מנסה פה לעשות מהפכה ויואב הורג אותו, זה לא מצליח לדוד.
מכיוון שזה לא הצליח, אז
זה ילך, הסדק הזה ילך ויתרחב,
ובסופו של דבר הממלכה תתפלג.
מה זה אומר?
מה זה אומר? זה אומר
שאני אגיד פה איזה עיקרון. תראו, התנ״ך...
אבל אל תשבטים דנו, זה דיוני חלק, נשארו לבדתי. אז מה השאלה?
לא נשאר רק כשהם התגובה לבד, זה היה כשהם דיוני נשארו.
כן.
יושבת בנימין נספח ליהודה, אתה צודק.
אבל בכל אופן, אני אומר, החיבור הזה לא הצליח.
יהודה, החיבור בין הכוחות המעשיים לבין הכוחות, לא הצליח.
עכשיו,
התנ״ך זה נבואות שהוצרכו לדורות.
זה התנ״ך, נבואות שהוצרכו לדורות.
התנ״ך זה בציר הנצח.
אנחנו חיים בהווה.
מדי פעם, המאורעות מרימים אותנו אל הנצח,
ואז אתה פתאום פוגש את דברי הנבואה ואתה אומר, וואי, זה בדיוק נכתב עליי.
כשיש קיבוץ גלויות, קיבוץ גלויות זה נצח, אתה קורא את הפסוקים בירמיהו, בישר, אתה אומר, וואו, זה בדיוק מדבר עליי.
אז גם עכשיו,
אנחנו קוראים עכשיו את הפסוקים האלו של ההפטרה לעץ אחד.
אנחנו מבינים מה הנביא דורש מאיתנו.
כלומר, אם הסוגיה הזאת לא הצליחה בעבר, זה אומר שהיא נדחית
ועוברת הלאה.
אז אפשר היה להגיד שאולי היא תעבור הלאה לימי החשמונאים,
החשמונאים הייתה מדינה מאוד מסוימת, הוקמה על ידי כוהנים, זה כנראה עובר אלינו.
לא כנראה, זה עובר, זה חונה אצלנו.
מדינת ישראל קמה, או התנועה הציונית קמה עם לאט גדול מאוד של חול.
של חול. פחות עיסוק ב... בוא נקים מדינה, כמו שאמרנו,
נקים פה מסגרות, נגיד כאן את היהודים.
איך בן גוריון אמר? הדבר המרכזי שמדינת היהודים צריכה זה יהודים.
תעבירו יהודים, אנחנו אחרי זה נסתדר.
מי שכמובן הוביל את זה, זו הייתה
תנועת הפועלים, שהיא,
בלי כל ההיסטוריה, אבל היא בעצם הובילה את זה, אבל זה היה.
אחרי, עבור השלבים הראשונים של הקמה, התבססות, מלחמות וכל זה, צפה בעולה סוגיית הזהות.
עכשיו מה?
האם תסתכל אחורה ותגיד, נאה, טוב, אתם...
אני אומר, האם זה משל של מירוץ שליחים?
יש כל מיני משלים.
יש משל העגלה הריקה והעגלה המלאה.
למשל, יש כרגע מישהו גם לא היה, אבל
זו עגלה ריקה,
זו עגלה שיש לנו דברים,
בסירות, נאמנות לעם ישראל, לארץ ישראל.
האם זה מירוץ שליחים?
מה אתם אומרים?
מרוץ שליחים, מקל יבש,
אתם רצתם את הקטע הראשון,
אנחנו עכשיו נרוץ,
לא משנה כרגע מי זה אתם ומי זה אנחנו,
אנחנו נרוץ, אתה יודע, במרוץ שליחים, ההוא שרץ,
את הקטע והוא מעביר את הכול כזה, ככה, לאט לאט זה, ואף אחד בכלל לא מסתכל עליו.
מסתכלים רק על האחרון.
זה לא המשל שהנביא ישתמש בו.
הנביא ישתמש במשל של הרכבה,
של חיבור אמיתי,
של הבנה שכדי לממש את הייעוד של עם ישראל,
אנחנו זקוקים לעץ
אפרים ועץ יהודה מחוברים אחד בתוך השני, ניזונים ומזינים אחד את השני.
ובשביל הדבר הזה צריך המון המון ענווה.
המון ענווה לדעת שלא כל האמת אצלי, ולא רק אני צודק,
וכל כך הרבה דברים טובים נמצאים במקום אחר,
ויש צד כזה גם בעם ישראל. כלומר, גם בעם ישראל יש צד של חירות הפרט בתורה,
וגם בעם ישראל יש צד של... אנחנו צריכים לשמוע את הכל הזה. השאלה, כמובן, מה סדרי העדיפויות? אתה קודם כל צריך לדאוג לעם שלך, וקודם כל הזהות שלך, ורק אחר כך,
ולא להפוך את ה... בסדר גמור, נתווכח על זה, נדבר על זה.
אבל כשזאת התפיסה,
שהתפיסה היא שאנחנו כאן עם אחד,
זה לא רק איזה מטאפורה, זה לא רק לחיות אחד ליד השני בלי, כאילו,
רק להתאייג בצורה מנומסת, אלא זו תפיסה עמוקה של ענווה שיודעת להעביר את ה...
להעביר הלאה, אבל גם ליצור שותפות. יונתן לא רק מעביר את המלכות לדוד,
אלא הוא מציע לו שותפות, אומר לו, אתה תהיה מלך ואני אהיה לך למשנה.
והרמב״ם, הרייבד מביא ברמב״ם שהכוונה הייתה שכמו שתפקיד המלך היה עובר בירושה מאב לבן,
גם תפקיד המשנה היה עובר בירושה מאב לבן לבניה של רחל. ואז היה כאן איזה מין השלמה כזאת, כן?
מיוחדת, שיש לנו, כמו שאמרנו, את התוכן הפנימי, זה יהודה.
אבל יהודה מבין שבלי שיש לו רגליים וידיים ופה של יוסף, כלים מעשיים, אז הוא נכה,
אז הוא עיוור, אז הוא חסר וכן על זה הדרך.
מתוך הערכה הדדית, מתוך אהבה הדדית, מתוך כבוד הדדי,
הם פועלים ביחד.
זה הסיפור.
זה הסיפור. ואני חושב שהמלחמה שאנחנו נמצאים בתוכה, שהיא רק שלב ראשון, בתוך מסע מאוד מאוד ארוך של תיקון כולל של החברה שלנו,
הוא יצטרך להוביל אותנו לאירוע הזה.
איך שני המשיחים,
משיח בן דוד ומשיח בן יוסף,
מצליחים לעשות את ההרכבה הזאת,
להישתל אחד בתוך השני ולייצר פרי שלישי הכי מתוק, פרי הגאולה.
ועוד שנייה אחת, ורק לומר
את המשימה הכל כך דרמטית הזאת, כמו שאמרנו,
התנאי כדי שהיא תקרה זה ענווה. וענווה זה לא רק במידה כזאת אמורפית.
ענווה זה להתאמץ לחפש את הטוב שנמצא אצל הזולת.
לא צריך להתאמץ הרבה.
אנחנו לא פה עוסקים באיזה, לא צריך מספיק.
אם הייתי יכול לקחת את כל עם ישראל,
ולהכניס את כולם לחודש מילואים, כל עם ישראל, אני חושב שרוב הבעיות שלנו נפתרות.
כי כשאתה נמצא בתוך המערכת הצבאית, בתוך המילואים, אתה רק פוגש את האנשים, אתה רק רוצה לך בכל אחד מהם.
לא משנה כרגע מה דעתו, מאיפה הוא הגיע,
זה מסירות, ונאמנות, ואהבה, ועזרה, וחברות.
אז אוקיי, זו מלחמה, ואנחנו מאיימים עלינו, אבל אהבה והערכה תקיימת, לא צריך להתאמץ טובה לחפש אותה.
כשאתה מתאמץ לחפש את הטוב אצל השני, כשהשני יודע שאתה לא מעוניין לוותר עליו, שאתה חשוב לו,
שבמסגרת כל הערכים עליהם אני לא מוכן לוותר על מדינה יהודית,
מדינת הלאום של העם היהודי ועוד כל מיני דברים,
נמצא גם אתה, גם עליך אני לא מוכן לוותר, גם אתה יקר בעיניי,
אז הדברים מסתדרים.
אז הדברים מסתדרים, אבל כשזה מין מאבק כזה וכיפוף ידיים,
אז כל אחד מתבצר וכל אחד זה, ואז בית ישראל יכול להיקר. אבל אני חושב שההפטרה הזאת נשלחת אלינו,
במיוחד לאור הלימוד הנפלא של הרב חנן פורת בספר הנפלא לעץ אחד בעריכת יהודה עציון, שאני מאוד ממליץ על הספר הזה,
כדי שנפנים את החידוש הגדול וגם נבין את הטחנת ביניים הזאת של בנימין,
שהיא כרוכה במנהיגות מלאה בענווה. כן, מה שאלתך?
תראה, אני אגיד לך בסיום,
הבנימין שלנו, אני חושב שזה הכי גדול יותר.
אולי שוב מה אני מרגיש,
אתה אומר, הוא יודע שגם החיילים דוקטים אותנו וגם החיילים דוקטים אותנו.
קודם כל,
קודם כל, כל אחד יחשוב, יפרש את זה, אני לא אמרתי שום דבר מפורש, כל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה.
אבל אני רק רוצה לומר שאם אתה,
בוא נגיד ככה,
תנועה שתוקפים אותה משני הצדדים,
כנראה נמצאת בדרך הנכונה.
זה מה שאני מצטער.
רבותיי, ברוכים תהיו, השם ברך אתכם.
