היום ג' תמוז, ההילולה של הרבי,
זכרו יוגן עלינו,
וכמי שנפגשים פה כל שבוע ללמוד חסידות,
טניה קדישה, אז ודאי התאריך הזה הוא חשוב לנו, ואני ארצה לדבר עליו קצת,
ללמוד עליו, בסדר?
על ג' תמוז ועל הדמות של הרבי,
הרב ריסקין,
שגדל בניו יורק
ולמד אצל הרב סולובייצ'יק,
אז הוא כותב בספר שלו שהרב סולובייצ'יק היה למדן הדור,
והרב משה פיינשטיין היה פוסק הדור,
והרבי היה מנהיג הדור.
ככה הוא ראה את ה...
אז זה ידוע שזמנים שבהם אדם נולד,
היום שאדם נולד בו והיום שאדם נפטר בו, זה בעצם מספר את הסיפור של ה...
מספר את הסיפור.
הרבי נולד בי' א' בניסן, זה
החילולה של הנשיא של שבט אשר, אשר אותיות ראש.
רבי זה ראש בני ישראל,
נפטר בגימל תמוז.
אגב, אתמול בלילה עד חצות,
סתם חידת טריוויה כזאתי,
עד חצות, אתמול היה, גימל בתמוז נכנס מתי?
בשקיעה.
ועד חצות לילה היה 21 ביוני, נכון?
מה המכנה המשותף בין גימל בתמוז ל-21 ביוני?
21 זה יום הכי ארוך. וגימל בתמוז?
לא.
לא.
לא יודעים.
גימל בתמוז זה היום שבו יהושע עמיד את השמש.
יש שיחה של הרבי על הדבר הזה.
למה ג' בתמוז זה יום מיוחד, שיש בו איזו התגברות מעל הטבע.
אבל זה היום, לפי סדר עולם רבה, היום שיהושע העמיד בו את השמש. היום הכי ארוך בהיסטוריה.
אז יצא בדיוק, השנה בדיוק יצאה ב...
היה שש שעות שזה היה אותו תאריך.
יש תורה של רבי נחמן,
קצרה ביותר בליקודי מוהרן.
רבי נחמן אומר ככה, זכרות תורת משה עבדי,
זכרות תורת משה, ראשי תיבות, תמוז, חסר ו'.
הקריאה הזאתי של הנביא מלאכי לזכור את תורת משה היא יוצרת ראשי תיבות של המילה תמוז.
חסר ו׳.
בואו נקרא את התורה הזאתי כולה כי אז בתמוז צריכים להמשיך הזיכרון לתקן את השכחה כי אז נתבע השכחה כי על ידי הלוחות
שנשתברו בחודש תמוז נתבע השכחה.
כן, הלוחות הראשונים היה בהם תכונה של זיכרון מי שהיה לומד לא היה שוכח.
הלוחות נשברו הלך הזיכרון אז אין ו׳. הו״ זה מה שמזכיר לנו.
כמו שאתה תולה משהו על ו, אתה זוכר אותו.
כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל.
ועל כן חסר ו מתמוז, כי מאחר שנשתברו הלוחות, נסתלק הו, כי הלוחות מבחינת ו. כמו שאמרו רבותינו,
הלוחות אורכן שישה ורוחבן שישה, וגם זמן מתן תורתנו, ראשי תיבות תמוז,
כי בתמוז ניתנו הלוחות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וגם כאן חסר ו,
מחמת שאז נסתברו הלוחות.
רבי נכון, נניח פה איזה תשתית שאנחנו ננסה לפרק אותה.
הוא אומר ככה, זכרות תורת משה תמוז,
זמן מתן תורתנו תמוז, וזה קשור לשבירת הלוחות.
דווקא קצת נראה הפוך, ששבירת הלוחות זה זמן
שהוא הפוך ממתן תורתנו, זה כאילו נסיגה ממתן תורה, פעם אחת. פעם שנייה, אוקיי,
זכרות תורת משה, מה לזכור?
איזה תורה לזכור של משה? משה אמר הרבה דברים, משה אמר את כל התורה כולה, מה לזכור?
אז באופן פשוט
אפשר להגיד
שאנחנו צריכים לזכור
את הדבר האחרון שהרב אמר לנו.
זה הדבר הכי קרוב אלינו,
וגם מן הסתם
כשהרב אומר משהו אחרון זה הדבר המרכזי שהוא מתכוון שיזכרו, כמו שיעקב מצווה את בניו,
משה רבנו זה הדבר האחרון, צריך לזכור את הדבר הזה.
זה תורת משה.
זכרו תורת משה זה לזכור היטב את הדבר האחרון שלמדנו ממשה רבנו.
טוב, אז מהו הדבר הזה?
זה מה שצריך לזכור. זה תורת משה, נכון?
רבותיי, התורה שלנו,
תורתנו הקדושה,
היא מסתיימת, האירוע שמסיים אותה הוא אירוע של תמוז.
חודש תמוז מסיים את התורה.
מה הכוונה?
הנה,
אז כתוב כך, ולא קם
נביא עוד בישראל כמשה,
פסוקי הסיום של התורה אשר ידעו אדוני פנים אל פנים
לכל האותות והמופתים אשר ישלכו אדוני לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל העבדה ולכל ארצו
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. זה התיאור של משה רבנו אפשר תחת התיאור הזה להכניס הרבה מאוד דברים. רש״י בוחר להביא מדרש מאוד מאוד ספציפי
שאומר ככה לכל היד החזקה
שקיבל את התורה בלוחות בידם
הלוחות היו,
לפי החשבון, הן היו כבדות מאוד.
היה לו יד חזקה.
ולכל המורה הגדול
ניסים וגבוהות שבמדבר הגדול והנורא.
לעיני כל ישראל. עכשיו תראו, לעיני כל ישראל הפשט הוא,
פשט הפסוק, זה שכל מה שמשה רבנו עשה את היד החזקה, את המורה הגדול, הוא עשה את זה לעיני כל ישראל. כשקרעו את ים סוף כולם ראו את זה.
כשירד המן כולם ראו.
הכל היה לעיני כל ישראל.
אבל רשי כאן בוחר להביא מדרש אחר
שמוציא את הפסוק כמעט מפשטו ודורש בגזירה שווה, כתוב לעיני כל ישראל וכתוב ואשברם לעיניכם
ואומר רשי שנשאו ליבו
לשבור את הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו שנאמר אשר שיברת יישר כוחך ששיברת ובזה מסתיימת התורה זה התיאור האחרון
זה זכרות תורת משה, זה התיאור האחרון שנאמר על משה רבנו בתורה.
והתיאור הזה מעורר המון המון שאלות.
שהרבי בשיחה שואל אותה.
שאלה ראשונה,
נגיד שלוש שאלות מרכזיות. שאלה ראשונה,
מה זה נשאו ליבו?
משמע שיש פה איזו התרוממות, איזו התנשאות, וגם ליבו הכוונה,
אתה יודע,
מה?
יש פה איזו נדיבות,
מדובר פה על טראומה פה,
פה מדובר על שבירת הלוחות, על אחד האירועים הקשים בתולדות עם ישראל.
נשאו ליבו,
נכון?
אחר כך,
אחר כך,
שאלה נוספת.
יש לנו מנהג,
שאלה נוספת זה בעצם מה הכריח את רשי לשנות מהפשט. הפשט הוא כמו שאמרנו שלעיני כל ישראל, זה שהם ראו את הכל. למה רשי צריך להביא מדרש אחר? במיוחד שיש לנו כלל שנהוג לסיים
בדברים טובים.
מסיימים ב... נכון, יש הרבה מסכתות
שלמרות שהן עוסקות לקראת הסוף בנושאים קשים,
פתאום הגמרא כזה גולשת ואומרת בסוף איזה מדרש כזה נחמד, גם הרמב״ם בספרים שלו תמיד יסיים באיזה דברי אגדה או משהו כזה, מסיימים בטוב, מסיימים בברכה. ופה אשי בוחר
בצורה יזומה להביא איזה מדרש, הוא מדבר לכאורה על דברים לא טובים,
על דברים לא טובים של עם ישראל.
אז למה לסיים בדבר הזה? למה לסיים את התורה במילה ששיברת בשבר?
זו תורת משה,
זה תמוז וזה מתן תורה וזה אפשר להגיד
אולי התורה העמוקה שהרבי בעצמו חי אותה
וניסה להעביר אותה גם אליהם.
מה הסיפור פה?
כשמשה רבנו,
אני רוצה לדבר על שני נושאים, בסדר? על שני צירים בהקשר של ההנהגה של הרבי, זה ציר אחד והציר השני זה משהו יותר קצר,
אבל שניהם מאוד מאוד מאפיינים את המנהיגות שלו ואת התורה שלו.
רבותיי, כשמשה רבנו יורד מהר סיני אחרי ארבעים יום,
יש רק אדם אחד בעולם שיודע מה זה התורה וזה משה רבנו.
אף אחד חוץ ממנו לא יודע מהי התורה.
עם ישראל מבינים שמדובר בדבר גדול,
כי הם חוו את עשרת הדיברות, אבל מה זה התורה?
מהי התורה?
מה העומק, הגודל, המתיקות וכל ה... מה שאתם... זה רק משה רבנו יודע, כי רק הוא היה בהר סיני ורק הוא קיבל תורה.
הוא יודע מה זה תורה.
וכשהוא יורד מהר סיני והוא רואה את עם ישראל חוטא.
עם ישראל חוטא, זה לא כל עם ישראל חוטא. בסוף אנחנו יודעים שזה היה שלושת אלפים אנשים שחטאו בעגל.
הוא מחליט החלטה דרמטית,
וההחלטה היא לשבור את הלוחות.
כשמשה רבנו שובר את הלוחות, דבר ראשון,
הוא מוותר כרגע על עולם ומלואו,
מבחינתו, כאילו, על הדבקות, על המתנה הכי גדולה,
אף אחד לא הבטיח לו שהוא יקבל לוחות שניים.
אף אחד לא הבטיח לו, זה לא שהוא, אני אשבור, מי אמר? מי אמר שתקבל לוחות שניים?
למרות שאתה ויתרת על זה, זה נדחה עכשיו לעוד אלף שנים.
ובשביל מי הוא עושה את זה?
בשביל מי?
בשביל אנשים שכרגע מסתובבים סביב העגל בריקודים ובמחולות ובצחוק ובאריות ובכל מיני דברים כאלה,
וגם לא בשביל הרבה אנשים כאלה, בשביל שלושת אלפים אנשים.
אם היה עושה את זה אדם אחר שהיה אומר, טוב, נוותר על התורה, אז אתה אומר,
אולי הוא לא יודע מה זה התורה, אז הוא מוכן לוותר עליה, כן?
אבל כשמשה רבנו,
הוא,
שהוא יודע מה זה התורה,
הוא יודע מה זה המתיקות שלה וכו', הוא שובר את הלוחות בשביל מה?
או בשביל מי?
בשביל היהודי הכי הכי פחות,
אם יש מושג כזה בכלל,
אז אנחנו מבינים ברמה העמוקה ביותר,
שמי קודם למי?
ישראל קודמים לתורה.
התורה בשביל ישראל ולא להפך.
עכשיו זה נראה רעיון, נכון?
אבל הרעיון הזה, הרבי חי אותו.
את הרעיון הזה הרבי חי.
לוותר בצורה כמעט מוחלטת על המעלות האישיות של עצמך כדי לזכות את האחרים הרחוקים ביותר.
הרחוקים ביותר. עכשיו, מה זה לוותר?
על מה אדם יכול לוותר?
רבותיי, פה מדובר על שיטה רוחנית שלמה שהיא לוקחת את הדברים עד הסוף. הרי,
הזכרנו את זה כאן כמה פעמים בשיעורים,
בעבר שהיית אומר,
חב״ד,
חב״דניקה,
אז שני הטיפוסים שהיו עולים מול העיניים
היה מסכיל ואויבד. זה היה...
מסכיל זה אחד שהיה מעמיק במאמרי חב״ד הארוכים וכל זה, ואויבד זה אחד שהיה מאוד מאוד מעריך בתפילה. זה היו הטיפוסים החב״דיים הקלאסיים.
בא רבי ואמר, אוקיי, העולם השתנה.
פה רעידות אדמה,
אני מייסד טיפוס שלישי שנקרא שליח.
מה זה שליח? מה פשר האמירה?
לך לך מארצך,
ממולדתך, מבית אביך,
אל הנקודה בכדור הארץ אשר הרייך.
יש סיפור נפלא שפעם המזכיר של הרבי בא,
נכנס לבית מדרש שם ב-770,
קרא לאחד התלמידים שהתחתן מזמן, אמר לו, הרבי מינה אותך לשליח הרבי בקוצ'אלה במבה, זה עיר בבוליביה.
אז הוא אומר לו, איפה זה קוצ'אלה במבה?
אז המזכיר אומר לו, שליח הרבי בקוצ'אלה במבה שואל אותי איפה זה קוצ'אלה במבה?
הוסמכת, זהו, זה כבר בעיה שלך.
זה,
עכשיו מה זה קוצ'אלה? מי יש שם? אין שם כלום, כלום אין שם.
תעזוב את הכל,
אבל מה עם ההתקדמות שלי? מה עם הרוחניות שלי? מה עם ההתוועדויות? זה לא מעניין אף אחד כרגע. כרגע יש משימה.
תשבור את הלוחות של עצמך כדי ללכת להציל איזה יהודי מרוחק.
יש מכתב שכתבה איזה אישה אחת, כתבה לרבי מכתב
שדווקא שלחו אותם לשליחות בלונדון, שזה לא איזה מקום מרוחק מדי.
אבל היא לא יכולה לעשות את זה. היא אומרת, אני כל החיים חלמתי לגדל את הילדים ליד הרבי בשביל התוועדויות וכל זה,
ואני לא יכולה כבר, אני רוצה שהרבי ייתן לנו אישור, אחזור.
אחרי עשר שנים היינו שליחות פה.
אז הרבי עונה לה,
בוודאי,
כשרצתה,
כשכתבה,
כשרוצה לחנך את ילדיה לידי,
אין הכוונה אל העצים, להעצים והאבנים
שבמחיצתי, אלא אליי ואל כל מה שאני מביא.
כאילו, את לא רק רוצה,
את רוצה את כל העניינים שלי.
וזה תמצא יותר בלונדון מאשר פה.
איפה אני נמצא? אני נמצא שם.
האירוע הזה, ואגב, הרבי עשה את זה קודם כל על עצמו,
כי כשלומדים קצת על הדמות של הרבי לפני שהוא היה נהיה אדמור,
קודם כל מדובר כמובן בגאות מופלאה בכל חלקי התורה ללא יוצא דופן, אבל מבחינת האישיות הרבי היה אדם מאוד מאוד מופנם, מאוד פנימי.
כל העניינים של הציבוריות וזה היו רחוקים ממנו מאוד.
וברגע שהוא קיבל עליו אדמורות,
אז
אז הייתה לו כתובת. מה הכתובת שלו?
לכתובת שלו קראו
עם ישראל.
כל עם ישראל.
פעם בא אליו
איזה,
בא אליו איזה,
היו גם חסידים בניו יורק שבאים אליו,
בא אליו אחד החסידים ואמר לו שאם הרבי היה לובש שטריימל אז זה היה ממש,
היו באים הרבה יותר אנשים כאילו, כי אנשים מחפשים ככה על היבטי כזה, השטריימל הגבוה הזה וכל זה, והרבי היה הולך עם איזה כובע כזה ממורטט כזה.
אז הרבי אמר לו, מי היה מגיע אליי יותר?
הוא אומר, יש כאן בניו יורק הרבה אש פה, בובו וסעטנר, אז הרבי היה אומר לו, אם היית אומר לי שיגיעו לי יותר אנשים מהקיבוץ,
מהשומר הצעיר, הייתי שם שבע שטריימלים.
אבל בשביל זה, שישארו אצל הרבה שלהם, זה טוב מאוד. אותי מעניין אלה שלא באים לאף רבה,
ובשבילם אני לא צריך שטריימל.
האירוע הזה שאתה מוחק את עצמך למען כלל ישראל,
זה הסיפור של שבירת הלוחות.
וזה זכרות תורת משה עבדי, זו התורה שצריך לזכור ממשה רבנו.
היחיד שיכול ללמד שישראל קדמו לתורה זה רק מי שמבין מה זה תורה כי אם אתה אומר ישראל קדמו אם בן גוריון אומר ישראל קדמו לתורה עם ישראל לפני שיטה כזאת שישראל הוא ידע לצטט את האדם ואליהו הזה ישראל קדמו לתורה ולכן לא צריך שבת ולכן לא צריך לא יודע כל מיני דברים זה אתה תגיד ישראל קדמו לתורה אתה לא יודע מה זה תורה בכלל כן אבל כשמשה רבנו אומר את זה זה כבר אירוע אחר לגמרי כשאדם כמו הרבי משקיע עשרות שעות בשבוע במה?
ולפגוש יהודי.
בהתחלה הרבי היה מקבל ליחידות.
יחידות הייתה מתחילה, היה שלוש פעמים בשבוע יחידות בלילה. היא הייתה מתחילה בשמונה בערב ונגמרת
כשהיא נגמרת.
כשהאחרון העומדים בתור, שהוזמנו לאותו ערב,
היה מסיים.
והיהודים שנכנסו, לא כל אחד מהם היה עוסק איתו בעניינים של התוהו שלפני הצמצום. יהודים נכנסים בשביל הצרות של ההוא, הבת שלו לא התחתנה,
יש לו פרנסה,
הוא כואב לו ברגל,
השכן מציק לו, כל אחד עם הזה שלו.
ואחר כך כשהדברים כבר נהיו, היה תור גדול מאוד והרבי לא רצה להשאיר פניה ריקם,
פניו של איש ריקם אז הוא עבר להתוועדויות כלליות ואחרי שהרבנית נפטרה הוא עבר לחלוקת הדולרים כל יום ראשון, עומד שמונה שעות על הרגליים, תשע שעות על הרגליים, מחלק, מחלק, מחלק, מדהים, מדהים, כאילו הכתובת עם ישראל,
זה הכתובת. בואו נראה טיפה את השיחה של הרבי הזאתי.
מובן בפשטות, פשוטו של מקרא,
גודל ויוקר חלקם של הלוחות,
ובפרט בעיני משה רבנו.
שערי הלוחות מעשה אלוקים ממה,
בכתב אלוקים,
והוא זכה לקבלה מידי הקדוש ברוך הוא בעצמו.
בנוסף הלכה העיבוד שלו לדברי תורה בכלל,
ואף על פי כן,
כאשר העם מי שרבינו הרואה הנאמן והאוהב ישראל,
שיש מקום לחשש שמציאותם של הלוחות יכולה לפגוע בישראל חלילה. ועוד פעם, מי זה ישראל?
זה חוטאים!
בכל אופן,
שפת אמת אומר שמשה רבנו כבר ראה לאן זה הולך ואומר וואו וואו עכשיו הקדוש ברוך הוא יגיד לי
הם חטאו אתה לא חטאת ישר שברת לוחות אמר הקדוש ברוך הוא גם אני חטאתי עכשיו מה שאתה עשיתם אתה עשיתי אני איתם גם אני עשיתי מהר חטא הזדרז משה לחטוא יחד איתם ככה אומר השפת אמת דברים נפלאים
הרואה הנאמן והאוהב ישראל שיש מקום לחשש שמציאותם של הלוחות יכולה לפגוע בישראל לא היסס כלל וכלל לרגע ואף לא שאל את הקדוש ברוך הוא
אני לא שואל אותך, אומר משה רבנו, כשזה נוגע להגן על עם ישראל.
לא שואל!
מסתער, מגן עליהם.
מי, יש לך מקורות?
יש לך פסיקת הלכה? משה רבנו מדיליי.
אמר לך הרבי, בגלל ההנהגה הזאתי.
תדעו לכם, התנגדו לרבי, היו לו התנגדויות.
מה פתאום אתה ממציא את הדבר הזה? מה זה? שליחים. הוא אומר, אני לא מוותר.
יש מכתב,
איזה ראש קודל כותב לרבי מכתב.
יש לי כולל שלושים אברכים בארץ ישראל, ביבנין נדמה לי,
ותן לנו איזו הדרכה, מה לעשות? הרבי עונה לו,
שלושים אברכים יושבים במקום אחד ולומדים,
לא יודע מה, כשבחוץ אנשים לא יודעים שמע ישראל ולא יודעים ברכת המזון? הוא אומר, אם תשמע לקולית, תסגור את הכולל,
ותשלח את כולם לשדה החינוך והרבנות, שילכו ללמד רבנים, זה מה שצריך.
אז הוא אומר,
אתה טמא בטח שזה לא הדרכה של ראשי ישיבות, אבל תשאל את ראשי ישיבות בארץ ישראל אם זה היה הבן שלהם שם בחוץ, האם הוא היה סוגר את הגמרא והולך לרדוף אחריו.
אצלי כולם בנים,
ככה הוא אומר.
לא שאל את הקדוש ברוך הוא, ותכף הוא מיד שבר את הלוחות כדי להצילם מעונש,
ולא עוד,
אלא ששבירת הלוחות הייתה כדי להציל רק חלק הכי קטן,
שהיו במצב ירוד ביותר,
שנכשלו בחטא העגל ואף על פי כן כדי להגד עליהם,
לא היסס משה לשבור את הלוחות.
וזוהי מעלתו הנפלאה של משה רבנו, מנהיג ישראל, רועה נאמן.
לא זו בלבד שהפקיר את כל מציאותו כדי להגן על כלל ישראל,
אלא עוד זאת ששבר את הלוחות שקיבל מיד הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו,
כדי להגן על אלה שנכשלו בחטא העגל.
שאלו פעם את הרבי, מה אתה מתעסק עם כל החוטאי וכל הזה? קודם כל הרבי לא הסכים לכל המילים, חילוני, ולא השתמשת בהם בכלל.
ואז עונת המשל הידוע,
מי ששאל אותו, היה איזה יהלומן עשיר, אז הוא אומר לו,
שמעתי שאתה מבין ביהלומים, וראיתי כל מיני, היה איזה יהלום, ראיתי איזה כזה גולמי,
כזה גולמי, הוא אומר לו, הרב, אתה לא מבין,
זה יהלום, צריך לדעת איך לראות, אז מלטשים אותו, ואז זה...
אז הוא אומר לו, אתה מבין ביהלומים, אני מבין ביהודים.
מה זה יהודי?
אז תזכיר לי לספר את הסיפור על אלי ויזל, בסדר?
בחלק השני של השיעור, חשוב מאוד.
ולכן,
אחרי שהתורה מונה כמה וכמה מעלות גדולות ונפלאות של משה רבנו,
מסיימת התורה במעלה הגדולה ביותר לעיני כל ישראל, שנשאו ליבו לשבור את הלוחות. זו התרוממות אצל משה רבנו,
ההגנה שלו והמסירות שלו למען כלל ישראל.
כל יהודי ויהודי בכל מקום בעולם.
מעלה גדולה יותר מקבלת הלוחות, שכן רק בשבירת הלוחות באה לידי ביטוי גודל מסירות נפשו של משה רבנו עבור ישראל,
שבשביל להגד עליהם שבר את הלוחות.
ובזה גם מתורץ דיוק לשון רש״י שנשאו ליבו.
לשון זה נשיאות הלב מורה על תנועה של נדיבות.
מי אמר נדיבות? אתה, יוסף חיים, נכון?
נדיבות לעניין טוב.
כלומר שבירת הלוחות הייתה תוצאה מגודל הרגש של אהבת ישראל בליבו של משה עד כדי למסור נפשו בשביל הגנת ישראל. יש שיחות שהרב היה מדבר שעות ויש שיחות שהרב היה עובר לדבר על יהודי רוסיה.
הוא פתאום היה מתחיל להיחנק והיה מתחיל לבכות בבכי תמרורים.
אתמול ראיתי שיחה כזאת.
הוא אומר, ובאו העובדים מארץ אשור
והנידחים מארץ מצרים. במיוחד אלה שמאחורי מסך הברזל, שלא יכולים לקיים תורה ומצוות, וזה לא באשמתם, והוא בוכה, משתנק, ולא מצליח להמשיך את הדיבור שלו.
כאב אמיתי, שנוגע לכל אחד ואחד מי.
היום מגיעים אליו נכי צה״ל,
הוא היה קורא להם מצויני צה״ל, לא נכי צה״ל.
אתה רואה אדם שכל אחד
מי מעם ישראל נוגע לו ב...
הרב לאו,
אבא,
הרב ישראל מאיר לאו,
שליטה מספר על פשוט שהייתה לו עם הרבי,
והרבי שאל אותו שם,
הוא שאל אותו על כל המהלכים האובססיביים של כל הממשלות להשיג שלום.
הוא אומר, תגיד,
כתוב על עם ישראל, עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, הם לא רואים שהם עושים שטויות? באמריקה רואים את זה, שהערבים, הם לא רוצים שלום ולא כלום, ומה האובססיה?
אז הרב לאו אמר לו, רבי, אולי אנחנו בעם ישראל,
אחרי השואה, אנחנו כל כך רוצים קצת מנוחה,
אחרי כל הצרות,
והשואה והקומוניזם וזה, והרב לאו מדבר את הרב לאו זה ילד של שואה והוא רואה את הרבי בוכה מול העיניים שלו, הוא בוכה, הוא מבין את הכאר הזה
נשאו ליבו
נדיבות לב
ולכן הקטרה שלי נשאו ליבו ולא עלה בדעתו
כי רגש אהבת ליבו לישראל הוא הוא שהביאו לשבור את הלוחות
ויש להוסיף שכדי לשבור את הלוחות היה צריך הרמה והגבהה
שהרי משה רבנו היה לו
היה לו כבוד תורה עצום ויראה עצומה ירא הוא עבד נאמן
אז כדי להגביר את האהבה על היראה הוא היה צריך לעשות איזו התנשאות,
כדי שרגש האהבה לישראל יגבר אצלו על רגש כבוד התורה והיראה,
כן?
ולכן כדי לשבור את הלוחות היה צריך לנשא את האהבה שבלב עוד יותר,
והיינו לעורר בליבו אהבת ישראל גדולה,
כל כך עד שטחי עתירת הכבוד וכו'.
הוא ממשיך כאן בשיחה הזאתי, לכן הוא שבר אותה ענייני כל ישראל, אני אגיד פה את הנקודה האחרונה של השיחה,
הוא מביא כאן את הטאנט ואליהו הזה שהזכרנו אותו,
את הפרשה הזאת בשמחת תורה. זה שמחת תורה.
מה שמחת תורה?
איך מסמכים מישהו? אם יש לנו כלה,
איך מסמכים את הכלה?
אם מגיע איזה ילד ורוקד לפני הכלה, נחמד, אבל אם מגיע איזה רב גדול,
כמו שעושים מצווה טנס, נכון?
אז הכלה שמחה.
וואי, איזה יופי. כאילו, אדם גדול רוקד לפניה, נכון?
אז הוא אומר, בשמחת תורה,
ישראל רוקדים לפני התורה.
ישראל שמעלתם גדולה מהתורה, הם רוקדים לפני התורה ובזה הם שמחים אותה.
מאיפה אנחנו יודעים שישראל מעלתם גדולה מהתורה? מאיפה?
מהפרשה שקוראים בשמחת תורה. לכן זו שמחת תורה. למה התורה שמחה?
כי אומרת התורה, אתם יודעים מי בא לשמח אותי היום?
אתם יודעים מי רקד לפניי היום? מי?
בבר מהבסטה, הוא רקד לפניי היום.
הוא ישראל.
הוא ישראל.
הוא רקד לפניי. ישראל מעלתם עצומה יותר מהתורה ולכן הם שמחים את התורה.
אם התורה היא גדולה ואיזה מישהו קטן,
איזה מישהו קטן משבח אותו, זה נחמד. אבל אם אדם גדול,
נכון, כמו אדם גדול, מגיע לאיזה שמחה, מגיע לאדם גדול אחר, הרב אליהו היה מגיע לאיזה שמחה אחת, וואו, הרב אליהו הגיע, וואו, זה גדול.
נכון?
שמח את החתן ואת הכלה. הרב עובדיה, אני הייתי פעם בחופה שהרב עובדיה עשה,
עשה חופה, התחלת אותו, אביעד?
אה?
נגמר הכדורים?
הרב עובדיה עשה
חופה לכלה שפשוט
היא הייתה כלה יתומה, זה הכל.
והיה לה חלום שהרב עוד יחתן אותה.
אז באו לרב ודאמרו לו שכלה יתומה שרוצה שהרב יחתן אותה. הוא אמר, אין בעיה, אם היא תתחתן בירושלים, אני אבוא.
אז קבעו את החתונה בירושלים. היה אז אולמי פאלאס,
כבר קראו להם חלאס, כאילו, כולם התחתנו שם.
אז החליפו שם מאז.
והחתונה הייתה שם, והרב הגיע, ילדה יתומה.
כולנו יתפקו על החתונה, רק היה הרב וואדי חידה,
בא, חתונה, ילדה אתנו, פילה פלאות.
אז זה שמחת תורה, בסדר?
זה שמחת תורה.
זה המעלה הגדולה. וזה, כשאומרים זכרות תורת משה, כתוב שהמנהיג שבדור, הוא נקרא משה שבדור,
זה התורה שהרבי רצה
שיזכרו ממנו.
ההתמסרות הטוטלית למען עם ישראל,
גם על חשבון מחיר רוחני שאתה תשלם. אתה לא תגור עם האנה שלך ולא זה,
תשלם מחיר.
אבל זה עם ישראל, האחים שלנו.
וואו.
זה עניין אחד.
עניין שני,
שהוא לא פחות דרמטי, לא פחות דרמטי.
אתם יודעים שיש לכל חודש,
יש לו צירוף מיוחד
של שם ה' שמאיר בחודש הזה, נכון?
כל חודש יש את הצירוף. צריך לכוון את זה כשאומרים מקדש ישראל וראשי חודשים, ברוך אתה ה' שם בי' ו' כי צריך לכוון את ה...
את הכוונה הזאתי.
מה הצירוף של חודש תמוז?
פסוק מפתיע ביותר, שלא האמנו שהפסוק הזה אי פעם ישמש לאיזה משהו חיובי.
פסוק שאמר אותו הדמות הכי רשעה בכל התנ״ך,
מי אמר את זה?
אמן הרשע,
זה הפסוק.
הפסוק זה וכל זה איננו שווה לי, נכון?
וכל זה איננו שווה לי, אז לי זה י',
איננו שווה זה ה', בסוף, כן?
איננו זה ור,
ולי זה י' בסוף, שווה זה ה' בסוף, איננו זה ו' בסוף, וזה זה ה' בסוף, זה י' כו' כאלה מפריעה. יפה.
עכשיו, בואו נתבודד, מתי אמן אומר את הפסוק הזה?
רבותיי, אמן אומר את הפסוק הזה כשהוא נמצא בשיא הגובה במגילה. אין נקודה יותר גבוהה מהנקודה הזאת במגילה. כי אמן נמצא בשלב הזה שטבעת המלך על ידו,
הוא עשיר עצום, הוא שולט בכל הממלכה, הוא הוזמן כבר למשתה אצל,
הוא היה במשתה הראשון והוזמן למשתה השני.
כלומר, אין נקודה יותר גבוהה.
והמן, כתוב שהוא יוצא,
הוא רואה את מרדכי שלום להשתחווה,
הוא מתעצבן,
מגיע הביתה, קורא לאשתו, לזרש או עבר,
ואז כתוב, נכון?
ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גידלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך. הוא מספר להם את כל הזה.
ויאמר המן, אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה שרצתה כי היא מותי, וגם למחר נקרא אולי עם המלך. הוא מתאר בצורה מושלמת את כל העוצמה והעושר והכבוד שיש לו, שם את זה פה על כף המאזניים, מונח,
ואז מה הוא אומר?
כל זה!
כל זה!
לא שווה לי? בגלל מרדכי.
מה שווה?
מרדכי? יפה, זה פסוק חשוב מאוד.
י״ו״, מופיע שם שם השם, למה? צריך לעשות את הפסוק הזה ונהפוך הוא.
מי הוא יהיה, אם כך, מורנו ורבנו הגדול ביותר
לעניין עוצמתו של יהודי אחד?
מי?
אמן.
ממנו לומדים.
הוא.
ממנו תלמד. הוא אומר לך, כל העולם, כל הכבוד של העולם, מצד אחד, יהודי אחד. אמנם מרדכי, יהודי חשוב, יהודי אחד.
מצד שני, היהודי הזה מכריע.
זה הצירוף שמאיר בחודש תמוז.
והרב זקס,
היה לו הגדרה על הרבי.
הוא אמר, הרבי התחיל להיות
אדמו״ר
חמש שנים אחרי השואה,
בתש״י.
השואה נגמרה בתש״״ה, חמש שנים אחרי.
הוא אמר, זה ממש מיד אחרי.
הוא אומר שזה ברור לו שהרבי, הוא הגיב להיטלר.
כי אתם מכירים, יש את המסמך הזה, את הפרוטוקול של ועידת ואנזה,
שרואים את המספרים שהגרמנים מתכננים להשמיד.
סך הכל 11 מיליון יהודים, יש חמישה וחצי מיליון יהודים בברית המועצות, שלוש וחצי בפולין, מספרים כאלה גדולים. פתאום אתה מתחיל לראות
כל מיני מספרים קטנים. הכי קטן, 200 באלבניה.
200 יהודים, יש לו 5,000, יש שם גם 200, אנחנו נגיע גם אליהם.
גם את ה-200 יהודים אנחנו נגיע עד אליהם כדי להשמיד אותם.
אז הוא אומר, לא, אתמול הסתכלתי, זה היה הכי פחות. אולי יש עוד דפים ולא ראיתי בהמשך.
אולי מה דגסקר היה פחות.
מה?
מה אלבניה? מתי?
כן.
זה הרצוף היה שאחרי השואה שם היה יותר יהודים. זה הקהילה היחידה שגדלה אחרי השואה, אלבניה, כי המוסלמים הגנו עליהם וברחו לשם אנשים.
כן, 200 יהודים.
אז אם הסיטרא אחרא יכולה לרדוף אחרי 200 יהודים כדי להרוג אותם,
אז אומר הרב, אז אין צריך לרדוף אחרי כל יהודי ויהודי כדי להחיות אותו.
הערך של יהודי אחד, תגיע אליך, תיגע בו.
תן לו איזה, אחד.
תגיד, מה, תשמע, אם אני לא...
אם אני לא, לא באים לי איזה 100-200 לשיעור, אל תקרא לי.
יש סיפור נפלא, גם אותו אני רוצה לספר לכם.
היה פעם,
היה פעם,
אבל מה אמרתי לך להזכיר לי ולא הזכרת?
אה, זה איך אתה בא, אם אני צריך להזכיר לך,
אז מה זה עוזר לי?
אני אתן לך משאלת.
אז היה פעם שליח של הרבי שהלך לעשות,
היה בוושינגטון,
באוניברסיטה של מוסד זה מסיבת חנוכה,
ארגן את המסיבה,
אבל הייתה סופת שלגים ואף אחד לא הגיע.
חיכה, חיכה, חיכה, אף אחד לא הגיע.
הוא מתחיל לקפל את העסק, פתאום ככה, כשהוא כבר מקפל את הכל, נכנס איזה סטודנט כזה.
הוא אומר, כאן זה המסיבת חנוכה של זה.
אז הוא אמר לו, כן, היה אמור להיות, אבל אין, אף אחד לא הגיע, אז לא יהיה.
זהו.
ואפילו הוא לא לקח את הפרטים של הסטודנט הזה.
והם צריכים לשלוח למזכירות, הם צריכים לשלוח דין וחשבון. אז הוא שלח דין וחשבון כשהוא עשה את זה וזה,
ופרסום והכל, אבל היה שלג, ולא הגיע, כתוב שבסוף הגיע אחד, אבל...
אז הרבי ענה לו,
בדרך כלל עושים אירוע לכמה עשרות
מעם ישראל כדי לעורר נפש אחת.
ולך שלחו את הנפש הזאת ישר,
והחזרת אותה.
נפש אחת?
נפש אחת זה לא נפש אחת. הוא התחתן?
אולי הוא התחתן, זה אולי זה מה שיבדיל, זה התחתן עם יהודייה או לא יהודייה.
יהיה לו ילדים.
זה שבט, תראה, אולם שלם. נפש אחת.
נפש אחת, אתה שולח.
אחרי ששליח של הרבי שסיפר שהוא היה באלסקה,
ונכנס לבית ספר לחפש שם ילדים, הגיעה לזה, נכנסה לאיזו כיתה, אבל מי כאן יהודייה?
יש כאן יהודים? אז אחת אמרה, אני לא, אבל אימא שלי כן. תבינו לאן...
אז הוא בא, מה אני אגיד לה? מה אני אגיד לה?
הוא אמר לך, תדעי לה, הוא התחיל לספר לה על השבת.
היא אומרת, יודעת, השבת, יש שבת בעולם.
השבת נכנסת בעצם מהמזרח, והיא נודדת מערבה.
היא זה, וזה, וזה, אנחנו פה המקום הכי מערבי.
כל העולם בעצם מחכה לנרות שבת שאם יש לך תדליק, כי רק כשאם יש לך מדליקה נרות שבת, זה סוגר את כל המעגל של כל העולם שקיבל שבת.
כאילו, מהדבר הזה, אחרי זה האימא הזאת, כאילו, זה טלטל אותה, התחילו להדליק נרות שבת.
יהודי אחד זה אינסוף.
והרדיפה של הרבי, אחרי יהודי אחד, המסוגלות לעמוד ולחלק ולהתייחס לכל יהודי ולענות, תראו, אני באמת, אני משתדל,
משתדל, אני מרגיש שבאמת, מאז שגם הגעתי למרכז, אני ממש מרגיש
שהדמות שלו כמו הולכת מולי וכל זה, ואני משתדל ללמוד מה...
הרבי היה עונה לכל אחד.
עונה לכל פונה.
הוא מקבל את המכתב,
הוא גם לא היה מסכים שהמזכירות,
הרי הזמן שלו היה מחושב בדקות.
הזמן של הרבי היה מחושב בדקות. הוא פעם אחת
איחרו לשים לו את הרמקול,
עד שזה,
בא וזה, סידר את הרמקול, אז הרבי אומר לו שתי דקות.
כאילו, גנבת לי עכשיו שתי דקות.
היה פעם, הוא לא יצא אף פעם מה-770 הזה, הוא לא יצא, פעם אחת הוא נסע לבקר באיזה קמפ של נערים,
בערים שם,
וחזר.
חצי שנה אחר כך ביקשו ממנו משהו, הוא אומר, עוד לא גמרתי להחזיר את הזמן שביטלתי בנסיעה ההיא.
זה היה זמן שלנו, הוא לא מחשב בדקות.
אז אדם כזה,
המזכירים אמרו לו, המזכירות אמרה, אנחנו נפתח לך את המכתב,
נחסוך לך את הזמן של ה... להתעסק, מה, העטפה, ולפתוח, וזה.
הוא לא הסכים, מה פתאום?
כתוב לכבוד במכתב,
אני אכתוב את זה. הוא לא הסכים שיפתחו את המכתב.
והוא עונה לכל אחד.
יש בכל מיני, ותקראו את המכתבים, הוא עונה לכל אחד, והוא גם מוכיח אותו.
מזמן לא כתבת לי.
למה אתה לא כותב לי? ומענה למכתבו, ולפלא שלא כתב לי, ולא הודיע לי מדברים טובים שבטח קרו לו, והוא זוכר,
אחד-אחד עובר ועונה לאנשים, האדם הזה שכל ה...
מצד אחד כל עם ישראל מונח על כתפיו, הדברים הגדולים ביותר,
מפנה אתכם עוד פעם לספר של הרב ריסקין, תראו איך הרב ריסקין פעם הרבי קרא לו,
אמר לו אתה מוכן לנסוע בשבילי לברית המועצות? אמר לו כן, מרים טלפון לשגריר, ריסקין מוכן לנסוע,
צייד אותו במלא ציוד ושלח אותו שם, רק אז הרב ריסקין הבין איזה רשת ריגול הרבי הקים בברית המועצות
ללימוד יהדות.
אז כל כלל ישראל מוטל עליו, ומצד שני כל יהודי ויהודי מוטל עליו, כל אחד, כל זה איננו שווה לי, יהודי אחד זה עולם ומלואו,
הוא משקיע ביהודי אחד, הוא כותב לו מכתב ומנחם אותו ומדבר איתו ומעודד אותו וכותב לו עוד מכתב ומוכיח אותו למה הוא לא קטן ולמה הוא לא הודיע לו בשורות טובות.
זו המנהיגות. אני רוצה לסיים בשיחה שלא הבאתי כאן.
תראו,
מה היה הרעיון של החלוקת דולרים של הרבי? הרי בדרך כלל שולחים לרבן, נותנים לו פדיון נפש והוא מתפלל אליך.
מה?
הרבי. זה יותר בתוככם מהתחברות.
הרבי בעצם כל מי שהגיע אליו הפך אותו למה? לשליח,
לשליח למה?
לצדקה. שליח לצדקה. צדקה זה בעצם נתינה. יש לך משהו, אתה נותן.
אתה יכול לתת כסף,
אבל אתה יכול לתת כל דבר אחר גם.
אתה יכול לתת זמן, אתה יכול לתת יחס,
אתה יכול לתת חיוך, אתה יכול לתת...
כל מי שהגיע אליו בעצם הוא אמר, אם כולנו, הרי כך כתוב, שמשיח יגיע, שכל אחד יגלה את ניצוץ משיח שבקרבו.
והרבי היה,
ככה הוא העיד אותו, שהוא משוגע לעניין משיח.
אז כל מי שהגיע אליו, הוא לא אמר לו,
באת אליי כדי לקבל. הוא אומר, הפוך,
באת אליי כדי שאני אהפוך אותך לנותן.
קח, תעביר הלאה.
כמובן שכל החסידים החכמים את הדולר שמרו אצלם והעבירו דברים, אבל תעביר הלאה, מה תעביר? תעביר, תעביר, תעביר. באחת השיחות המאוד חשובות, הרבי
נותן משל, יש כל מיני משלים,
למה דומה האדם בעולם?
האדם והעולם, מה מערכות היחסים?
מה הדימוי?
נכון?
כל מיני משלים.
הרבי אומר, בעקבות שיחה של רבי הרשב,
הוא אומר, האדם דומה בעולם למקצוע שכבר עבר מהעולם,
פנסאי קראו לזה.
היה פעם מקצוע של אדם שעובר בלילה, מדליק את הפנסים.
הוא אומר, זה חסיד.
זה האדם.
כל אחד מאיתנו צריך להיות אחד שמדליק אור.
מדליק אור.
עכשיו, הפנסאי הזה, הוא לא מחכה שהעמוד יתכופף אליו ויגיד לו, תדליק אותי. הוא מבין שהעמוד לא יתכופף אליו, והוא צריך להגיע אל העמוד, אז הוא מתאמץ, להגיע.
הפרנסאי גם מבין שהאש היא לא עבורו, מה אני אעשה עם האש?
האש זה כדי שאני אעביר את האש הלאה.
הפרנסאי מבין שגם האש היא לא שלו, הוא קיבל את האש מהעירייה כדי שהוא יעשה איתה
ודברים הלאה.
זה המשל.
וכל אחד בסביבתו, זו הדרישה, הוא צריך להדליק אור של יהדות, של קדושה, של מצוות, של ארץ ישראל.
כתוב, חסיד
עושה סביבה.
הגדרה של חסיד זה שהסביבה שלו, אומרים בדרך הלצה,
המשנה באבות אומרת, איזה הוא מכובד המכבד את הבריות.
אז רואים גם בחב״ד, אומרים את זה, אבל בחטא, לא בכף.
איזה הוא מכובד המכבד את הבריות, הופך אותם ל...
אבל,
חסיד עושה סביבה.
כן?
יש אמרה בשם הבעל שם טוב,
שכששני יהודים מדברים ביניהם,
התכלית של הדיבור של שני יהודים ביניהם, זה מה?
שתצא מזה טובה ליהודי שלישי.
למה אתה מדבר עם החבר שלך? בשביל שתצא מזה, בוא נדבר על...
זה התכלית.
התכלית היא להדליק עוד איזה משהו,
עוד איזה שיעור, עוד איזה... וכל אחד מסוגל. אין אדם שלא מסוגל להדליק אור אצל מישהו אחר. אין אדם שלא מסוגל.
אז קח דולר,
וקח עוד אחד,
ותתחיל לזוז.
תתחיל לעשות.
זכרו תורת משה.
הזיכרון, כמו שאומר רבי נחמן פה, בתורה שאיתה התחלנו,
הזיכרון הזה,
צריך בתמוז להמשיך את הזיכרון ולתקן את השכחה.
והזיכרון של תורת משה זה,
דיברנו פה, אפשר לדבר על הרבה מאוד נקודות, דיברנו על שתי נקודות.
נקודה ראשונה, ישראל קודמים לתורה.
תילחם על כל יהודי גם הרחוק ביותר, כמו שהרב נלחם.
באהבת ישראל עצומה.
תוך כדי תשלום מחירים אישיים, ודאי.
והדבר השני, מה הערך של יהודי אחד?
אחד.
אחד.
לא מוותר על אף אחד.
לא מוותר על אף אחד. כלום.
ואני שוב פעם מבקש מכם להזכיר את הסיפור על אלי ויזל.
תודה.
אלי ויזל, אתם יודעים מי זה אלי ויזל?
הרי קומיקס הוא לא כתב אז כנראה אתה לא יודע, אז מה הוא כתב?
אלי ויזל הסופר הגדול וכל זה הוא היה ניצול שואה היה באושוויץ
הוא היה באושוויץ? אני לא בטוח
אני לא בטוח
אושוויץ?
כן
כאילו ברור
זהו אני זכרתי בוכנבאל היה בסופר וכל זה והוא
והוא כתב הוא כתב
הוא גם כתב על השואה והוא גם כתב על חסידות יש לו ספרים על חסידות
והוא הביא את הספרים על חסידות לרבי והרבי נועה התפעל אבל הרבי אומר לו
הוא כל הזמן מדבר על לנצח את היטלר, ולנצח את היטלר, ולהמשיך.
והרבי אומר לו, לנצח, ינצח, אבל אתה רווק.
עוד לא התחתנת.
הוא אומר, הניצחון זה שתתחתן, ותוליד ילדים, ושיהיו חסידים. הוא אומר, לא אכפת לי שיהיו חסידי... הוא ויז'ניץ, אלי ויזל ויז'ניץ. שיהיו חסידי ויז'ניץ, שיהיו מה שזה... אבל שיהיו! תתחתן!
והרבי אומר לו, ותסלח לי שאני מתערב לך,
אבל בתפקיד שלי זה להתערב לאנשים בחיים.
זה התפקיד שלי, להתערב לאנשים בחיים.
ואלי ויזל התחתן, בגיל 50 בערך זה היה, בזכות המכתב הזה של הרבי.
נולדו לו, יש לו ילדים, לא הרבה, שניים נדמה לי.
וכשהוא נפטר, ילדיו היו סביבו, משפחתו הייתה סביבו.
הרבי אומר לו, הניצחון זה שלא יהיה ויזל אחד פחות בעולם. מה זה עוזר לכל הספרים שאתה כותבים? בסוף לא יהיה לך המשך. יהודי אחד, תגיד, אלי ויזל כתב ספרים... לא, אלי ויזל צריך שיהיו לו ילדים.
כתב לו מכתב מאוד מאוד ארוך ומלא חום ואהבה,
אבל בסוף הוא נכנס בו, אומר לו, אדוני, תתחתן, אתה בן 50, מה קורה?
סליחה שאני מתערב לך.
הוא התחתן, נולדו ילדים.
זכותו יוגן עלינו שנזכה ללכת בדרך הזאת, אמן ואמן. ברוכים תהיו.
שבת שלום.
